חלוקת רכוש לא שוויונית בגירושין

חוק יחסי ממון בין בני זוג נחקק מתוך תפיסה עקרונית לפיה שותפות בנישואין צריכה להיות מלווה גם בשותפות כלכלית, ומתוך כך, בעת פירוק הקשר, יתחלק הרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפת באופן שוויוני. מדובר בעיקרון יסוד שמטרתו לייצר ודאות ולמנוע סכסוכים מיותרים בשעת פרידה. החוק אינו מבדיל בין גבר לאישה, ואינו שואל מי עבד יותר או מי השקיע פחות, אלא קובע נוסחה ברורה שמאזנת בין זכויות הצדדים באופן טכני, מתוך נקודת מוצא של שוויון מלא.

אולם, עם השנים, התברר כי המציאות אינה כה פשוטה. בני זוג לא תמיד פועלים בשקיפות מלאה, ויחסי הכוחות במערכת הזוגית אינם תמיד מאוזנים. כך נוצרו מקרים בהם חלוקה שוויונית של רכוש בגירושין עלולה להוביל לעיוות חמור בתחושת הצדק, לפגיעה באחד הצדדים, ולעיתים אף לעידוד התנהגות מניפולטיבית מצד בן הזוג החזק. בתי המשפט נאלצו להתמודד עם סוגיות אלה ובמקרים חריגים בחרו לסטות מהחוק הפורמלי כדי להשיג תוצאה מהותית הוגנת יותר.

המונח “חלוקה לא שוויונית” מתייחס בדיוק לאותם מקרים בהם הערכאות המשפטיות נקטו בגישה גמישה, תוך איזון בין הנוסחה המשפטית הקבועה לבין שיקולים מוסריים, עובדתיים וערכיים. מדובר בצעד יוצא דופן, אך כזה שננקט לעיתים קרובות יותר ממה שנוטים לחשוב, במיוחד כאשר מתברר כי ישנם פערי מידע, חוסר שקיפות, ניצול כלכלי, או נסיבות חיים קשות מצד אחד הצדדים.

כאשר חוסר תום הלב מוביל לאובדן זכויות

אחד המקרים הבולטים בהם בתי המשפט נוטים לסטות מחלוקה שוויונית של רכוש, הוא כאשר מתברר כי אחד הצדדים פעל לאורך זמן תוך הסתרה מכוונת של מידע כלכלי מהותי. החוק, ככל שיהיה ברור, מבוסס על עקרון תום הלב, ובמידה והוא נפגע באופן מהותי, יטה בית המשפט להתערב במנגנון האיזון.

כך למשל, באחד המקרים שנדונו בבית המשפט לענייני משפחה, הוכח כי הבעל ניהל לאורך שנות הנישואין מערכת של חשבונות בנק סודיים, השקיע כספים ברכישת נכסים על שם צדדים שלישיים, והסתיר מהאישה את היקף הכנסותיו. כאשר הגיעו הצדדים לשלב הגירושין, ניסה לטעון כי מדובר בנכסים פרטיים. אלא שבית המשפט לא קיבל את עמדתו, קבע כי מדובר בהסתרה שיטתית ומתמשכת, ופסק כי יש לפצות את האישה בחלק גדול יותר מהרכוש המוצהר.

בהמשך אותו תיק, דן השופט גם בשאלת הפיצוי המוסרי שנדרש מעבר לשווי הכלכלי. נמצא כי האישה חיה לאורך שנים בתחושת תלות כלכלית, מבלי לדעת שהיא שותפה בעל כורחה להון נרחב. בית המשפט הדגיש כי הסתרה מסוג זה חותרת תחת הרעיון הבסיסי של נישואין כשותפות מלאה, וכי ההחלטה על חלוקה לא שוויונית מהווה תיקון חלקי בלבד לעוול מתמשך.

התוצאה הייתה הקצאת 70 אחוז מהרכוש הידוע לאישה, והשאר נותר לבעל, על אף שהוא זה שעמד מאחורי הרכישה והניהול בפועל. כך נוצר איזון חדש, שמטרתו לא הייתה עונש, אלא תיקון.

הכרה במאמץ כלכלי ייחודי

במקרים אחרים, הפערים בין בני הזוג אינם נובעים מהסתרה אלא מהתנהלות שונה בתכלית ביחס לרכוש. לעיתים, אחד מבני הזוג הוא היוזם, המפתח, והאחראי הבלעדי לצמיחה הכלכלית, בעוד הצד השני ממלא תפקיד פאסיבי או נעדר לחלוטין מהתהליך. למרות שהחוק אינו דורש איזון לפי תרומה, במקרים חריגים עשויים בתי המשפט להכיר בחריגות התרומה ולקבוע חלוקה לא שוויונית.

בפסק דין שניתן בעניין זה, תואר מקרה בו אישה פיתחה במהלך הנישואין רשת חנויות שהפכה למותג מצליח. היא השקיעה את מרב זמנה, מכרה נכסים פרטיים שירשה מהוריה לצורך ההקמה, וניהלה את העסק לבדה. בן זוגה, לעומת זאת, לא עבד לצידה, לא השקיע כספים, ואף הביע התנגדות להתרחבות העסקית. עם סיום הנישואין, דרש חצי מכל הרכוש.

בית המשפט בחן את מהות השותפות בנכסים לעומק, והגיע למסקנה כי למרות שמדובר ברכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים, לא ניתן להתעלם מהפער המוחשי בתרומה. על כן נקבע כי האישה תקבל 80 אחוז מהשווי העסקי, ואילו הבעל יסתפק ב־20 אחוז, וזאת כהכרה בהיעדר תרומתו.

הכרעה זו התבססה לא רק על שיקולים של צדק, אלא גם על הצורך להעניק תמריץ לשותפות אמת, ולמנוע מצב בו צד לא תורם מתוגמל באופן אוטומטי, מבלי שתרם או לקח חלק משמעותי ביצירה הכלכלית.

אלימות, שליטה והשפלה – השפעת יחסי כוח על חלוקת רכוש

מקרים של אלימות זוגית, שליטה כלכלית והשפלה רגשית מהווים קרקע פורייה לפסקי דין שבהם הוחלט שלא לחלק את הרכוש באופן שוויוני. כאשר צד אחד מוכיח כי חי תחת מערכת יחסים כוחנית, שמנעה ממנו להתפתח, לעבוד, או לחיות בכבוד, נוטים בתי המשפט להפעיל שיקול דעת מוסרי.

כך למשל, באחת מהכרעות בתי המשפט לענייני משפחה, הוכח כי הבעל מנע מהאישה גישה לחשבון הבנק, אסר עליה להחזיק בכרטיס אשראי, שלט על כל קנייה שביצעה, והשפיל אותה מילולית ופיזית לאורך תקופה ממושכת. למרות שהרכוש נצבר במשותף, קבע השופט כי לא ניתן להחיל עקרון שוויון טכני כאשר המציאות הייתה כה בלתי שוויונית.

בפסק הדין צוין במפורש כי שליטה כלכלית היא צורה של אלימות, וכי מערכת יחסים שאינה שוויונית במהותה אינה יכולה להוליד חלוקה שוויונית. לאור כך, נקבע כי האישה תקבל את מלוא הדירה, וזכויות נוספות, כדי לאזן את הפער שהתקיים לאורך השנים.

מדובר בגישה שביסודה ניצבת ההבנה שחלוקה טכנית של רכוש מחייבת בסיס מוסרי מינימלי של שותפות אמת. כאשר הבסיס נרמס, ייטה בית המשפט להעדיף פתרון שמחזיר את תחושת הצדק.

כאשר סרבנות או סחיטה פוגעות בזכויות

במהלך הליכי גירושין, לא אחת עושה צד אחד שימוש לרעה בהליך, אם במטרה לעכב את הסיום, אם לשם הפעלת לחץ פסול. סרבנות גט, עיכוב מכוון של הליכים משפטיים, או התנהגות כוחנית עלולה להיחשב כהפרה מהותית של תום הלב, ואף לזכות את הצד הנפגע בתוספת רכושית או בשינוי האיזון.

במקרה מוכר שנדון בבית הדין הרבני, הסכים הבעל לגט רק בתנאי שהאישה תוותר על חלקה בדירה המשותפת. לאורך שנים סירב לחתום על ההסכם, למרות פסק דין קודם שחייב אותו בכך. לאחר חמש שנות מאבק, קבעו הדיינים כי מדובר בסחיטה לשמה, והחליטו להעביר את מלוא הזכויות בדירה לאישה, על אף שחוקית הייתה זכאות הדדית.

פסק הדין נימק את החריגה בכך שסרבנות גט היא עוולה מוסרית ומשפטית, וכי מערכת המשפט אינה יכולה להעניק פרס למי שמשתמש בכוחו כדי לכפות ויתור לא הוגן. בכך נשלח מסר ברור, לפיו התנהגות סבירה לאורך הליך הגירושין היא חלק בלתי נפרד מהשיקולים הרכושיים.

שיתוף ספציפי בנכסים חיצוניים – כאשר בעלות משפטית נכנעת למציאות חיים

החוק בישראל מבדיל בין נכסים שנצברו במשותף במהלך הנישואין לבין נכסים שהיו קיימים עוד קודם לקשר או התקבלו בירושה או במתנה. לכאורה, נכסים חיצוניים אלה אינם חלק מהאיזון הרכושי בין בני הזוג. ואולם, המציאות מלמדת שלא תמיד ניתן להפריד באופן מוחלט בין הרישום הפורמלי לבין האופן שבו הצדדים ניהלו את חייהם בפועל. בתי המשפט נדרשו שוב ושוב לשאלה מתי נכס חיצוני יהפוך בפועל לנכס משותף בשל שיתוף ספציפי מוכח.

כך לדוגמה, הובא בפני בית המשפט מקרה בו אישה קיבלה בירושה דירה לפני הנישואין, אך במהלך החיים המשותפים התגוררו בני הזוג בדירה במשך שנים, שיפצו אותה יחד, שילמו את ההלוואות מכספים משותפים וגידלו בה את ילדיהם. בעת הגירושין, טען הבעל לשיתוף בנכס, למרות שהרישום היה על שמה בלבד. בית המשפט קיבל את עמדתו, בציינו כי ההתנהלות המתמשכת מצביעה על כוונת שיתוף מובהקת, ולכן הדירה תחולק, גם אם לא בשוויון מוחלט.

באותו פסק דין הבהיר השופט כי אין די בהצהרה על בעלות פורמלית כדי לשלול שיתוף, וכי מבחן ההתנהגות הוא המכריע. אם בן הזוג הלא-בעלים השקיע השקעה משמעותית בנכס, ייתכן והדבר יטיל עליו גם זכויות קנייניות. עם זאת, ההכרה בשיתוף ספציפי אינה מעניקה בהכרח מחצית, אלא מתבססת על הערכת היקף ההשקעה, משך הזמן, והכוונה הסובייקטיבית של הצדדים.

פסקי דין דומים נפסקו גם כאשר מדובר היה בנכסים עסקיים או בירושות אחרות, שבהן נטען לשיתוף עקב ניהול משותף, קבלת החלטות יחד והשקעה פעילה מצד שני בני הזוג. המסקנה הברורה היא שניהול החיים המשותפים עשוי לשנות את אופיו המשפטי של הנכס, גם אם הוא הוחזק תחילה כפרטי.

כאשר שנים של ויתור מצדיקות תיקון

במהלך נישואין, לא אחת מקריב אחד מבני הזוג את עתידו הכלכלי למען הצלחת הקשר או הילדים. לעיתים מדובר באישה שמוותרת על קריירה כדי לגדל ילדים, ולעיתים בגבר שמפנה את זמנו כדי לתמוך בפרויקט של בת זוגו. כאשר מגיע שלב הפירוד, נשאלת השאלה האם יש מקום לפצות את הצד שוויתר, גם אם לכאורה הוא לא תרם לרכוש המשותף באופן ממשי.

בתי המשפט החלו בשנים האחרונות להכיר בזכויות פיצוי כאלה, במיוחד כאשר מדובר היה בהקרבה ארוכת טווח שגרמה לפערים בלתי הפיכים. כך לדוגמה, נדון מקרה בו אישה השקיעה את כל שנותיה בגידול הילדים, בעוד בעלה בנה קריירה מרשימה ויצר נכסים עצומים. בעת הגירושין, טען הבעל כי האישה אינה זכאית למחצית מהעסק, מאחר ולא הייתה מעורבת בו. בית המשפט לא קיבל את טענתו, והסביר כי ההקרבה האישית של האישה אפשרה את הצמיחה הכלכלית שלו, ולפיכך יש לראות בה כשותפה מלאה – ואף מעבר לכך.

בהמשך אותו תיק, קבע השופט כי מעבר לחלוקה של הרכוש, יש להעניק לאישה פיצוי בגין אובדן ההשתכרות הפוטנציאלית שלה. מדובר היה בסכום נוסף שנפסק לטובתה, כחלק מהכרה בפערים הכלכליים שצמחו לא כתוצאה מעצלנות, אלא מהקרבה מודעת של טובתה האישית לטובת המשפחה.

פסקי דין אלו מדגישים כי דיני המשפחה אינם עוסקים רק ברכוש עצמו, אלא גם בסיפורים שמאחוריו, במה שנעשה כדי לצבור אותו, ובמה שנמנע ממי שבחר להקריב.

האם צד שפעל בחוסר אחריות יישא באחריות?

נושא פחות מוכר אך חשוב לא פחות הוא אחריות הדדית לנזקים כלכליים שנגרמו עקב התנהלות רשלנית של אחד מבני הזוג. ישנם מקרים בהם בן זוג ביצע השקעות כושלות, נטל הלוואות מסוכנות או נכשל בניהול עסק – מבלי לשתף את הצד השני או תוך עקיפת הסכמות. כאשר מגיעים לגירושין, מתעוררת השאלה האם על בן הזוג האחר לשאת במחצית מההפסדים, גם אם לא ידע עליהם.

בפסק דין שניתן לאחרונה, נדונה שאלה זו בהרחבה. גבר השקיע סכום עתק בנדל”ן מעבר לים ללא התייעצות, והפסיד את מרבית חסכונות המשפחה. בעת הפירוד, ביקש לכלול את יתר הנכסים המשותפים באיזון כרגיל, בטענה שכל ההפסדים הם חלק מהשותפות. האישה טענה כי לא הייתה שותפה להחלטה ולסיכון, ולכן אין מקום לראות בה אחראית.

בית המשפט קבע כי אכן קיימת אחריות מוגבלת בין בני זוג, אך כאשר מדובר בפעולות כלכליות שנעשו מאחורי הגב ובניגוד לאינטרס המשותף, אין להטיל את ההשלכות על בן הזוג הנפגע. השופט פסק כי הרכוש הנותר יחולק באופן לא שוויוני, כך שהאישה תקבל חלק גבוה יותר כפיצוי על ההפסדים שגרם בן זוגה בהתנהלותו.

המסקנה היא כי שותפות כלכלית דורשת אמון, שקיפות והתייעצות. מי שפועל לבד, עלול להישאר לבד גם כאשר מגיע שלב האיזון.

כיצד מתייחסים בתי הדין ובתי המשפט לשאלת השוויון

חשוב להבין כי חלוקת הרכוש בגירושין בישראל יכולה להתברר בשתי מערכות שונות, בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני, ולמרות שקיימת מערכת חוקים אחידה, כל ערכאה נוקטת בגישה שיפוטית שונה במידת מה. בעוד שבתי המשפט האזרחיים שואפים להיצמד לחוק יחסי ממון באופן טכני, בתי הדין הרבניים בוחנים גם שיקולים של צדק אישי, מוסר, ולעיתים אף נוהגים לפסוק על פי הדין העברי במידה שהצדדים לא חתמו על הסכם ממון.

כך, למשל, בבית דין רבני הובא מקרה של גבר שטען לנכסים חיצוניים שנרכשו טרם הנישואין. למרות שהחוק היבש היה לצידו, קבעו הדיינים כי התנהלותו כלפי האישה לאורך השנים, שכללה שימוש באותם נכסים לצרכים משפחתיים, העברת רכוש לחשבונות משותפים ושילוב האישה בהחלטות הכלכליות, מבטלת את היסוד הפורמלי. נפסק כי הנכסים הפכו למשותפים, והאישה קיבלה זכויות בהן.

לעומת זאת, בית המשפט לענייני משפחה באותו עניין עצמו, עשוי היה להחיל את לשון החוק באופן טכני יותר, ולבחון את תחולת החריגים בלבד. ההבדלים הללו אינם מעידים על העדפה של אחת המערכות, אלא על גישות שונות בפירוש ובאיזון.

מי שמבקש להבין כיצד תתבצע חלוקת רכוש במקרה הספציפי שלו, נדרש לא רק להכיר את החוק, אלא גם להבין באיזו ערכאה מתנהל ההליך, מי הם השופטים או הדיינים, ומהי הגישה הכללית באותו אזור שיפוט.

הקשר בין עקרון ההסתמכות לבין חלוקה לא שוויונית

אחת הסוגיות המרתקות בתחום דיני הרכוש בגירושין נוגעת לעקרון ההסתמכות, אשר קובע כי כאשר צד אחד פעל לאורך שנים מתוך אמונה והסתמכות על הבטחות שניתנו לו, אין זה הוגן לשלול ממנו את הזכויות שבנו את חייו. עיקרון זה מקבל ביטוי ברור כאשר בן זוג מבצע פעולות או מוותר על זכויות מתוך אמונה שיקבל שכר בעתיד, בין אם נאמר הדבר במפורש ובין אם משתמע מהתנהלות מתמשכת.

בפסק דין שנידון בבית המשפט לענייני משפחה, דובר בבעל שניהל עסק קטן והובטח לו שוב ושוב על ידי אשתו, אשר עבדה כעורכת דין בכירה, כי כל עוד הוא מסייע בגידול הילדים ובתחזוקת הבית – היא תראה בו שותף מלא להכנסותיה. במשך עשרים שנות נישואין התבסס על הבטחותיה, לא התפתח כלכלית עצמאית, ולא דאג לחסכונות אישיים. בעת הגירושין, ניסתה האישה לטעון כי הוא אינו זכאי לנכסים שרשומים על שמה בלבד. בית המשפט דחה את עמדתה, תוך שהוא מדגיש את עקרון ההסתמכות, וקבע כי הבעל זכאי למחצית מכלל הנכסים שהצטברו, גם אם לא נרשמו פורמלית על שמו.

בהמשך לכך, קבע בית המשפט שגם אם לא נחתם הסכם ממון או מסמך בכתב, הרי שהבטחות עקביות, מגובות בהתנהלות קבועה, יוצרות התחייבות משפטית לכל דבר ועניין. בכך הביע את עמדתו העקרונית שלפיה צד שהסתמך על הבטחות הצד השני ובנה על פיהן את חייו, אינו יכול להיות מנושל מרכוש שהובטח לו, גם אם רשמית, לא הייתה לו בעלות עליו.

עקרון ההסתמכות מצטרף לעקרונות תום הלב, השיתוף הספציפי והשוויון המהותי, והוא מעוגן בפסיקה ככלי נוסף שמאפשר לבית המשפט לעשות צדק כאשר יישום יבש של החוק עלול להוביל לתוצאה מקפחת.

האם נשים מופלות או זוכות להגנה יתרה?

השיח הציבורי והמשפטי בנושא חלוקת רכוש גירושין אינו פטור מדיון בממד המגדרי. לאורך השנים הועלו טענות כי נשים זוכות לעיתים להטבות יתרות בהליכי איזון המשאבים, בעוד גברים נדרשים להוכיח את חלקם בנכסים. מנגד, ישנם מקרים רבים בהם דווקא נשים הן שנפגעו ממנגנונים כלכליים שנקבעו באופן טכני, מבלי להביא בחשבון את תרומתן הלא מדידה לגידול הילדים ולניהול הבית.

בתי המשפט משתדלים שלא להפעיל שיקול דעת מגדרי, אך הממצאים בשטח מעידים על מורכבות: במקרים בהם נשים שהו זמן רב מחוץ למעגל העבודה בשל טיפול בילדים, קיימת נטייה לפצותן באמצעות חלוקה רחבה יותר של רכוש או פסיקת פיצויים בגין אובדן כושר השתכרות עתידי. מנגד, גברים שבחרו להשקיע בבית או בקריירה של בת הזוג נאלצים לעיתים להתמודד עם ספקנות מצד הערכאות.

פסקי הדין מצביעים על מגמה להתרחק מהשיח המגדרי ולבחון כל מקרה לגופו, תוך ניתוח התרומה של כל צד למערכת הכלכלית המשותפת. ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שכוח כלכלי וידע פיננסי עדיין מרוכזים לעיתים קרובות אצל צד אחד, לרוב הגבר, דבר שדורש מהמערכת המשפטית רגישות רבה יותר בעת יישום עקרונות החוק.

המודעות לפערים המובנים הללו הובילה את בתי המשפט לפתח כלים משפטיים חדשים שמטרתם לשקלל תרומות לא רשומות, להתחשב בתלות שנוצרה במהלך הקשר, ולהביא לתוצאה מהותית שוויונית, גם אם פורמלית מדובר בחריגה מהחוק הכתוב.

אורח חיים כסיבה לחלוקה לא שוויונית

אורח החיים הזוגי מהווה יסוד חשוב בבחינת שאלת האיזון. כאשר אחד מבני הזוג כפה, במודע או שלא במודע, אורח חיים מסוים שדרש ויתורים תעסוקתיים, כלכליים או אישיים מהצד השני, ייתכן והדבר ייזקף לחובתו בעת הגירושין. מדובר בעיקר בזוגות שניהלו אורח חיים מסורתי, דתי או סגור, אשר לא אפשר לאחד הצדדים להתפתח כלכלית או להשתלב בשוק העבודה.

כך למשל, הובא בפני בית הדין הרבני מקרה של זוג מהמגזר החרדי, בו הבעל דרש מהאישה להישאר בבית ולגדל את הילדים, מתוך אידאולוגיה ברורה. כאשר הגיעה שעת הגירושין, ביקש לחלק את הרכוש באופן שווה. הדיינים קבעו כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהאישה פעלה לאורך כל שנות הנישואין מתוך נאמנות להסכם החיים שביניהם, וויתרה על יכולותיה האישיות, וכי יש להעניק לה חלק גדול יותר מהרכוש כפיצוי על אותן שנים של השעיית העצמאות הכלכלית.

פסק הדין התבסס על התפיסה לפיה חוזה זוגי אינו רק טכני, אלא כולל גם מחויבות מוסרית לקיים את עקרונות ההסכמה הפנימית שהייתה נהוגה בין הצדדים. לפיכך, נקבע כי אין לראות באישה “פחות תורמת”, אלא להפך, כמי שהקריבה מתוך אמונה, ומגיעה לה הכרה כלכלית ראויה על כך.

המסר המהותי מפסקי דין אלו הוא שלמערכת החיים הזוגית יש משמעות משפטית. כאשר היא מגבילה צד אחד מלהתפתח, נוצרת חובה מוסרית וכלכלית לתקן את חוסר האיזון הזה בעת הפירוד.

בין שוויון פורמלי לצדק מהותי

המונח “חלוקה שוויונית” מצטייר כעקרון פשוט, אך המציאות מלמדת כי בפועל, כל תיק גירושין הוא עולם ומלואו, וכל מערכת זוגית נושאת עמה מטען של נסיבות, אמונות, רגשות והסכמות. בתי המשפט ובתי הדין הרבניים בישראל אינם מסתפקים עוד ביישום עיוור של חוק יחסי ממון, אלא בוחנים את המכלול – כיצד התנהלו החיים, מי תרם, מי הסתיר, מי שלט, ומי ויתר.

במקרים רבים, מתוך הבנה כי חלוקה שוויונית עלולה להנציח עוול, נוקטים השופטים בגישה דינמית, מוסרית ורגישה יותר. הם שוקלים את כל הנתונים, מנסים לזהות דפוסי שליטה, התנהגות כלכלית פסולה, הסתמכות הדדית או תרומה לא רשומה, ופוסקים חלוקה שונה מהקבוע בחוק, מתוך מטרה לייצר איזון מהותי במקום שוויון טכני.

לצד ההכרה בצורך הזה, קיימת גם זהירות רבה, שכן חריגה תכופה מדי עלולה לערער את ודאות החוק. לכן, בתי המשפט שומרים על משמעת פסיקתית ברורה: רק כאשר הוכח בבירור עיוות יסודי, התנהגות פסולה, או הקרבה מובהקת, יופעל הסעד של חלוקה לא שוויונית.

המסקנה המעשית היא שכל מי שמצוי בהליך גירושין חייב להציג בפני בית המשפט לא רק את הנכסים, אלא גם את הסיפור שמאחוריהם. רק כך ניתן יהיה לשקול חלוקה הוגנת באמת, שאינה נשענת על חישוב קר, אלא על הבנה עמוקה של הקשר, השנים, והמחירים שכל צד שילם במסע הזוגי.