פתיחת תיק גירושין בבית הדין הרבני בישראל היא מהלך משפטי, הלכתי ואישי, אשר יש לו השלכות נרחבות על חיי בני הזוג, ילדיהם, רכושם, מעמדם האישי והכלכלי, והעתיד שנפרש לאחר מכן. בישראל, נישואין וגירושין בין יהודים מצויים בתחום סמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני, בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תש”ג 1953. המשמעות היא […]
פתיחת תיק גירושין ברבנות היא אבן היסוד של כל הליך גירושין במדינת ישראל עבור בני זוג יהודים שנישאו כדת משה וישראל. מדובר בהליך משפטי מחייב, אשר מהווה תנאי ראשוני והכרחי לסיום הקשר הזוגי באופן הלכתי, אזרחי ורשמי. מדינת ישראל מחייבת את כל האזרחים היהודים המעוניינים להיפרד בגט לפנות למערכת בתי הדין הרבניים, שכן לפי הדין
תהליך פתיחת תיק גירושין בישראל איננו פעולה טכנית גרידא, אלא מהלך משפטי אסטרטגי שיכול לקבוע את כל התוואי של ההליך כולו. בישראל קיימת הבחנה ייחודית בין הסמכות לדון בגירושין לבין הסמכות לדון בנושאים הנלווים, ולכן כבר בשלב הראשון יש להבין היכן נכון לפתוח את התיק. בית הדין הרבני הוא הסמכות הבלעדית לגירושין עצמם, אך יתר
הליך הגירושין בהסכמה, המכונה בלועזית “Divorce by Agreement”, מהווה כיום את הדרך המועדפת והמושכלת ביותר עבור בני זוג המבקשים להביא לסיום קשר הנישואין שלהם. זאת באופן מכובד, יעיל ומינימליסטי ככל הניתן מבחינת נזקים רגשיים וכלכליים. מדובר בתהליך משפטי מודרני המאפשר לצדדים להגיע להבנות הדדיות ומקיפות מחוץ לכותלי בית המשפט. בכך נמנעת התדיינות משפטית ארוכה, יקרה
הפן הכלכלי בגירושין מהווה אחד המקורות המרכזיים להתגברות מאבקי הכוח בין בני זוג. מדובר לא רק בחלוקת נכסים או תביעות מזונות, אלא בתפיסת עתיד כלכלי, ביטחון קיומי, ואף בתחושת צדק או פיצוי. פעמים רבות, הוויכוחים על כסף מהווים מסך עשן לכאב רגשי עמוק או לשאיפה לא מוכרזת ל”שימור שליטה”. התנהלות כלכלית לא שקופה בתקופת הנישואין,
כאשר מערכת היחסים הזוגית מגיעה לנקודת שבר שאין ממנה חזרה, ניצבים הצדדים בפני שאלות משפטיות עמוקות ובלתי פשוטות. לא מדובר רק בשאלה האם להתגרש או כיצד, אלא גם ואולי בעיקר היכן נכון לפתוח את הליך הגירושין. הבחירה בערכאה המתאימה היא אחת ההכרעות החשובות ביותר שישפיעו על המשך ההליך כולו. בישראל קיימות שתי מערכות שיפוט מקבילות
בבתי הדין הרבניים בישראל, טענת “מורדת על בעלה” מהווה מושג הלכתי המוכר ומעוגן היטב בספרות ההלכתית והפסיקתית, כאשר בעל טוען שאשתו מסרבת לשוב לחיי שלום־בית או מקיימת את חיי הנישואין מתוך כוונה לפגוע בו. ההגדרה אינה חלה על כל מצב של עזיבת הבית או התרחקות זמנית, אלא נבחנת בזהירות כאשר האישה מסרבת לשוב לחיי נישואין
גירושין בהסכמה הפכו בעשורים האחרונים לאופציה המועדפת על זוגות רבים בישראל, המעוניינים להיפרד מבלי להיגרר למאבק משפטי ארוך, יקר ופוגעני. המונח מתייחס למצב שבו שני בני הזוג מסכימים, באופן מודע ורצוני, על כל הסוגיות המשפטיות הכרוכות בפרידה: רכוש, משמורת ילדים, מזונות, הסדרי שהות, פנסיה, חובות משותפים, קופות גמל, ניהול עסק משותף במידה וקיים, וכל עניין
מאבקי גירושין אינם סכסוך רגיל בין בני זוג. מדובר בהתנגשות רגשית, כלכלית ומשפטית, המערבת לעיתים קרובות את הילדים, את המצב בכלכלי והרכוש שהצטבר, ומנעד רגשות ואגו. כאשר בני זוג מחליטים להתגרש, לרוב מתעוררים חילוקי דעות בשאלות בסיסיות כגון מי יישאר בבית המשותף, מי יטפל בילדים, ומה יהיו הסדרי הראייה. לעיתים, מתלוות לסכסוך טענות קשות של
כאשר גירושין מלווים בריב חריף בין בני הזוג, לעיתים קרובות הילד הופך לכלי לא מודע בידיהם. במקום שהילד יהיה דמות הזקוקה להגנה וליציבות, הוא הופך לכלי להפעלת לחץ, ענישה או השפלה של ההורה האחר. שימוש כזה בילד פוגע בליבת היציבות הרגשית שלו, מערער את תחושת הביטחון ומוביל לתחושות של בלבול, חרדה וחוסר שייכות. ילד שנדרש
