בדין העברי, נישואין אינם חוזה פשוט הניתן להפרה על ידי הודעה מוקדמת, אלא ברית רוחנית ומעשית המעוגנת בחבות הדדית. הכלל המנחה פשוט לכאורה: בעל מגרש מרצונו והאישה מתגרשת מרצונה. הקושי המשפטי וההלכתי מתעורר במלוא עוזו, כאשר אין הסכמה ההדדית. במצב שבו צד אחד מבקש להתיר את קשר הנישואין והשני מסרב, נדרשת עילה הלכתית ברורה, מבוססת […]
כאשר בני זוג מחליטים לפרק את התא המשפחתי וללכת איש איש לדרכו, ישנו יום אחד מסוים שמשנה את התמונה כולה. בעולם המשפט, היום הזה זוכה לכינוי “מועד הקרע”. במילים פשוטות, זוהי נקודת הזמן המדויקת שבה הקופה המשותפת ננעלת. הרעיון הוא פשוט והוגן: כל רכוש, כסף או זכות שנצברו עד לאותו יום, שייכים לשני בני הזוג
אם בעבר פרידה של בני זוג נשואים נתפסה כהזמנה לקרב מתוקשר וקולני כשכל צד “צמא-דם”, כזה שמלווה בעורכי דין תוקפניים, בהשמצות הדדיות ובניסיון להכניע את הצד השני בכל מחיר, היום התמונה משתנה מהקצה אל הקצה. אחת התופעות הבולטות, והנבונות ביותר של השנים האחרונות, היא הנטישה של תביעות הראווה הרועשות בין כותלי בית המשפט, ומעבר חד
דיני המשפחה מהווים את אחד הענפים המשפטיים והאנושיים המורכבים והרגישים ביותר במשפט האזרחי. בניגוד לסכסוכים מסחריים או חוזיים, שבהם סיום ההליך המשפטי מוביל לרוב לפרידה מוחלטת בין הצדדים, סכסוך משפטי בין בני זוג, ובמיוחד כאשר ישנם ילדים משותפים, הוא סכסוך מתמשך. בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני פועלים לרוב בשיטת “המנצח והמפסיד”, שבה צד
ההחלטה לפרק את התא המשפחתי אינה אירוע שמתרחש ביום אחד, אלא תהליך מתמשך ומורכב. מרגע הפרידה הפיזית ועד לסידור הגט הרשמי או התרת הנישואין, בני הזוג נכנסים לתקופת ביניים המאופיינת באי-וודאות. תקופה זו מכונה בשפה היומיומית “תקופת הפרידה”, ובה מקבלים בני הזוג את התווית “פרודים”. בחינה מעמיקה של החקיקה, הפסיקה ונהלי משרדי הממשלה בנוגע לסטטוס
כאשר משפטנים ניגשים לבחון את תופעת הניכור ההורי בסכסוכי משפחה בעצימות גבוהה, אנו נוטים באופן מסורתי להיעזר בתובנות מתחום חקר הנפש. אנו דנים בכאב, בפגיעה הרגשית, בעיוותי תפיסה, ובצרכים הנפשיים שלא באו על סיפוקם. אנו מניחים, כמעט באופן אוטומטי, כי הורה המרעיל את מוחו של ילדו נגד ההורה האחר, פועל מתוך סערת רגשות חסרת שליטה,
כדי למזער פגיעה בילדים שנקלעים להליך גירושין של הוריהם, יש להבין תחילה את השיח המקצועי והמשפטי העדכני בישראל. בעשור האחרון חל שינוי דרמטי במערכת המשפט הישראלית. מערכת המשפט והרווחה מנסות לעקור מהשורש את המונחים הלוחמניים “משמורת” ו”הסדרי ראייה”, אשר מקבעים הורה אחד כ”אחראי על הילדים” ואת השני כ”מבקר”. המונחים השולטים כיום הם “אחריות הורית משותפת”
הרגע שבו אדם מבין שהנישואים שלו נגמרו הוא רגע שקט. זה לא קורה באמצע מריבה גדולה, אלא דווקא בשגרה: בנסיעה ברכב, בשטיפת כלים או מול המסך בסלון. פתאום נופלת ההבנה הקרה שזה נגמר. שהמשפט “אנחנו צריכים לעבוד על הקשר” התחלף בתוך הראש במשפט: “אני לא יכול להמשיך ככה יותר”. עד לאותו רגע חיית בתוך בעיה
ההחלטה להתגרש ולפרק את התא המשפחתי, היא ככל הנראה אחת ההחלטות המורכבות והמשמעותיות ביותר שמישהו יכול לקבל במהלך חייו. במציאות הישראלית של היום, הליך הגירושין אינו רק משבר רגשי עמוק, אלא גם התמודדות מול מערכת משפטית סבוכה, דינמית ורצופת שינויים דרמטיים. המדריך הזה נכתב על מנת לעשות סדר בבלאגן הסורר בתחום דיני המשפחה כיום, וכדי
פסיקתא (מארמית: לחתוך, להכריע) היא אחד הכלים המשפטיים והביצועיים החשובים, היעילים והשכיחים ביותר במסגרת הליכי גירושין ודיני משפחה. על אף שמדובר במסמך קצר ותמציתי, מעמדה המשפטי רב-עוצמה, שכן היא מהווה את “השורה התחתונה” האופרטיבית של פסק הדין, כשהיא מזוקקת ומנותקת מכל הרקע, הנימוקים, העדויות והסכסוכים שקדמו לה. ההבדל בין פסק דין, החלטה ופסיקתא חשוב לעשות
