כונס נכסים בגירושין – הסיכונים והאינטרסים

כונס נכסים בהליכי גירושין מוצג לא פעם כפתרון יעיל, מהיר ונקי. בפועל, זהו אחד הצמתים הרגישים ביותר בכל סכסוך רכושי. במקום שבו אמורה לפעול זרוע ביצועית ניטרלית של בית המשפט, נולד לעיתים מוקד כוח וכלכלה שמושך את ההליך למסלול יקר, כוחני ולעיתים מיותר. לא כל מינוי הוא פסול, ולא כל עורך דין פועל ממניעים זרים. אבל המבנה המשפטי עצמו יוצר תמריץ שמחייב זהירות, חשד מקצועי ובדיקה מדוקדקת לפני כל הסכמה.

כונס נכסים בגירושין

כונס נכסים בהליכי גירושין אמור להיות אמצעי ביצועי, לא מנוע רווח. בדין הישראלי, כל שותף במקרקעין רשאי לדרוש פירוק שיתוף, ואם אין אפשרות לחלוקה בעין, ברירת המחדל היא מכירה וחלוקת התמורה. כאשר מדובר בדירת מגורים של בני זוג, החוק מוסיף שכבת הגנה נוספת וקובע שלא תבוצע מכירה לפני שבית המשפט נוכח כי קיים הסדר מגורים אחר, המתאים לילדים הקטינים ולהורה המחזיק בהם. כבר בנקודת המוצא הזו ברור שכינוס נכסים אינו עוד מהלך מסחרי שגרתי, אלא החלטה שמטלטלת משפחה, בית, ילדים ומאזן כלכלי שלם.

הבעיה מתחילה כאשר מנגנון שנועד לפתור מבוי סתום הופך למסלול נוח מדי. בהליכי גירושין, כונס הנכסים אינו תמיד גורם חיצוני וניטרלי. לעיתים הוא בא כוחו של אחד הצדדים, ולעיתים שני באי הכוח מתמנים יחד. לפי סיכומי פסיקה רשמיים של הרשות השופטת, לבא כוח שמתמנה ככונס יש שני כובעים שונים, כובע של מייצג הלקוח וכובע של בעל תפקיד שממונה בידי בית המשפט. ההכרה המפורשת הזו חשובה מאוד, משום שהיא מראה שהחשש לניגוד אינטרסים איננו תיאוריה של מתדיינים ממורמרים, אלא קושי מבני שהמערכת עצמה מכירה בו.

מכאן גם נולדת תחושת הבטן הקשה שמלווה לא מעט לקוחות. לא אחת, לקוח שומע שהפתרון היעיל ביותר הוא מינוי כונס, מכירה מהירה, וקידום ההליך בלי עיכובים. זה נשמע מסודר, נקי, מקצועי ואפילו מרגיע. אלא שבדיוק שם חייבת להישאל השאלה מי באמת מרוויח מן המסלול הזה. כינוס נכסים כרוך בכוח ביצועי, בשליטה על לוחות הזמנים, בניהול המגעים, לעיתים גם בהשפעה על אופן השיווק של הנכס, ובסופו של דבר גם בשכר כונס שנפסק מתוך ההליך. לכן, אף שאין בסיס לקביעה גורפת שכל עורכי הדין “סוגרים דיל” מאחורי גב הלקוחות, בהחלט קיים מבנה תמריצים שעלול לדחוף חלק מן התיקים למסלול של כינוס גם כאשר הייתה חלופה פשוטה, זולה ונכונה יותר.

כדי להבין עד כמה האינטרס הכלכלי משמעותי, צריך להסתכל על הדין היבש. תקנה 36 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה קובעת ששכרו של כונס נכסים נפסק על ידי בית המשפט, וכי השכר לא יעלה על 4 אחוזים מתקבולי מימוש בדרך של מכירה, או 2 אחוזים מתקבולי הכנסה בניהול נכס שאינו כרוך במכירה. בפסיקה מן השנים האחרונות הודגש שוב שבית המשפט אינו כפוף להסכמות הצדדים בעניין השכר, וכי כונס נכסים הוא פקיד של בית המשפט. במילים אחרות, הדין יוצר פיקוח, אך באותה נשימה גם יוצר פוטנציאל לשכר נפרד ומשמעותי שכלל לא היה נוצר אילו הסכסוך היה נפתר בעסקת איזון פנימית בין בני הזוג.

כאן בדיוק נמצא ליבת הסיכון. כאשר בא כוח של צד אומר ללקוח שהדרך הנכונה היא לעבור לכינוס, הלקוח חייב לדעת האם קיימת אפשרות שאותו עורך דין עצמו, או משרדו, יבקשו להתמנות בהמשך גם כבעלי תפקיד. זו אינה שאלה חצופה אלא שאלה מתבקשת. מרגע שהייעוץ על מסלול ההליך עשוי להתחבר לאפשרות של מינוי נוסף ושכר נוסף, נולד חשש ממשי שההמלצה המשפטית אינה מנותקת לחלוטין מאינטרס אישי. זהו בדיוק סוג המצב שכללי האתיקה נועדו להסדיר. כלל 14 לכללי לשכת עורכי הדין אוסר על עורך דין לקבל עניין או להמשיך בו כאשר קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית בשל עניין אישי, חובת נאמנות לאחר או סיבה דומה.

המשמעות האמיתית של כלל 14 בהליכי גירושין חדה מאוד. עורך דין אמור להיות מסוגל להמליץ על אותו מסלול בדיוק גם אם לא יהיה לו שום סיכוי להתמנות ככונס. אם התשובה לשאלה הזו אינה נקייה לחלוטין, הבעיה כבר קיימת. לא תמיד היא נובעת מחוסר יושר. לעיתים היא נולדת מהטיה מובנית, מהיכרות יתר עם מסלול מסוים, או מנוחות מקצועית. אבל מבחינת הלקוח אין הבדל גדול. ברגע שהמסלול שנבחר יקר יותר, אגרסיבי יותר או פחות נכון, הנזק נשאר אותו נזק. לכן, בתיקי גירושין, החשש לניגוד עניינים בכינוס איננו שאלה מוסרית מופשטת אלא שאלה של כסף, של זמן ושל איכות התוצאה.

גם כלל 30 לכללי האתיקה של עורכי הדין, מוסיף שכבה חשובה לדיון. הכלל מסדיר מצבים של העברת עניין לעורך דין אחר וקובע, בין היתר, שאם נבצר מעורך דין לטפל בעניין בשל הוראות כלל 14, אסור לו לקבל תשלום כלשהו מן העורך דין שמקבל את העניין לטיפולו. המשמעות רחבה יותר מן הניסוח היבש. הדין האתי ער לאפשרות של מסלולי תגמול עקיפים ושל מנגנונים שבהם אינטרס כלכלי עטוף במעטה מקצועי. לכן, כאשר לקוח מרגיש שהליך הכינוס “נתפר” מהר מדי, בלי שמוצו חלופות אמיתיות, נכון מאוד לבדוק גם את שאלת השקיפות סביב זהות בעלי התפקיד, זהות הממליצים, ומנגנון השכר האפשרי.

הטעות הגדולה ביותר היא לחשוב שכינוס נכסים הוא תמיד הדרך המהירה והחכמה ביותר “לסיים את הסיפור”. לעיתים קרובות, זהו דווקא המסלול היקר ביותר. במקום להעביר זכויות בין בני הזוג במסגרת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, או לאפשר לבן זוג אחד לרכוש את מחציתו של האחר, ההליך עובר לשמאות, פרסום, מו”מ, פיקוח, בקשות לאישור מכר, הוצאות נלוות ושכר בעלי תפקיד. חשוב במיוחד לזכור שהדין מכיר בהעברת זכויות במקרקעין אגב גירושין כהעברה שאינה נחשבת מכירה לצורך חוק מיסוי מקרקעין, כאשר ההעברה נעשית על פי פסק דין אגב הליכי גירושין. המשמעות המעשית היא שבמקרים רבים פתרון פנימי בין בני הזוג יכול להיות חסכוני משמעותית לעומת מימוש בכינוס.

במילים פשוטות, בכל פעם שמעלים את האפשרות למנות כונס, נכון לשאול קודם מה יקרה אם צד אחד ירכוש את חלקו של האחר. נכון לשאול אם ניתן לבצע קיזוזים דרך איזון משאבים. נכון לשאול אם אפשר להותיר את הדירה לתקופת מעבר קצרה, במיוחד כאשר מעורבים ילדים. ונכון לשאול אם מכירה עצמאית של הצדדים, תחת פיקוח שיפוטי מצומצם, תשיג תוצאה טובה יותר ממכירה דרך כונס. רק אם התשובה לכל השאלות הללו שלילית, מתחיל להיווצר יסוד אמיתי למינוי. אחרת, לא פעם הכינוס אינו הפתרון אלא הבעיה.

כאשר יש ילדים קטינים, הסוגיה נעשית רגישה פי כמה. דירה של משפחה בהליכי גירושין איננה רק שורת נכס במאזן. היא עוגן פסיכולוגי, סביבת חיים, מסגרת לימודים, קהילה ומרחב יציבות בתקופה כאוטית. סעיף 40א לחוק המקרקעין נועד בדיוק כדי למנוע מצב שבו מכירת הדירה תבוצע באופן טכני ועיוור, בלי בחינה אמיתית של המדור החלופי. לכן, כל עורך דין שממהר לדחוף לכינוס בדירת מגורים משפחתית חייב להסביר ללקוח לא רק את המחיר, אלא גם את ההשלכות על הילדים, את חלופות הדיור, ואת הסיכון שבהאצה מלאכותית של תהליך שאמור להיעשות בזהירות.

בפועל, החשש מפני “סגירת דיל” מאחורי גב הלקוח אינו חייב ללבוש צורה של פעולה פסולה במובן הפלילי כדי להיות מסוכן. די בכך שהלקוח מקבל תמונה חלקית. די בכך שמוצג לו כאילו כינוס הוא הצעד היחיד האפשרי. די בכך שלא נאמר לו שיש חלופות זולות יותר, או שלא מוסבר לו שייתכן ובעל התפקיד המוצע ירוויח מן המינוי שכר נוסף. לעיתים הנזק הגדול ביותר ללקוח אינו נובע מקנוניה סודית, אלא מהעדר גילוי מלא, מהטיה מקצועית, ומהרגל של מערכת שמעדיפה פתרון אופרטיבי על פני פתרון מיטבי. זהו בדיוק האזור שבו הלקוח מאבד שליטה בלי לשים לב.

כאשר אין מנוס מכינוס, הפתרון המועדף בתיקים רגישים במיוחד הוא לעיתים קרובות מינוי כונס חיצוני וניטרלי. עצם העובדה שבפסיקה ובבתי הדין מופיעה האפשרות למינוי כונס חיצוני מלמדת שאין קדושה במינוי באי כוח הצדדים עצמם. להפך, כאשר יש חוסר אמון עמוק, חשש ממשי לניגוד עניינים, נכס יקר במיוחד, או פערי כוחות בולטים בין בני הזוג, מינוי חיצוני יכול לצמצם דרמטית את תחושת ה”תפירה” של ההליך. הוא גם מבהיר לכל המעורבים שהמטרה היא מימוש מקצועי ומפוקח, לא יצירת מעגל תגמול נוסף לבעלי העניין שבתיק.

לצד זה, גם כאשר מתמנה כונס חיצוני, אסור ללקוח להישאר פסיבי. נכון לדרוש החלטה מפורטת שתסדיר מראש את אופן הפעולה. נכון לקבוע מי יהיה השמאי, מה יהיה פרק הזמן לפרסום, באילו ערוצים יפורסם הנכס, כיצד יוצגו ההצעות, מי יעדכן את הצדדים, מתי תידרש פנייה לאישור בית המשפט, ומה ייחשב חריגה מהותית מן ההוראות. התקנות והפסיקה כבר ממילא רואות בכונס בעל תפקיד שפועל תחת פיקוח שיפוטי, ולכן דרישה למסגרת שקופה אינה עוינות אלא שימוש נכון בכלים שהדין מעניק.

מבחינה מעשית, לפני כל הסכמה לכונס נכסים, כדאי לבצע חישוב מלא של העלות הכוללת. לא די לבחון בכמה הנכס יימכר. צריך לבחון כמה יישאר בסוף. אל הסכום ברוטו יש להפחית שכר כונס, עלויות שמאות, פרסום, לעיתים תיווך, שכר טרחה נוסף, הוצאות מעבר, ולעיתים גם נזקים עקיפים של מכירה חפוזה. רק לאחר שהתמונה המלאה מונחת על השולחן ניתן לדעת אם כינוס הוא אכן מהלך כלכלי נכון. לא פעם מתברר שרעש גדול של “מימוש מהיר” מסתיים בתוצאה כספית גרועה יותר לשני הצדדים.

מן הבחינה האסטרטגית, הסימן המובהק ביותר לכך שהמלצה לכינוס אינה נקייה מספיק הוא דחיקה מהירה להחלטה בלי הצגת חלופות אמיתיות. כאשר לקוח שומע רק על כינוס, רק על מימוש, ורק על “אין ברירה”, בלי שנפרשת בפניו אפשרות רכישה של מחצית, העברת זכויות אגב גירושין, מכירה עצמאית או תקופת ביניים מסודרת, קיים סיכון שההליך מובל בנוחות של המערכת ולא בטובת הלקוח. עורך דין שפועל נכון לא אמור לפחד לפרט גם את החסרונות של הכינוס, גם את העלויות, וגם את האפשרות שמינוי חיצוני יהיה עדיף על מינויו שלו.

המסקנה המקצועית ברורה. כונס נכסים בגירושין הוא כלי חשוב, אבל הוא כלי מסוכן כאשר מפעילים אותו מוקדם מדי, מהר מדי, או מתוך נוחות מקצועית וכלכלית. לא כל מינוי הוא פסול, ולא כל עורך דין פועל ממניע זר. אבל המבנה המשפטי עצמו מכיר בכך שכאשר בא כוח צד מתמנה גם לכונס, הוא חובש שני כובעים, וכאשר לשכר הכונס יש תקרה אחוזית מתוך המימוש, נוצר תמריץ ממשי שחייבים לרסן באמצעות שקיפות, פיקוח ולעיתים גם סירוב פשוט להסכים למסלול הזה. ברוב התיקים, הפתרון הטוב ביותר הוא לנסות קודם הסדר פנימי, מדוד וחסכוני, ורק כאשר כל החלופות נכשלו באמת, לעבור לכינוס. זה בדרך כלל המסלול ששומר טוב יותר על הכסף, על היציבות, ועל הסיכוי לצאת מן ההליך עם פחות נזק.

שאלות ותשובות לגבי כונס נכסים בגירושין

האם כונס נכסים בגירושין הוא חובה בכל מכירת דירה משותפת?

לא. הדין מקנה זכות לדרוש פירוק שיתוף, אך אינו מחייב שבכל מקרה המימוש יתבצע דווקא באמצעות כונס. כאשר בני הזוג מצליחים להסכים על רכישת מחצית, על העברת זכויות, או על מכירה עצמאית בפיקוח מתאים, ניתן לעיתים להימנע מן המנגנון הזה.

האם מותר שעורך הדין של אחד הצדדים יהיה גם כונס נכסים?

כן, הדבר אפשרי, ובפסיקה הוכרה מציאות שבה בא כוח צד מתמנה גם ככונס. דווקא משום כך הודגש בפסיקה שלאותו בעל תפקיד יש שני כובעים שונים, וזהו מקור מובנה לסיכון לניגוד עניינים שמצריך זהירות.

האם כדאי להסכים תמיד למינוי משותף של שני עורכי הדין ככונסים?

לא בהכרח. יש מקרים שבהם מינוי כזה יכול לעבוד, אך כאשר קיים חוסר אמון עמוק, פערי כוחות, או חשש אמיתי לניגוד עניינים, לעיתים עדיף לבקש כונס חיצוני וניטרלי. גם במקורות רשמיים מן הערכאות מופיעה האפשרות למינוי כונס חיצוני.

האם העברת דירה בין בני זוג בגירושין תמיד עדיפה על מכירה בכינוס?

לא תמיד, אבל במקרים רבים כן. העברת זכויות אגב גירושין לפי פסק דין אינה נחשבת מכירה לצורך חוק מיסוי מקרקעין, ולכן עשויה להיות יעילה וחסכונית יותר ממימוש חיצוני דרך כונס. ההכרעה תלויה במבנה החובות, ביכולת המימון, ובשווי הנכס.

מה הדבר הראשון שנכון לבדוק לפני שמסכימים לכונס נכסים?

הדבר הראשון הוא חלופות. לפני כל מינוי נכון לבדוק אם אחד הצדדים יכול לרכוש את חלקו של האחר, אם ניתן לבצע קיזוזים במסגרת איזון משאבים, אם אפשר להעביר זכויות אגב גירושין, ואם קיימת דרך למכירה עצמאית בפיקוח מצומצם. רק אחרי שמוצו החלופות באמת, כינוס הופך לאפשרות רצינית.