כאשר משפטנים ניגשים לבחון את תופעת הניכור ההורי בסכסוכי משפחה בעצימות גבוהה, אנו נוטים באופן מסורתי להיעזר בתובנות מתחום חקר הנפש. אנו דנים בכאב, בפגיעה הרגשית, בעיוותי תפיסה, ובצרכים הנפשיים שלא באו על סיפוקם. אנו מניחים, כמעט באופן אוטומטי, כי הורה המרעיל את מוחו של ילדו נגד ההורה האחר, פועל מתוך סערת רגשות חסרת שליטה, מתוך שבר פנימי או מתוך חוסר יכולת להפריד בין עלבונו האישי לבין טובת יוצא חלציו.
אולם, מתוך שנות מחקר ארוכות, ולאחר בחינה של אלפי תיקים שהתנהלו בערכאות השונות, נציג במאמר זה נקודת מבט שונה בתכלית, כזו שאינה מדוברת בשיח הרגיל. נזנח לרגע את המבט הבוחן את הנפש, ונבחן את התופעה דרך משקפי הכלכלה המוסדית ותורת המשחקים.
הטענה המרכזית שאציג כאן היא מטלטלת וקשה לעיכול:
ניכור הורי אינו תמיד תסמין של מחלה נפשית או אובדן עשתונות רגשי. פעמים רבות, זהו תכסיס משפטי שכלתני ומחושב להפליא, אשר המערכת המשפטית עצמה, מפאת המבנה שלה, החוקים שלה ובאופן התנהלותה, מתמרצת ומעודדת את קיומו.
במילים אחרות, המערכת המשפטית אינה רק זירת ההתמודדות שבה התופעה נחשפת, אלא היא לעיתים קרובות החממה המטפחת את תופעת הניכור ההורי.
הילד כמשאב במשחקי כוחות
כדי להבין את נקודת המבט הזו, עלינו להכיר בכך שסכסוך משפחתי חריף מתנהל כ”משחק סכום אפס”. במסגרת המשפטית הקיימת, הניצחון של צד אחד משמעו בהכרח תבוסה של הצד האחר – בין אם מדובר בחלוקת הרכוש, בקביעת דמי הכלכלה, או בשאלת חלוקת הזמן עם הילדים.
בתוך המערכת הסבוכה הזו, הילד אינו רק נשוא הדיון, אלא הוא הופך, למרבה הצער, למשאב היקר ביותר ולכלי הנשק היעיל ביותר. ההורה המנכר, אם נבחן את פעולותיו מנקודת מבט קרה ושכלתנית, מבין היטב את חוקי המשחק. הוא מבין כי שליטה מוחלטת בנפשו וברצונו של הילד תעניק לו יתרון מוחץ בכל החזיתות האחרות של המשפט.
כאשר הילד מסרב לפגוש את ההורה האחר, ההורה המנכר מבסס את מעמדו כהורה היחיד בפועל. מעמד זה מתורגם באופן ישיר להישגים משפטיים וכלכליים: דרישה למגורים בלעדיים בבית המשותף כדי “לא לזעזע את סביבתו של הילד”, דרישה לדמי כלכלה מוגדלים שכן הילד שוהה עמו בכל עת, ושליטה מלאה בקבלת ההחלטות הנוגעות לחינוך ובריאות. הניכור, לפיכך, אינו פריקת עול של הורה פגוע, אלא תוכנית פעולה עסקית לכל דבר ועניין, שנועדה לייצר מציאות עובדתית שבית המשפט ייאלץ, בסופו של יום, לאשר ולהנציח.
עיוות סדרי הדין: הזמן כנשק קטלני
הנדבך השני של נקודת המבט המוסדית נוגע לאופן שבו ההורה המנכר עושה שימוש ציני בסדרי הדין של בית המשפט. מערכת המשפט שלנו בנויה על יסודות של זהירות, של בירור מעמיק ושל רצון להגיע לחקר האמת השלמה. שופטים נמנעים מהכרעות פזיזות, ודורשים שפע של חוות דעת, תסקירים של עובדי רווחה, ובחינות מקצועיות חוזרות ונשנות.
אולם, ההורה המנכר יודע כי במלחמת ההתשה הזו, הזמן הוא בעל בריתו החזק ביותר. הוא ישתמש בכל תכסיס חוקי כדי לעכב את ההליכים: הוא יבקש לפסול מומחים שמינה בית המשפט בטענות של חוסר הוגנות; הוא יגיש אינספור בקשות ביניים וערעורים על החלטות שוליות; והוא יטען שוב ושוב כי הילד “טרם בשל” להסדרי השהות וכי יש צורך בטיפול מקדים.
הטרגדיה היא שבית המשפט, ברצונו להקפיד על הליך הוגן לכל הצדדים, משתף פעולה בעל כורחו עם השהיית ההליכים. ובזמן שהגלגלים המשפטיים טוחנים לאט, ההורה המנכר משלים את מלאכת שטיפת המוח.
כל שבוע שעובר ללא קשר בין הילד להורה המנוכר, מעמיק את הנתק ומקבע אותו. כאשר בית המשפט מסיים סוף סוף את בירוריו, לאחר חודשים ארוכים או אף שנים, הוא ניצב בפני מציאות מוגמרת – הילד כבר מנוכר לחלוטין. במצב זה, גם השופט הנחוש ביותר, יתקשה לקבל החלטה שמשמעותה כפייה בכוח על מתבגר המסרב בתוקף לקשר. כך, השיטה המשפטית, הבנויה על איתור האמת, מסייעת בפועל ליצירת שקר שהופך לאמת חלופית ובת-קיימא.
מעטה ההגנה: ניצול חולשתה של שפת הזכויות
המערכת המשפטית המודרנית מקדשת את שיח הזכויות, ובפרט את זכותו של הילד להישמע ואת מעמדו כישות עצמאית. זהו, כשלעצמו, הישג חברתי ומשפטי כביר. אולם בתחום מאבקי המשפחה החריפים, ההורה המנכר חומס את שפת הזכויות הזו ומשתמש בה כחומת מגן מול פסיקות בית המשפט.
ההורה המנכר לומד להשתמש במושגים הלקוחים מתוך החוק עצמו. הוא יטען בלהט כי “הילד הוא אדם בוגר ועצמאי, ואין לפגוע באוטונומיה שלו”. הוא ידרוש כי בית המשפט “ישמע את קולו של הקטין”. והוא יציג כל ניסיון לחדש את הקשר, בין ההורה המנוכר לילדו, כ”התעלמות מרצונו החופשי של הילד”.
הקושי המוסדי כאן הוא עמוק. בתי המשפט מתקשים מבחינה תפיסתית להתמודד עם ילד העומד בפניהם, לעיתים רהוט ומשכנע, ומצהיר כי אינו עוד איזה חפץ במאבק הגירושין. קשה למערכת המשפטית להכיל את הרעיון שקולו של הילד הבוקע מגרונו אינו קולו שלו, אלא קולו של ההורה המסית שהושתל בתוכו. החשש של המערכת מלכפות דברים על קטין, מהווה כלי שרת בידיו של המתכנן השכלתני, אותו הורה מנכר, ש”השכיל” להפוך את הילד לשליחו ולדובר שלו באולם בית המשפט.
אחריותם של עורכי הדין בניסוח המציאות
לא ניתן לבחון את המערכת המוסדית מבלי להתייחס לחוליה המקשרת שבין ההורה לבין השופט/דיין – באי הכוח, עורכי הדין המייצגים את הצדדים. מנקודת מבט ייחודית זו, עלינו לשאול שאלות נוקבות על האתיקה המקצועית ועל המבנה העסקי של ייצוג בסכסוכי משפחה.
במקרים רבים של סכסוכים חריפים, כתבי הטענות המוגשים לבית המשפט מנוסחים בלשון בוטה, מאשימה ומשפילה. עורך הדין, המבקש “לנצח” במשפט, עשוי לעודד את לקוחו לתאר את הצד השני בצבעים השחורים ביותר האפשריים. כאשר טענות אלו מועלות על הכתב, הן הופכות למציאות עבור הלקוח, ומכאן הדרך קצרה להעברת המסרים ההרסניים הללו לילדים.
יתרה מזאת, שיטת התגמול הכספי של באי הכוח מעודדת לא פעם את החרפת הסכסוך. כאשר כל בקשה וכל דיון מכניסים שכר טרחה נוסף, נוצר תמריץ כלכלי סמוי שלא להביא את הצדדים לפשרה מוקדמת, אלא להמשיך ולהתיש את הצד שכנגד. ההורה המנוכר מוצא עצמו לא רק מול בן זוג לשעבר השואף להכחידו מחיי הילד, אלא מול מנגנון מקצועי ומשומן היטב, המייצר עילות משפטיות יש מאין כדי לתחזק את חומת הניכור.
קריאה למהפכה מוסדית
אם אנו מקבלים את ההנחה שניכור הורי במאבקי עצימות גבוהה הוא פעמים רבות תוצר של תחשיב כלכלי ומשפטי שכלתני, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שכלים טיפוליים ושיחות גישור לעולם לא יועילו לבדם. כדי למגר את התופעה, עלינו לשנות את תמריצי המערכת מן היסוד. על בתי המשפט להפוך את הניכור ההורי ממשחק משתלם למשחק שבו ההפסד מובטח ומיידי.
ראשית, יש לבטל את נשק הזמן. דיונים בטענות על נתק בין הורה לילד צריכים לקבל קדימות מוחלטת, ויש לדון בהם ברצף וללא דחיות, ממש כפי שנדונות בקשות לסעדים דחופים של סכנת חיים.
שנית, יש להפוך את הנטל הראייתי. כאשר מתרחש נתק פתאומי ובלתי מוסבר, על המערכת להניח, כנקודת מוצא, כי ההורה שאיתו שוהה הילד נושא באחריות למצב, ועליו חלה החובה להוכיח כי עשה כל שלעיל ידו, בפעולות ממשיות ולא רק במילים ריקות, כדי לשמר את קשר הילד עם ההורה השני.
שלישית, ויותר מכל, על המערכת לשלול את הפירות הכלכליים והמשפטיים של הניכור. שופט אשר מזהה תחילתו של תהליך הסתה מחושב, חייב להפעיל סנקציות כלכליות מידיות ומרתיעות על ההורה המנכר, להטיל עליו את מלוא עלויות הטיפול והמשפט, ובמקרים קיצוניים, לשנות את הסדרי המגורים באופן מיידי בטרם יקובע המצב.
לסיכום, תופעת מחיקת הורה מחיי ילדו אינה גזירת גורל ואינה אך ורק שבר פסיכולוגי שיש להשקיף עליו בצער ובחוסר אונים. בראייה מחקרית ומוסדית, זוהי קריאת תיגר על עצם יכולתה של מערכת המשפט לעשות משפט צדק. רק כאשר נכיר בכך שהמבנה הנוכחי של סדרי הדין משמש לעיתים כנשק בידי מי שמבקש להרוס את התא המשפחתי, נוכל להתחיל ולתקן את הכללים, ולהבטיח שבית המשפט יהווה חומה בצורה המגנה על ילדים, ולא זירת קרב שבה השכלתנות האכזרית מנצחת את קשר הדם בין הורה לילדיו.
