תביעות סרק בהליכי גירושין הן רעה חולה המזהמת את ההליך המשפטי ומסבה נזק בלתי הפיך למרקם המשפחתי, בפרט במקום בו מעורבים קטינים הצופים בהוריהם מכלים את הונם ומרצם במלחמות חסרות תוחלת.
האחריות למיגור התופעה מוטלת על כל המעורבים:
- על הערכאות השיפוטיות לאמץ מדיניות קשוחה ובלתי מתפשרת של פסיקת הוצאות ריאליות שיהפכו את תביעת הסרק ללא-כדאית בעליל.
- על עורכי הדין לזכור את חובתם האתית לבית המשפט וללקוח, ולהימנע מניצול ציני של ההליך למטרות שכר טרחה.
- ועל הלקוחות להפסיק להתייחס להליך הגירושין כאל מסע נקמה נטול גבולות.
ייצוג משפטי הולם איננו נמדד בכמות הנייר המוגשת לבית המשפט או בנפח הצעקות באולם הדיונים, אלא ביכולת לנווט משבר מורכב מתוך חתירה לתוצאה המשפטית והכלכלית המיטבית עבור הלקוח, במינימום נזק. רק אימוץ גישה מפוכחת, הדוגלת במבחן התוצאה ובאחריות אישית ומקצועית, תוכל לנטרל את נשק תביעות הסרק ולהחזיר את שיווי המשקל למערכת משפטית הנאנקת תחת העומס.
תביעות סרק בדיני משפחה
זירת הגירושין בישראל הפכה בעשורים האחרונים לאחת הזירות המשפטיות המורכבות, היצריות והרוויות ביותר בהתדיינויות. בניגוד לתחומי משפט אחרים, שבהם סכסוכים ניטשים סביב הפרות חוזה ברורות או נזקים ממוניים מוגדרים, הליכי דיני משפחה מתנהלים בתוך כור היתוך של רגשות קשים: פגועות, נקמה, חרדה קיומית ורצון עז לשליטה. בתוך הכאוס הרגשי הזה, צמחה במערכת המשפטית תופעה מסוכנת ורחבת היקף, המאיימת לרסק את הצדדים המתדיינים ואת המערכת כאחד: תופעת תביעות הסרק.
תביעת סרק בדיני משפחה אינה נובעת מתוך אמונה כנה בצדקת הדרך המשפטית או מתוך שאיפה לתיקון עוול. מדובר למעשה בשימוש ציני, מחושב וקר במנגנוני החוק ובערכאות המשפטיות כנשק טקטי במסגרת מלחמת התשה.
האנטומיה של תביעת הסרק
בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים בישראל מוצפים מדי יום בבקשות ובתביעות, שסיכוייהן המשפטיים קלושים עד אפסיים. תביעות אלו לובשות צורות שונות, אך מטרתן לרוב זהה: יצירת לחץ, השתקה, וסחיטת פשרות כלכליות בלתי הוגנות, תחת איום של גרירה ממושכת בערכאות שיפוטיות.
- תביעות נזיקין בגין עוגמת נפש ו”בגידה”:
למרות פסיקות מפורשות וחוזרות של בית המשפט העליון, שקבעו כי אין להכיר בעילת תביעה נזיקית בגין ניאוף או פירוק התא המשפחתי (הלכת פלוני נ’ פלונית), אנו עדים לזרם בלתי פוסק של תביעות המוגשות בעילות אלו בדיוק. התובע ועורך דינו מודעים היטב לכך שהתביעה תידחה בסופו של יום, אך עצם הגשתה מאלצת את הצד הנתבע לשכור ייצוג משפטי יקר, להתגונן, ולהיחשף להליך ציבורי ומשפיל, במטרה לגרום לו לוותר על זכויות ממוניות אחרות בתמורה למחיקת תביעת הנזיקין המאיימת. - המצאת חובות פיקטיביים לבני משפחה:
טקטיקה נפוצה נוספת המהווה תביעת סרק דה-פקטו היא “הקפצת” בני משפחה (לרוב הורי אחד מבני הזוג) להגשת תביעה להשבת “הלוואות” שניתנו לבני הזוג במהלך נישואיהם. במקרים רבים, מדובר בכספים שניתנו כמתנה גמורה (למשל, סיוע ברכישת דירה), אך עם פרוץ המשבר, הם “משודרגים” לפתע למעמד של הלוואה חוזית. התביעה מצריכה הבאת עדים, חקירות והליכי גילוי מסמכים מייגעים, והכל כדי לייצר ערפל סביב מסת הנכסים המשותפת ולהקטין את חלקו של בן הזוג השני באיזון המשאבים. - בקשות סרק לצווי הרחקה ולצווי הגנה:
זהו אולי השימוש הציני והכואב ביותר בהליכי סרק. החוק למניעת אלימות במשפחה נועד לספק הגנה מיידית וקריטית לקורבנות אלימות אמיתיים. למרבה הצער, קיימת פרקטיקה מתועדת של הגשת בקשות כוזבות לצווי הרחקה, מתוך ידיעה שבתי המשפט נוטים לנקוט גישה מחמירה במעמד צד אחד כדי לא לקחת סיכונים. התוצאה: הרחקת בן זוג מביתו על סמך טענות בדים, יצירת נתק מלאכותי מהילדים, ושימוש בצו כקלף מיקוח במשא ומתן על משמורת או מזונות.
חלקו של עורך-הדין: שומר סף שהפך לשכיר חרב
אי אפשר לנתק את מגיפת תביעות הסרק מתפקידו של הייצוג המשפטי. עורך דין מקצועי לענייני משפחה אינו אמור לשמש רק כצינור להעברת גחמותיו של הלקוח אל נייר הלוגו של המשרד ואל שולחנו של השופט. תפקידו של הייצוג המשפטי הוא לשמש פילטר אובייקטיבי, שומר סף, הבוחן את העובדות בראי הדין והפסיקה.
אולם, כפי שנדון כאן לא פעם, באשר לדינמיקה הבעייתית שבין עורכי דין ללקוחותיהם, קיימים עורכי דין הבוחרים במודע להימנע מריסון הלקוח. כאשר מודל שכר הטרחה מתבסס על תשלום בגין כל בקשה, תגובה ודיון הוכחות, נוצר תמריץ כלכלי פסול לנפח את התיק במחלוקות מלאכותיות. עורך הדין מעודד, או לצערינו, לא מונע, הגשת בקשות סרק, תוך שימוש בטענה האמורפית והמסוכנת לפיה “אי אפשר לדעת איזה שופט נקבל, שווה לנסות”.
תחת האצטלה של “מלחמה חסרת פשרות למען הלקוח”, מתנהל מסע סחיטה חוקי המכלה את משאבי שני הצדדים. הלקוח, המצוי בסערת רגשות, אינו מבחין בכך שעורך דינו למעשה מרוקן את כיסיו שלו, בניהול הליכי סרק שאין להם תוחלת משפטית אמיתית.
עיוורון מערכתי: מדיניות ההוצאות החסרה בבתי המשפט
אחת הסיבות המרכזיות לשגשוגן של תביעות סרק היא היעדר הרתעה מספקת מצד הערכאות השיפוטיות. על פניו, בעל דין הגורר את רעהו להליך סרק, אמור להיות מחויב בהוצאות משפט ריאליות וראויות, אשר ישקפו את הנזק הכלכלי, את אובדן ימי העבודה ואת שכר הטרחה ששילם הצד המתגונן.
בפועל, בתי המשפט לענייני משפחה נוטים במקרים רבים לרחמנות יתרה בפסיקת הוצאות. מתוך תפיסה סוציאלית-שיקומית שלפיה הצדדים ייאלצו להמשיך לשתף פעולה כהורים בעתיד, ולעיתים מתוך רצון “להרגיע את הרוחות”, שופטים ודיינים נמנעים מהטלת הוצאות משפט עונשיות וכבדות על תובעי סרק, או פוסקים סכומים סמליים בלבד.
התוצאה של גישה סלחנית זו היא איתות ברור בתחום דיני המשפחה: הגשת בקשת סרק היא הימור חינמי (או זול מאוד). אם נזכה אז הרווחנו, אם נפסיד אז נשלם כמה אלפי שקלים בודדים, השווים את הלחץ והנזק התדמיתי שנגרם לצד השני. היעדר סנקציה כלכלית כואבת מרוקן מתוכן את ההרתעה, ומעודד הגשת הליכים מיותרים המובילים לעומס בלתי נסבל על בתי המשפט, לעיתים על חשבונם של מתדיינים הזקוקים לסעד אמיתי ודחוף.
פרדיגמת מבחן התוצאה: המגן של הלקוח החכם
כדי להילחם בתופעה, לקוחות החווים משבר גירושין חייבים לאמץ חשיבה עסקית ואסטרטגית, המבוססת על מבחן התוצאה. משמעות הדבר היא דרישה ברורה וחד-משמעית מהייצוג המשפטי לנמק ולהצדיק כל הליך, כל בקשה וכל תביעה במונחים של עלות מול תועלת, וסיכויי הצלחה אובייקטיביים.
כאשר עורך הדין מציע “לתבוע את ההורים שלה” או להגיש “תביעת נזיקין ענקית בגין בגידה”, חובה על הלקוח לשקול את תביעה לפי מבחן התוצאה, ולשאול את השאלות הקשות: האם קיימת עילת תביעה מבוססת בדין? מהן הפסיקות הרווחות במקרים זהים בשנים האחרונות? מהי החשיפה הכלכלית שלי אם התביעה תידחה ואחויב בהוצאות משפט? והאם עצם ניהול ההליך משרת את מטרת העל שלי, שהיא השגת הסכם גירושין הוגן ויציב שיאפשר שיקום מהיר, או שמא הוא רק מעשיר את כיסו של עורך הדין ומאריך את תקופת הסבל?
לקוח מתגונן, מצידו, הנדחף למערכה בשל תביעת סרק שהוגשה נגדו, חייב להימנע מהיגררות רגשית למאבק. עליו לוודא שהייצוג המשפטי שלו מתמקד בפירוק ה”מוקש” באופן מהיר ויעיל, לעיתים באמצעות בקשות לסילוק על הסף בשל היעדר עילה, תוך דרישה עיקשת לפסיקת הוצאות משפט מרתיעות, ולא באמצעות ניהול משפטי הוכחות ארוכים ומיותרים על עניינים פריפריאליים שנועדו לייצר עשן משפטי בלבד.
