זכותו של ילד קטין למזונות היא אחת הזכויות המובהקות ביותר בדין הישראלי, ונחשבת לזכות קוגנטית שאין להורים סמכות לוותר עליה. המשמעות המשפטית של המונח קוגנטי היא שמדובר בזכות שאינה ניתנת לשינוי או לביטול בהסכמה חוזית, אפילו אם שני ההורים חתמו עליה מרצון. הזכות הזו איננה של ההורה, איננה ניתנת להמחאה, איננה חלק ממערכת יחסים בין ההורים, אלא שייכת לילד באופן עצמאי ומובחן. הדין בישראל רואה בכל ילד נושא זכויות עצמאיות כלפי כל אחד מהוריו, מבלי קשר לסטטוס הזוגי שביניהם או למידת שיתוף הפעולה ביניהם בהווה או בעבר. חובת המזונות נובעת מכוח הקשר הביולוגי וההורות עצמה, והיא עומדת בעינה גם כאשר הילד שוהה אצל אחד ההורים בלבד או כאשר מתקיימת משמורת משותפת. אין זה משנה אם ההורים היו נשואים, גרו יחד או נפרדו לפני לידת הילד, שכן החובה היא מוחלטת.
מערכת המשפט הישראלית רואה בצרכי הילד עניין של יציבות קיומית ולא של רצון הורי, ולכן אינה מתירה וויתור הסכמי על חוב כלפי הקטין. כל ניסיון להסדיר ויתור כזה בין ההורים ללא פיקוח שיפוטי מספק, נדחה באופן עקבי בפסיקה. בתי המשפט קובעים כי כל הסכם המערער את זכות הילד לקבל את צרכיו הכלכליים הבסיסיים נדחה גם כאשר ההורים מאשרים אותו, חותמים עליו בפני עורך דין ומצהירים עליו בריש גלי. רק פיקוח אקטיבי של ערכאה שיפוטית מוסמכת, אשר בוחנת את טובת הילד בכלים ענייניים ומבוססים, עשוי להכשיר הסדר מסוים אך ורק בנסיבות יוצאות דופן. עיקרון טובת הילד אינו סיסמה אלא אמת משפטית נבדקת, שיש לה ביטוי מעשי בבחינת צרכים, הכנסות, זמני שהות, השפעה כלכלית ותפקוד הורי.
ויתור הדדי על מזונות במצב של משמורת משותפת
המציאות המודרנית בתחום דיני המשפחה בישראל כוללת עלייה משמעותית בהיקף המשפחות שמקיימות משמורת משותפת לאחר שההורים התגרשו. כאשר שני ההורים חולקים את האחריות ההורית בפועל, מתעוררת שאלה משפטית וכלכלית מורכבת באשר לקיומו של חיוב מזונות במצב שבו זמני השהות שווים או כמעט שווים. במקרים מסוג זה, ישנם הורים אשר מבקשים לעגן בהסכם הגירושין ויתור הדדי על מזונות, מתוך הנחה שוויונית לפיה כל הורה ישא בעלויות המחיה של הילדים כאשר הם מצויים אצלו. בפועל, הדין אינו מאפשר לאשר ויתור כזה באופן אוטומטי, גם אם מתקיים לכאורה איזון בהיקף הזמנים. הדין מחייב את בית המשפט לבדוק לא רק את השוויון בזמן, אלא גם את הפערים ברמת ההכנסה, את ההוצאות הקבועות של כל אחד מההורים, ואת השאלה מי בפועל מממן הוצאות שאינן תלויות זמן, כגון שכר לימוד, תרופות, ביגוד וחוגים. הפסיקה בישראל קובעת כי רק כאשר מתקיים שוויון מהותי, ולא רק טכני, ייתכן שבית המשפט ישקול את האפשרות לקבוע מזונות מדודים, או במקרים חריגים בלבד, את ביטולו של החיוב. גם אז, לא מדובר בוויתור מוחלט, אלא בהעברת ההוצאות לאופן חלוקה שונה, כגון השתתפות בהוצאות חריגות לפי קבלות, או מנגנון של קופה משותפת. בתי המשפט נזהרים מאוד שלא ליצור מצג לפיו ילד יהפוך לבן ערובה להסכמה כלכלית בין הוריו. כל חשש לפגיעה ברווחת הילד גובר על עיקרון ההסכמה ההורית. לכן, במקרים רבים שבהם ההורים מבקשים לקבוע ויתור הדדי על מזונות, אף במסגרת משמורת שוויונית לחלוטין, מסרב בית המשפט לאשר את הסעיף עד להצגת ראיות מוחשיות שהילד אינו צפוי להיפגע.
הפער בין הסכמה הורית לבין חובת המדינה להגן על הילד
מערכת המשפט בישראל מבחינה הבחנה עמוקה בין הסכמה הסכמית של ההורים לבין טובתו של הילד, אשר נבחנת באופן עצמאי ואינה תלויה במטרות הצדדים. ההורים עשויים לפעול בתום לב, מתוך רצון אמיתי לשמר תקשורת נאותה או מתוך כוונה להימנע ממאבק מתמשך, אך אין בכך כדי לגבור על החובה המשפטית לדאוג לרווחת הקטין. ילד אינו צד להסכם גירושין, אך הוא מושפע באופן ישיר מתנאיו, במיוחד כאשר מדובר בסעיפים הנוגעים לרווחתו הכלכלית. בתי המשפט מדגישים שוב ושוב כי הסכם בין ההורים אשר קובע ויתור הדדי על חיוב מזונות איננו מחייב, כל עוד לא נבחן ונאשר על ידי ערכאה מוסמכת אשר קובעת כי טובת הילד נשמרת. גם כאשר ההורים מציגים טענות משותפות בפני בית המשפט, נדרש ביסוס עובדתי, ולעיתים גם תסקיר, כדי לוודא שאין הסתרה של פערים או העדפה כלכלית חד צדדית. העובדה ששני ההורים מעוניינים בהסכם אינה ערובה לכך שהוא עומד בדרישות הדין.
במקרים מסוימים ההסכמה דווקא נובעת מלחץ, מהיעדר משאבים לנהל הליך ממושך, או מהתשה רגשית, דבר המחייב את השופט לבחון לעומק את נסיבות גיבוש ההסכם. כל מקרה נבחן לגופו, אך העיקרון נותר זהה: טובת הילד קודמת להסכמות הוריות. אפילו אם קיימת הבנה הדדית ונכונות אמיתית לשיתוף פעולה, לא יינתן תוקף להסכם אם מתברר כי הוא עלול לגרום לחסרון כלשהו בצורכי הילד. לכן, מערכת המשפט שומרת על עיקרון פיקוח מלא על הסדרי המזונות, ואינה מאפשרת לעקוף את החובה דרך הסכמות שאינן נבחנות לעומק.
פסיקת בתי המשפט בישראל בסוגיית ויתור על מזונות
פסקי הדין שניתנו בבתי המשפט לענייני משפחה בישראל במהלך השנים האחרונות מצביעים על מדיניות שיפוטית אחידה וברורה בכל הנוגע לויתור הדדי על מזונות ילדים. במקרים רבים בתי המשפט דחו הסדרים שנראו על פניהם שוויוניים, רק משום שלא התקיימו בפועל איזונים כלכליים אשר מבטיחים את שלמות רווחת הילד. גם כאשר ההורים טענו לשותפות מלאה בטיפול בילדים, ואף כאשר חולקו זמני השהות שווה בשווה, לא ניתן משקל מכריע להסכמתם אם הפערים הכלכליים ביניהם היו ניכרים. בתי המשפט הדגישו בפסיקתם כי ויתור על מזונות אינו עומד על בסיס משפטי תקף אם לא הוצגו ראיות חד משמעיות לכך שההורה שאינו נושא בתשלום ישיר, משתתף בפועל בכל הוצאה הנדרשת, לרבות הוצאות קבועות וחיוניות. דוגמה לכך ניתן לראות במספר מקרים שבהם בוטלו סעיפים להסכם גירושין שאישרו הסדר של אפס מזונות, לאחר שהתברר כי אחד מההורים אינו עומד בנטל הכלכלי בפועל.
יתרה מזו, גם כאשר קיימת הסכמה וההסכם נחתם בפני עורך דין, ואף הובא לאישור, רשאי בית המשפט להורות על ביטולו אם מצא שהוא עומד בניגוד לטובת הילד. במקרים אחרים, בהם כן אושר הסדר ללא חיוב מזונות, הדבר נעשה אך ורק לאחר שהוצגו נתונים מדויקים, הוכח שוויון הכנסות, הוצגו חלוקות בפועל של הוצאות, וניתן היה לוודא שהילד אינו צפוי להיפגע. גישה זו ממשיכה להוביל את בתי המשפט גם כיום, והיא מבוססת על התכלית של הגנה משפטית מלאה על הקטין. כל חריגה ממנה מצריכה נימוק יוצא דופן. לפיכך, כל מי שמבקש לכלול סעיף של ויתור על מזונות בהסכם גירושין, נדרש להיערך לא רק מבחינה טכנית, אלא גם מבחינה עובדתית ומוכחת, כדי לעמוד בסטנדרט המשפטי המחייב.
ההבחנה בין מזונות הכרחיים למזונות מדין צדקה והשפעתה על הסכם הוויתור
בדין הישראלי קיימת הבחנה יסודית בין מזונות הכרחיים לבין מזונות מדין צדקה, והבחנה זו משפיעה ישירות על חוקיותו של הסדר ויתור הדדי על מזונות ילדים. מזונות הכרחיים הם אותם צרכים בסיסיים של ילד עד גיל שש, שחובת תשלומם מוטלת על האב באופן מוחלט וללא קשר לחלוקת זמני השהות או לרמת ההכנסה של האם. חובת המזונות בגיל זה מבוססת על הדין האישי, בין אם מדובר בדין העברי, בדין השרעי או בכל מקור נורמטיבי אחר המוכר בישראל. פסיקת בתי המשפט חזרה והבהירה כי חובת תשלום המזונות ההכרחיים חלה בכל מקרה, גם אם נחתם הסכם מפורש שבו האם מוותרת על המזונות או מתחייבת לכלכל את הילד בעצמה. בתי המשפט קבעו כי לא ניתן להתנות על חובת האב למזונות ההכרחיים, משום שהילד הוא הזכאי למזונות, ולא האם בשמו.
מנגד, כאשר מדובר בילדים שמלאו להם שש שנים, חל גם הדין הכללי של צדקה, והפסיקה מאפשרת בחינה רחבה יותר של חלוקת נטל המזונות לפי השתכרות, פוטנציאל הכנסה, וזמני שהות בפועל. אך גם בגיל זה, אין לראות במזונות נושא הניתן לוויתור חד צדדי או הדדי ללא פיקוח. הסיבה לכך היא שגם מזונות מדין צדקה נבחנים לפי עקרון טובת הילד, ולא לפי אינטרס ההורה. לפיכך, כאשר מוגש הסכם הכולל ויתור הדדי על מזונות לגבי ילד מעל גיל שש, על בית המשפט לבחון אם מתקיים איזון כלכלי בין ההורים, אם שניהם בעלי יכולת כלכלית דומה, ואם זמני השהות תואמים את המציאות בפועל. בנוסף, יש לבדוק מי מבין ההורים נושא בהוצאות הקבועות של הילד, לרבות שכר לימוד, טיפולים רפואיים, חוגים, לבוש ומזון, גם כאשר הילד נמצא אצל ההורה השני.
בפסיקה נקבע כי גם במצבים שבהם ניתן עקרונית לאשר הסדר של ויתור או ביטול מזונות מדין צדקה, יש להותיר בידי בית המשפט סמכות לעיון חוזר בעתיד, כדי לאפשר בחינה מחודשת של נסיבות משתנות. שינוי במצב הכלכלי של אחד ההורים, ירידה ביכולת ההשתכרות, מעבר דירה, שינוי ברצון הילד או בהעדפותיו, או הופעת צרכים מיוחדים, כל אלה עשויים להצדיק ביטול ההסדר והשבת חיוב המזונות במלואו או בחלקו. הסכמים שאינם כוללים סעיף עיון מחדש נתפסים כבעייתיים, ולעיתים יידרשו לתיקון כתנאי לאישורם.
החוק, הפסיקה ועמדות המלומדים מציירים תמונה ברורה, ולפיה לא ניתן לוותר על מזונות חובה עד גיל שש כלל, ולא ניתן לוותר על מזונות מדין צדקה לאחר גיל שש אלא בנסיבות צרות, מוכחות ומבוקרות. לפיכך, כל הסכם גירושין אשר כולל סעיף של ויתור הדדי על מזונות, צריך להיבנות מתוך הבחנה ברורה בין שני סוגי החיובים. עורכי הדין המלווים את הצדדים נדרשים להסביר להורים כי חתימה על סעיף זה, ללא תנאים תואמים וללא ניתוח משפטי נכון, עלולה להביא לפסילתו של ההסכם או לביטולו לאחר אישורו.
כאשר בוחנים לעומק את פסקי הדין שניתנו בנושא זה, מתחדדת המסקנה כי אין מדובר בטכניקה חוזית שניתן להפעיל כרצונם של הצדדים. מדובר בזכות יסוד של הילד, המוכרת על ידי המדינה, מוגנת בכל ערכאה, ואינה ניתנת לעקיפה. כל ניסיון לעגן בחוזה ויתור שאינו מלווה בבדיקת נסיבות פרטנית, צפוי להידחות. רק במקרים נדירים ביותר, שבהם קיימת משמורת משותפת אמיתית, שוויון מלא בהכנסות, הוצאות מתועדות שוות ואחריות הורית שווה מוכחת, יוכל בית המשפט לשקול שלא לחייב במזונות קבועים.
ניתן לקבוע כי אף שמבחינה עקרונית קיימת הבחנה משפטית בין סוגי המזונות, הרי שהמשמעות המעשית היא כי גם בגילאים שבהם קיימת אפשרות להסדרים חלופיים, לא ניתן לוותר באופן חד משמעי על חיוב המזונות. כל הסכם מסוג זה מחייב אישור פרטני, בחינה כלכלית מלאה, ובמקרים רבים גם התייעצות עם תסקיר או חוות דעת מקצועית חיצונית שיכולה להבטיח כי ההסדר אינו פוגע בילד בשום צורה שהיא.
לאשר או לדחות ויתור על מזונות לאור עקרון טובת הילד
כאשר מוגש לבית המשפט לענייני משפחה הסכם גירושין אשר כולל סעיף של ויתור הדדי על מזונות ילדים, מוטלת על השופט אחריות משפטית מהותית לבדוק את ההסדר בכלים ענייניים, תוך בחינה מדוקדקת של השפעתו על טובת הקטין. בית המשפט אינו רשאי לאשר כל הסכם רק משום שהוא נחתם מתוך הסכמה הדדית או אושר על ידי עורך דין, מאחר והילד אינו צד להסכם אך נושא בתוצאותיו הישירות. הדין בישראל מעניק לבית המשפט סמכות פיקוח חובה על כל עניין הנוגע לזכויות הקטין, והסמכות הזו אינה ניתנת להסרה או לויתור. לכן, גם כאשר ההורים מציגים חזית משותפת ומבקשים לאשר את ההסכם ככתבו וכלשונו, על בית המשפט לעצור, לשאול, לבדוק ולהכריע רק לאחר בחינת מכלול השיקולים הנוגעים לרווחת הילד.
עקרון טובת הילד הוא עקרון משפטי עליון, ומעמדו כעקרון מנחה קבוע בכל הנוגע להסדרים הוריים מעוגן בפסיקה ארוכת שנים ובחקיקה מפורשת. משמעות העיקרון היא שכל הכרעה שיפוטית, בין אם נוגעת למשמורת, להסדרי שהות, למקום מגורים או למזונות, נבחנת קודם כל על פי השאלה האם היא משרתת את האינטרס הישיר, הבריאותי, החינוכי, הכלכלי והרגשי של הקטין. אין מדובר בשיקול אחד מתוך רבים, אלא בשיקול עיקרי, מחייב, בלעדי ומשמעותי יותר מכל שיקול אחר. טובת ההורה, רצונו לחסוך בהליכים, קושי כלכלי זמני או הסכמה כוללת בין ההורים, כולם מפנים את מקומם כאשר טובת הילד עומדת בסכנה.
אחריותו של בית המשפט מחייבת אותו לוודא כי לא נגרמת לילד פגיעה כלכלית, גם אם היא אינה נראית מיידית. לדוגמה, אם הורה אחד משתכר פי שניים מההורה האחר, אך מסכימים שלא להעביר מזונות, ייתכן כי בטווח הקצר תישמר רמת חיים דומה, אך בטווח הארוך ייפגע הילד מגורמי עומק כמו חינוך לקוי, מחסור בטיפולים או היעדר שוויון הזדמנויות. במקרים רבים שבהם אושרו הסכמים כאלה מבלי לבדוק לעומק את הפערים, הוגשו בהמשך בקשות לעיון חוזר, וההסכם בוטל לחלוטין עקב שינוי נסיבות או חשיפת מידע שלא נבחן במועד. פסיקות אלו מדגישות כי בית המשפט נדרש להפעיל שיקול דעת אקטיבי ולא רק פורמלי, ולהיעזר בכלים מקצועיים ככל שנדרש, לרבות דרישה לתסקיר סעד, חוות דעת כלכלית או זימון הצדדים לדיון פתוח.
השופט היושב בדין נדרש לשאול שאלות נוקבות גם כאשר הצדדים מצהירים כי רצונם הוא לשתף פעולה ולחסוך כסף. הוא נדרש לברר מי משלם על הגנים, מי דואג לחוגים, מי מכסה טיפולים רפואיים, מי נושא בהוצאות החגים, מי דואג לרכישת ביגוד עונתי ומי מנהל את הקשר עם מוסדות הלימוד. רק לאחר מענה מפורט לשאלות אלה, ובדיקת מסמכים תומכים כגון דוחות שכר, תלושי משכורת, הסכמים קודמים ודוחות על זמני שהות, ניתן לשקול אם להסכם יש מקום משפטי. אחרת, כל הסכמה כזו תיחשב להסכם פסול מבחינה מהותית.
בנוסף, על בית המשפט להזהיר את הצדדים באופן ברור, לרבות באולם הדיונים ובפרוטוקול, כי אישור ההסכם על סעיף ויתור מזונות אינו שולל את זכותו העתידית של הילד להגיש תביעה בעצמו או באמצעות האפוטרופוס שלו. גם אם ההסכם נחתם, אושר ויושם בפועל לאורך שנים, קיימת אפשרות משפטית כי בגיר בן שמונה עשרה יגיש תביעה להשבת חוב מזונות בגין שנים קודמות שבהן לא הוענק לו מימון סביר. סעיפים בהסכם שאינם כוללים הסתייגות מפורשת לכך עלולים להיחשב כחסרי תוקף, ובמקרים מסוימים אף להיחשב כניסיון להונות את מערכת המשפט או לעקוף את הדין.
אחריותו של בית המשפט בעת אישור סעיף ויתור על מזונות היא רחבה, עמוקה ובלתי ניתנת להאצלה. לא ניתן להשאיר את ההכרעה רק לשיקול דעתם של ההורים או לבחירתם האישית בניהול המשבר. כל סעיף העוסק בזכות הילד למזונות מחייב בדיקה משפטית, כלכלית, חינוכית ונפשית רחבה. כאשר קיים ספק, קיימת חובה משפטית להעדיף את טובת הילד ולדחות את ההסדר. ככל שמדובר בזכות קוגנטית, אי אפשר להחילה ככלי הסכמי בלבד. הדין מחייב את המדינה, את בית המשפט ואת עורך הדין המייצג להבטיח שלא ייחתם הסכם אשר מותיר ילד ללא מענה לצרכיו, גם אם הדבר נוח להוריו.
השלכות משפטיות עתידיות של ויתור הדדי על מזונות לאורך זמן
כאשר הורים מבקשים להסדיר ביניהם הסכם הכולל ויתור הדדי על מזונות ילדים, עליהם להבין כי להסכם מסוג זה עלולות להיות השלכות משפטיות נרחבות גם שנים לאחר אישורו. אין מדובר רק בשאלה האם ההסכם יאושר במעמד ערכאת המשפחה, אלא גם בשאלה האם ניתן יהיה להיאחז בו בעתיד כדי למנוע תביעות כספיות מצד ההורה האחר או מצד הילד עצמו. הדין בישראל מכיר בכך שהילד הוא בעל זכות עצמאית למזונות, ולכן הוא רשאי להגיש תביעה משפטית להכרה בזכותו גם לאחר שנים, גם אם ההסכם אושר ונחתם כדין. זכות זו נובעת מהיות המזונות חלק מזכויות היסוד של הקטין, והיא אינה מוגבלת להסכמות הוריות מוקדמות, גם אם גובו באישור שיפוטי. במילים אחרות, אישור הסכם הכולל ויתור הדדי על מזונות איננו חוסם את הילד מלהגיש תביעה עתידית, ככל שהוכח כי צורכיו לא סופקו בתקופה הרלוונטית.
בתי המשפט בישראל נדרשים להתמודד עם מקרים שבהם ילד שהגיע לגיל שמונה עשרה, או האפוטרופוס שמונה לו, פונה בבקשה לחייב את ההורה שלא שילם מזונות בסכומים רטרואקטיביים. גם אם קיימת הסכמה מוקדמת בהסכם מפורש, ואפילו אם אותו הורה שילם בעקיפין הוצאות אחרות או שההורה השני לא דרש מזונות במשך שנים, עדיין פתוחה האפשרות לבחינה מהותית של השאלה האם הילד קיבל את כל צרכיו. במקרה שבו התשובה לכך שלילית, יורה בית המשפט לעיתים על חיוב רטרואקטיבי בהתאם לממוצע צורכי ילדים בני אותו גיל, תוך בחינה ריאלית של גובה ההוצאות וסבירות ההתנהלות. לא ניתן להתנות על זכות זו ואין בהסכם כל סעיף שמסוגל להפקיע אותה לחלוטין.
בנוסף לכך, הסכמים הכוללים ויתור הדדי על מזונות חשופים לשינוי בעתיד לא רק מצד הילד אלא גם מצד ההורה שקודם לכן הסכים לוותר. כך למשל, אם האם הסכימה שלא לדרוש מזונות מן האב כאשר הילד היה בגיל ארבע, אך בהמשך חלה ירידה דרמטית ביכולתה הכלכלית, או אם חל שינוי מהותי במצבו הבריאותי של הילד, פתוחה בפניה הדרך לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון מחדש. בתי המשפט אינם רואים בויתור הסכמי על מזונות משום סוף פסוק, אלא התחייבות שנבחנת לאור נסיבות דינמיות, ובפרט כאשר מדובר בזכות קוגנטית השייכת לילד ולא להורה.
שינוי נסיבות מהותי נבחן לפי מספר פרמטרים מצטברים, ובכללם שינוי בהכנסות אחד ההורים, אובדן כושר השתכרות, הופעת צרכים רפואיים מיוחדים, שינוי בסוג המסגרת החינוכית של הילד, שינוי מקום מגורים, חוסר שיתוף פעולה בהוצאות חריגות מצד אחד ההורים, או כל נסיבה אחרת שיכולה להוות בסיס משפטי מוצק לדרישה לעדכון ההסכם. אין צורך להוכיח רשלנות או כוונה רעה, די בעצם קיומו של שינוי מהותי שאינו תיאורטי או חולף כדי להקים עילה לבחינה מחודשת. כל טענה מבוססת שמוצגת לבית המשפט באופן מסודר, מלווה במסמכים ומגובה בעובדות, תיבחן בכובד ראש תוך התמקדות בטובת הילד בלבד.
הפסיקה מכירה בכך שאישור הסכם המוותר על מזונות אינו מונע את פתיחתו מחדש ככל שהנסיבות מצדיקות זאת. גם אם חלפו מספר שנים מאז שנחתם ההסכם, וניתן לו תוקף של פסק דין, לא נשללת סמכות בית המשפט לקבוע כי חל שינוי נסיבות מהותי ולחייב במזונות באופן רטרואקטיבי או מכאן ולהבא. לעיתים נדירות יידרש אף החזר מלא של ההטבות שקיבל ההורה שנהנה מן ההסכם, אם ייקבע כי נעשה שימוש לרעה בזכויותיו של הילד או נגרם לו נזק כלכלי ממשי כתוצאה מהיעדר מימון הולם.
מסקנה ברורה עולה מכל המקרים שנדונו עד כה בפסיקה והיא כי לא ניתן להסתמך על הסכם ויתור כמנגנון סופי או כדרך לחסוך כסף. מדובר בהסדר שדורש תחזוקה משפטית רציפה, בחינה חוזרת על פי צורך, שקיפות בין הצדדים, והבנה מלאה של ההשלכות העתידיות. הסכם שגובש ללא ייעוץ משפטי הולם, או תוך לחצים רגשיים, או ללא חישוב ריאלי של הוצאות עתידיות, עלול שלא להחזיק מעמד ולהוביל להליכים משפטיים ממושכים ויקרים. ההורים נדרשים להבין כי גם אם ברגע הפרידה קיימת אווירה של שיתוף פעולה, אין הם יכולים לחזות את העתיד, ומוטב להם לעגן כל הסכמה במסגרת גמישה ומבוקרת ולא במנגנון מוחלט הסוגר את הדלת לכל שינוי.
מגבלות החוק על ויתור מזונות
עורך דין המייצג אחד ההורים או את שני הצדדים במסגרת עריכת הסכם גירושין, נושא באחריות משפטית, מקצועית ואתית כבדה בכל הנוגע להבהרת השלכותיו של ויתור הדדי על מזונות ילדים. חובה זו איננה פורמלית בלבד, אלא מהותית, ומושתת על עקרונות יסוד של הגנת הילד, שקיפות מול הצדדים, וחובת נאמנות למערכת המשפט. עורך הדין מחויב להסביר להורים באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הסכמה על אי תשלום מזונות אינה נחשבת בהכרח להסכמה תקפה מבחינה משפטית, גם אם קיימת הבנה הדדית וגם אם הסעיף נוסח בלשון משפטית מוקפדת. ההורים אינם מוסמכים לוותר בשם הילד על זכויות כלכליות הקבועות בחוק ובפסיקה, ולכן כל ניסיון להסדיר ויתור כזה מבלי להבהיר את מגבלותיו עלול להיחשב כרשלנות מקצועית חמורה.
חובתו של עורך הדין מתפרשת לא רק על הסבר עקרוני של המושג “זכות קוגנטית”, אלא גם על ניתוח פרטני של מצבו הכלכלי של כל אחד מהצדדים, בחינת זמני השהות הקיימים או המוסכמים, והצגת תחזית מבוססת של היקף ההוצאות בפועל. עורך דין אשר עורך הסכם הכולל ויתור הדדי על מזונות מבלי שהציג לצדדים את הסיכון כי ההסכם עלול להיפסל או להתבטל בעתיד, פועל בניגוד לכללי האתיקה החלים על עורכי דין בישראל. במקרים קשים אף עלול להיחשף לתביעה בגין רשלנות מקצועית או בגין פגיעה בזכויות הילד, במיוחד כאשר נגרם נזק כלכלי מוכח כתוצאה מהיעדר מימון לצרכים בסיסיים.
הוועדה לאתיקה בלשכת עורכי הדין בישראל קבעה במספר חוות דעת מחייבות כי עורך דין המייצג בהליכי גירושין חייב להבחין בין זכויותיהם של הצדדים לבין זכויותיו של הילד, וכי עליו לפעול בזהירות יתרה כאשר הוא מתבקש לערוך הסכם הכולל סעיף של ויתור הדדי על מזונות. עליו להסביר כי כל סעיף כזה טעון אישור בית משפט, וכי גם לאחר האישור אין בכך חסינות מוחלטת מפני תביעות עתידיות. עורך דין הפועל בשוויון נפש או מנסח הסכם מתוך הנחה שהצדדים אינם צפויים לדרוש מזונות בעתיד, נושא באחריות משפטית מלאה לתוצאה האפשרית.
מוטלת גם חובה מוגברת על עורך הדין לנסח את ההסכם בצורה כזו שתכלול הסתייגויות מתאימות, תנאים מוקדמים, אפשרות לעיון מחדש, וחובת שיתוף פעולה עתידית בין הצדדים בכל הנוגע להוצאות שאינן נכללות בהסכם. בהיעדר סעיפים מסוג זה, עלול ההסכם להיחשב כבלתי סביר מבחינה משפטית, או ככזה שאינו מגן על טובת הילד. ניסוח כללי מדי, בלתי מותאם לנסיבות הקונקרטיות של הצדדים, או כזה שאינו מבדיל בין סוגי הוצאות, נחשב בנסיבות רבות להפרה של סטנדרט מקצועי סביר.
גם כאשר ההורים מתעקשים לכלול סעיף של ויתור על מזונות בהסכם, על עורך הדין להבהיר להם כי אין מדובר בזכות הניתנת להם על פי חוק. עליו לציין בפרוטוקול כי הסביר להם את ההשלכות, ואם ניתן, לתעד את הדברים במסמך כתוב ונפרד. הימנעות מתיעוד כזה עלולה להותיר את עורך הדין חשוף לביקורת שיפוטית, ואף למחיקת ההסכם כולו אם יתברר כי נעשה בו שימוש שגוי או הוצג למצג שווא כלפי בית המשפט. לעיתים אף ניתן צו לביטול תוקף ההסכם עקב הצגת טענות חסרות, השמטת מידע או כתיבה מוטה.
עורך הדין המשמש מנסח להסכם גירושין או מייצג באישורו חייב לראות לנגד עיניו את טובת הילד לא פחות מאת טובת לקוחו. כל חריגה מחובה זו עלולה להוביל לפגיעה בזכויות הילד, להליכים משפטיים מתמשכים, ולעיתים אף לסנקציות משמעתיות. על עורכי הדין לפעול בזהירות, ביסודיות, ולשקול היטב את מנגנוני ההגנה הדרושים בכל הסכם שבו הצדדים מבקשים לקבוע הסדר בלתי רגיל הנוגע למזונות הילדים.
מדיניות אחידה וברורה בעניין מזונות ילדים
לצד אחריותם של בתי המשפט ושל עורכי הדין הפועלים בתחום דיני המשפחה, מוטלת גם על המדינה אחריות יסודית לעיצוב מדיניות ציבורית ברורה, עקבית וחד משמעית בכל הנוגע להסדרה של מזונות ילדים. מדובר בזכות כלכלית בסיסית שנוגעת ישירות לזכויות יסוד של קטינים, ולכן על המדינה לקבוע כללים ברורים שיאסרו באופן חד משמעי וגורף כל ניסוח או פרקטיקה של ויתור מוחלט על מזונות ילדים מבלי שקיימת לכך הצדקה עובדתית יוצאת דופן. חקיקה עקבית, נהלים מחייבים והנחיות נורמטיביות לפרקליטות המדינה, לבתי המשפט, וללשכת עורכי הדין, הם חלק ממנגנוני ההגנה שעל המדינה לגבש ולתחזק באופן יזום ולא ריאקטיבי. יש להבטיח כי כל קטין בישראל, ללא קשר לרקע משפחתי או למצב כלכלי של הוריו, יזכה להגנה מלאה מפני חוסר ויצרוך הבטחת תנאי מחיה נאותים, ללא תלות במערכת הסכמות פנימית בין הוריו.
היעדר מדיניות ממשלתית ברורה בתחום זה עלול להביא לפערים בלתי סבירים בין פסיקות שונות של ערכאות משפחה. מצב שבו בית משפט אחד מאשר הסכם הכולל ויתור הדדי על מזונות בהסתמך על זמני שהות שווים בלבד, בעוד שבית משפט אחר דוחה הסכם זהה, יוצר אי ודאות משפטית חמורה. חוסר האחידות הזה פוגע לא רק בצדדים עצמם אלא גם בילד, אשר מוצא עצמו תלוי בעמדתו הפרטנית של שופט כזה או אחר. מדינה שאינה פועלת להסדרת גבולות ההסכם האפשרי ולהבהרת המותר והאסור, מותירה מרחב פרוץ שבו זכויות הילד נתונות לא רק להסכמות, אלא גם לפרשנות גמישה מדי של הדין, דבר המנוגד לעקרונות יסוד של הגנה על קטינים.
רשות האכיפה והגבייה, אגף תקציבים במשרד האוצר, המוסד לביטוח לאומי ומשרד המשפטים, כל אחד מהגופים הללו מחזיק בסמכויות שיכולות להבטיח כי מזונות ילדים לא יהיו נושא למו”מ חופשי או להפחתות בלתי מבוקרות. ניתן לקבוע מנגנונים אוטומטיים לבדיקת תקפות סעיפי מזונות בכל הסכם גירושין, ניתן לדרוש ייעוץ מקצועי חובה לפני החתימה על סעיפים מסוג זה, וניתן גם לעגן במפורש בחוק את עיקרון אי הוויתור. נכון להיום, בתי המשפט אמנם ממלאים את החסר תוך הישענות על פסיקה עקבית, אך קיים צורך ברור לעגן נורמות אלה באופן כתוב, סדור וחוקי, כדי למנוע פרצות ואי הבנות.
המחוקק הישראלי יכול לאמץ חקיקה משווה ממדינות אחרות שבהן נאסר במפורש על כל הסכם הכולל ויתור על מזונות ילדים, לרבות מדינות מערביות הדוגלות בשוויון מגדרי ובאחריות הורית משותפת. במדינות אלו קיימת הבחנה ברורה בין חופש חוזים של ההורים לבין זכויות בלתי ניתנות לפשרה של ילדיהם. הורים אשר כוללים סעיפים פסולים להסכם מזונות, נדרשים לעבור הליך תיקון טרם אישור ההסכם, ולעיתים אף מחויבים בהשתתפות בהדרכה משפטית מיוחדת להסדרת אחריותם הכלכלית כלפי ילדיהם. המודל הזה מגן על הילדים בצורה אפקטיבית, גם כאשר ההורים עצמם מצויים במצב של עייפות, משבר רגשי או פערים בידע המשפטי.
החובה של המדינה אינה מצטמצמת להיבט המשפטי בלבד, אלא נוגעת גם להיבטים חינוכיים, תרבותיים וכלכליים. נדרשת הסברה רחבה בקרב הציבור על כך שמזונות אינם חוב של ההורה האחד כלפי ההורה האחר, אלא חובה מוסרית ומשפטית כלפי הילד. על המדינה להבהיר במסמכים רשמיים, באתרי משרדי הממשלה ובמסגרות שירותי הרווחה, כי כל הסכם גירושין הכולל ויתור על מזונות ייבחן לגופו, וכי הסכמה כזו אינה מחייבת ואינה סופית. מבלי להסדיר מסר זה באופן רחב, ההורים עלולים לטעות ולהניח כי מדובר בזכות הניתנת למסחר, והתוצאה עלולה להיות פגיעה בילדים שאין בידם כלים למחות או להתנגד.
אחריות הורית שוויונית תוך שמירה על זכות הילד למזונות
בעקבות הגידול במספר ההורים הגרושים המבקשים לקיים אחריות הורית משותפת, עולה הצורך לגבש מודל חוזי מאוזן שבו שני ההורים משתפים פעולה באופן הדוק בגידול ילדיהם, מבלי לפגוע בזכויות הכלכליות המהותיות של הקטינים. המודל הנכון להסדרה חוזית חייב להתבסס על שלושה עקרונות יסוד שאין לסטות מהם בשום מקרה: שוויון מהותי באחריות, שקיפות כלכלית מלאה, ושמירה מוחלטת על זכות הילד למזונות. עקרונות אלה אינם עומדים זה מול זה, אלא אמורים להשתלב יחד להסכם מגובש, שקול, נבדק, מבוקר ומותאם למציאות הכלכלית של המשפחה. אין די בניסוח לשוני שוויוני כדי לטעון לחלוקה שוויונית בפועל, ויש לבחון לעומק את כלל הנתונים הנוגעים להיקף ההוצאות, מקורות ההכנסה, היציבות התעסוקתית, יכולת התמיכה המשפחתית, ורמת החיים הממוצעת של הילד.
במודל חוזי תקין, אין להסכים מראש על ויתור מלא על מזונות אלא רק לקבוע מנגנוני חלוקה צודקת והגיונית של הוצאות הילד בהתאם לחלוקה הריאלית של זמני השהות ויחסי ההכנסה בין ההורים. לדוגמה, ניתן לקבוע מנגנון שבו כל הורה ישלם ישירות הוצאות מסוימות כמו שכר לימוד, רכישת ביגוד או טיפולים רפואיים, כאשר ההורה שמחזיק ביכולת הכלכלית הגבוהה יותר נושא באחוז גדול יותר מתוך כלל ההוצאות. מודל כזה מגן על הילד מבחינה כלכלית תוך שמירה על תחושת שוויון של ההורים, והוא מאפשר גמישות עתידית במקרה של שינוי נסיבות. ההסכם צריך לכלול סעיף עיון מחדש, אשר קובע באופן מפורש כי במקרה של שינוי ביכולת הכלכלית, במצב הרפואי, במעבר מגורים, או בכל גורם מהותי אחר – יוכל כל אחד מהצדדים לפנות לבית המשפט בבקשה לעדכון ההסכם.
ההסכם חייב להציג רשימה מפורטת של ההוצאות הצפויות, ולהבהיר מי מבין ההורים ישא בכל הוצאה, באיזה אופן יתבצע התשלום, כיצד ינוהלו החזרי הוצאות בין הצדדים, ומהם לוחות הזמנים להעברת כספים. בנוסף, יש לקבוע מנגנון פתרון סכסוכים פנימי, אשר יאפשר להורים להתמודד עם חילוקי דעות עתידיים מבלי להיגרר מיידית להליכים משפטיים. פתרונות כאלה יכולים לכלול מינוי מגשר מוסכם, פנייה למתווך משפחתי, או קביעת ועדת הורים פנימית שתידרש להכריע במחלוקות כספיות. חשוב שהמנגנון לא יכלול חובת פנייה לבית המשפט בכל שאלה פעוטה, אלא רק כאשר מדובר בשינוי נסיבות מהותי. הסכם המנוסח כך, משקף אחריות הורית אמתית, שותפות ניהולית, וראייה לטווח ארוך.
כדי להגן על הילד באופן מעשי, יש להוסיף להסכם נספח כלכלי מפורט הכולל טבלת הוצאות צפויות, תחזית לשנים הקרובות, חלוקה מוסכמת של ההוצאות לפי תחום, וכן סימולציה של העלות המוערכת לכל צד על פני השנה. נספח כזה יסייע לבית המשפט לבדוק אם ההסכם עומד באמות המידה הדרושות לאישורו, וימנע טענות בדבר חוסר שקיפות או פערים בהבנה ההסכמית. עורכי הדין המלווים את הצדדים נדרשים לוודא כי ההורים מבינים לעומק את ההשלכות הכלכליות של כל סעיף, ולספק להם דוח כתוב המפרט את ההסכמות לצד המלצות לעיון תקופתי. כאשר הדברים כתובים, ברורים, מפורטים ומוסכמים, קטן הסיכוי לסכסוך עתידי, גדל הסיכוי לשיתוף פעולה, ונשמרת טובת הילד לכל אורך הדרך.
במקרים של משמורת משותפת מלאה עם איזון הכנסות מהותי, ניתן לשקול לקבוע חלוקת נטל מדויקת על פי אחוזי השתכרות. לדוגמה, אם האם משתכרת שישה עשר אלף שקלים בחודש והאב משתכר שמונה אלפים שקלים בחודש, ייקבע מנגנון תשלומים בו האם משתתפת בשישים ושישה אחוזים מההוצאות והאב בשלושים וארבעה אחוזים. חלוקה כזו שומרת על שוויון מהותי מבלי לפגוע בילד ומבלי להעמיס על אחד מהצדדים. היא גם משדרת לשני ההורים שהם שותפים אמיתיים, אך אינה מצריכה ויתור על זכויות שניתן לא לאשרן.
ויתור על מזונות ילדים – השוואה בין הדין בישראל לדין בעולם
הדין בישראל, בכל הנוגע למזונות ילדים ולהסכמות חוזיות בין הורים גרושים, מתאפיין בגישה שמרנית יחסית המעניקה לבית המשפט סמכות רחבה לבחון כל הסכם גירושין אשר כולל התייחסות למזונות. גישה זו מושתתת על התפיסה המשפטית שלפיה הילד הוא נושא בזכויות עצמאיות אשר אינן תלויות בהסכמות ההוריות ואינן חלק מיחסי החוזה ביניהם. זכות זו למזונות נתפסת כחובה משפטית שאינה ניתנת לויתור, והיא מנותקת לחלוטין מהשאלה האם מתקיימת ביניהם תקשורת טובה, רצון לשתף פעולה או חלוקה שווה של זמני השהות. בניגוד לכך, במדינות מערביות רבות, בעיקר במדינות סקנדינביה, בקנדה ובחלק ממדינות ארצות הברית, נהוגה גישה חוזית מובהקת יותר, שבמסגרתה רשאים ההורים להגיע להסכמות פרטניות הנוגעות לכל תחומי חייהם של ילדיהם, לרבות חלוקת ההוצאות ביניהם.
אף על פי שגם באותן מדינות קיימת חובת פיקוח שיפוטי על הסכמים מסוג זה, הגישה בהן נוטה להעניק משקל רב יותר להסכמה ההורית, מתוך הנחה שההורים יודעים מה טוב לילדיהם ושהמדינה צריכה להתערב רק כאשר עולה חשש ברור לפגיעה. כך, לדוגמה, במדינות כמו שוודיה, פינלנד ונורווגיה, מוסד המשמורת המשותפת נתפס כברירת מחדל, ויחד עמו קיים נוהג לפיו כל אחד מההורים דואג לצרכי הילדים כאשר הם שוהים אצלו, ללא חיוב מזונות קבוע בין הצדדים. באותן מדינות, כל עוד רמת ההכנסה דומה והחלוקה בין הצדדים מאוזנת, אין דרישה למנגנון של העברת כספים חודשיים, אלא לקיום אחריות הורית משותפת הלכה למעשה.
אולם אף באותן מדינות שבהן גישת האוטונומיה ההורית גבוהה יותר, אין הכרה בזכותם של ההורים לוותר לחלוטין על זכותו של הילד לביטחון כלכלי. בכל המדינות שצוינו לעיל, רשאית המדינה להתערב ולכפות תשלומי מזונות אם יתברר כי הילד מצוי במחסור, אם אחד ההורים מתנער מהתחייבויותיו או אם הנטל הכלכלי נופל באופן לא מאוזן על הורה אחד בלבד. במדינות כמו קנדה וגרמניה, לדוגמה, קיימים נוסחאות קבועות לחישוב מזונות, ובית המשפט מחויב לפעול על פיהן, גם אם ההורים מבקשים להסכים אחרת. אמנם יש גמישות מסוימת בתנאים, אך היא מוגבלת, מותנית, כפופה לאישור, ולא מאפשרת ויתור גורף על חיוב המזונות.
לעומת זאת, במדינות מסוימות בארצות הברית, בעיקר במדינות הדרום, קיימת לעיתים גישה נוקשה יותר, המחייבת הסכם מפורט ומנומק מאוד כתנאי לאישור כל הסדר שאינו כולל מזונות. בתי המשפט באותן מדינות אינם מקבלים הסכמות שטחיות, ודורשים ראיות מלאות לשוויון בין ההורים, לרבות הוצאות בפועל, פערי הכנסה מינימליים, וזמני שהות מאוזנים לחלוטין. אם אחד מההורים מגיש בקשה לעיון מחדש גם לאחר שנים, קיימת אפשרות לביטול ההסכם. כלומר, גם במדינות שבהן גישת ההסכמה רווחת יותר, אין מדובר בהפקרת זכות הילד, אלא ביצירת מסגרת הסכמית מחייבת, הנתונה לפיקוח מוסדי אמיתי.
מכל ההשוואות עולה מסקנה אחידה. אין מדינה מערבית מתקדמת אשר מאפשרת ויתור מוחלט, קבוע ובלתי מותנה על מזונות ילדים. גם כאשר הורים חולקים את זמני השהות וההוצאות ביניהם באופן מאוזן, נדרשת מסגרת משפטית אשר תוודא שלא נגרם נזק כלכלי לקטין, ושקיומו וביטחונו אינם תלויים ברצונם של ההורים בלבד. מודלים שמבוססים על חלוקת אחריות הורית אינם סותרים את עקרון ההגנה על הילד, אלא משתלבים בו, כל עוד נשמרים התנאים האובייקטיביים של הגינות, שקיפות וחלוקה ריאלית של הנטל.
המשפט הישראלי, בהקשר זה, משלב בין הגישה האנגלית השמרנית, הרואה בזכות הילד זכות בלתי ניתנת לויתור, לבין הגישה האמריקאית המאפשרת גמישות זהירה ככל שהנסיבות מוכיחות שאין פגיעה בטובתו של הילד. אף על פי שקיימות דעות הקוראות להרחיב את שיקול הדעת ההורי, המגמה בפסיקה נותרה עקבית, ודוחה כל הסכמה שבבסיסה עומד ניסיון למחוק את חובת המזונות ללא בחינה פרטנית של הצרכים. המדינה, באמצעות משרד המשפטים, בוחנת את האפשרות לעדכן את ההסדרה, אך גם יוזמות אלו אינן כוללות הכרה גורפת בוויתור מלא.
מהשוואה בינלאומית זו עולה כי הדין בישראל איננו חריג, אלא דווקא ממוקם במרכז האיזון שבין הגנה על הילד לבין כיבוד אחריותם של ההורים. כל ניסיון להציג את החוק כקשיח יתר על המידה מתעלם מכך שמדינות אחרות אינן מאשרות ויתור כולל על מזונות, אלא בודקות, מאשרות, מאזנות ומתנות זאת בתנאים מדוקדקים. גם בישראל ניתן לאשר הסדרים גמישים כאשר מתקיימים התנאים לכך, אך בשום מצב לא ניתן לבסס על הסכמה בלבד את ביטול אחת מזכויות היסוד של הילד.