גירושין של בני זוג דתיים לעומת חילונים

מערכת דיני המשפחה במדינת ישראל מושתתת על מודל של סמכות דתית-אישית אשר קובע כי כל אזרח כפוף לדין דתי בענייני נישואין וגירושין לפי שיוכו הדתי. המשמעות היא שכל בני זוג יהודים בישראל, בין אם הם שומרי מצוות במידה מלאה ובין אם הם חילוניים לחלוטין, מחויבים להתגרש לפי עקרונות ההלכה היהודית בלבד. הדין הדתי בישראל אינו מאפשר קיומו של הליך גירושין אזרחי חלופי, גם לא בהסכמת שני הצדדים, ולכן אין הבדל רשמי במעמד המשפטי בין זוגות דתיים לזוגות חילוניים באשר לחובת פנייה לבית הדין הרבני לצורך קבלת גט. עם זאת, קיימים פערים משמעותיים בין זוגות בעלי אורח חיים דתי לבין זוגות חילוניים בכל הנוגע להבנה של ההליך, לאופן שבו מתנהלים הדיונים, למוטיבציות של הצדדים, ולמוכנות הרגשית והמשפטית שלהם לפירוק התא המשפחתי.

בני זוג דתיים נכנסים להליך גירושין מתוך מסגרת ערכית דתית שבה חלות חובות הלכתיות ברורות, ולעיתים אף מחויבות קהילתית ומשפחתית לפעול לפי הנחיות רבניות. לעומתם, בני זוג חילוניים תופסים את מוסד הנישואין כחוזה חברתי או רגשי בלבד, ללא מרכיב דתי-רוחני, ולכן הגירושין בעיניהם נתפסים לעיתים כהליך טכני אשר אינו מחייב מעורבות של מערכת אמונית. גישה זו יוצרת פער מהותי בהתנהלות בהליכים, במוכנות להופיע בבית הדין הרבני, ברצון להתפשר על עקרונות, ולעיתים גם במידה שבה מבינים הצדדים את משמעות מתן הגט ותוקפו ההלכתי. למרות שהחוק בישראל מחייב זהות דין בין כולם, ההבדלים התרבותיים, הערכיים והמעשיים יוצרים בפועל שוני ניכר אשר משפיע על כל שלב ושלב בהליך הגירושין.

מערכת המשפט מכירה בהבדלים אלו ולכן בתי הדין ובתי המשפט מתאימים את שיקול דעתם למאפיינים של בני הזוג ולרקע הדתי או החילוני שממנו הם מגיעים. ההלכה נותרת אחידה אך האופן שבו היא נאכפת או מבוצעת בפועל עשוי להשתנות בהתאם למרקם החיים שהצדדים ניהלו לאורך נישואיהם. בשל כך גירושין בין בני זוג דתיים לעיתים שונים במהותם מגירושין בין בני זוג חילוניים אף על פי שהחוק זהה לכולם. נדרשת הבחנה בין תוכן הדין לבין הליך יישומו בין תפיסת מוסד הנישואין לבין אופן פירוקו. גירושין אינם רק שאלה של סמכות אלא גם שאלה של זהות משפטית חברתית וערכית.

סמכות ההכרעה ההלכתית מול הגישה האזרחית בתפיסת הגירושין

הליך גירושין בישראל נפתח תמיד תחת סמכותו של בית הדין הרבני כאשר מדובר בבני זוג יהודים וזאת בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים אשר קובע סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין. משמעות הדבר היא שאין כל אפשרות פורמלית לקיים גירושין אזרחיים בתוך תחומי מדינת ישראל גם אם שני הצדדים חילוניים ומסכימים על כל רכיבי הפירוד. המערכת אינה מבחינה בין דתי לחילוני לצורך תחולת הדין הדתי אך היא מכירה בקיומם של הבדלים תרבותיים עמוקים אשר עשויים להשפיע על ניהול ההליך המשפטי.

בעוד בני זוג דתיים רואים לרוב במוסד הנישואין יסוד רוחני מחייב אשר מבוסס על קידושין כדת משה וישראל, הרי שבני זוג חילוניים תופסים את המסגרת הנישואית כהסכמה אזרחית אשר אין בה בהכרח מחויבות הלכתית. פער זה מתחדד ברגע של פרידה, כאשר ההבנה של הליך הגירושין שונה באופן מהותי בין שתי הקבוצות. בני זוג דתיים בדרך כלל ערים לכך שללא מתן גט כשר, האישה תישאר מעוגנת ולא תוכל להינשא בשנית או להביא ילדים שלא ייחשבו ממזרים לפי ההלכה. לעומתם, בני זוג חילוניים לעיתים אינם מבינים מדוע עליהם לעבור הליך בבית דין דתי גם כאשר מבחינתם הקשר הסתיים רגשית, מעשית וחברתית.

בתי הדין נדרשים ליישם דין הלכתי זהה כלפי כל אזרח יהודי בישראל אך הם עושים כן תוך מתן התחשבות בזהות האישית, ברקע התרבותי ובמוטיבציות של הצדדים. כך למשל שופט בית דין רבני עשוי לגלות גמישות פרוצדורלית כלפי זוג חילוני אשר מבקש להסדיר את הגירושין במהירות וביעילות אך יחד עם זאת לא יוכל לוותר על עקרונות הלכתיים מחייבים כמו דרישת עילה או וידוא כשרות מתן הגט. במקביל, גירושין בין בני זוג דתיים נעשים לא פעם על רקע מורכב יותר של שאלות ערכיות, ייעוץ רבני, ושיקולים הקשורים למעמדם הקהילתי, דבר אשר מאריך את ההליך ולעיתים אף מקשה על מתן גט מתוך עיכובים מחשש להשלכות רוחניות.

המשמעות המעשית היא שבני זוג חילוניים יטו לראות את ההליך הגירושי כמהלך פרגמטי שיש לסיימו במהירות, בעוד בני זוג דתיים יטו לבחון את הפרידה לאור הלכות של שלום בית, תפקידי מגדר, ותשומת לב לפסיקה הרבנית לאורך הדורות. לכן, אף על פי שהדין זהה לכל יהודי במדינה, הזהות האישית של הצדדים מעצבת בפועל את המהלך המשפטי, את שפת הדיון, את מקורות הסמכות שהם שואבים מהם השראה, ואת רמת שיתוף הפעולה או ההתנגדות להליך. כאשר נוצר פער בין הגישה האזרחית לתפיסה ההלכתית, מתפתחות לעיתים מחלוקות מהותיות בין הצדדים באשר לעצם קיומו של הקשר או אופן סיומו.

גישה חילונית עשויה להוביל לתחושת כפייה דתית כאשר אדם נדרש להופיע בפני ערכאה שהוא איננו מכיר בסמכותה הרוחנית, בעוד גישה דתית מחייבת קיום מלא של ההלכות הקשורות לפרידה אף אם הצד השני כבר איבד את הרצון להמשיך את הקשר. מצב זה יוצר מתח בין הדין לבין תפיסת הזהות ומחייב את הערכאות לשמור על שיקול דעת רגיש ומאוזן.

בתי הדין נדרשים לא רק ליישם את הדין אלא גם לגשר בין עולמות תרבותיים, לברר את כוונת הצדדים, ולהבטיח שהליך הגירושין נעשה בהתאם לדין אך גם מתוך הבנה להקשר שבו חיים הצדדים.

במקרים מסוימים בית הדין אף ממליץ לצדדים לפנות לייעוץ זוגי או לגישור מתוך תקווה לשמר את הקשר, המלצה שנוטה להתקבל יותר על ידי בני זוג דתיים שמחזיקים בהשקפה לפיה גירושין הם מוצא אחרון בלבד.

לעומתם, בני זוג חילוניים לעיתים רואים בהמלצה זו עיכוב מיותר אשר מרחיק אותם מן היכולת לפתוח דף חדש ולחזור לחיים עצמאיים ומנותקים.

כך נוצר מצב שבו שני זוגות הנמצאים במצב משפטי זהה מקיימים בפועל הליך שונה במרקם הרגשי, במוטיבציה ובתפיסה של תכלית ההליך כולו.

המשפט הישראלי שואף לשוויון פורמלי אך לעיתים רבות מתמודד עם שונות מהותית אשר אינה ניתנת להכלה במסגרת כללית אחידה.

בהתאם לכך, עורכי דין העוסקים בדיני משפחה מחויבים להבין את הרקע הערכי של לקוחותיהם, להתאים את האסטרטגיה המשפטית לגישתם, ולתרגם את ההבדלים בין הזהויות לשפה משפטית אשר תכובד בבית הדין.

סרבנות גט בין בני זוג דתיים לבני זוג חילוניים

סרבנות גט היא תופעה משפטית, הלכתית וחברתית אשר נוגעת ללב לבו של מוסד הגירושין בישראל, והיא מתקיימת בכל מגזר, ללא הבדל בין זוגות דתיים לזוגות חילוניים, אך סיבותיה, השלכותיה וההתמודדות עמה משתנות לפי זהותם הערכית של הצדדים. ההלכה היהודית מחייבת מתן גט בהסכמה של הבעל והאישה, ולא ניתן להשלים גירושין תקפים ללא שיתוף פעולה של שני הצדדים, בהתאם לכללי מסירת גט מדוקדקים. כאשר אחד הצדדים מסרב לשתף פעולה במתן או בקבלת הגט, נוצר מצב של עיגון אשר מותיר את הצד השני כבול לנישואין על אף סיומם בפועל, ולעיתים אף מונע ממנו להינשא מחדש או להקים משפחה נוספת. סרבנות גט אינה בהכרח אקט תיאולוגי, אלא לעיתים רבות נובעת ממניעים טקטיים, רגשות של שליטה, רצון לנקמה, או השגת יתרון במשא ומתן רכושי או הורי. זוגות דתיים נוטים לראות במוסד הנישואין קשר קדוש שהפרתו מחייבת הצדקה רוחנית או עילה הלכתית ברורה, ולכן הסירוב להתגרש אצלם עשוי לנבוע לעיתים ממחויבות ערכית עמוקה ולא רק מהיבטים רגשיים או כלכליים.

לעומתם, זוגות חילוניים לעיתים מסרבים לגט משיקולים אסטרטגיים בלבד, תוך שימוש בגט כאמצעי לחץ להשגת הישגים רכושיים, שליטה בילדים או חסימת גישה למשאבים כספיים. בעוד הסירוב הדתי מבוסס לעיתים על התייעצות רבנית ועל חשש הלכתי כבד ממשמעות הגירושין, הרי שהסרבנות החילונית היא במקרים רבים מכשיר משפטי בלבד, אשר משקף את הפער שבין הדין הדתי המחייב לבין חוסר הרלוונטיות שמייחס לו המסרב מבחינה תרבותית. בתי הדין הרבניים פיתחו לאורך השנים כלים להתמודדות עם סרבנות גט, הכוללים צווים מגבילים, שלילת זכויות כלכליות, ואף הטלת סנקציות כגון מאסר, שלילת רישיון נהיגה, או הגבלות יציאה מן הארץ. הפעלת סנקציות אלו דורשת עמידה במבחנים הלכתיים מחמירים, שכן גט שניתן בכפייה מוחלטת עלול להיחשב גט פסול, מה שיביא לפסילתו ההלכתית ולמעמד של המשך נישואין פורמליים. בשל כך, המערכת פועלת באיזון עדין בין הפעלת לחץ חוקי לבין שמירה על גט תקף מבחינה הלכתית.

במקרים שבהם בני הזוג משתייכים למגזר הדתי, ניכרת רתיעה מסנקציות משפטיות אגרסיביות, מחשש שפעולה כפייתית תפסול את הגט ותגרום למעמד אישי מורכב במיוחד עבור הצדדים, ובעיקר עבור הילדים. לעומת זאת, בני זוג חילוניים, ובעיקר נשים מסורבות גט, נוטים לדרוש הפעלת לחץ משמעותי מיידי, מתוך תפיסה כי מדובר בזכות יסוד להיפרד, וכי הגט הוא הליך פורמלי בלבד שאין עילה אמיתית לעכבו. גישה זו יוצרת לא פעם מתח בין הערכים האזרחיים של חירות אישית לבין הדרישות ההלכתיות של שיתוף פעולה כנה במתן גט. נשים דתיות מעוגנות חוששות לעיתים לחשוף את סבלן בפומבי, בשל חשש מהשלכות קהילתיות, או מתוך תחושת בושה אשר מעוגנת בתרבות שבה הנישואין נחשבים לערך עליון. לעומתן, נשים חילוניות נוטות לגייס את דעת הקהל, את מערכות המשפט האזרחי ואת ארגוני הסיוע, מתוך מטרה להפעיל לחץ ציבורי ומשפטי על בן הזוג הסרבן. הפער בין שתי הגישות בא לידי ביטוי גם בפעולות ארגוני נשים, אשר נדרשים להתאים את האסטרטגיה לכל מקרה ומקרה לפי הרקע החברתי והדתי של הצדדים.

בית הדין הרבני מתמודד עם סוגיה זו בזהירות יתירה, מתוך נאמנות לדין ההלכתי ומתוך רצון למנוע סבל מיותר לצד המעוגן. גירושין שבהם אחד הצדדים חילוני לחלוטין עשויים להימשך שנים רבות, גם כאשר קיימת הבנה הדדית שהקשר הסתיים, שכן ללא מתן גט פורמלי אין אפשרות חוקית או הלכתית להשלים את ההליך. כל ניסיון לעקוף את ההליך באמצעות הצהרה אזרחית, נישואין חוזרים במדינה אחרת או סידור חלופי, נחשב חסר תוקף בישראל, והמערכת אינה מכירה בזוג כגרוש לכל דבר ועניין. יתרה מזו, במקרים מסוימים גבר או אישה יהודים שנישאו בחו”ל בנישואין אזרחיים, אך לפי ההלכה נחשבים כנשואים, מחויבים אף הם במתן גט, דבר שמפתיע רבים מבני הזוג החילוניים אשר אינם מבינים מדוע חלים עליהם דינים דתיים שאינם רלוונטיים בעיניהם. בתי הדין מודעים לפער זה ופועלים להסביר לצדדים את מהות הדין ואת חשיבות קיום הגט כחלק מתוקף הדין האישי בישראל.

הדרך לצמצום סרבנות גט עוברת בהסכמות מוקדמות, בהסדרים משפטיים מנוסחים היטב, ובשימוש מוקדם ונבון בכלים משפטיים המונעים שימוש לרעה בגט. עריכת הסכם ממון, שילוב סעיף שיפוי כספי במקרה של עיכוב בגט, ופנייה מוקדמת לעורך דין לדיני משפחה, מהווים כלים אפקטיביים אשר יכולים להפחית משמעותית את התופעה. ככל שהצדדים מודעים לזכויותיהם ולחובותיהם, כך קטן הסיכון למאבקי כוח באמצעות סירוב, וכך מתאפשר הליך הוגן, מכבד ויעיל לשני הצדדים. סרבנות גט אינה גזירת גורל, אך היא תופעה שחובה להכיר בה, להבין את שורשיה, ולפעול נגדה במסגרת החוק, תוך שמירה מלאה על תוקף הדין הדתי.

הבדל בין בני זוג דתיים לבני זוג חילוניים בהליכי גירושין

הסדרת משמורת ילדים והסדרי שהות לאחר גירושין מהווה את אחת הסוגיות המרכזיות והרגישות ביותר בכל הליך משפחתי, כאשר זהות ההורים וההשקפת עולמם מהוות גורם משמעותי בעיצוב התביעה ובדרך בה היא מתבררת בפני בית המשפט. במדינת ישראל שאלת המשמורת נידונה לפי עיקרון עליון והוא טובת הילד, עיקרון שמכוחו נבחנת כל טענה וכל הסדר מוצע ללא קשר למעמד ההורים, השקפת עולמם או דתם. עם זאת, כאשר מדובר בבני זוג דתיים, השאלות שמתעוררות סביב חינוך הילדים, אורח חייהם הדתי, שמירת מצוות, תזונה, מסגרות לימודיות והתנהלות קהילתית עשויות להוות מוקד למחלוקת משמעותית הרבה יותר מאשר אצל בני זוג חילוניים.

בני זוג דתיים רואים פעמים רבות את העברת אורח החיים המסורתי לילדיהם כשליחות ערכית שהיא חלק בלתי נפרד מההורות, ולכן כאשר מתרחש גירושין, כל שינוי פוטנציאלי באורח החיים של הילד נחשב לפגיעה זהותית אשר יש למנוע בכל דרך. מאידך, כאשר צד אחד עזב את דרך הדת או בחר לחיות באורח חיים חילוני, הדבר עלול להוביל לעימות משפטי שבו נטען כי שהות עם אותו הורה תגרום לניכור, בלבול או השפעה שלילית על חינוך הילד.

לעומת זאת, בני זוג חילוניים אשר מתגרשים לרוב אינם נוטים להציב תנאים נוקשים הנוגעים להשקפת העולם החינוכית של הצד השני, וכל עוד נשמרת יציבות רגשית ולוגיסטית בחיי הילד, קיימת נכונות רבה יותר להגיע להסכמות. לעיתים נדירות בני זוג חילוניים מנהלים מאבק סביב אופי החינוך או תפיסות מוסריות, למעט מקרים שבהם אחד הצדדים מבקש להקנות לילד ערכים מסוימים הנתפסים בעיני האחר כבלתי הולמים.

מערכת המשפט נדרשת לבחון את אורח חייהם של ההורים, את רמת המעורבות של כל אחד מהם, ואת יכולתם להעניק מסגרת חינוכית, רגשית, ומעשית התואמת את צרכי הילד לפי גילו, מצבו הנפשי, ותחושת השייכות שלו. בתי המשפט מגלים רגישות רבה למורכבות הזהות של ילדים אשר גדלו במסגרת דתית, במיוחד כאשר הילד מזוהה עם אורח חיים קבוע, מסגרות לימודיות תורניות וקהילה מסוימת. שינוי חד באורח החיים של הילד, במיוחד כאשר הוא נגרם בשל פרידה בין ההורים, נחשב לדבר שיש להימנע ממנו ככל הניתן אלא אם יוכח אחרת על ידי מומחים או על פי תסקיר סעד.

במקרים רבים ההורה הדתי טוען כי חשיפת הילד לחיים חילוניים תגרום לבלבול בזהותו הדתית, בעוד ההורה החילוני יטען כי שמירה על מסגרת נוקשה תפגע בזכות הילד לחופש בחירה ולגיבוש אישי עצמאי. כאשר מתרחש מאבק מסוג זה, נדרש בית המשפט לפעול על פי עיקרון האיזון בין שמירה על יציבות הילד לבין הגנה על זכויות שני ההורים להיות שותפים פעילים בחינוך ובהתפתחות ילדיהם.

בתי המשפט מטים אוזן קשבת לעמדות ההורים אך אינם פוסקים לפי השקפת עולמם אלא בוחנים את טובת הילד בכל מקרה לגופו תוך קבלת חוות דעת של עובדים סוציאליים לחוק הנוער או פסיכולוגים מומחים מטעם בית המשפט. לעיתים ההכרעה תתבסס על יכולת ההורה לגלות גמישות, הכלה, ופתיחות כלפי השקפת עולמו של ההורה האחר, ולא בהכרח על טוהר העמדה הערכית או הדתית.

בני זוג דתיים נוטים לעיתים להגיש בקשות לצווי מניעה שיאסרו על ההורה האחר לחשוף את הילד לתכנים חילוניים, בילויים בשבת, מזון לא כשר או מסגרות חינוכיות חילוניות. בתי המשפט נדרשים לבחון האם מדובר בפגיעה ישירה בטובת הילד או במגבלה ערכית שאין בה כדי להשפיע על זכויות הילד או זכויות ההורה השני.

בני זוג חילוניים אינם נוטים לעשות שימוש באמצעים אלה, ולעיתים גם כאשר ההורה השני עובר לתפיסה דתית, הם נוטים להסתפק בהגדרת עקרונות בסיסיים במישור ההסכמי, ללא צורך במעורבות שיפוטית.

כאשר מתגלע סכסוך בין דתי לחילוני, קיימת חשיבות רבה לנסח את הסדרי השהות והמשמורת באופן פרטני, תוך התייחסות לשאלות של חגים, חינוך, שעות תפילה, מסגרות חינוך ואירועים דתיים.

חוסר הבהירות במישור הזה מוביל לא אחת לעימותים חוזרים ונשנים שעלולים לפגוע ישירות בילדים ולהקשות על שגרת החיים של שני ההורים.

בתי המשפט מקפידים לקבוע כי כל החלטה תתקבל לפי עיקרון טובת הילד בלבד, ללא משוא פנים, אך הם גם מודעים לרגישות הזהותית הכרוכה בגידול ילדים בחברה הישראלית הדו-תרבותית.

ככל שהצדדים משכילים להסכים ביניהם על גבולות ברורים, כך קטן הצורך בהתערבות שיפוטית, גוברת תחושת ההוגנות ונשמרת טובת הילד כמטרה ראשונה במעלה.