המדריך לחלוקת רכוש לא שוויונית בגירושין

המיתוס הגדול ביותר של עולם הגירושין הוא שכל מה שנצבר נחצה לשניים בסרגל מדויק. המציאות בבתי המשפט למשפחה ובבתי הדין הרבני מספרת סיפור אחר לגמרי: סיפור שבו הצדק גובר על המתמטיקה, ופערי כוחות כלכליים מתורגמים לשינוי דרמטי בחלוקת העוגה. כך מפעילים את “נשק יום הדין” של חוק יחסי ממון.

אם יש משפט אחד שכל מתגרש בישראל יודע לדקלם מתוך שינה, הוא ש”הכל מתחלק חצי-חצי”. זוהי ברירת המחדל של חוק יחסי ממון, וזוהי נקודת המוצא של כמעט כל הליך גירושין. ההיגיון ברור: הנישואין הם שותפות כלכלית, וביום הפירוק, כל שותף זכאי למחצית מהרווחים. אולם, החוק היבש מתעלם לעיתים קרובות מהמורכבות של החיים עצמם. מה קורה כאשר השוויון “על הנייר” מייצר עוני לאחד ועושר לאחר? מה קורה כאשר אחד הצדדים בנה את עצמו על חשבון האחר, או לחלופין – החריב את הקופה המשותפת במזיד?

בדיוק בנקודות השבר האלו נכנס לתמונה סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג. זהו הסעיף המאפשר לבית המשפט לסטות מדרך המלך של האיזון השוויוני, ולקבוע יחס חלוקה אחר, למשל 60/40 או 70/30, ולעיתים אף משהו קיצוני מכך. המגמה בפסיקה של השנים האחרונות, מלמדת על נכונות גוברת של הערכאות להשתמש בכלי זה, לא כעונש, אלא ככלי לאיזון הפערים בעתיד הכלכלי של הצדדים.

כשפוטנציאל ההשתכרות שווה יותר מהדירה

המהפכה השקטה אך המשמעותית ביותר בדיני המשפחה נוגעת להגדרת המונח “רכוש”. בעבר, רכוש היה מה שאפשר למשש: דירה, רכב, כסף בבנק. כיום, בתי המשפט מכירים בכך שהנכס היקר ביותר של התא המשפחתי הוא לעיתים בלתי נראה: כושר ההשתכרות, המוניטין האישי ונכסי הקריירה.

דמיינו תרחיש קלאסי המגיע לפתחם של השופטים שוב ושוב: זוג נשוי עשרים שנה. האישה, בעלת תואר אקדמי, בחרה (או “נאלצה” מכורח הנסיבות) לעבוד במשרה חלקית ונוחה כדי לגדל שלושה ילדים ולנהל את משק הבית. הבעל, משוחרר מדאגות הבית הודות לעבודתה, השקיע את כל מרצו בקריירה תובענית, צבר ותק, קשרים ומוניטין, והפך לסמנכ”ל בחברה גדולה.

ביום הגירושין, אם נחלק את הדירה חצי-חצי, הבעל יצא לדרך חדשה עם משכורת עתק המאפשרת לו לרכוש נכסים חדשים תוך זמן קצר. האישה, לעומתו, יוצאת עם מחצית הדירה אך עם יכולת השתכרות דלה, ללא פנסיה משמעותית וללא אופק תעסוקתי, שכן שנות השיא שלה הוקדשו לבית. במקרים אלו, הפסיקה קובעת כי הקריירה של הבעל היא “נכס בר-איזון”. היא נבנתה במאמץ משותף – הוא השקיע שעות עבודה, היא השקיעה “שעות בית” שאפשרו את עבודתו.

כיצד זה מתבצע בפועל? בתי המשפט נמנעים בדרך כלל מלחייב את הבעל להעביר חלק ממשכורתו החודשית העתידית (כדי לא ליצור חיכוך מתמיד). הפתרון האלגנטי הוא חלוקה לא שוויונית של הנכסים הנזילים. כך למשל, נפסק במקרים רבים כי האישה תקבל נתח גדול יותר מהזכויות הסוציאליות שנצברו, או חלק גדול יותר בתמורת מכירת הדירה, כ”פיצוי” מהוון על פערי ההשתכרות העתידיים. המסר השיפוטי ברור: שוויון הזדמנויות ביום שאחרי הגירושין חשוב לא פחות משוויון בחלוקת העבר.

הברחות, הימורים וחוסר תום לב

עילה מרכזית נוספת להפעלת סמכות החלוקה הלא-שוויונית נעוצה בהתנהלות כלכלית קלוקלת של אחד הצדדים. החוק מניח שיתוף בחובות, אך הסייג הוא שהחובות חייבים להיות “חובות משותפים” שנוצרו במהלך החיים הרגיל.

מה קורה כאשר מתגלה בור תקציבי שנוצר בגלל התנהגות עבריינית או בלתי מוסרית? הפסיקה מלאה בדוגמאות כואבות: בעלים שהימרו בכספי המשפחה והפסידו מיליונים, בני זוג שלקחו הלוואות עתק בשוק האפור ללא ידיעת הצד השני, או כאלו שהעבירו נכסים וכספים למאהבת או לחשבונות נסתרים בחו”ל (“הברחת נכסים”).

במקרים אלו, בית המשפט משתמש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון כמגן. הוא מבצע “החרגת חובות”. כלומר, החובות שנוצרו בחוסר תום לב מיוחסים אך ורק לצד שיצר אותם, בעוד הנכסים החיוביים (כמו הדירה) מחולקים. יתרה מכך, אם מוכח שאחד הצדדים הבריח כספים, בית המשפט יראה כספים אלו כאילו הם עדיין קיימים בקופה המשותפת, ויקזז את חלקו של הצד המבריח מהנכסים הגלויים שנותרו. התוצאה הסופית יכולה להוביל למצב שבו הצד התמים נשאר עם הדירה כולה, בעוד הצד ה”אשם” כלכלית נשאר עם החובות שיצר.

הדילמה בין הערכאות: בית הדין הרבני מול בית המשפט למשפחה

אחת השאלות הקריטיות בניהול אסטרטגיית גירושין היא “מרוץ הסמכויות” – היכן עדיף לנהל את התיק? בעוד שבית המשפט למשפחה מונחה בעיקר על ידי עקרונות של צדק חלוקתי ושוויון מהותי (כפי שתואר לעיל בנושא פערי שכר), בית הדין הרבני פועל במערכת הפעלה שונה, המשלבת את החוק האזרחי עם המשפט העברי.

באופן מפתיע, לעיתים דווקא בית הדין הרבני עשוי לפסוק חלוקה לא שוויונית של הרכוש לטובת האישה, אך מסיבות שונות לחלוטין. הכלי המרכזי של בית הדין הוא הכתובה.

בתי המשפט האזרחיים כמעט ואינם מתייחסים לכתובה כאל שטר חוב אכיף בגירושין רגילים. לעומת זאת, בבית הדין הרבני, אם הבעל הוא זה שיזם את הגירושין ללא עילה הלכתית מוצדקת, או אם הוא בגד (“רועה זונות”), הוא עשוי להיות מחויב בתשלום מלוא סכום הכתובה. סכום זה אינו חלק מאיזון המשאבים הרגיל.

משמעות הדבר היא שאם לזוג יש דירה בשווי 2 מיליון ש”ח (מיליון לכל צד), והבעל חויב בכתובה של 500,000 ש”ח, התוצאה הסופית תהיה שהאישה תקבל 1.5 מיליון ש”ח והבעל רק חצי מיליון. זוהי חלוקה לא שוויונית מובהקת (75/25), שנוצרה לא בגלל פערי שכר עתידיים, אלא כסנקציה דתית-חוזית על התנהגות הבעל. לכן, ההחלטה היכן להגיש את התביעה דורשת ניתוח מעמיק של נסיבות המקרה: האם יש פערי שכר? (יתרון למשפחה), או האם יש עילת כתובה חזקה? (יתרון לרבני).

מתי זה לא יעבוד? גבולות הגזרה של אי-השוויון

חשוב לצנן את ההתלהבות ולתאם ציפיות. בתי המשפט אינם ממהרים להפעיל את סעיף 8(2). ברירת המחדל נותרה שוויון, והנטל להוכיח שמקרה מסוים מצדיק סטייה הוא כבד.

מתי בית המשפט יסרב לבקשה לחלוקה לא שוויונית?

נישואים קצרים: ככל שהנישואים היו קצרים יותר, כך קשה יותר לטעון להסתמכות כלכלית או לכך שהקריירה של אחד נבנתה בזכות השני.

פערים שהיו קיימים מלכתחילה: אם צד אחד הגיע לנישואים עשיר והשני עני, והפער נשמר, בית המשפט לא יפעל כ”רובין הוד” כדי לחלק מחדש את העושר, אלא יחלק רק את מה שנצבר יחד.

בחירה באורח חיים: במקרים בהם הוכח שהאישה בחרה שלא לעבוד מתוך נוחות, למרות שהיו לה הכישורים והאפשרויות (ילדים בוגרים, עזרה בתשלום), בתי המשפט יטו פחות לפצות אותה על “ויתור קריירה”.

לסיכום, הדרישה לחלוקת רכוש לא שוויונית היא אחד המהלכים המורכבים והרגישים ביותר בתיק גירושין. היא דורשת בניית נרטיב משפטי מדויק, המגובה בראיות כלכליות (לעיתים באמצעות אקטואר) ובהבנה מעמיקה של הפסיקה העדכנית. בעולם שבו הון אנושי שווה יותר מנדל”ן, המאבק על ה”חצי” הוא למעשה המאבק על העתיד.