כמעט כל תהליך גירושין מתחיל בהצהרת כוונות דומה: “אנחנו נעשה את זה יפה”, “ניפרד כמו חברים”, או לפחות “לא נערב את הילדים”. קלאסי. אבל המציאות בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים מראה תמונה אחרת לגמרי. מהר מאוד, זוגות שחלקו חיים שלמים יחד, מוצאים את עצמם מנהלים מלחמות עולם על ספה מאיקאה, על עשר דקות איחור באיסוף של הילדים, או על קבלה של 30 שקלים מבית המרקחת.
זה לא קורה בגלל שהאנשים האלה רעים מיסודם. זה קורה כי גירושין מוציאים מאיתנו את המנגנון ההרסני ביותר של הנפש האנושית, והוא הצורך לעשות “דווקא“. כדי להתעלות מעל המנגנון המעוות הזה, צריך קודם כל להבין מאיפה הוא מגיע, איך הוא מתגבש אצלנו, ובעיקר – אילו כלים מעשיים יעזרו לך לצאת מהמשחק הזה באופן שפוי, כשידך על העליונה.
למה אנחנו בעצם עושים “דווקא” בגירושין?
אנשים נוטים לחשוב שה”דווקא” נולד מתוך תאוות בצע או רצון “לדפוק” את הצד השני כלכלית, אבל ברוב המוחלט של הליכי הגירושין, הכסף הוא רק התירוץ. המנוע האמיתי הוא רגשי לחלוטין.
- פגיעה באגו ואובדן שליטה: כשצד אחד מחליט לפרק את החבילה (או כשמתגלה בגידה/הסתרת כספים), הצד השני מרגיש שמשכו לו את השטיח מתחת לרגליים. תחושת חוסר האונים הזו היא בלתי נסבלת. הדרך היחידה של אותו אדם להחזיר לעצמו את תחושת השליטה, היא להקשות על התהליך. להגיד “לא” על כל דבר זה בעצם להגיד “את/ה לא תחליט/י עליי” רק אצל מבוגרים…
- “אינטימיות שלילית” (הפחד לשחרר): זה אולי נשמע פרדוקסלי, אבל מלחמה היא דרך לשמור על קשר. כל עוד אנחנו רבים בוואטסאפ, כל עוד עורכי הדין שלנו מחליפים טיוטות ואיומים, אנחנו עדיין בתוך מערכת יחסים, מעוותת אומנם, אך מערכת יחסים. עבור אנשים רבים, הכעס והמלחמה קלים יותר לעיכול מאשר הריק, השקט, וההבנה שהקשר באמת נגמר.
- חיפוש אחרי “צדק קוסמי”: התחושה שאם כואב לי, חייב לכאוב גם לצד השני. אנשים משתמשים בהליך המשפטי בניסיון לאלץ את בית המשפט לתת להם תעודת הצטיינות ולהעניש את בן או בת הזוג על השנים הרעות בנישואין. זו הרי ציפייה שבית המשפט כמובן לעולם לא ימלא.
איך נראה ה”דווקא” בזמן ההליך המשפטי?
כשההליך המשפטי בעיצומו, ה”דווקא” מתורגם לטקטיקות השהיה והתשה שמטרתן אחת: למרוט לצד השני את העצבים ולרוקן לו את חשבון הבנק. ולא חסרות דוגמאות לכך:
- מלחמות אגו על ציוד חסר ערך: לשלם 120,000 שקלים לעורך דין כדי לנהל דיונים על תכולת דירה ששווה בקושי 5,000 שקלים. המטרה היא לא הטלוויזיה או השטיח, המטרה היא “שהוא לא יקבל את הטלוויזיה” ו”שהיא לא תדרוך על השטיח שאני בחרתי בזמנו”.
- תקיעת מקלות בגלגלי הבירוקרטיה: אי שיתוף פעולה עם אקטואר (הרואה חשבון שממנה בית המשפט), הסתרת תדפיסי בנק, הסתרת תלושי שכר, ביטול פגישות גישור ברגע האחרון, או סירוב לחתום על טפסים טכניים של משכנתא. הכל כדי לעכב את הקץ ולהשאיר את הצד השני באוויר.
- נשק יום הדין – סרבנות גט ומשמורת: שימוש בילדים או בגט כקלף מיקוח. למשל, איום בבקשת משמורת מלאה (למרות שאין שום כוונה או יכולת לממש זאת) רק כדי להוריד את סכום המזונות, או מנגד, יצירת נתק וניכור בין הילדים להורה השני כדי “להעניש” אותו על הגירושין.
החיים שאחרי: ה”דווקא” של ההורות המשותפת
החתימה על הסכם הגירושין לא תמיד מסיימת את המלחמה. כשיש ילדים משותפים, בני הזוג נשארים מחוברים לכל החיים, וכאן ה”דווקא” יורד לרזולוציות של היומיום, וזו כבר תופעה שנקראת “מיקרו-אגרסיות”. יש המון דוגמאות לתופעה:
משחקי זמן: איחור כרוני של 15-20 דקות לאיסוף הילדים, רק כדי לשבש לצד השני את יום העבודה או את שעות המנוחה.
סחטנות וקטנוניות כלכלית: העברת דמי המזונות תמיד ביום האחרון האפשרי בחודש, ביצוע “קיזוזים” חד-צדדיים כי “קניתי לו נעליים אז הורדתי לך מהמזונות”, או דרישה אובססיבית של קבלות על כל רכישה של 15 שקלים לבית הספר.
שכחה “מקרית” של ציוד: להחזיר את הילד בלי המשאף, בלי בגדי הספורט למחר, בלי התיק של החוג, או ללא ספרי לימוד, בידיעה שהדבר יחייב את ההורה השני לנסוע במיוחד לקחת את זה או רק כדי להתעצבן את ההורה השני.
איך מתעלים מעל ל”דווקא”? טיפים מעשיים
הבנת המנגנון ה”דווקאי” של הגירושין, היא חצי מהדרך. החצי השני, והקשה יותר, הוא היישום. הכלל החשוב ביותר שעליכם לזכור הוא שאתם לא יכולים לשלוט בהתנהגות של הגרוש או הגרושה שלכם. אתם יכולים לשלוט רק בתגובה שלכם, במה שאתם תעשו כמענה לדווקא של הצד השני. ברגע שאתם מפסיקים לספק להם את הדרמה שהם מחפשים, ה”דווקא” ייעלם מעצמו.
כך עושים את זה נכון:
- מעבר ל”מודל של העסק” (ניהול יבש וענייני)
מהרגע שהתגרשתם, אתם כבר לא בני זוג, אתם סוג של שותפים עסקיים. הפרויקט המשותף שלכם הוא גידול הילדים. בדיוק כפי שלא הייתם צועקים או מקללים שותף עסקי למרות שאולי אתם לא סובלים אותו, כך עליכם להתנהל מול ההורה השני. נתקו את הרגש מהתקשורת עם הצד השני, תקשרו רק באופן טכני וקר. התייחסו לכל הודעה כאל תכתובת משרדית בין שותפים. - שיטת “קצר, ענייני ומשעמם” לתקשורת
כשהצד השני שולח הודעת וואטסאפ שכוללת שמונה שורות של קללות, האשמות (“אתה אבא נוראי”, “את תמיד היית כזאת”ת “את אמא לא אחראית”), ובסוף שואל מתי תור לרופא השיניים של הילד, האינסטינקט הוא לתקוף בחזרה או להתגונן. אל תעשו את זה!
התשובה שלכם צריכה להיות: “התור מחר בשעה 16:00. יום טוב.”
התעלמות מוחלטת מהרעש ומהפרובוקציה שומטת את הקרקע תחת הניסיון לפגוע בכם. זכרו: כשאין דלק, האש דועכת. - “הורות מקבילה” במקום הורות משותפת
אם ניסיתם לשתף פעולה וזה רק מייצר יותר ריבים ודווקא, שחררו את הפנטזיה של הורות משותפת והרמונית. עברו למודל של “הורות מקבילה”, בה כל בית מתנהל כיחידה עצמאית לחלוטין. מה שקורה אצל ההורה השני הוא באחריותו בלבד (כל עוד אין סכנה חלילה לילד). אל תנסו לחנך את ההורה השני, אל תעירו לה על שעות השינה או על כמות זמן המסך של הילדים. ניתוק הציפייה מההורה השני לרף שאתם מציבים, יוביל לירידה דרסטית את רמות הכעס שלכם. - שימוש בטכנולוגיה כחומת מגן
צמצמו את התקשורת בוואטסאפ ובטלפון למינימום. השתמשו באפליקציות ייעודיות לניהול הורות משותפת. האפליקציות האלו מאפשרות לנהל את יומן השהות, להעלות קבלות על הוצאות, ולאשר קיזוזים בקליק אחד, וכל זה בצורה שקופה, מתועדת וקרה. זה מונע את הצורך בניהול משא ומתן רגשי על כל חוג או על כל זוג נעליים. - הצבת גבולות ברזל ללא איומי סרק
הצד השני מבין רק עקביות. אם הוסכם על שעת איסוף והוא מאחר כדי לשגע אתכם, אל תריבו. קבעו לעצמכם (ואמרו לו פעם אחת) חלון המתנה של 15 דקות. עבר הזמן? קחו את הילדים בחזרה הביתה או המשיכו בתוכניות שלכם, וסמסו: “חיכינו עד 16:15, אנחנו בבית, תתאם איתי מתי אתה מגיע”. בלי סימני קריאה, בלי דרמה. אכיפה שקטה של גבולות, חזקה פי אלף מצעקות. - אל תנסו לנצח, תבחרו לחיות
זה אולי הטיפ הכי חשוב עבורך. ה”דווקא” ניזון מההשתתפות שלכם במשחק. המחיר שאתם משלמים כשאתם נגררים למלחמות האלה, בבריאות הנפשית שלכם, בכיס, ובשריטות שזה משאיר על הילדים, פשוט לא שווה את התחושה הרגעית של “הראיתי לו מה זה”. הניצחון האמיתי, והנקמה הכי מתוקה במי שמנסה למרר לכם את החיים, היא פשוט לחיות חיים טובים, רגועים ומאושרים בלעדיו. ברגע שתשקיעו את האנרגיה בעצמכם, במקום בלחפש איפה הצד השני טעה – אתם ניצחתם!
