כאשר מתגבשת בלבך ההחלטה לפרק את הנישואין, העצה השכיחה ביותר שאדם שומע מהסובבים אותו היא: “קח רגע, נשום נשימה ארוכה, אל תפעל מתוך דחף, תן לדברים לשקוע”.
עצה זו נשמעת אולי כמו קול התבונה, אך בפועל היא ברוב המקרים לא הדבר הנכון לעשות. היא מניחה כי הזמן הוא גורם סביל, או מעין “רופא המרפא פצעים”. אך בעולם המציאותי של פירוק התא המשפחתי, ברגע שההחלטה נלקחה, הזמן מפסיק להיות תרופה, והופך לחומר בעירה בסכסוך מתמשך.
המונח “לסיים מהר את הליך הגירושין” אינו מכוון לחתימה חפוזה על הסכם כניעה המפקיר את עתידכם הכלכלי, וגם לא לזריקת הילדים אל תוך מציאות של תוהו ובוהו מתוך גחמה רגעית. ממש לא! הכוונה היא לקחת הליך משפטי מורכב ומסובך הרווי בבירוקרטיה וניירת, שמשך התנהלותו הממוצע בישראל עומד על 3 עד 5 שנים, ולדחוס אותו לתוך חלון זמנים קצר של 60 עד 90 יום, להגעה להסכמות חכמות לטווח הארוך. המנעות מהליכים משפטיים, תחסוך לכם הרבה כאב נפשי והמון כסף.
תקופת הביניים עד לגירושין בפועל
בהליך גירושין ממושך הכוחות הנפשיים, המסוגלות הכלכלית, והחוסן המנטלי שלכם עומדים בפני מבחן. המוח האנושי אינו בנוי לשאת את התקופה הארוכה שעוברת בין דיון לדיון, ואת ההליך הממשוך של התעצמות הסכסוך. הסיבות לכך הן:
שחיקת כוחות נפשיים על העמדת פנים
לאדם יש כמות קצובה של כוח רצון וקשב בכל יממה, ככה אנחנו בנויים פיזית ונפשית. במצב תקין, משאבים אלו מופנים לפרנסה, לגידול הילדים ולשמירה על הבריאות.
כאשר אתם מחליטים להתגרש אך נשארים לגור תחת אותה קורת גג, או נמצאים בתקופת המתנה ארוכה לדיונים, או בין הליך להליך, אתם מפעילים מנגנון צנזורה פנימי השואב את כל כוחותיכם: אתם שוקלים כל מילה בארוחת הערב כדי לא להצית מריבה, כובשים אנחות, מעמידים פנים של שגרה מול השכנים בחדר המדרגות, ומנהלים בראשכם ויכוחים דמיוניים מול עורכי דין.
התוצאה: 80 אחוזים מהאנרגיה היומית שלכם נשרפים אך ורק על תחזוקת השקט המדומה בבית. לא נותר לכם קשב לילדים, אתם מבצעים שגיאות במקום העבודה, והגוף מפתח אותות מצוקה גופניים. סיום מהיר של הגירושין לא ייתן לכם להגיע למצב ששל שחיקה, ויחזיר לכם את השליטה על חייכם.
הסכנה שבהיווצרות הבוז המשתק
כאשר מסיימים קשר זוגי סמוך לרגע שבו ההבנה נופלת, נותר עדיין זיכרון של חסד נעורים וכבוד בסיסי לאדם שעימו חלקתם דרך. אך כאשר מושכים את הקשר שנתיים נוספות בתוך מרחב מחיה משותף ומנוכר, החיכוך היומיומי סביב מטלות הבית או פירוט ההוצאות בבנק מייצר בוז.
בוז איננו כעס. כעס הוא רגש אנושי המעיד על אכפתיות. בוז הוא מבט מזלזל מלמעלה, עקיצה מרושעת והתחושה שהאדם שמולך הוא חסר ערך. ברגע שהבוז נוכח בבית, האפשרות לקיים בעתיד הורות משותפת תקינה נשרפת כליל. במקום שני הורים לשעבר המסוגלים לתקשר במסרונים קצרים סביב חופשות הילדים, אתם תהפכו לשני אויבים שיגררו זה את זה לבתי המשפט גם בעוד עשור מהיום.
אובדן השליטה על הסיפור (הנרטיב)
בגירושין מהירים המנוהלים בתבונה, בני הזוג מסכמים על הסבר אחד לכולם, ומשדרים חזית אחידה כלפי חוץ: “הבנו שהקשר מיצה את עצמו, אנו נפרדים בטוב וממוקדים בילדים”.
כאשר מושכים את ההליך, מתרחשת זליגת מידע רעילה. כל צד מתחיל לפרוק את תסכולו באוזני משפחתו, אתם פולטים משפט של כעס באוזני חבר לעבודה, והשכנים שומעים צעקות מבעד לקירות. הסיפור המסביר “מדוע הם מתגרשים” מתחיל להיכתב על ידי הסביבה, ותמיד בצורה מוגזמת ומכוערת. סיום מהיר משאיר את העיפרון הכותב את תולדות משפחתכם אך ורק בידיים שלכם.
המוקש המשפטי בישראל – מדוע הזמן פועל לרעתכם
במדינת ישראל, לחתירה אל סיום הליך גירושין מהיר יש משמעות מכרעת, וזאת בשל קיומן של שתי ערכאות משפט נפרדות המתחרות זו בזו: בית המשפט לענייני משפחה (הפועל לפי הדין האזרחי) ובית הדין הרבני (הפועל לפי הדין הדתי).
הקדמת מרוץ הסמכויות
הדין הישראלי קובע את עקרון “הכיבוד ההדדי בין הערכאות”: הערכאה המשפטית הראשונה שאליה מוגשת תביעת גירושין כרוכה כהלכה, היא זו שתרכוש את הסמכות הבלעדית לדון בחלוקת הרכוש, במזונות ובכתובה. הפערים בין החלטת שופט אזרחי להחלטת דיין רבני באותה מחלוקת כספית בדיוק עשויים להגיע למאות אלפי שקלים.
הסכנה שבהמתנה: אם החלטתם לפרק את הנישואין ואתם ממתינים “כדי לא לזעזע את הבית”, אתם מפקירים את גורלכם. בזמן שאתם מתלבטים כיצד לנסח את השיחה הבאה, בן הזוג עשוי לשבת מול משפטן חריף שיגיש תביעה במחטף לערכאה הנוחה לו, ויקבע את זירת הדיון לרעתכם. סיום מהיר באמצעות פנייה להסכם גישור מוסכם מייתר את המלחמה הזו מראש.
הסכנה שבהפיכת הסדר זמני למציאות קבועה
אחת הטעויות הנפוצות ביותר של אנשים ישרי דרך היא יצירת הסדרים זמניים המבוססים על רצון טוב. לדוגמה: הבעל עוזב את הבית לטובת דירה שכורה לחצי שנה “רק כדי שהרוחות יירגעו”, או שהאישה מסכימה לקבל סכום כסף חודשי שרירותי עבור הילדים, מבלי לעגן זאת במסמך מחייב.
המלכודת המשפטית: בתי המשפט מקדשים יציבות. אם המצב הזמני הזה יימשך שנה, ללא הגשת בקשה לאישור הסכם מסודר, השופט יביט על המציאות שיצרתם בשטח ויאמר: “אני נוכח לדעת שהצדדים הסתגלו לחיות בהסדר הזה בשנה החולפת והילדים לא ניזוקו, ולכן אני מקבע אותו כצו זמני עד לתום הדיונים”. התחשבות בלתי מעוגנת בהסכם מתאים, בסוף עלולה להפוך לפסק דין קבוע.
חלון הזמן לאיסוף ראיות
ראיות להברחת נכסים, לפתיחת חשבונות נסתרים, לעבודה לא מדווחת, או למעשים של הפרת אמון (כאשר מדובר בבית הדין הרבני), הן חומרים בעלי תוקף קצר ביותר. הודעות כתובות נמחקות, מצלמות אבטחה מוחקות את הזיכרון של עצמן מדי תקופת זמן, ומסמכי בנק מודפסים נעלמים מן המגירות בבית. פעולה מהירה נועדה קודם כל לתעד ולגבות את החומר הראייתי, בטרם יבין הצד השני כי התנהלותו נבחנת, וינסה להעלים ראיות.
המחיר הסמוי של כל יום שעובר
הכלל הכלכלי הידוע ביותר בדיני המשפחה קובע: “קל הרבה יותר לאחות לב שבור, מאשר לשקם חשבון בנק מרוסק”. נישואין הם שותפות עסקית לכל דבר, וברגע שהשותפות כושלת, חובה לנעול את הקופה.
כלל הזהב שכדאי לאמץ: קניית החופש שלך באמצעות ויתור מחושב
כאן נופלים רוב האנשים המבקשים לסיים את ההליך באופן מהיר. הגאווה האנושית זועקת: “מגיע לי בדיוק חצי מהרכוש, מהכל, עד השקל האחרון!”. הרציונל המעשי לעומת זאת צריך לגרום לכם לחשוב: “כמה יעלה לי לוותר על מעט, כדי להיות חופשי כבר מחר בבוקר?”.
הנה דוגמה ותעשו את החשבון בעצמכם:
ניהול מאבק משפטי על כלי רכב ששוויו נגיד מאה אלף שקלים, יעלה לכם 50 אלף שקלים בשכר טרחה לעורכי דין, כ-20 אלף שקלים באובדן ימי עבודה, ו-3 שנים של מועקה נפשית מתמשכת. אם תוותרו על הרכב ותשאירו אותו לצד השני, הפסדתם אולי 50 אלף שקלים על הנייר, אבל “קניתם” בסכום הזה 3 שנים של שקט נפשי וחסכתם את שכר הטרחה לעורך הדין.
כלל האצבע: אם ויתור של 5% עד 8% מסך הרכוש לטובת הצד השני סוגר את ההסכם מחר בבוקר – חתמו עליו. זו תהיה העסקה הכלכלית המשתלמת ביותר שתעשו בחייכם, בכל אספקט שתחשבו עליו קדימה.
עצירת תקציב הפיצוי הרגשי
אנשים הדוחים את הגירושין מביטים בחישובים היבשים ואומרים: “לשלם עכשיו שכר דירה כפול זה כבד עלינו, נישאר יחד עוד קצת”.
הם מתעלמים לחלוטין מהעלות העצומה של תחזוקת ההכחשה. זוגות במשבר מוציאים כספים רבים על מנגנוני פיצוי: רכישות מרובות ומיותרות של בגדים ומוצרים כדי לחוש נחמה רגעית, יציאות תכופות למסעדות יקרות, פשוט כדי לא לשבת יחד במטבח ולאכול ארוחה תוך כדי שתיקה רועמת, והזמנת נסיעות לחוץ לארץ מתוך אשליה שהמרחק יתקן משהו. המעבר לחיים נפרדים, גם אם הוא מאתגר בצעדיו הראשונים, עוצר את פתח הדליפה הכלכלית הנסתר הזה.
חסימת השיתוף בחובות חדשים
על פי פסיקת בתי המשפט, הכלל המחיל שיתוף שווה על הנכסים, פועל באותה מידה גם על חובות. כל עוד אתם נשואים באופן רשמי, ההנחה המשפטית היא כי חוב שנוצר על ידי אחד מכם, הינו חוב שנוצר לתא המשפחתי כולו.
אם בן הזוג שלכם נקלע לסחרור פיננסי מאחורי גבכם בתקופת המשבר, שבין הפרידה לגירושין, ונוטל הלוואות מגורמים מפוקפקים, מהמר או קורס כלכלית, הנושים ידפקו גם על דלתך ויבקשו לעקל את חסכונותיך. המועד המשפטי הקוטע שיתוף זה נקרא “מועד הקרע” (היום שבו החיים הזוגיים שלכם הסתיימו הלכה למעשה). כל יום שבו אתם דוחים את הגדרת מועד הקרע, הוא יום שבו אתם חשופים לפשיטת רגל שאינה שלכם.
ניפוץ האשליה של “להישאר יחד לטובת הילדים”
הצידוק המוסרי השכיח ביותר להשתהות הוא: “אנו מקריבים את אושרנו ונשארים יחד למען הילדים, כדי שלא יגדלו בבית מפורק”.
המחקרים המקיפים ביותר בתחום התפתחות הילד מראים, כי ילדים אינם קוראים את תעודת הנישואין המונחת במגירה. הם נושמים את אוויר הבית. כאשר ילד גדל בבית קפוא, שבו הוריו מדברים בקול רשמי ומרוחק ונמנעים ממגע ומקשר עין, הוא מפנים שני שיעורים הרסניים:
- זוגיות היא מרחב של סבל שיש לשאת בהכנעה.
- לאדם בוגר אין זכות לחיות מתוך שמחה.
ילדים מסתגלים למציאות חדשה וברורה מהר הרבה יותר מאשר למציאות מעורפלת ומלאת מתח. ילד החי בין שני בתים נפרדים, שבהם כל הורה רגוע, מנהל את חייו בכנות ומסוגל להעניק חום, יגדל להיות אדם חסון ובריא בנפשו, הרבה יותר מילד המשמש כמשקיף של “האומות המאוחדות”, במסדרון שבין חדר השינה של הוריו לסלון.
4 חוקי הברזל לסיום מהיר של גירושים
אם הגעתם להכרה כי נכון לכם לסיים את הליך הגירושין במהירות המרבית, עליכם לאמץ מיד שינוי תודעתי: הפסיקו לחשוב כמו “בני זוג פגועים”, והתחילו לחשוב כמו מפרקי חברות.
אלו הם 4 החוקים שאתם חייבים לפעול לפיהם:
- דממת אלחוט מוחלטת: לעולם אל תאיימו בגירושין. איום הוא כלי נשק של חלשים הנועד לסחוט רק תשומת לב. פירוק מהיר של הנישואין הוא מהלך שמבצעים בשקט, לא משהו שמכריזים עליו. ברגע שאיימתם, הענקתם לצד השני זמן יקר להבריח נכסים או להקדים אתכם בפנייה לערכאות.
- איסוף ותיעוד הניירת מראש: בטרם תאמרו מילה לבן הזוג או למגשר, שבו לילה אחד מול המחשב והעתיקו לתיקייה פרטית ומאובטחת את כל המסמכים: דוחות הפירוט הפנסיוני של שניכם, ריכוזי שכר משלוש השנים האחרונות, תדפיסי בנק ופירוט הוצאות של השנה האחרונה, ונסח רישום הטאבו של כל הנכסים. כאשר אתם מגיעים למגשר עם החומר כולו, מוכן ומאורגן, חסכתם לו ולכם חודשיים של איסוף ניירת, והוא יוכל לנסח הסכם בתוך ימים ספורים.
- חוק ויתור הרהיטים: אל תשחיתו דקה אחת על מריבות סביב חלוקת תכולת הבית. הספה, הטלוויזיה ומכונת הקפה אינן שוות את שכר הטרחה של עורך הדין שתשלמו בעבור הדיון בהן. סכמו מראש: צד אחד מקבל את תכולת הבית כפי שהיא, והצד השני מקבל פיצוי כספי הולם והולך לרכוש ריהוט חדש ופשוט. חסכתם עשרות שעות של מריבות התשה.
- משמעת הלשון היבשה: במהלך המשא ומתן יהיו רגעים שבהם הצד השני יחוש מצוקה וישלח לכם הודעה ארוכה ומלאת האשמות. הדחף הטבעי שלכם יהיה לענות בהודעה מפורטת משלכם ולהוכיח את צדקתכם. התגובה המהירה היחידה המותרת היא: “קראתי את דבריך. אני מבין שאתה כועס. נדבר על הדברים בצורה מסודרת בפגישה הקרובה”. כאשר אינכם מספקים לצד השני חומר בעירה, האש נכבית מעצמה מחוסר חמצן, והדיון חוזר אל הפסים המעשיים.
מבחן היום שאחרי
ביום שבו תחתמו על הסכם הגירושין הסופי, תצאו מן המשרד של המגשר או עורך הדין, תביטו בנייר ותאמרו לעצמכם: “במבט לאחור יצאתי קצת מופסד בסעיף חלוקת הרכב, והצד השני קיבל קצת יותר בסעיף ההוצאות החריגות”.
אם תחושה זו מלווה אתכם – סימן שעשיתם עסקה מצוינת. הסכם גירושין מהיר, נקי ויעיל הוא הסכם שבו שני הצדדים מרגישים כי התפשרו וויתרו על מעט, אך שניהם הולכים לישון באותו לילה בדירה משלהם, מתוך שקט אמיתי, והגוף והנפש פנוים להתחיל פרק ב’ חדש.
