משמורת משותפת מלאה כהנחת מוצא בסיסית

בתי המשפט לענייני משפחה בישראל מיישמים כיום תפיסה חדשה, יסודית ורחבת היקף בנוגע להסדרת משמורת הילדים בעקבות גירושין. בעוד שבעבר נהגו הערכאות השיפוטיות לייחס משקל מכריע למגדר ההורי, ובמיוחד להעדיף את האם כמשמורנית עיקרית כאשר מדובר בילדים צעירים, הרי שכיום גוברת מגמה שיפוטית ברורה של העדפת הסדר שוויוני. במסגרת תפיסה זו, משמורת משותפת מלאה נחשבת לנקודת מוצא מהותית, הנבחנת כבר בשלבים הראשונים של ההליך המשפטי. אין מדובר עוד בגישה תיאורטית או ברעיון עתידי בלתי ממומש, אלא במציאות מוחשית המתגלמת בפסקי דין רבים, בתסקירי עובדים סוציאליים, ובהסדרי שהות המיושמים בפועל בין שני ההורים לאחר סיום הקשר הזוגי.

הבסיס המשפטי לשינוי מגמה זה טמון בהתרחקות שיטתית מהתבססות על חזקת הגיל הרך, אשר הייתה בעבר אבן יסוד בקביעת הסדרי משמורת, לעבר בחינה פרטנית של טובת הילד לפי נסיבותיו הספציפיות. בפסיקות חוזרות ונשנות מדגישים שופטי המשפחה כי המגדר של ההורה אינו עוד שיקול מרכזי או מכריע, וכי במקרים שבהם קיימת מסוגלות הורית שווה, זמינות פיזית ונפשית מצד שני ההורים, וקיימת תקשורת מספקת, אין כל הצדקה לסטות מהנחת המוצא של אחריות הורית שווה. שינוי זה ניכר בכל הערכאות, לרבות בהחלטות ביניים, בהמלצות עובדים סוציאליים לסדרי דין, ובפסקי דין סופיים שבהם מאושרת חלוקה שוויונית של זמני שהות, גם כאשר הילד צעיר מאוד.

בתי המשפט אינם רואים עוד את מושג המשמורת כמנגנון טכני בלבד, אלא כיסוד קונספטואלי שיש בו להשליך על תפיסת ההורות כולה. במסגרת זו, טובת הילדים אינה עוד נבחנת רק במונחים של יציבות טכנית או זמינות יומיומית, אלא גם במונחים של זכותם לגדול תחת שתי דמויות הוריות פעילות, שוות במעמדן ובאחריותן. גישה זו מתיישבת עם עקרונות יסוד של שוויון בין המינים, זכויות הילד, והכרה בכך שהורות אינה נובעת ממין אלא ממסוגלות מוכחת בפועל. כאשר שני ההורים גילו רציפות הורית בזמן הקשר הזוגי, חזקה עליהם כי יוכלו להמשיך בכך גם לאחר הפירוד, כל עוד לא קיימים טעמים כבדי משקל לסתור זאת.

שופטים רבים מציינים במפורש בפסקי דינם כי משמורת משותפת מלאה אינה עוד הסדר חריג או מורכב ליישום, אלא הסדר עדכני ורצוי, אשר מבטא נאמנה את צורכי הילד ואת ערכי המשפט המודרני. יתרה מכך, בבתי משפט שבהם מוגשים הסכמי גירושין להסדרה משותפת של אחריות הורית, קיימת נטייה ברורה לאשרם במהירות, מתוך הנחה כי הסדר כזה עולה בקנה אחד עם אינטרס הילד. אף במקרים של חוסר הסכמה, שופטים בוחנים בצורה מעמיקה האם התנגדות אחד ההורים מבוססת על שיקולים ענייניים או נובעת ממניעים רגשיים, שליטה, או קונפליקט בין אישי, אשר אין להם נגיעה ישירה לטובת הקטין.

התוצאה המעשית היא שמה שהיה בעבר פתרון נדיר ושנוי במחלוקת הפך היום למודל מועדף, ובהיעדר נתונים המצדיקים מסגרת שונה, בית המשפט יטה לקבוע משמורת שווה בפועל ובמהות. מגמה זו באה לידי ביטוי גם בעמדות בתי הדין הרבניים, אשר אף הם מתרחקים מהעדפת מגדרית אוטומטית, ומכירים בכך שאבות יכולים להיות הורים מרכזיים גם בגיל הרך. החלטות שיפוטיות קובעות בצורה ברורה כי משמורת אינה אלא ביטוי משפטי למסוגלות הורית, ואין עוד הצדקה להבחין בין אם לאב כאשר הילד זקוק לשניהם במידה שווה.

טובת הילד בראי המשמורת השוויונית

המונח “טובת הילד”, אשר הפך לאבן יסוד בכל הכרעה שיפוטית בענייני משמורת, זוכה בשנים האחרונות לפרשנות מעמיקה אשר חורגת מהתבוננות מצומצמת בצרכים בסיסיים בלבד. בעוד שבעבר נבחנה טובת הילד בעיקר על פי שאלת הזמינות הפיזית, הקביעות במגורים והסביבה הטכנית, הרי שכיום מייחסים בתי המשפט חשיבות מרובה להיבטים רגשיים, זהותיים והתפתחותיים, הנגזרים מהקשר המשמעותי של הילד עם כל אחד מהוריו. על רקע זה, מתחזקת ההכרה כי אין די בהורה נוכח אלא יש צורך בשני הורים פעילים, שווים במעמדם, המחויבים לאורך זמן לחינוך, השגחה ותמיכה מתמשכת. בהקשר זה קובעים בתי המשפט כי רק כאשר ההורות מחולקת בצורה שוויונית, נשמר עקרון טובת הילד באופן מלא.

בפסקי דין מהשנים האחרונות נקבע באופן חד משמעי כי קיימת זכות עצמאית של הקטין להיקשרות מלאה עם שני הוריו, וכי כל מגבלה על קשר כזה צריכה להיות מבוססת על ראיות קונקרטיות בלבד. בתי המשפט דוחים נחרצות טענות המבקשות לבסס יתרון מגדרי לאחד ההורים, בין אם מטעמי גיל הילד, תפיסה תרבותית מסורתית, או הנחות מוקדמות אודות תפקידי מגדר. כאשר האם טוענת שהילד זקוק לה בשל גילו הצעיר בלבד, או כאשר האב טוען לנחיתות אימהית משיקולים כלכליים, דוחים בתי המשפט את הטענות הללו ככל שהן אינן נסמכות על ראיות מובהקות. מבחן טובת הילד מקבל אם כן פרשנות חדשה, הדורשת מכל הורה להוכיח את תפקודו ולא להסתמך על זהותו.

נוסף על כך, בפסיקות רבות מצוין כי טובת הילד כוללת גם את הבנתו, תחושותיו ועמדתו האישית בהתאם לגילו ולמידת הבשלות הרגשית שלו. הילד אינו עוד אובייקט בהליך משפטי אלא בעל עניין עצמאי, אשר יש להתחשב בדעתו כל אימת שהיא נמסרת באופן חופשי ואותנטי. ככל שהילד מביע רצון להיות עם שני הוריו בחלוקה שווה, וככל שאין כל אינדיקציה לסיכון ממשי בריאותי, רגשי או סביבתי, ההעדפה הברורה של בתי המשפט היא לממש את רצון הילד. הדגש הוא על המשכיות הקשר, תחושת ביטחון והימנעות מהצבת הילד כצד לסכסוך. כל ניסיון לנתק את הילד מהורה ללא הצדקה עלול להוות עילה להפחתת מעמד ההורה האחר.

במקרים רבים, מומחים מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית מוזמנים לחוות דעת מקצועית בבית המשפט ומחזקים את התפיסה של משמורת שווה כהתגלמות מעשית של טובת הילד. חוות דעת אלה מבוססות על מחקרים אמפיריים המוכיחים קשר מובהק בין הורות משותפת לבין התפתחות בריאה של ילדים, דימוי עצמי חיובי, חוסן נפשי, ויסות רגשי תקין ומיומנויות בין אישיות גבוהות. בתי המשפט מייחסים משקל כבד לחוות דעת אלה, בפרט כאשר הן מוגשות על ידי בעלי תפקידים מוסמכים אשר ליוו את ההליך ההורי לאורך זמן. כאשר כל הגורמים המקצועיים מצביעים על מסוגלות הורית שווה, הדרך לפסיקת משמורת שווה מתבקשת כמעט מאליה.

המסר הברור העולה מן הפסיקה, הוא שטובת הילד אינה עוד מונח סתמי הנתון לשיקול דעת ערטילאי, אלא עיקרון מגובש בעל תכנים ברורים, הנבחנים במבחן ראייתי, מבוסס ומתועד. ההכרה בערכו של הקשר עם שני ההורים אינה בבחינת המלצה ערכית בלבד אלא מחויבות משפטית אשר מחייבת את בית המשפט להעדיף, בכל מקרה שאין בו חריגות חמורות, את מודל ההורות השוויונית. בכך, מניחים בתי המשפט את הבסיס ליצירת יציבות רגשית, שייכות היקשרותית, ורציפות חינוכית עבור כל ילד, גם במצבים של פרידה משפחתית מורכבת.

התנגדויות הורים למודל המשמורת השוויונית

אחת הסוגיות המרכזיות שבהן עוסקים בתי המשפט לענייני משפחה במסגרת הכרעה בדבר משמורת ילדים, היא התמודדות עם התנגדות של אחד ההורים לקביעת הסדר של משמורת שווה. התנגדות זו עשויה לנבוע ממגוון רחב של שיקולים, חלקם רגשיים, חלקם אסטרטגיים, וחלקם מבוססים על תחושות עמוקות של חוסר אמון או פגיעה הדדית במהלך מערכת היחסים שקדמה לגירושין. במקרים כאלה, שופטים נדרשים להבחין באופן זהיר ומעמיק בין טענות ענייניות המעלות סיכון ממשי לילד לבין עמדות המבוססות על קונפליקט זוגי שאינו רלוונטי לשאלה המשפטית של טובת הילד. הבחנה זו נעשית תוך הסתמכות על תסקירים, חוות דעת מקצועיות, התרשמות ישירה מההורים, ולעיתים אף מתצפיות במסגרת הערכה הורית.

במקרים רבים שבהם קיים ויכוח משמעותי בין ההורים בשאלת המשמורת, ממנה בית המשפט גורם מקצועי ניטרלי שתפקידו לבחון את ההורות בפועל, את הדינמיקה בין ההורים, את הקשר בין כל אחד מהם לילד, ואת יכולתם לנהל מערכת תיאום הורית גם לאחר הפירוד. המלצות אנשי המקצוע נבחנות בקפידה על ידי השופט או הדיין, אך אינן מחייבות אותו. בתי המשפט מדגישים בפסיקתם כי הם אינם משמשים כחותמת גומי להמלצות חיצוניות, וכי עליהם לבחון בעצמם האם יש בסיס משפטי מוצק לדחיית ההסדר השוויוני. רק כאשר קיימים ממצאים חד משמעיים, ברמת סיכון ממשי ומוכח, יסטה בית המשפט מן המודל השוויוני.

כאשר מתברר כי התנגדות אחד ההורים נובעת מתפיסות מגדריות מסורתיות, תחושות של עליונות הורית, או ניסיון להשיג יתרון כלכלי, לא מהסס בית המשפט להפעיל את מלוא סמכותו השיפוטית כדי לכפות הסדר מאוזן. דחיית מודל שוויוני על בסיס רגשי או תרבותי שאינו מגובה בעובדות נחשבת בעיני בתי המשפט לפגיעה בטובת הילד, ולעיתים אף ככלי פסול במאבק המשפחתי. במקרים מסוימים, אף נקבע כי התנגדות שיטתית לחלק את המשמורת מהווה ביטוי להתנכרות הורית סמויה, אשר יש לה השלכות שליליות על הילד בטווח הארוך. שופטים אף הדגישו כי אין לאפשר להורה שמבקש להדיר את ההורה האחר ממרחב ההורות, לשלוט על ההסדרים בדרך של סחיטה רגשית.

כדי להתמודד עם התנגדויות שאינן מוצדקות, בתי המשפט מפעילים כיום מגוון רחב של כלים משלימים, בהם הדרכת הורים, פגישות תיאום הורי, ליווי טיפולי, ולעיתים אף פיקוח זמני על ביצוע ההסדרים לצורך בדיקת היתכנות. מנגנונים אלו נועדו להפחית מתחים, ליצור קרקע לשיתוף פעולה, ולבסס אמון הדדי מחודש סביב טובת הילד. במקרים מורכבים במיוחד, קובע בית המשפט תהליך של יישום מדורג להסדר השוויוני, תוך קביעת נקודות בקרה ובחינה שיפוטית חוזרת. גישה זו מאפשרת לשני הצדדים להסתגל להסדר באופן הדרגתי, ובכך להפחית את רמות הקונפליקט ולמנוע תקלות אפשריות בהפעלה הראשונית של ההסדר.

לצד ההיבטים המשפטיים, קיימת גם מערכת תומכת חיצונית המחויבת לסייע בהפחתת התנגדויות. שירותי הרווחה מקבלים כיום הנחיות מפורשות לפעול מתוך הנחת יסוד של שוויון הורי, ולהימנע מהמלצות מגדריות שאינן מבוססות. מדריכים להורים, אנשי טיפול קהילתי ועמותות הפועלות בתחום המשפחה פועלים גם הם לחיזוק ההבנה בציבור הרחב כי משמורת שווה אינה חלופה זמנית אלא עיקרון עקרוני שיש לשאוף אליו בכל מצב שבו הדבר אפשרי. במקביל, עורכי דין מנוסים בתחום דיני המשפחה מייעצים ללקוחותיהם להימנע מהתנגדויות סרק, מתוך הכרה בכך שבית המשפט לא יראה בהן עילה מוצדקת לחריגה מהמודל השוויוני.

במכלול השיקולים, עולה כי ההתמודדות עם התנגדות להסדר משמורת שווה אינה עניין טכני אלא חלק בלתי נפרד מן האיזון הכולל שבית המשפט מבקש להשיג בין טובת הילד, זכויות ההורים, ושלום המשפחה. ככל שהשופטים פועלים מתוך הכרה בעקרון השוויון, ומפעילים שיקול דעת מקצועי, כך גוברת ההבנה כי התנגדות למודל השוויוני צריכה להיות חריג מבוסס, ולא הכלל. ההכרעה נובעת לא מרצונו של הורה אחד אלא מהשאלה האם לילד נכון לגדול בתוך מבנה שבו שני הוריו שותפים מלאים ומשמעותיים לאורך כל שלבי חייו.

משמורת שווה והשפעתה על חיוב מזונות לאחר גירושין

החלת משמורת משותפת מלאה כהנחת מוצא שיפוטית הביאה לשינוי יסודי גם בתחום הכלכלי של דיני המשפחה, ובעיקר בהיבטים הנוגעים לדמי המזונות אשר חבים הורים לילדיהם לאחר סיום חיי הנישואין. בעוד שבעבר נהגה הפסיקה לראות באב את הנושא הבלעדי בחבות המזונות, תוך התבססות על פרשנות מסורתית של הדין האישי והוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הרי שכיום חל שינוי מהותי בהבנת האחריות הכלכלית. אחריות זו נתפסת יותר ויותר כתולדה של שותפות הורית שווה, המחייבת חלוקה מאוזנת של הנטל הכלכלי בהתאם לנסיבות האישיות של כל אחד מההורים, ולא רק על בסיס זהותו המגדרית.

בתי המשפט לענייני משפחה, לרבות ערכאות הערעור, קבעו בשורת פסקי דין עקרוניים כי כאשר מתקיימת משמורת שווה בפועל, וכאשר ההכנסות של שני ההורים אינן שונות באופן מהותי, הרי שאין עוד הצדקה להטיל חובת מזונות חד צדדית על האב בלבד. במקרים כאלה, נקבע כי כל הורה יישא בהוצאות ילדיו במהלך שהותם עמו, ותשלומים נוספים יבוצעו אך ורק בגין צרכים חריגים או הוצאות שאינן תלויות בזמן השהות. פסיקות אלו הדגישו כי הורות שווה אינה יכולה להתקיים במישור הפיזי בלבד, אלא חייבת לקבל ביטוי מלא גם במישור הכלכלי, ובפרט כאשר שני ההורים מסוגלים לכלכל את ילדיהם בכבוד.

העיקרון החדש שהתגבש בפסיקה קובע כי חיוב המזונות ייקבע לפי שלושה רכיבים: היקף זמני השהות של כל הורה עם הילדים, יחס ההכנסות בין ההורים, וצרכיהם הריאליים של הילדים עצמם. בהתקיים משמורת שווה והכנסה דומה, הרי שאין בסיס להטלת חובת תשלום על אחד ההורים בלבד. לעומת זאת, כאשר קיים פער הכנסות מובהק, או כאשר המשמורת בפועל אינה שוויונית באופן מלא, יבחן בית המשפט את גובה התשלום שיש לקבוע לפי נוסחה איזונית המבוססת על צרכים והכנסות ולא על מגדר. גישה זו מבטאת שילוב של עקרון הצדק ההורי עם השאיפה לשוויון מלא, ותואמת את מגמות המשפט החוקתי והמינהלי בישראל.

ההשלכות של גישה זו ניכרות בשטח: הורים רבים מדווחים על תחושת הקלה, תחושת הוגנות משפטית, ועל כך שהמודל הכלכלי החדש תורם לשיתוף פעולה טוב יותר בין ההורים. חוסר התלות הכלכלית מפחית מתחים, מגביר את הרצון לשתף פעולה, ומקטין את תחושת הקיפוח מצד הורה זה או אחר. כמו כן, שופטים מדגישים כי גם כאשר אין מקום לקבוע פטור ממזונות, ניתן לקבוע הסדרים של קיזוז הדדי, מימון הוצאות מסוימות ישירות על ידי כל הורה, והסדרה חוזית שתשקף את חלוקת ההורות בפועל. במקרים כאלה, המודל המשפטי מבטיח שכל צד נושא בחלקו, מבלי לגרום לעומס כלכלי בלתי מוצדק על הורה כלשהו.

החידוש בפסיקה גם משנה את האופן שבו עורכי דין מייעצים ללקוחותיהם בבואם לערוך הסכמי גירושין. גוברת המגמה לכלול בהסכמים סעיפים ברורים הקובעים אחריות הורית שווה גם כלפי הוצאות הקשורות לחינוך, בריאות, פנאי והעשרה, תוך פירוט מדויק של מנגנוני תיאום, שיטות תשלום, וחלוקת האחריות לפי שלבי ההתפתחות של הילדים. כתוצאה מכך, מוסדות כמו בתי ספר, מרפאות, גני ילדים וגורמים חינוכיים נוספים מקבלים כיום הוראות לתקשר עם שני ההורים, לחייב את שניהם באישור פעולות מהותיות, ולא להעדיף הורה אחד כברירת מחדל.

המודל החדש אינו נקי מאתגרים, במיוחד כאשר מדובר במקרים שבהם הפערים הכלכליים בין ההורים חריגים, או כאשר אחד ההורים מתקשה לעמוד בנטל ההוצאות הנדרש. בתי המשפט מתמודדים עם אתגרים אלה באמצעות מנגנוני איזון, הפחתת שיעור התשלומים להורה המתקשה, או מתן צווים ייחודיים המחייבים את ההורה האמיד יותר לשאת בחלק יחסי גדול יותר מההוצאות החריגות. יחד עם זאת, העיקרון נשמר: אין הצדקה כי הורה המשתכר סכום דומה, והורה בפועל מחצית מהזמן, יישא בנטל גבוה פי כמה מן ההורה האחר. בכך מיישרת הפסיקה קו עם עקרונות השוויון המהותי ומעניקה תוקף משפטי למושג ההורות השווה גם בתחום הכלכלי.

הטמעה מערכתית של מודל המשמורת השווה במוסדות המדינה

קיומה של משמורת שווה בפסק דין או בהסכם גירושין מחייבת יישום רחב היקף שאינו מוגבל להורים ולבית המשפט בלבד, אלא מחייב התארגנות מלאה של כלל הגורמים הציבוריים הנוגעים לילד ולזכויותיו. הטמעת מודל ההורות השווה מחייבת גופים מוסדיים כדוגמת מערכת החינוך, מערכת הבריאות, לשכות הרווחה, גופים פיננסיים, מוסדות ממשלתיים ורשויות מקומיות, לפעול על בסיס ההנחה כי לכל אחד מההורים יש מעמד שווה, סמכות שווה וזכות מלאה להיות חלק בלתי נפרד מכל החלטה הנוגעת לילד. זוהי דרישה משפטית, מוסרית וחברתית אשר בלעדיה לא ניתן לממש את עקרון טובת הילד במובנו המלא.

במערכת החינוך, נדרשים בתי ספר, גני ילדים, מוסדות חינוך פרטיים וציבוריים להבטיח כי המידע הנוגע לילד מועבר לשני ההורים ללא הבחנה. על פי הנחיות משרד החינוך, מחויב כל מוסד לוודא שלשני ההורים גישה מלאה לתעודות, לזימונים לפגישות, להודעות יומיומיות, ולכל מסמך רשמי אחר. כמו כן, בכל מקרה שבו מתקיים בירור משמעתי, פנייה לרשויות, או כל פעולה הנוגעת להתנהלות הילד במסגרת החינוכית, יש להודיע על כך מראש ובמפורש לשני ההורים. התעלמות מכך עלולה להיחשב כשל מינהלי ואף כהפרת חובת הנאמנות של המוסד כלפי ההורים, כפי שנפסק במספר ערכאות.

גם מערכת הבריאות נדרשת לפעול בהתאם לעקרונות השוויון ההורי, ולאפשר לכל אחד מההורים קבלת מידע רפואי מלא, השתתפות בקבלת החלטות, נוכחות בפגישות ובבדיקות, והבעת דעה באשר לטיפול רפואי מהותי. פסקי דין עדכניים קובעים כי אין מקום להעדיף הורה אחד כמקור תקשורת בלעדי, גם אם הוא המלווה הקבוע של הילד. בתי המשפט הדגישו כי עצם היעדרות הורה ממעקב שוטף בתקופה מסוימת, אינה גורעת מזכותו להישמע ולהיות שותף להחלטות רפואיות, כל עוד קיימת משמורת שווה בפועל. לא זו בלבד, אלא שמוסדות רפואיים אשר נמנעים מיידוע אחד ההורים עלולים להיתבע בגין רשלנות מוסדית והפליה אסורה.

רשויות הרווחה, לרבות פקידי סעד לסדרי דין, עובדים סוציאליים, ומפקחים על משפחות, מחויבים לפעול לפי עקרונות של שקיפות, איזון וזהירות. שירותי הרווחה אינם רשאים לאמץ תסקירים חד צדדיים מבלי שקיימו בירור ישיר עם שני ההורים. נדרשת מעורבות מלאה של כל צד, התייחסות נפרדת לעמדותיו, בחינה של הנתונים הרגשיים והכלכליים, והמלצה המבוססת על בדיקה מעמיקה, ניטרלית ושוויונית. פסיקות רבות קובעות כי המלצה תסקירית אשר מתעלמת מקיומה של משמורת שווה, או מהתנהלות הורית בפועל, אינה עומדת באמות המידה הנדרשות ואינה יכולה לשמש בסיס להחלטה שיפוטית תקפה.

גם מוסדות פיננסיים, כגון בנקים, קופות גמל, מוסדות לימוד חוץ פורמליים ומחלקות רישום עירוניות, מחויבים להכיר במעמדו העצמאי של כל הורה. קביעת משמורת שווה בפסק דין מהווה אסמכתא משפטית מספקת, ואין כל צורך באישורו של ההורה האחר לצורך קבלת מידע, חתימה על מסמכים, או תשלומים שוטפים הקשורים לילד. החרגה של אחד ההורים מהתהליך בשל מגדרו, או בשל מגבלות טכניות של גוף כלשהו, מהווה הפרה של עקרון השוויון ועלולה להיות מותקפת משפטית. בתי המשפט מביעים עמדות תקיפות כלפי מוסדות המתנהלים לפי דפוסים ישנים שאינם משקפים את תמונת המציאות המודרנית.

לצד הפעולה המוסדית, גם הרשויות המקומיות נדרשות לשנות נהלים וליצור מנגנונים תומכים להורים המצויים בהורות משותפת. הדבר כולל הקצאת שעות ייעוץ להורים נפרדים, מתן הנחות שוות בתשלומים עבור פעילויות עירוניות, ואפשרות לרישום כפול במערכות ממוחשבות. עיריות רבות בישראל כבר פועלות ליצירת ממשקי מידע חכמים המאפשרים לשני ההורים גישה נפרדת וניטרלית לכל המידע הנוגע לילד. כל עוד המדינה רואה בהורות שווה מבנה רצוי, חובה עליה לגבות מבנה זה בהיערכות מוסדית כוללת.

הכרה במשמורת שווה כמודל בסיסי בישראל

המודל של משמורת משותפת מלאה כהנחת מוצא משפטית משקף שינוי תפיסתי עמוק ובלתי הפיך, אשר נובע מהתפתחות הפסיקה, התאמתה לערכים החוקתיים, ומהשפעתם של מחקרים אמפיריים עדכניים המצביעים באופן חד משמעי על יתרונות המודל בעבור הילדים עצמם. גישה זו, שמונעת על ידי עקרונות של שוויון מגדרי, כבוד האדם, טובת הילד והאחריות ההורית המתמשכת, אינה עוד גישה שולית או ניסיונית אלא עקרון משפטי מוכר ומושרש, המכוון את כלל הערכאות השיפוטיות בישראל.

ההכרה במשמורת שווה כמודל בסיסי מבטיחה לילדים יציבות הורית כפולה, זהות רגשית שלמה, רציפות ביחסים עם שני ההורים, והפחתה ניכרת של תחושות נטישה או קונפליקט. במקום מודל היררכי אשר מעניק להורה אחד כוח כמעט בלעדי, נוצרת מערכת שיתופית שבמסגרתה האחריות נחלקת ומתחלקת בהתאם למידות של מסוגלות, זמינות, מחויבות ומודעות הורית. שופטי המשפחה והדיינים מובילים את הגישה מתוך הבנה עמוקה שמציאות החיים בישראל השתנתה, ותפקידם אינו לשמר דפוסים ישנים אלא ליצור איזון מחודש בין זכויות הילד לזכויות הוריו.

אולם לצד מגמת השינוי, קיימת עדיין שונות לא מבוטלת בין שופטים שונים, בין מחוזות שונים, ובין גופים מוסדיים שונים, ולעיתים אף חוסר בהירות בקרב ההורים עצמם, אשר אינם מבינים כי המשמעות של משמורת שווה איננה סיסמה אלא מסגרת חיים מלאה ומחייבת. שונות זו מחייבת יצירת מדיניות לאומית ברורה, המתבססת על פסיקת בתי המשפט, אך מעוגנת גם בהוראות חוק מחייבות, נהלים מוסדיים והכשרה רחבת היקף לכל בעלי התפקידים הרלוונטיים. מדיניות זו צריכה לכלול תיקון חקיקה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ביטול רשמי של חזקת הגיל הרך, וקביעה של הנחת מוצא לפיה טובת הילד נשמרת כאשר אחריות ההורים מחולקת באופן שווה, למעט מקרים חריגים המצדיקים קביעה אחרת.

הצעת המדיניות צריכה להישען על כמה נדבכים ברורים: ראשית, קביעה בחוק כי בכל מקרה של גירושין או פרידה, תיבחן משמורת שווה כפתרון ראשון במעלה, וכל סטייה ממנה תחייב נימוקים מפורטים ומבוססים. שנית, הכפפת כל התסקירים וההמלצות המקצועיות לעקרונות שוויוניים, וליווי של כל משפחה בתהליכי תיאום הורי מקצועי. שלישית, פיתוח מערך מידע וזכויות ברור, זמין ונגיש, שיסביר להורים את משמעות ההורות השווה, את השלכותיה הכלכליות, את חובותיהם המשפטיות ואת דרכי יישום המודל בפועל.

רביעית, הקמה של גוף לאומי מתכלל לנושא המשמורת, אשר יתאם בין בתי המשפט, שירותי הרווחה, מערכת הבריאות, מוסדות החינוך והרשויות המקומיות, יעקוב אחר מגמות יישום, יכין דוחות שנתיים, ויציע שיפורים מתמידים במודל הקיים. חמישית, הכנסת תכנים של הורות שווה למערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית, כך שהדור הבא יתחנך על ערכים של שוויון הורִי, אחריות הדדית ופתרון סכסוכים תוך שמירה על טובת הילד כמטרת על.

מדיניות זו תחזק את אמון הציבור במערכת המשפטית, תעודד הורים לקחת אחריות פעילה על ילדיהם גם לאחר הפרידה, תצמצם את הסכסוכים המשפטיים המתמשכים, ותביא לצמצום עומסים על בתי המשפט. היא תבטיח כי כל ילד בישראל יזכה לגדול בידיעה ששני הוריו שווים בזכויותיהם ובחובותיהם כלפיו, ללא קשר לזהותם המגדרית, למציאות הפירוד, או לנסיבות הכלכליות. זוהי אינה רק שאיפה משפטית אלא חזון חברתי כולל, המבוסס על מחויבות עמוקה לזכויות הילד, לצדק בין אישי ולחברה שוויונית ויציבה יותר.

השוואה בין המצב המשפטי הישן לבין הנורמה החדשה במשמורת ילדים בישראל