השאלה האם גישור גירושין עובד איננה שאלה של שיטה, אלא של מציאות. מי שמציג גישור כפתרון קסם לגירושין משקר לעצמו ולאחרים. מי שפוסל גישור כחלום נאיבי של “אנשים טובים מדי”, חוטא לאמת, לא פחות. גישור גירושין הוא מסלול אפשרי בתוך מערכת מורכבת, טעונה, רוויית רגשות, אינטרסים ופחדים. הוא אינו טוב מעצם היותו גישור, והוא אינו גרוע מעצם היותו “לא משפט”. גישור גירושין עובד כאשר התנאים האנושיים מאפשרים לו לעבוד, והוא נכשל כאשר משתמשים בו כתחליף להכרעה, במקום שבו הכרעה היא הכרחית.
בבסיס הגישור עומדת הנחה אחת פשוטה אך תובענית. בני זוג המצויים בפרידה מסוגלים, גם בעיצומו של משבר אישי עמוק, לנהל שיח ענייני, להכיר במציאות המשתנה, ולהגיע להסכמות מחייבות מתוך הבנה ולא מתוך כפייה. זו הנחה שאינה מובנת מאליה. גירושין אינם עסקה מסחרית, אלא פירוק של מסגרת חיים, של זהות משפחתית ושל ציפיות שנבנו לאורך שנים. לא כל אדם, ולא כל זוג, מסוגל לעמוד בדרישה הזו.
כאן בדיוק טמון ההבדל בין גישור שעובד לבין גישור שנראה שעובד. יש הסכמים שנחתמים בגישור אך אינם משקפים הסכמה אמיתית, אלא עייפות, רצון לברוח מהכאב, או פחד ממאבק. הסכמים כאלה עלולים להיראות יפים על הנייר, אך הם מתפרקים במבחן הזמן. הם חוזרים לבתי המשפט בדלת האחורית, דרך מחלוקות על פרשנות, על ביצוע, על שינוי נסיבות. במקרים אלו, הגישור לא נכשל ביום שבו נחתם ההסכם. הוא נכשל ברגע שבו אחד הצדדים הבין שהוא ויתר על יותר מדי כדי שקט זמני.
גישור גירושין עובד באמת רק כאשר שני הצדדים מגיעים אליו מתוך עמדה של אחריות ולא מתוך חולשה. אחריות פירושה הבנה שאין דרך לחזור אחורה, אך יש דרך לבחור איך ממשיכים קדימה. זה מחייב בגרות רגשית מינימלית, יכולת לראות את הצד השני לא רק כיריב אלא כהורה שימשיך להיות חלק מהחיים, והכרה בכך שהסכסוך לא ייעלם אלא רק ישנה צורה.
במציאות הישראלית, גישור סובל לעיתים מעומס ציפיות לא ריאלי. יש מי שמציג אותו כדרך להימנע מ”מלחמה”, אך מתעלם מכך שלעיתים המאבק כבר קיים, גם אם הוא סמוי. כאשר פערי הכוח בין בני הזוג גדולים, כאשר אחד הצדדים שולט במידע, בכסף או במצב הנפשי, הגישור עלול להפוך לכלי שמלבין חוסר שוויון במקום לתקן אותו. במצבים כאלה, עצם הישיבה סביב שולחן אחד אינה מבטיחה הוגנות. להפך, היא עלולה לייצר אשליה של הסכמה במקום שבו יש ויתור כפוי.
יש גם להבחין בין גישור כהליך לבין גישור כתפיסה. כהליך, מדובר במסגרת מוגבלת בזמן ובכלים. כתפיסה, מדובר בניסיון לנהל פרידה מתוך מחשבה עתידית ולא מתוך רצון לנצח. כאשר התפיסה קיימת, גם ההליך יכול להצליח. כאשר היא חסרה, שום טכניקה לא תציל את התהליך.
הצלחה של גישור אינה נמדדת בכמות הישיבות, במהירות החתימה, או בתחושת הרוגע הזמני. היא נמדדת בשאלה האם ההסכמות שנקבעו מסוגלות לחיות בתוך מציאות משתנה. האם ההורים מצליחים לקבל החלטות גם לאחר החתימה. האם יש מנגנונים ברורים להתמודדות עם מחלוקות עתידיות. האם ההסכם משקף איזון אמיתי בין צרכים, ולא רק פשרה טקטית.
יש מקרים שבהם גישור הוא הבחירה הנכונה ביותר. כאשר שני הצדדים מבינים את התמונה הכללית, כאשר אין אלימות ואין פחד, כאשר קיימת נכונות להקשיב גם לדברים לא נוחים, וכאשר יש רצון כן להגן על הילדים מפני סכסוך מתמשך. במקרים כאלה, גישור יכול לחסוך שנים של מאבק, משאבים נפשיים וכלכליים, וליצור בסיס סביר להמשך חיים נפרדים אך מתפקדים.
ומנגד, יש מקרים שבהם גישור אינו רק לא יעיל, אלא מזיק. כאשר אחד הצדדים משתמש בשיח כדי לדחות הכרעה, כאשר יש ניסיון למשוך זמן או לשחוק את הצד השני, כאשר אין רצון אמיתי להסכמה אלא רק להצגה שלה. במצבים כאלה, גישור אינו פתרון אלא עיכוב, ולעיתים עיכוב יקר.
המסקנה המפוכחת היא זו. גישור גירושין אינו שאלה של אידיאולוגיה, אלא של התאמה. הוא אינו טוב או רע באופן מוחלט. הוא נכון כאשר התנאים מאפשרים לו להיות נכון, והוא שגוי כאשר משתמשים בו מתוך תקווה שהוא יפתור בעיות שאין לו כלים לפתור. מי שמציג אותו כפתרון אוניברסלי מטעה. מי שפוסל אותו על הסף מפספס אפשרות לגיטימית.
גישור גירושין באמת עובד רק כאשר הוא משקף אומץ. אומץ להתמודד עם המציאות, אומץ לשאת באחריות, ואומץ לוותר על המאבק על צדק מוחלט לטובת חיים אפשריים. בלי האומץ הזה, אין הליך שיכול להצליח, לא גישור ולא משפט.
