האם כדאי לפנות לגישור או ישר לעורך דין?

בעת פרידה או לקראת הליך גירושין, זוגות רבים ניצבים בפני דילמה עקרונית וקריטית: האם נכון ונבון לפנות תחילה למגשר מוסמך, או שמא יש לגשת מיד לעורך דין העוסק בדיני משפחה. זוהי בחירה שאינה רק טכנית או אסטרטגית, אלא כזו שיש לה השלכות עמוקות על המהלכים המשפטיים, הרגשיים והכלכליים של כל צד. הבנת ההבדלים, היתרונות והחסרונות של כל אחת מהדרכים היא הכרחית לקבלת החלטה מושכלת, שתשפיע לעיתים על שארית החיים ועל טובת הילדים.

הליך הגישור מבוסס על עקרונות של הסכמה, הידברות ופתרון משותף. מגשר מוסמך הוא לרוב איש מקצוע ניטרלי שמסייע לשני הצדדים לנהל שיח מכבד וענייני, תוך כדי איתור אינטרסים משותפים ופתרונות מקובלים. גישור אינו כולל ייצוג של צד אחד מול האחר, אלא נועד לקדם הסכמות. עורך דין, לעומת זאת, מייצג את אחד הצדדים בלבד ופועל לקידום האינטרסים המשפטיים של לקוחו, גם אם הדבר כרוך בהתנגשות ישירה עם הצד השני ובמיצוי ההליך המשפטי עד תום. שני המסלולים לגיטימיים, אך הדרך אליהם שונה לחלוטין.

אחת ההבחנות המרכזיות בין המסלולים היא מידת השליטה שיש לצדדים על התהליך. בגישור, הצדדים שותפים מלאים לקביעת התוצאה. אין “מנצח” ו”מפסיד”, אלא פתרון מוסכם. בבית המשפט או דרך עורך דין המייצג צד, השליטה מועברת לגורם חיצוני, השופט או הדיין, שתפקידו להכריע במחלוקת לפי דין. יש זוגות שמעדיפים פתרון מהיר ונינוח יותר ולכן בוחרים בגישור. אחרים מרגישים שצד אחד חזק או דומיננטי מהם, ולכן נדרשים להגנה משפטית מלאה והולכים מיד לעורך דין.

אחד היתרונות המובהקים של הליך הגישור הוא חיסכון ניכר בזמן ובכסף. תיקים משפטיים עלולים להיגרר חודשים ואף שנים, עם עלויות מצטברות של עשרות ולעיתים מאות אלפי שקלים. מנגד, הליך גישור ממוקד ואפקטיבי יכול להסתיים בתוך מספר מפגשים, בעלות שהיא לרוב נמוכה באופן משמעותי. כמו כן, הסכמים המתגבשים בהסכמה נוטים להישמר לאורך זמן ולא להוביל למחלוקות עתידיות חוזרות.

אך אין להתעלם מהמגבלות של הגישור. כאשר קיים פער כוחות משמעותי בין הצדדים, למשל במקרה שבו צד אחד שולט בנכסים, או כאשר יש חשש לאלימות, הסתרת מידע או מניפולציה רגשית, גישור עלול להיות לא הוגן ואף מסוכן. במצבים כאלו, ייצוג משפטי עצמאי באמצעות עורך דין הוא חיוני, ולעיתים אף מציל חיים ממש. גם כאשר אחד הצדדים מסרב לשתף פעולה או מנסה להכתיב את התנאים מראש, הגישור מאבד מכוחו כהליך שוויוני.

לא אחת, זוגות מתחילים בהליך גישור מתוך כוונה טובה להגיע להסכמה, אך נתקלים בהפרות חוזרות של התחייבויות, התנגדויות עקרוניות או נוקשות בלתי מתפשרת מצד אחד מבני הזוג. במקרים אלו, המגשר עלול למצוא עצמו חסר אונים, והצד הפגוע ימצא את עצמו נאלץ לפנות בשלב מאוחר יותר לעורך דין, כאשר עמדתו המשפטית כבר נחלשה בעקבות ויתורים שנעשו מתוך רצון טוב. לכן, חשוב להבין שגם גישור אינו מתאים לכל מקרה.

במקרים של הסכמות עקרוניות אך צורך בסיוע טכני ומשפטי בלבד, גישור הוא פתרון אידיאלי. כאשר ישנה אמונה הדדית, רצון לגמור יפה, ואפילו כאשר המחלוקות נוגעות רק לפרטים כגון מועדי שהות או תשלומי מדור, מגשר מוסמך יכול לעזור רבות בגיבוש הסכם משפטי מלא שיוגש לאישור בית המשפט. ברבים מן המקרים, לאחר הגישור, ניתן להיעזר בעורך דין לצורך עריכה סופית של ההסכם והגשתו לבית המשפט או לבית הדין.

עם זאת, כאשר יש מחלוקות עקרוניות, חשש להברחת רכוש, הסתרת מידע כלכלי, ניכור הורי, תלונות שווא או פערי תקשורת עמוקים, הבחירה בעורך דין מנוסה בדיני משפחה תהיה לעיתים קרובות הדרך היחידה לשמור על זכויות הצדדים. במיוחד כאשר יש ילדים בתמונה, לעיתים נדרש הליך מהיר ומחייב, שבו מתקבלות החלטות בזמן אמת ולא ניתן להמתין להידברות שאינה מתקדמת.

יש לזכור שגם פנייה לעורך דין אינה בהכרח פוסלת הסכם בהסכמה. עורכי דין רבים בתחום המשפחה פועלים בשיתוף פעולה עם עורכי הדין של הצד השני ומעודדים פתרונות מחוץ לכותלי בית המשפט. אך השיח כבר אינו ניטרלי, אלא מתנהל ממקום של מיקוח משפטי והגנה על זכויות, ולא ממקום של פישור רגשי. ההחלטה אם לפנות קודם למגשר או לעורך דין צריכה להישען בראש ובראשונה על טיב היחסים בין הצדדים, מורכבות הסוגיות, ותחושת הביטחון האישי של כל צד.

במקרים מסוימים, במיוחד כאשר בני הזוג אינם בטוחים כיצד להתחיל, מומלץ לשלב בין שני המסלולים: להתחיל בפגישת ייעוץ עם עורך דין מוסמך, אך להמשיך לאחר מכן לגישור, כאשר יש הבנה משפטית מלאה של זכויות וחובות. מגשרים מקצועיים אף מעודדים לעיתים קרובות קבלת ייעוץ משפטי נפרד לפני כל חתימה על הסכם, וזאת על מנת לוודא שההסכמה מבוססת על ידע ולא על תמימות.

ישנם מקרים שבהם מגשרים הם גם עורכי דין במקצועם, ואז נוצר שילוב אידיאלי של יכולת ניתוח משפטי יחד עם כלים של ניהול משא ומתן רגשי. עם זאת, חשוב לוודא כי המגשר אינו מייצג אף צד, גם אם הוא עורך דין. יושרה מקצועית מחייבת הפרדה מלאה בין מגשר נייטרלי לבין עורך דין שמייצג לקוח. כאשר הגבולות מיטשטשים, עלולה להיפגע האמינות של ההליך כולו.

לסיכום, אין תשובה אחת נכונה לכל המקרים. יש מצבים שבהם גישור הוא הדרך הקצרה, הנעימה והיעילה ביותר לפרידה מכובדת, שמגנה על הילדים ועל הנפש. ויש מקרים אחרים, שבהם רק ייצוג משפטי מלא, תקיף ולעיתים אף לוחמני, יוכל להבטיח צדק, הגנה ושמירה על האינטרסים של צד פגוע. הבחירה בין המסלולים צריכה להיעשות מתוך הבנה עמוקה של המצב, רצוי בליווי אנשי מקצוע, ולא מתוך אינטואיציה בלבד.

אם נביט אל העתיד, המגמה הברורה בישראל ובמדינות רבות נוספות בעולם היא עידוד הליכי גישור בכל מקום שבו הדבר אפשרי. מערכת המשפט עצמה מעודדת כיום הסכמות וממליצה על הליכי גישור במסגרת כל תיק שמתנהל בפני בית המשפט. גם פקידי סעד ועובדים סוציאליים מעודדים הידברות, במיוחד כאשר מעורבים ילדים. מנגד, אין תחליף להגנה משפטית אמיצה במקרים של סכנה, חוסר אמון, או פערים שאינם ניתנים לגישור.

על כן, ההמלצה היא לחשוב היטב, לא למהר, ולא לפעול לפי לחץ חברתי או עצות כלליות. יש להתאים את הדרך לצרכים האישיים, לערכים, ולמטרות ארוכות הטווח. הבחירה אם לגשת תחילה לגישור או לעורך דין אינה רק שאלה משפטית, אלא הכרעה ערכית שמביאה בחשבון את הדרך בה רוצים להתגרש, ואת העולם שרוצים להשאיר לילדים אחר כך.

התלבטות ראשונית שמעצבת את כל מהלך הגירושין

בעת קבלת ההחלטה לסיים קשר נישואין, רבים מבני הזוג מוצאים את עצמם ניצבים בפני שאלה מרכזית: מהי הדרך הנכונה והיעילה ביותר להתחיל את התהליך. ההחלטה האם לגשת למגשר או לפנות לעורך דין המתמחה בדיני משפחה איננה שאלה שולית או טכנית, אלא נוגעת ללב ליבו של המנגנון המשפטי והאישי שינהל את הפרידה. כל אחת מהדרכים הללו שונה במהותה ומשפיעה באופן שונה על כלל ההליך. חשוב להבין כי זוהי נקודת התחלה שמעצבת את אופי הגירושין ואת השלכותיהם לטווח הקצר והארוך.

השלב ההתחלתי בגירושין הוא שלב רגיש במיוחד. הוא כולל לא רק קבלת החלטות אסטרטגיות אלא גם בחינה מחודשת של מערכות יחסים, תחושות של אובדן וחרדה לגבי העתיד. לפיכך, כל החלטה המתקבלת בשלב זה עשויה להכתיב את הטון הרגשי והמשפטי של המשך הדרך. ניסיון משפטי מצביע על כך שבני זוג שמתחילים בדרך שגויה מתקשים לעיתים לחזור למסלול של הידברות או רוגע.

בחירה מושכלת במנגנון ההתחלתי צריכה להתבסס על בדיקה מדוקדקת של מטרות הצדדים. האם יש רצון להגיע להסכמות, או שמא מדובר במצב של ניכור ואיבה שבהן לא ניתן כלל לנהל שיח ישיר. ישנם מקרים שבהם עצם הניסיון לפתוח בדיאלוג מגשר משדר פתיחות, אך כאשר הכוונות אינן הדדיות, הדבר עלול לגרור תסכולים והחמרת המצב.

ניסיון מצטבר מלמד כי זוגות שמתחילים גירושין בהליך של גישור נוטים יותר לסיים את ההליך בזמן קצר יותר, תוך הפחתת מתחים. לעומת זאת, זוגות שממהרים להיכנס להליך משפטי מבלי לברר אם קיימת אפשרות להידברות, מוצאים את עצמם לעיתים בתוך סבך של הליכים שמתארך ומתייקר. מדובר בהבדלים שיכולים להגיע לפער של שנים בהשלמת ההליך.

אחד המקרים שניתן להזכיר הוא זוג שהחל בגישור מתוך רצון טוב, אך תוך זמן קצר התברר כי צד אחד כלל לא התכוון להסכמות אלא ניסה למשוך זמן. ברגע שהצד השני עבר לייצוג משפטי, כבר היה מאוחר מדי – נוצר חוסר אמון חריף שנשאר לכל אורך התיק. אילו הייתה מתבצעת הערכה מוקדמת של הסיכוי האמיתי להסכמה, ייתכן שהתהליך כולו היה נחסך.

המסקנה העולה היא ברורה: אין להקל ראש בבחירת דרך ההתנעת ההליך. בין אם מדובר בהליך גישור או ייעוץ משפטי ראשוני, ההחלטה חייבת להיות מבוססת על תשתית עובדתית, הערכה מקצועית של מצב היחסים, ומידת הנכונות של כל צד לשתף פעולה באופן כן. זוהי החלטה משפטית לכל דבר, ולא רק צעד רגשי או טכני.

הבדלים מהותיים בין שני המסלולים

מבחינה משפטית, הבחירה בין מגשר לעורך דין יוצרת מסלול שונה בכל הנוגע להתנהלות הפורמלית, לחובות הצדדים, למידת השקיפות הנדרשת ולמנגנוני קבלת ההחלטות. בגישור, שני הצדדים שותפים לתהליך במידה שווה, כאשר המגשר משמש כצד שלישי ניטרלי. לעומת זאת, בפנייה לעורך דין פרטי, כל אחד מבני הזוג דואג לאינטרסים שלו באופן חד-צדדי, מה שיוצר אווירה של עימות משפטי. לשם כך, חשוב להעריך מראש את הסיכוי להסכמה או לקונפליקט.

מגשר פועל לגיבוש הסכמות מבלי להביע עמדה משפטית מחייבת, ואינו נותן ייעוץ משפטי לשום צד. זהו הליך שיתופי, שבו המטרה היא להגיע לתוצאה המיטיבה עם שני הצדדים במידה שווה. לעומת זאת, עורך דין פועל לפי הוראות מרשו בלבד, ומחויב לשמירה על זכויותיו, גם אם הדבר נעשה בניגוד לעמדת הצד השני או לרוח שיתופית.

עורך הדין מייצג צד אחד בלבד ולכן אינו יכול לנסח הסכם שהוא נייטרלי לגמרי. הדבר נכון במיוחד כאשר קיימים רכיבים כלכליים משמעותיים, או שאלות מהותיות כמו משמורת על ילדים. במקרה כזה, הצד שלא קיבל ייעוץ עצמאי עשוי לגלות בדיעבד כי ויתר על זכויותיו או שלא קיבל את מלוא המידע הדרוש.

הליך גישור גם שונה במובן של מחויבות. בעוד שפסק דין מחייב את הצדדים לציית לו, גישור דורש הסכמה מתמשכת. אם אחד הצדדים מחליט לפרוש, אין דרך חוקית לאכוף את ההסכמות שהושגו, אלא אם נחתם הסכם שאושר על ידי בית המשפט. לכן, גישור מצליח רק כאשר שני הצדדים מביעים מחויבות אמיתית להליך ולתוצאה.

כדי להמחיש את ההבדל ניתן להתבונן במקרה שבו בני זוג הסכימו לגישור בנוגע לרכוש משותף, אך הצד האחד לא גילה את קיומם של חשבונות בנק נוספים. מאחר והגישור מבוסס על גילוי מרצון, ההסכם שנחתם לא התייחס לנכסים אלו. רק לאחר ייעוץ משפטי שניתן בדיעבד, הוגשה תביעה לביטול ההסכם בטענה לחוסר תום לב.

לכן, חשוב להבין כי הבחירה בין גישור לייעוץ משפטי איננה רק שאלה של גישה, אלא עניין משפטי עמוק. כל צד חייב להבין מהן ההשלכות של כל אחד מהמסלולים, במיוחד כאשר מדובר בזכויות רכושיות, משמורת, מזונות וסוגיות עקרוניות נוספות. ידע משפטי מדויק מונע ויתורים שעלולים לעלות ביוקר בעתיד.

הבדלים משפטיים בין שתי האפשרויות

הליך הגישור מושתת על עקרונות של שיח פתוח, הקשבה הדדית, ובחינת פתרונות מתוך שאיפה להגיע להסכמה מלאה בין שני הצדדים. מגשר מוסמך איננו מייצג אף אחד מהצדדים, תפקידו להנחות את הדיאלוג ולסייע ביצירת מצע משותף לפתרון המחלוקות. אין מדובר בהליך פורמלי של תביעה או מענה, אלא בשיחה מונחית במסגרת מקצועית ורגועה. מטרתו של הגישור היא להגיע להסכמות מוסכמות אשר יועברו לאישור בית המשפט, ולא בכדי נחשב לאחד הכלים המרכזיים ליישוב סכסוכים במשפט המשפחתי בישראל.

לעומת הליך הגישור, עורך דין המייצג צד בהליך גירושין פועל לפי הוראותיו של הלקוח בלבד, ומחויב לקידום זכויותיו האישיות. הייצוג המשפטי מבוסס על עקרון האינטרס של הלקוח, גם כאשר הדבר דורש אמצעים משפטיים תקיפים או נקיטת הליכים מול הצד שכנגד. עורך דין יכול להגיש תביעות, להפעיל צווים זמניים, לבקש סעדים מבית המשפט, או לדרוש גילוי מסמכים בהתאם לדין. מדובר במערך פעולה חד צדדי שבו ההגנה על זכויות הלקוח היא מרכז הכובד, ולא בהכרח החתירה לפשרה.

בגישור, כל צד מציג את עמדותיו ללא ייעוץ פרטני או ייצוג נפרד, מה שמחייב מידה גבוהה של שוויון וביטחון הדדי. מגשרים מקצועיים אמנם מוסמכים להבין את הוראות החוק אך תפקידם אינו לכלול פרשנות משפטית נוקשה או הצגת טענות בשם מי מהצדדים. לכן, גישור מצליח במיוחד כאשר מתקיימת מידה גבוהה של שקיפות בין הצדדים, אך הוא עלול להיכשל כאשר צד אחד מסתיר מידע או נוהג באופן לא כן כלפי זולתו.

כאשר צד אחד שולט במידע או באמצעי הכוח, גישור עלול להפוך לכלי להשגת יתרון בלתי הוגן. מגשר שאינו מודע לכך או שאינו מצליח לאזן את השיח, עלול להוביל להסכם שבפועל מפלה את הצד הפגיע. הדבר מתרחש לעיתים במקרים של שליטה כלכלית, אלימות כלכלית, או כאשר צד אחד בעל יתרון אינטלקטואלי או משפטי מובהק. לכן, לא מעט מגשרים ממליצים לפנות לייעוץ משפטי נפרד במקביל לגישור, כדי לאשש את תוקף ההסכמות ואת איזונן.

ניתן לציין מקרה שבו גבר ואישה הגיעו לגישור לצורך חלוקת רכוש, אך האישה לא הייתה מודעת לכך שהבעל החזיק נכסי נדל״ן באמצעות חברות פרטיות שנרשמו על שם קרובי משפחה. במסגרת הגישור לא נחשפה התמונה המלאה, וההסכם שנחתם העניק לה רכוש מועט בהרבה מהמגיע לה לפי הדין. רק לאחר שהסתייעה בעורך דין, התבררה התרמית ונפתח הליך משפטי לביטול ההסכם בטענה לחוסר תום לב. המקרה הזה ממחיש עד כמה חשוב לדעת את גבולות הסמכות של הגישור ואת תפקידו המוגבל.

לפיכך, ניתן לקבוע כי בעוד שהליך הגישור מתאים במיוחד למצבים שבהם מתקיימת שקיפות הדדית ורצון כן לפתרון מוסכם, הרי שהליך משפטי המנוהל על ידי עורך דין מתאים למצבים שבהם יש חשש להטעיה, חוסר אמון, או פער כוחות מהותי. ההכרעה האם לבחור במגשר או בעורך דין צריכה להישען לא רק על שיקולי תקציב ונוחות, אלא בראש ובראשונה על ניתוח מדויק של מערך הכוחות בין הצדדים, והערכת הסיכון המשפטי הכרוך בוויתורים לא מודעים.

השפעות רגשיות ותחושת שליטה בבחירת ערוץ הפעולה

אחת ההבחנות המכריעות בין הליך גישור לבין הליך משפטי בהובלת עורך דין נוגעת למידת השליטה שיש לכל צד בהליך עצמו. בגישור, שני הצדדים שותפים פעילים לקביעת התוצאה, וההסכמות נובעות מהבנה הדדית ולא מהחלטה שמתקבלת על ידי גורם שלישי. מדובר במנגנון שמכבד את האוטונומיה של בני הזוג, ומאפשר להם לעצב את עתידם המשותף לאחר הגירושין בהתאם לערכים, לצרכים וליכולות שלהם. שליטה זו מקנה תחושת ביטחון ובעלות, אשר לרוב תורמת ליציבות עתידית ולכיבוד ההסכמות.

לעומת זאת, כאשר הצדדים פונים להליך משפטי מלא, השליטה עוברת לידי שופט או דיין, שתפקידו להכריע לפי הדין בלבד. הצדדים מציגים את עמדותיהם באמצעות עורכי הדין, אך אינם מחליטים בפועל כיצד תיראה ההסדרה הסופית. לעיתים קרובות, ההחלטות שמתקבלות בבית המשפט אינן משקפות את המציאות היומיומית של המשפחה, אלא נגזרות מהוראות חוק ופסיקה תקדימית. כתוצאה מכך, צדדים רבים חשים ניכור כלפי ההכרעה ותחושת כפייה שנמשכת גם לאחר סיום ההליך.

בני זוג אשר מצליחים להגיע להסכמות באמצעות גישור נוטים לשמור על רמת תקשורת גבוהה גם לאחר סיום הקשר, דבר המקל על שיתופי פעולה עתידיים, במיוחד בכל הנוגע להורות משותפת. לעומת זאת, הליך משפטי נוטה לפגוע ביחסים בין הצדדים, כאשר כל צד מתבצר בעמדותיו ופועל להוכיח את צידוקו מול בית המשפט. הפגיעה הזו אינה מסתיימת בגזר הדין, אלא משתרעת לאורך שנים של יחסי הורות, חלוקת אחריות ומתחים חוזרים.

לא אחת קורה שדווקא כאשר הצדדים נוקטים בגישה לוחמנית ומעורבים בהליך משפטי ממושך, המחלוקות מתרחבות לנושאים שלא היו קיימים קודם לכן. לדוגמה, הליך משפטי שהחל סביב נושא כלכלי עשוי להתגלגל במהירות למחלוקת על זמני שהות, חינוך ילדים, ואפילו תלונות הדדיות בגופים מוסדיים. הליך גישור מצליח לרוב לרסן את ההתרחבות הזו, משום שהוא מונע שיח תקיף ומעודד מיקוד בנושאים המהותיים בלבד.

דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות במקרה שבו בני זוג ביקשו להיפרד ברוח טובה, אך לאחר פנייה לעורכי דין מצד כל אחד מהם, השיח הפך למתוח ומריר. עורכי הדין המליצו על תביעות נפרדות בנוגע לרכוש ולמזונות, וההסכמות המוקדמות קרסו לחלוטין. רק לאחר שנה וחצי של התנהלות משפטית, פנו הצדדים לגישור חוזר, ובו גילו שהיו יכולים להגיע לאותה תוצאה בתוך חודשיים – לו רק היו פונים תחילה למסלול גישורי.

גישור מקנה לצדדים את האפשרות לשלוט בהליך ובתוצאה, תוך התאמה מלאה למציאות חייהם. לעומת זאת, הליך משפטי שואף לאכיפת הדין ולפסיקה עקרונית, אך אינו תמיד רגיש למורכבות האישית של הצדדים. כאשר בני זוג מבקשים לשמר תקשורת סבירה ולעצב את עתידם באופן גמיש ופרקטי, גישור יהווה לרוב את המסלול המועדף. אולם, במצבים שבהם נדרש מנגנון אכיפה חיצוני ואין מקום להסכמה, הבחירה במערכת המשפט תיעשה מטעמי הכרח ולא מרצון.