מה התנאים עבור משמורת משותפת?

משמורת משותפת היא לא כותרת טכנית שמקבלים או לא מקבלים לפי רשימת דרישות קשיחה. בישראל נקודת המוצא היא שלשני ההורים יש אחריות הורית ואפוטרופסות טבעית על ילדיהם, והסוגיה שבדרך כלל מוכרעת היא היכן יגור הילד בפועל וכיצד יחולקו זמני השהות שלו עם הוריו, כולל בחגים וחופשות.

מה שמכריע בפועל הוא עקרון טובת הילד, ומתוכו נגזרים תנאים מעשיים שבתי המשפט בוחנים שוב ושוב, לפעמים באמצעות תסקיר של גורמי רווחה והערכות מקצועיות, ולפעמים על בסיס הסכמות ההורים ותפקודם לאורך זמן.

מהי משמורת משותפת?

משמורת משותפת מתארת בדרך כלל מצב שבו אין הורה משמורן יחיד, והילד שוהה עם כל אחד מהוריו בהיקף משמעותי, לעיתים קרובות קרוב לחלוקה שוויונית, אבל לא בהכרח. היא עוסקת בעיקר במקום מגורים ובשגרה היומיומית, ולא שוללת את העובדה ששני ההורים הם אפוטרופסים טבעיים ומקבלים החלטות מהותיות יחד, אלא אם נקבע אחרת במקרים חריגים.

במילים פשוטות, משמורת משותפת היא קודם כל יכולת לנהל הורות בשני בתים בצורה יציבה, ולא איזה “סידור שעות” למתי שמסתדר ונוח .

המסגרת המשפטית של משמורת משותפת

החוק מאפשר להורים להגיע להסכמה לגבי החזקת הילד והקשר עם ההורה השני, וההסכם טעון אישור, תוך בדיקה שהוא לטובת הקטין. כשאין הסכמה, הערכאה השיפוטית קובעת לפי טובת הילד.

נקודת ייחוס מרכזית שממשיכה להשפיע היא חזקת הגיל הרך, שלפיה לגבי ילדים עד גיל 6, ברירת המחדל היא שהילדים יהיו אצל האם, אך גם זה כבר פחות שכיח. כיום רוב ההורים מקבלים משמורת משותפת או קרוב לכך בהתחשב ביכולת ההורית שלהם ובטובת הילדים. כאמור, ישנם זמני שהות רחבים גם בגילאים צעירים.

התנאים עבור משמורת משותפת בישראל

הביטוי משמורת משותפת נשמע כמו תוצאה אחת ברורה, אך בפועל מדובר במכלול של החלטות שמרכיבות את חיי הילד לאחר פרידה או גירושין, מי מקבל החלטות מהותיות, איך מתחלקים זמני השהות, איך מנהלים חינוך, בריאות ושגרה, ומה עושים כשההורים לא מסכימים. בשנים האחרונות בתי המשפט נוטים יותר ויותר לדבר במונחים של אחריות הורית משותפת וחלוקת זמני שהות, ולא במונחי בעלות או ניצחון של הורה אחד.

על מנת להסדיר את הזמן שהילדים שוהים עם הוריהם שנפרדו, יצרנו עבורכם כלי אינטראקטיבי לחלוקת זמני שהות עם הילדים לאחר פרידה של ההורים.

המפתח להבנת התנאים הוא פשוט, אין זכות אוטומטית למשמורת משותפת, ואין גם איסור אוטומטי עליה. נקודת המוצא היא טובת הילד, וההשאלה היא האם המציאות המשפחתית מסוגלת להחזיק מודל שבו שני בתים עובדים יחד עבור הילד, באופן יציב, בטוח ומכבד.

המסגרת המשפטית שממנה מתחילים

על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, והאחריות ההורית כוללת חובה וזכות לדאוג לצרכי הילד, חינוך, התפתחות, שמירה וניהול עניינים הנוגעים לו. כלומר, גם כשאין חיים משותפים, נקודת המוצא היא אחריות הורית של שני ההורים, והוויכוח הוא על אופן המימוש שלה בפועל.

כאשר ההורים מגיעים להסכם על מי יחזיק בילד ומה יהיו זכויות הקשר של ההורה האחר, ההסכם טעון אישור שיפוטי, ולאחר אישורו הוא מקבל תוקף מחייב. כאשר אין הסכם או שההסכם לא מבוצע, בית המשפט מוסמך לקבוע את ההסדרים כפי שייראו לו לטובת הילד.

בפועל, המשמעות היא שהשאלה איננה רק מה כל הורה רוצה, אלא מה ניתן ליישם בפועל לאורך זמן, בלי להפוך את חיי הילד למגרש מאבקים.

תנאי הליבה לקיום משמורת משותפת

התנאי הראשון והחשוב ביותר הוא יכולת הורית מתפקדת בשני הבתים, יחד עם יכולת מינימלית לשתף פעולה. אין דרישה לחברות, ואין דרישה להסכמה על כל דבר, אך חייבת להיות יכולת לקיים תקשורת עניינית, להעביר מידע רפואי וחינוכי בזמן אמת, לקבל החלטות דחופות, ולשמור על שגרה ברורה לילד.

בתי המשפט מחפשים אינדיקציות מעשיות, האם ההורים הצליחו בעבר לקיים החלטות משותפות, האם יש כיבוד של זמני השהות, האם יש מוכנות להימנע מהכפשות מול הילד, והאם קיימת הבנה שהילד זקוק לשני הוריו בלי מבחני נאמנות. כאשר קיימת עוינות שמביאה לשיבוש שיטתי של השגרה, מודל משותף עלול להיתפס כפוגע בילד, גם אם הוא נשמע שוויוני על הנייר.

כאן נכנסת גם השאלה של בשלות ההורים לנהל מחלוקות בלי להפעיל את הילד. ככל שהילד נדרש לתווך מסרים, לבחור צד, או להסתיר מידע מהורה אחד, כך קשה יותר להצדיק משמורת משותפת בפועל.

תנאי קריטי: קרבה גאוגרפית ושגרת חיים

משמורת משותפת אמיתית דורשת לוגיסטיקה שעובדת. שני בתים במרחק שמאפשר הגעה למסגרות חינוך בזמן, שמירה על חברויות, חוגים וטיפולים, ושגרה שאינה מעמיסה נסיעות יומיומיות מתישות. במציאות הישראלית, מרחק גדול בין הבתים מייצר כמעט תמיד חיכוך, איחורים, וירידה באיכות החיים של הילד, ולכן הוא שיקול כבד משקל.

גם שעות העבודה של ההורים, זמינות להסעות, יכולת להישאר בבית בעת מחלה, וסיוע משפחתי קבוע, הם חלק מהתמונה. בית המשפט בוחן האם ההסדר משקף הורות בפועל או העברת אחריות לצדדים שלישיים באופן קבוע.

תנאי גיל וצרכי הילדים

כשמדובר בילדים צעירים מאוד, קיים בדין הישראלי עיקרון מוכר בשם חזקת הגיל הרך, שמכוון לכך שילדים עד גיל מסוים יהיו לרוב אצל אמם, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות שמצדיקות אחרת. בפועל קיימת התפתחות בפסיקה ובשיח, אך החזקה לא בוטלה בחוק, ולכן היא עדיין רלוונטית לדיון המשפטי.

המשמעות המעשית היא זו, ככל שהילד צעיר יותר, כך הנטייה תהיה לבחון בזהירות רבה יותר מודל של חלוקה כמעט שווה, ולבדוק האם הוא תואם צרכים רגשיים, התקשרות, יציבות ושינה. ככל שהילד גדל, ההסתכלות נעשית גמישה יותר, ומתמקדת יותר ביכולת לקיים שגרה יציבה בשני בתים.

תנאי בטיחות, אלימות וסיכון

משמורת משותפת אינה מתאימה כאשר קיימת סכנה לילד, או כאשר מתקיימת אלימות במשפחה, איומים, שליטה קיצונית, או התנהגות שמערערת את תחושת הביטחון של הילד. גם כאשר אין הרשעה פלילית, בית המשפט עשוי לדרוש בדיקות, תסקירים, ולעיתים הסדרי קשר מוגנים או מפוקחים.

במצבים שבהם נדרש פיקוח מקצועי על מפגש הורה ילד, או כאשר יש צורך בשיקום קשר לאחר תקופה של נתק, קיימים מרכזי קשר שמטרתם לאפשר קשר בטוח ומודרך, כשלב ביניים לפני הרחבת זמני שהות.

איך מראים שיש מסוגלות להורות משותפת?

בתי המשפט לא מסתפקים בהצהרות. הם רוצים לראות תפקוד. לכן תנאי מרכזי הוא היכולת להציג תמונה עקבית של מעורבות הורית לאורך זמן, מעורבות במסגרות החינוך, הכרת הצרכים הרפואיים, הגעה לפגישות הורים, טיפול בשגרה, והבנה של עולמו הרגשי של הילד.

ככל שהורה מבקש משמורת משותפת, אך בפועל היה מרוחק, לא לקח אחריות יומיומית, או שזמני שהות קודמים לא התקיימו, הנטייה תהיה להעדיף הרחבה הדרגתית או הסדר מובנה, ולא מעבר חד למודל משותף. ניתן לראות זאת גם בפסיקה שבה הובהר כי אי יכולת לממש אחריות הורית שוויונית בפועל עשויה להוביל לדחיית המודל, גם כאשר הוא הוצע כהסדר עקרוני.

תסקיר עובד סוציאלי

במחלוקות על ילדים, בית המשפט נעזר לעיתים קרובות בתסקיר של עובד סוציאלי לעניין סדרי דין, שמטרתו לחקור את מצב הילד, יחסי ההורים, תפקוד, וצרכים, ולהמליץ על חלוקת זמני שהות והסדרים מתאימים. הסמכות לקבל תסקיר ולהישען עליו קשורה גם להסדרים הסטטוטוריים בתחום הסעד וסדרי הדין בענייני קטינים.

תסקיר אינו פסק דין, אך בפועל הוא כלי בעל משקל רב, במיוחד כשאין לבית המשפט יכולת להכיר את חיי היומיום של הילד מתוך אולם הדיונים בלבד. לכן, תנאי פרקטי למשמורת משותפת הוא היכולת לעבור תהליך בדיקה כזה באופן שמדגים שיתוף פעולה, שקיפות, ואחריות.

איך מתחילים נכון את ההליך?

בישראל יש חובה מקדימה בהליכים רבים בסכסוכי משפחה, להגיש בקשה ליישוב סכסוך לפני הגשת תביעה, כדי לנסות לקדם פתרון בהסכמה ביחידת סיוע, ולהפחית התדיינויות מזיקות לילדים.

המשמעות היא שתנאי להצלחה, לא רק משפטית אלא גם מעשית, הוא להגיע לשלב הזה עם תכנית הורית מסודרת. תכנית טובה מראה לבית המשפט שההורה מבין את השגרה ולא רק את הסיסמה משמורת משותפת, והיא מאפשרת גם הסכמה מהירה יותר, לעיתים בלי מלחמה ארוכה.

משמורת משותפת והקשר למזונות

משמורת משותפת אינה החלטה כלכלית, אך אי אפשר להתעלם מהשפעתה על מזונות ילדים. פסק הדין בעמ 919/15 עסק בעיקר בחלוקת נטל המזונות בגילאים מסוימים תוך התחשבות בזמני שהות וביכולות כלכליות, והוא השפיע על האופן שבו בתי משפט מנתחים את התמונה הכוללת. יחד עם זאת, בית המשפט יבחן קודם כל את טובת הילד ואת יישומיות ההסדר, ולא אמור להפוך את הילד לכלי לתכנון כספי.

לכן, אחד התנאים הלא כתובים למשמורת משותפת הוא ניקיון מניעים. כאשר עולה חשש שהבקשה נועדה בעיקר לצרכים כספיים, ולא מגובה בהורות בפועל, הדבר עלול לפגוע במהימנות הטענה.

התנאים בפועל למשמורת משותפת

משמורת משותפת תיתפס כהסדר מתאים כאשר מתקיימים יחד כמה מרכיבים שמרכיבים תמונה אחת. יש כשירות הורית טובה בשני הבתים, והילד מרגיש בטוח בשניהם. יש יכולת לקיים תקשורת עניינית ולהימנע ממאבקי כוח. יש קרבה גאוגרפית ושגרה שמאפשרת מסגרות יציבות וחיים חברתיים תקינים. אין גורמי סיכון שמצריכים פיקוח או הגבלה משמעותית של קשר. קיימת היסטוריה או לפחות הוכחה של נכונות להתמיד בזמני שהות ולהחזיק אחריות יומיומית. קיימת תכנית הורית מעשית, עם מנגנון לפתרון מחלוקות, כדי שהילד לא ייאלץ לשלם את המחיר בכל ויכוח קטן.

כאשר אחד המרכיבים הללו חסר, זה לא אומר שמשמורת משותפת בלתי אפשרית, אך זה אומר שבית המשפט עשוי לבחור בהסדר מדורג, או בהסדר שנותן יציבות גדולה יותר בבית עיקרי אחד, תוך הרחבת זמני שהות באופן שמתאים למציאות.

השאלה מה התנאים למשמורת משותפת אינה שאלה של סיסמה אחת, אלא של יכולת להקים עבור הילד מערכת חיים כפולה שעובדת כמו מערכת אחת. בית המשפט מחפש יישום, יציבות, ובטיחות. הוא מחפש הורות שמסוגלת להתרומם מעל הכאב של הפרידה והגירושין, ולהשאיר את הילד מחוץ למלחמה. מי שמגיע עם תכנית מעשית, עם עקביות בהתנהלות, ועם כבוד בסיסי להורות של הצד השני, מעלה משמעותית את הסיכוי להסדר משותף שעומד גם במבחן הזמן.

למידע נוסף וכלים פרקטיים בנושא הורות לאחר גירושין, הסדרי שהות ותכנון תכנית הורית, ניתן להיעזר בתכנים ובמחשבונים באתר GERUSHIM.COM.

במציאות, בתי המשפט משתכנעים בעיקר מדפוסי חיים ולא מהצהרות ולכן הם מבקשים לראות באופן מעשי:

• חלוקה קיימת שעובדת תקופה מספקת, עם שגרה יציבה.
• תיעוד מעורבות אמיתית, מסגרות חינוך, רופאים, אספות הורים, טיפולים.
• תכנית הורות כתובה, מפורטת וברורה, ולא כללית.
• מנגנון מוסכם למצבי חרום, מחלות, חופשות, ואי יכולת זמנית של הורה.

תכנית הורות למשמורת משותפת

על מנת להחיל משמורת משותפת, יש להגיע להסכמות על זמני שהות, שיהיו מפורטות ויכללו:

• חלוקה בשגרה, איסופים והחזרות, ומיקום העברה.
• חגים וחופשות, כולל כשחג נופל סמוך לסוף שבוע.
• מנגנון שינוי במקרה של אילוץ לא צפוי, למשל מחלה או עבודה.
• כללים לנסיעה לחו״ל עם הילד, דרכונים, ואישורים.
• תקשורת בין ההורים, תדירות עדכונים, ואופן קבלת החלטות מהותיות.

רשימת בדיקה: האם יש בסיס למשמורת משותפת

כדי ששתאפשר משמורת משותפת מלאה, יש לוודא שניתן לעמוד בכל הסעיפים הבאים:

• שני ההורים יכולים לנהל שגרה מלאה, כולל בוקר, ערב, שיעורים ורופאים.
• יש תקשורת עניינית, גם אם לא נעימה, ויש יכולת לתאם בלי מלחמות.
• הבתים קרובים מספיק כדי לא להעמיס נסיעות ולשמור על רצף חברתי ולימודי.
• קיימת תכנית הורות מפורטת שמכסה חגים, חופשות, שינויים ונסיעות.
• אין אינדיקציה לסיכון לילד, ואם יש חשש, יש פתרון מקצועי מתאים.

התנאים למשמורת משותפת אינם טופס שמסמנים בו וי וזהו, אלא שילוב של יכולת הורית מוכחת של שני הצדדים, שיתוף פעולה תיפקודי מלא, לוגיסטיקה שמאפשרת שגרה ביומיום, ורמת חיכוך מינימילית שלא פוגעת בילדים. מעל לכל עומד תמיד עקרון טובת הילד, שמגויסים אליו תסקירים, הערכות מקצועיות ולעיתים גם שמיעת עמדת הילד, במידת הצורך.