מתי גישור גירושין אינו הפתרון הנכון?

הליך גישור גירושין נתפס בעיני רבים ככלי חלופי ויעיל להליך משפטי סבוך וממושך. גישור בגירושין נועד לאפשר לבני זוג בהליכי פרידה להגיע להסכמות בדרך של הידברות, פשרה ויחסי כבוד הדדיים. הוא מבוסס על עקרונות של שקיפות, שיתוף פעולה ונכונות הדדית לנהל שיח בונה ופתוח. אף על פי שמדובר בכלי מצוין ויעיל בתיקים רבים, הרי שלא כל מצב מתאים למימושו, ולעיתים מדובר בניסיון שגוי שמחמיר את המצב.

יש להבין כי תנאי היסוד להצלחת הליך גישור גירושין הם כנות, פתיחות, מוכנות אמיתית לשיח, ורצון אמיתי לסיים את הנישואין באופן הוגן. כאשר תנאים אלו אינם מתקיימים, נוצר סיכון ממשי לכך שהליך הגישור ינוצל לרעה או יהפוך לבזבוז זמן יקר ואנרגיה נפשית של מי מהצדדים. מצב כזה עלול להחמיר את תחושת האי צדק בין הצדדים ואף ליצור תחושת השפלה וחוסר אונים. תהליך כזה עשוי גם לעכב משמעותית קבלת החלטות קריטיות בנוגע לרכוש, לילדים או למקום המגורים.

למרות שהנטייה הרווחת היא לנסות תחילה גישור בכל מקרה, יש לבחון היטב אם מדובר בנסיבות שבהן הליך כזה עשוי להצליח. מגשרים מנוסים יודעים לזהות סימני אזהרה מוקדמים, וממליצים שלא להתעקש על גישור כאשר ברור כי קיים סיכוי גבוה לכישלונו. התעלמות מאותם סימנים עלולה לפגוע לא רק בצדדים אלא גם בילדים המעורבים בתהליך. עיכוב מיותר של פתרון קונפליקטים משפחתיים מסב נזק רב לטווח הארוך.

ישנם תרחישים בהם הליך הגישור צפוי להיכשל, או לכל הפחות, להיות בלתי יעיל. הבנת תרחישים אלו חיונית לצורך קבלת החלטות מושכלת ואחראית בעת פרידה ובכך תאפשר לבני זוג לבחור מראש את הכלי המשפטי והמעשי המתאים ביותר למצבם הייחודי.

תרחיש של חוסר איזון מהותי

במקרים שבהם מתקיימת אלימות במשפחה, מכל סוג שהוא, ההליך הגישורי מאבד את האפקטיביות שלו כמעט לחלוטין. אין מדובר אך ורק באלימות פיזית מובהקת, אלא גם באלימות מילולית, נפשית, כלכלית או מינית. כל מצב שבו אחד הצדדים חווה פחד ממשי מהאחר, מונע קיומו של דיאלוג שוויוני ופתוח. כאשר מתקיים מצב של פחד, אין זה סביר לצפות מהצד הפגוע לשתף פעולה או להתעקש על זכויותיו במסגרת הליך גישור.

בהליך גישור נדרשת הבעת רצון חופשי לשתף פעולה מצד שני הצדדים. כאשר צד אחד חש מאוים, גם אם באופן סמוי או לא מילולי, ההסכמות שייכרתו במסגרתו עשויות להיחשב כבלתי תקפות. בתי המשפט מודעים היטב למורכבות זו, וקיימת אף הנחיה ברורה לבחון קיומה של אלימות לפני הפניית הצדדים לגישור. לעיתים אף קיומו של צו הגנה מהווה סיבה מספקת לדחיית רעיון הגישור על הסף. מגשר מקצועי מחויב לאתר סימנים לכך ולהתריע מבעוד מועד.

מקרים רבים מעידים על כך שדווקא הצד האלים יוזם את הליך הגישור, מתוך מטרה להציג תדמית חיובית כלפי חוץ או לעכב הליכים משפטיים. מגשרים שלא מצליחים לזהות תרחיש כזה עלולים להפוך לכלי שרת בידי הצד הפוגע. תוצאה כזו אינה רק כישלון של ההליך, אלא סכנה ממשית לזכויותיו ולבטחונו של הצד הפגוע, ולעיתים גם של הילדים המשותפים. על כן, נדרשת ערנות מוגברת והקפדה על בחינה מדוקדקת לפני קבלת ההחלטה על פתיחת גישור.

במצבים חמורים של אלימות במשפחה, לא זו בלבד שהליך הגישור אינו יעיל, אלא שהוא אף עלול להנציח דפוסי שליטה והשפלה. צד פגוע הנאלץ להתמודד עם הפוגע שלו בשיח ישיר, עלול לסגת מהגנה עצמית או לוותר על רכוש ועל זכויות הורות מתוך חשש או דחף לרצות. זוהי אינה פשרה אמיתית אלא כניעה, ועל כן כל הסכם שייכרת בנסיבות כאלה ראוי לבדיקה משפטית קפדנית. במקרים אלו, ייעוץ משפטי מקצועי הוא המסלול הבטוח והנכון.

כאשר צד אחד שולט והשני נכנע

במערכות יחסים רבות קיימים פערי כוח מובנים, הנובעים מהבדלים באישיות, בהשכלה, בניסיון החיים או בנגישות למידע ולמשאבים. כאשר הפערים הללו הופכים למשמעותיים מדי, הם עלולים להפוך את הליך הגישור לאפקטיבי רק עבור אחד הצדדים. גישור מוצלח דורש שוויון יחסי בכוח וביכולת ניהול מו”מ. כאשר צד אחד נמצא בעמדת עליונות, בין אם בתחום הכלכלי, המשפטי או הרגשי, תוצאות הגישור עלולות להיות מוטות באופן מהותי. ההסכמות שיתקבלו יהיו לכאורה בהסכמה, אך בפועל יביאו לעיוות מהותי בזכויות.

כאשר צד אחד שולט בכל היבטי החיים המשותפים, דוגמת ניהול החשבונות, שליטה ברכוש, שליטה על הקשר עם הילדים או קביעת ההתנהלות היומיומית, קשה לצפות שהצד השני יוכל לנהל משא ומתן בגובה העיניים. הדבר בולט במיוחד כאשר הצד הנחות כלכלית תלוי לחלוטין בצד השני למחייתו או למקום מגוריו. תחושת נחיתות זו מתורגמת לעיתים להסכמות שאינן משרתות את טובתו, ולעיתים אף פוגעות בו אנושות מבחינה עתידית. מצב זה עלול להעמיד את ההסכם בפני סכנת ביטול בהמשך הדרך.

יתר על כן, מגשרים שאינם בעלי רגישות מספקת לפערי כוח עלולים לפספס את הדינמיקה המתרחשת בחדר הגישור. ייתכן שהצד הכפוף יביע הסכמה באופן מיידי, רק כדי להימנע מעימות או מהגברת תחושת הכישלון. לא תמיד ניתן לזהות חוסר שוויון בזמן אמת, ובמקרים רבים רק לאחר החתימה על ההסכם מתגלים העיוותים שנוצרו. הדבר בולט במיוחד במצבים בהם המגשר אינו שואל שאלות מדויקות לגבי חלוקת תפקידים, שיקולים כלכליים או מערכות יחסים עם הילדים. חוסר תשומת לב לפרטים אלה עלול להפוך את ההליך לבלתי הוגן מיסודו.

על כן, במקרים בהם קיימים פערי כוח מובהקים, ובפרט כאשר צד אחד ניכר כשתלטן והצד האחר שותק, מסכים מיד או מביע היסוס קבוע, אין להמשיך בגישור כפתרון ראשוני. יש לשקול פנייה לעורך דין עצמאי לכל צד או לחלופין לגישור המשלב שני מגשרים, אחד מהם בעל רקע טיפולי שיכול לזהות קונפליקטים סמויים. במידת הצורך יש לעצור את ההליך באופן יזום, על מנת לאפשר בחינה מחודשת של מערך הכוחות ולקבוע האם מדובר באי שוויון זמני או במצב כרוני שאינו מאפשר גישור מהותי.

היעדר שקיפות כלכלית

אחד מהיסודות המרכזיים להליך גישור מוצלח הוא קיומה של שקיפות מלאה, ובפרט בכל הנוגע למידע כלכלי. כל הסכם גירושין מחייב הבנה מלאה של מכלול הזכויות והחובות של כל אחד מהצדדים, לרבות נכסים, התחייבויות, מקורות הכנסה, זכויות סוציאליות ופנסיוניות. כאשר צד אחד מסתיר מידע מהותי מהצד השני או מהמגשר, נשללת האפשרות לגבש הסכמות הוגנות ואמיתיות. ההסכמות שייכרתו בנסיבות אלה תהיינה מבוססות על מידע חלקי או שגוי, ועלולות להוביל לקיפוח עמוק של אחד הצדדים.

במקרים רבים מתגלים ניסיונות להסתיר רכוש או הכנסות בדיוק בתקופה בה נבחן הרעיון של גישור. כך למשל, בן זוג עשוי למשוך כספים מחשבון משותף לחשבון עלום, למכור נכס ללא ידיעת הצד השני, או להצהיר על הכנסה מופחתת מהמציאות. כאשר קיים חוסר אמון הדדי בנוגע לאמת הכספית, לא ניתן לנהל שיח פורה בגישור, שכן כל הסכמה תיתפס כחלק ממשחק הסתרות. מצב זה גם יוצר עוינות שמסכלת את מטרת ההליך, שהיא לגשר בין אינטרסים באופן שקול.

יתר על כן, להבדיל מהליך משפטי רגיל שבו ניתן לדרוש גילוי מסמכים ולקבל צווים מבית המשפט, הליך גישור נשען כולו על רצון הצדדים ועל גילוי מרצון. מגשר אינו מוסמך לכפות מסירת דוחות בנקאיים, חוזים או מידע מקרקעין, ולפיכך הצד שמסתיר פרטים נהנה מיתרון אסטרטגי בלתי הוגן. זהו מצב שעלול להפוך את הגישור למעמד מניפולטיבי שבסופו צד אחד נשאר בידיים ריקות, בעוד הצד האחר מנצל את ההליך לטובתו. פער כזה אינו ניתן לריפוי לאחר מעשה.

בנסיבות שבהן קיים חשד ממשי להברחת רכוש או הסתרת מידע כלכלי, על הצד הנפגע לפנות לייעוץ משפטי בהקדם ולא להסתפק בגישור. ייתכן שיידרש מינוי חוקר פרטי, פנייה לבית משפט למתן צווי עיקול זמניים או פנייה לרשויות המס. הליך הגישור אינו יכול להוות תחליף להגנה משפטית כאשר מדובר בהתנהלות כלכלית בלתי הוגנת. במקרה זה, בחירה בהליך שיפוטי עשויה להבטיח גילוי אמת, שקיפות ובחינה מעמיקה של כל הזכויות הכלכליות הרלוונטיות לגירושין.

כשאין נכונות אמיתית להיפרד

בני זוג רבים פונים לגישור מתוך מחשבה כי מדובר בשלב ביניים שנועד להרגיע את הרוחות, אך לא תמיד מתוך הבנה שמטרת הגישור היא לפרק את הקשר במינימום נזק. לעיתים צד אחד מגיע להליך מתוך תקווה שבאמצעות שיחה רגועה ובליווי מגשר ניתן יהיה לשקם את מערכת היחסים או להחזיר את בן הזוג בו על רצונו להתגרש. זוהי טעות מהותית בהבנת מהות הגישור, שגורמת לבזבוז זמן ומשאבים ולעיתים אף מעכבת את הסיום הבריא של הקשר. גישור אינו תהליך טיפולי זוגי אלא תהליך פרקטי המיועד להגיע להסכמות לקראת פרידה.

כאשר צד אחד אינו משלים עם עצם קיומם של הליכי גירושין, וכל מטרתו בהליך הגישור היא לנסות למנוע את הפרידה, התהליך כולו נתקע. ההתקדמות בדיונים מתעכבת, כל הצעה נבחנת רק מתוך השאלה האם היא תביא לשימור הקשר, ולא מתוך שיקול אמיתי של טובת הילדים או חלוקת רכוש הוגנת. מגשרים נתקלים לעיתים קרובות בצד שמתעקש לשוב ולדבר על סיבות הפרידה במקום לדון בעתיד. התוצאה היא שיח רגשי בלתי פורה אשר אינו מוביל לשום הסכמה ישימה.

במצב כזה, המגשר מוצא את עצמו נקרע בין ניסיונות להרגיע לבין תסכול של הצד השני, שכבר בשל לפרידה. לא אחת מדובר בזוג שבו צד אחד חש נרדף על ידי רגשות אשם בעוד הצד השני מסרב לקבל את המציאות. מגשר מקצועי יבחין בכך בשלב מוקדם, וימליץ להפסיק את ההליך אם יזהה כי אין התקדמות בתהליך או כי צד אחד מתנה את שיתוף הפעולה בהצהרות רגשיות מהצד השני. הליך כזה מאבד את תוקפו המעשי והופך לתהליך דחייה בלתי אפקטיבי.

מסקנה הכרחית במקרים כאלו היא כי טרם פתיחה בגישור יש לוודא שקיימת בשלות אמיתית מצד שני בני הזוג להיפרד. כאשר צד אחד מתנגד לעצם הרעיון של גירושין, מומלץ לשקול תחילה ייעוץ זוגי מקצועי, ורק לאחר מכן לעבור לגישור במידה ושיקום היחסים לא צלח. הניסיון לגשר כאשר אחד הצדדים עדיין נאחז בתקווה לשינוי, גורם לעיוות יסודי של ההליך ולפגיעה ביכולת לקדם פתרונות מעשיים. גישור יעיל מתקיים רק כאשר שני הצדדים מבינים כי הגירושין הם עובדה מוגמרת, והשאלה היא רק כיצד לעשות זאת נכון.

כאשר הילדים הופכים לכלי ניגוח

אחת התופעות הקשות והרגישות ביותר בהליכי גירושין היא תופעת הניכור ההורי, שבה אחד ההורים פועל בצורה ישירה או עקיפה לניתוק הקשר שבין הילד לבין ההורה השני. תופעה זו אינה רק פסיכולוגית, אלא יש לה גם השלכות משפטיות רבות. כאשר הורה משתמש בילד ככלי לצורך נקמה, שליטה או הפעלת לחץ, כל אפשרות לדיאלוג גישור ענייני נשללת כמעט לחלוטין. גישור בגירושין מחייב שיתוף פעולה הדדי ונכונות להתמקד בטובת הילד, אולם ניכור הורי מפר את שיווי המשקל ההורי ופוגע ישירות בתשתית שעליה נשען ההליך.

במקרים שבהם ניכור הורי פעיל משתלט על תודעת הילד, מתפתח מצב שבו הילד מסרב להיפגש או לדבר עם אחד ההורים מתוך תפיסה שהונחלה לו באופן חד־צדדי. כאשר התנהלות זו נמשכת לאורך זמן, נוצר קושי ממשי בגישור על נושאים מהותיים כמו הסדרי שהות, אחריות הורית משותפת או חינוך. הורה שמרגיש שהוא מבודד או מודר מחיי ילדו, לא יוכל לנהל שיח שקול אלא יגיב מתוך כאב, תסכול ולעיתים אף רצון להגיב באותו המטבע. מגשר בתנאים אלו נאלץ לתפקד כבורר במקום כמתווך, והתהליך מאבד את אפקטיביותו.

הניכור ההורי פוגע גם בתפקודו של ההורה המנכר, שכן במקרים רבים נוצרת הסלמה שמובילה להתערבות של שירותי הרווחה או של בית המשפט. כאשר התנהלות ההורה מסבה נזק רגשי לילד, מערכת המשפט נדרשת לקבוע האם מדובר בהתנהלות פסולה באופן קבוע, והאם יש מקום להגביל את ההשפעה של אותו הורה. במצבים כאלו גישור אינו הכלי היעיל, שכן הוא אינו יכול לאבחן או לטפל לעומק בדינמיקה המשפחתית המורכבת. פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים וגורמים טיפוליים נדרשים בשלב זה.

כדי להתמודד עם ניכור הורי בתוך הליך משפטי, נדרשת גישה מערכתית הכוללת חוות דעת של אנשי מקצוע, בדיקות פסיכו־דיאגנוסטיות ואף המלצות לאמצעים טיפוליים ממושכים. גישור אינו יכול לשאת באחריות זו. כל ניסיון לפתור תופעה חמורה שכזו באמצעות הסכמות מהירות או פשרות מאולצות עלול להביא לתוצאה הפוכה. הילד עלול להיפגע עוד יותר, וההורה הנפגע ייוותר ללא כלים אפקטיביים להגנה. כאשר עולה חשד לניכור הורי פעיל, על המגשר להפסיק את ההליך באופן מיידי ולהמליץ על בירור משפטי או טיפולי מקיף שיתנהל במסלול נפרד.

עיוות מציאות או הפרעת אישיות

במספר לא מבוטל של מקרים, אחד מבני הזוג מעורב במציאות רגשית או קוגניטיבית מעוותת, ולעיתים אף מאובחן או מציג סימפטומים של הפרעת אישיות. כאשר מדובר בהפרעה נרקיסיסטית, פרנואידית, בורדרליין או תסמונת קונפליקט קשה, ההליך הגישורי עלול להיכשל באופן כמעט ודאי. הצד הלוקה אינו מסוגל לראות את נקודת המבט של האחר, אינו מקבל אחריות על תפקידו בסכסוך ולעיתים פועל מתוך מניעים של נקמה או התשה. הליך גישור מצריך מידה בסיסית של גמישות מחשבתית ויכולת אמפתית, תכונות שאינן מתקיימות אצל אדם המצוי בעיוות מציאות.

במקרים כאלה, כל התקדמות לכאורה בתהליך הגישור מתבררת כמדומה בלבד. אותו צד עשוי להסכים עקרונית להצעה מסוימת אך לחזור בו בפתאומיות, לטעון להתקפות מדומות מצד בן הזוג או המגשר, ולהכניס רכיבים דרמטיים מופרזים לדיון. מגשרים מנוסים מזהים תבנית התנהגות של טשטוש גבולות, השלכה, הכפשה ולעיתים אף ניסיון להאשים את כולם חוץ מהאדם עצמו. תהליך הגישור מאבד כך את המבנה ההגיוני שלו, והופך לזירה טעונה וחסרת גבולות.

הצד השני, המנסה לעיתים להבין או לפייס, מוצא את עצמו מותש נפשית, מתוסכל ומבולבל. כאשר הפרעת האישיות אינה מאובחנת, לעיתים קרובות הוא אף נושא באשמה על קריסת ההליך. תחושת הכישלון, הפגיעה באמון והייאוש המצטבר הופכים את המשך הגישור לבלתי אפשרי. לעיתים אף נוצרת תלות בעייתית במגשר, מתוך ציפייה שהוא יכריע או יתערב באופן חד צדדי, דבר שנוגד את מהות ההליך.

במקום שבו קיים קושי נפשי מובנה או הפרעה שאינה מטופלת, אין להניח כי ניתן לקיים גישור בר קיימא. על המגשר לבחון היטב את הדינמיקה בין הצדדים כבר בפגישת ההיכרות, ולאתר סימנים המעידים על עיוותים בתפיסת המציאות או על חוסר יציבות קבוע. במקרים אלו יש להמליץ על ליווי מקצועי טיפולי, ולעיתים על קבלת חוות דעת פסיכיאטרית או פסיכולוגית. גישור אינו הליך טיפולי, והוא אינו נועד לריפוי דינמיקות פתולוגיות. כאשר אלה מופיעות, יש להפעיל מנגנונים אחרים שיאפשרו הגנה משפטית וסיוע מקצועי ראוי.

כאשר יש אינטרס מובהק למשוך זמן

במקרים לא מעטים, אחד הצדדים פונה לגישור לא מתוך רצון אמיתי להגיע להסכמות, אלא כאסטרטגיה מובהקת לעיכוב ההליך המשפטי. מדובר בתופעה מוכרת, שבאה לידי ביטוי במיוחד כאשר קיים חשש מתביעה רכושית, דרישה למזונות או צו לפינוי מדירה. כאשר צד משתמש בגישור ככלי למשיכת זמן, הוא גורם להעמקת המשבר, פוגע באמון של הצד השני, ומערער את האפשרות להשגת תוצאה עניינית. התנהלות זו פוגעת הן בתהליך הגישור עצמו והן בזכויות המהותיות של בן הזוג שמולו.

הצד שמעוניין לעכב את ההליך ינצל את הגישור ליצירת מראית עין של שיתוף פעולה, תוך דחיית פגישות בתירוצים שונים, הבעת הסתייגות מכל הצעה והעלאת דרישות בלתי הגיוניות. לעיתים מדובר בבניית טקטיקה משפטית של התחמקות, המאפשרת לצד לעכב הליכים בבית המשפט, למנוע צווי עיקול או לארגן את ענייניו הפיננסיים. הצד השני, הפועל בתום לב, מוצא עצמו לכוד במערכת שאינה מתקדמת, סופג נזקים כלכליים ונפשיים, ונאלץ להמתין להכרעה שאינה מגיעה.

מגשרים בעלי ניסיון לומדים לזהות תבנית התנהגות זו במהירות. פגישות שבהן צד אחד אינו מגלה עניין אמיתי, ממעיט בשיתוף, מבטל פגישות ברגע האחרון או מסרב למסור מסמכים מהווים סימנים מובהקים לכך שהתהליך אינו מתקדם מתוך כוונה להידברות. במקרים כאלה, המשך ההליך רק יפגע בצד הרציני ויחזק את העיוות הקיים. גישור אינו אמור לשמש כעלה תאנה להסתרת חוסר שיתוף פעולה אמיתי, והוא איננו מתאים לתרחישים של חוסר תום לב מובהק.

כאשר מזוהה אינטרס ברור למשיכת זמן, אין זה תפקידו של המגשר להפעיל אמצעי אכיפה או לאלץ צד להתקדם. על כן, הפתרון היחיד הוא עצירת הגישור והפניית הצדדים להליך משפטי רשמי שבו ניתן להפעיל סמכויות מרחיקות לכת, כמו צווים, קנסות והחלטות חד צדדיות. גישור מוצלח מתקיים רק כאשר מתקיים שוויון עקרוני בכוונות, ולא כאשר צד אחד פועל מתוך מניעים טקטיים שכוללים עיכוב, הסתרה או הכנה לקראת סכסוך משפטי ממושך.

פערים ערכיים בלתי ניתנים לגישור

ישנם תרחישים בהם בני הזוג נפרדים לא רק ברובד הרגשי או הכלכלי, אלא גם ברובד הערכי, הרוחני או התרבותי באופן שאינו מאפשר הידברות אמיתית. במצבים אלו, כל דיון הופך למאבק של תפיסות עולם מנוגדות, ולא ניתן לגשר על הפערים באמצעות הסכמות. דוגמה בולטת לכך היא כאשר בן זוג אחד דתי והשני חילוני, וכל סוגיה עקרונית נבחנת בעיניים אידיאולוגיות בלתי מתפשרות. סוגיות כמו חינוך הילדים, אורח החיים בבית, כשרות, חגים, או שאלת הגירה למדינה אחרת, הופכות למוקד עימות עקרוני שאינו ניתן לפשרה אמיתית.

כאשר הפערים הערכיים שורשיים ואינם ניתנים לגישור, כל ניסיון להציע פתרון ייתקל בהתנגדות מצד מי שרואה בו ויתור על זהותו או פגיעה בעקרונות היסוד שלו. בן הזוג הדתי עשוי לראות הסכמה על חינוך חילוני כהתכחשות לאמונתו, ואילו הצד החילוני עשוי לראות חינוך דתי ככפייה ואובדן אוטונומיה. לא מדובר כאן בחילוקי דעות רגילים אלא בהתנגשות של השקפות עולם שאינן גמישות. הגישור מאבד את יכולתו לייצר הסכמות, שכן כל ויתור נתפס כבגידה במהות האישית.

במקרים של פערים לאומיים או תרבותיים, כגון בני זוג ממוצא שונה או מארצות שונות, מתעוררות סוגיות כמו מקום מגורים לאחר הגירושין, שפת הדיבור עם הילדים, מידת הקשר עם משפחות המוצא, או דפוסי חינוך. כאשר צד אחד מבקש לשוב לארץ מוצאו והצד השני מתעקש להישאר בישראל, הגישור אינו מסוגל לפתור את הסוגיה באמצעים של פשרה. לא ניתן “לחלוק” מיקום גאוגרפי או להפעיל זמני שהות באופן שיעניק לילד את כל הזהויות בעת ובעונה אחת. לכן, בית המשפט נדרש להכריע לפי טובת הילד ולא לפי הרצונות הסובייקטיביים של ההורים.

במקום שבו פערים ערכיים אינם ניתנים לגישור, אין תועלת ממשית בהליך המבוסס על הסכמות. יש להבהיר מראש כי מטרת הגישור איננה לגשר על אידיאולוגיות אלא למצוא פתרונות מעשיים. כאשר אין תשתית משותפת למערכת הערכים, תהליך הגישור לא רק שאינו יעיל, אלא עלול להעצים את תחושת הניכור, להוביל להסלמה רגשית, ולהותיר את הצדדים בתחושת תסכול עמוק. במצבים כאלו, התערבות שיפוטית היא לעיתים הכלי ההוגן היחיד שיכול לספק הכרעה תוך התבססות על עקרון טובת הילד והאיזון החוקי הנדרש.

כאשר הילדים מעורבים יתר על המידה

אחת הטעויות הנפוצות בהליכי גירושין היא המעורבות המוגזמת של ילדים בתהליך קבלת ההחלטות. אף כי יש מקום להתחשב ברגשותיהם ובצרכיהם של ילדים, כאשר ההורים משלבים את הילדים באופן פעיל בגישור עצמו, במיוחד בהחלטות הנוגעות להסדרי השהות, מזונות, או מקום מגורים, נוצר עיוות חמור במערך ההורי התקין. ילדים, במיוחד בגיל הרך או בגיל ההתבגרות, אינם בשלים רגשית או קוגניטיבית לקבל החלטות מורכבות על עתידם, והעמדתם במרכז תהליך הגישור פוגעת ביציבותם ובביטחונם הנפשי.

במקרים רבים, ההורים, לעיתים אף מתוך כוונה טובה, משתפים את ילדיהם בתכנים מהגישור, מתייעצים עימם או מנסים לבדוק איתם את מידת ההסכמה להסדר מסוים. תופעה זו עלולה ליצור אצל הילד תחושת אחריות כבדת משקל, ולהציב אותו בעמדה שבה עליו לבחור בין שני ההורים. זהו נטל רגשי עצום, שמוביל לעיתים לתחושות אשם, חרדה או אפילו דיכאון. הילד הופך לשחקן במאבק ההורי, ולעיתים אף למנוף לחץ שאחד ההורים מפעיל על האחר, ביודעין או שלא ביודעין.

ההשפעות ארוכות הטווח של מעורבות ילדים בגישור ניכרות היטב במחקרים פסיכולוגיים ובפסיקות משפטיות. ילדים שהיו חשופים ישירות לעימותים או להסכמות שנכשלו, מדווחים בבגרותם על חוסר אמון כללי, קושי ביצירת קשרים אינטימיים, והעדר תחושת יציבות בסיסית. בתי המשפט נדרשים לעיתים לפסול הסכמים שהושגו תוך כדי שימוש בעמדת הילד או ניסיון להפעיל עליו השפעה סמויה. מגשרים מקצועיים מבינים כי טובת הילד מחייבת הרחקתו מהליך המשא ומתן הישיר, ולפיכך ממליצים במידת הצורך על מינוי גורם ניטרלי, כגון עובד סוציאלי לחוות דעת נפרדת.

כאשר עולה חשד לכך שאחד מההורים משתף את הילד יתר על המידה בתהליך, יש לעצור את הגישור ולבחון את המשך ההתנהלות. אם מתברר שהילד הפך לזרוע של אחד ההורים בתוך הגישור, אין מנוס מהפסקת ההליך ועירוב של גורמים טיפוליים או משפטיים מתאימים. יש לזכור כי המערכת המשפטית בישראל מחויבת לעקרון טובת הילד, והיא אינה מכירה בזכותו של ילד לבחור באופן עצמאי בין הוריו. לכן, מעורבות הילד בהליך גישור אינה רק שגויה, אלא גם עלולה להביא לביטול ההסכמות כולן בהמשך הדרך.

מתי לא נכון לבחור בגישור גירושין?

למרות שהליך הגישור הפך בשנים האחרונות לכלי מקובל ומוערך לפתרון סכסוכי גירושין, אין מדובר בפתרון קסם המתאים לכל תרחיש ולכל מערכת זוגית מתפרקת. גישור מוצלח מחייב תשתית של אמון בסיסי, שקיפות, איזון בין הצדדים ובשלות נפשית לקבלת הכרעות. כאשר אחד התנאים הבסיסיים האלו אינו מתקיים, קיים סיכון ממשי לכך שהתהליך ינוצל לרעה או יוביל להסכמות שאינן משקפות את רצון הצדדים באופן חופשי. כל ניסיון לנהל גישור כאשר התנאים הבסיסיים לא בשלים לכך, עלול להסתיים בכישלון צורב ולהותיר את הצדדים בעמדה פגיעה יותר משהיו טרם התחלת ההליך.

במאמר פורטו בהרחבה מצבים מגוונים שבהם ראוי שלא להתחיל כלל בגישור, או לכל הפחות להפסיק אותו מיד כשעולות אינדיקציות ברורות לחוסר התאמה. מקרים של אלימות במשפחה, פערי כוח קיצוניים, הסתרת מידע כלכלי, או שימוש בילדים ככלי מיקוח, אינם רק תרחישים שמערערים את שיווי המשקל של התהליך, אלא גם כאלה שעלולים להסב נזק בלתי הפיך. חשוב לזכור כי הסכמה אינה בהכרח צדק, ואם ההסכם נחתם מתוך כפייה, פחד, מניפולציה או לחץ רגשי, הוא עלול להיפסל או להביא להשלכות חמורות בטווח הארוך.

ההבנה כי לא כל פרידה ניתנת לניהול באמצעות גישור היא איננה כישלון, אלא עדות לבחינה רצינית של הנסיבות ולאחריות כלפי עתיד הצדדים והילדים המעורבים. דווקא הידיעה מתי לא לגשת לגישור משקפת בגרות משפטית, מוסרית ואישית. לעיתים הדרך הנכונה היא פנייה לערכאה משפטית מוסמכת שתכריע בנושאים הקונקרטיים באופן רשמי, תוך שמירה על איזון אינטרסים והגנה על מי שזקוק לכך. ישנם תיקים שבהם רק מערכת אכיפה פורמלית תוכל להבטיח תוצאה ראויה, הוגנת וברת קיימא.

לסיום, ראוי להדגיש כי קבלת ההחלטה שלא לפנות לגישור אינה מבטלת את החשיבות של הידברות ופתרון סכסוכים בדרכי שלום. עם זאת, תנאי היסוד לכך הם הוגנות, רצון חופשי, שיתוף פעולה מלא והיעדר פחד. כאשר תנאים אלה אינם מתקיימים, עדיף לא להיכנס להליך שעלול להסב נזק ולשבש את הזכויות החוקיות של מי מהצדדים. בנסיבות כאלה, פנייה לייעוץ משפטי אישי ובחירה בערוץ פורמלי היא ההחלטה האחראית, הנבונה והבטוחה ביותר לעתיד יציב וצודק לכל הנוגעים בדבר.