סמכות לדון במזונות ילדים בישראל

ההלכה שנקבעה בבג”ץ בעניין סמכות מזונות ילדים, הידועה גם גפסיקת בג”ץ מזונות ילדים, עיצבה מחדש את המערכת המשפטית באופן מחייב וברור. אין עוד ספק כי סמכות מזונות ילדים נובעת ממקום הגשת התביעה, אלא מזכויות הילד ומהליך משפטי תקין שמגן עליו בשימת דגש על עקרון טובת הילד לפני הכל. הסכמה של ההורים אינה יכולה להחליף את ההגנה החוקתית שהמשפט הישראלי מעניק לקטינים. גם כאשר מתקיימים תנאים פורמליים, נדרשת בחינה מהותית של התביעה כדי לוודא כי טובת הילד נשמרת לכל אורכה. כל חריגה תוביל לביטול פסק הדין או לפתיחת ההליך מחדש. כך נקבע בפסקי דין עקרוניים שמהווים כיום אבן יסוד בכל דיון הנוגע למזונות. זהו מהלך המשלב ערכים של צדק, שוויון והגנה על חסרי ישע והוא מייצג את עמדת המשפט הישראלי העדכני והמחייב ביותר בתחום. זוהי מציאות שיש להכיר, להפנים וליישם בכל מקרה ומקרה.

הבסיס המשפטי לקביעת סמכות מזונות ילדים

ההכרעה בשאלת הסמכות לדון במזונות ילדים בישראל תלויה בראש ובראשונה בהבחנה שבין זכויות ההורים לבין זכויותיו העצמאיות של הילד. בעוד שהליך גירושין מתנהל בדרך כלל בין שני ההורים בלבד, תביעת מזונות ילדים אינה נובעת מהזוגיות אלא מקיומו של הקטין. מדובר בזכות משפטית קניינית של הילד, שאינה תלויה במעמד האישי של ההורים, במערכת היחסים ביניהם, או במועד פירוק הקשר. הפסיקה בישראל רואה בזכותו של הילד למזונות חובה משפטית שמוטלת על שני ההורים, באופן שוויוני או יחסי בהתאם לגיל הילד, צרכיו ויכולת הוריו. כל ניסיון לשייך את תביעת המזונות לעניין שבין בני הזוג בלבד נדחה בעקביות על ידי הערכאות האזרחיות. בתי המשפט הבהירו כי אין מדובר בנושא “נלווה” לגירושין אלא בזכות עצמאית לגמרי. לפיכך, הסמכות לדון במזונות ילדים נתונה בעיקרה לבית המשפט לענייני משפחה, וזאת בשל מעמדו כערכאה המוסמכת לפי דין אזרחי לדון בזכויות הקטין. סמכות זו מתקיימת גם כאשר מתנהלת במקביל תביעת גירושין בבית הדין הרבני, גם כאשר הצדדים הסכימו ביניהם לנהל את ענייני המשפחה בבית הדין הדתי. עמדת בתי המשפט היא שהילד אינו צד להסכמה, ואינו כבול להסדרים שנערכו בין הוריו. זכותו של הקטין היא נפרדת, בלתי תלויה ואינה ניתנת לוויתור. כל ניסיון לעקוף סמכות זו באמצעות מנגנוני כריכה, הסכמות פרטיות או פנייה מוקדמת לבית הדין הדתי – ייבחן בזהירות על ידי בית המשפט לענייני משפחה. רק קיום מפורש של התנאים הנדרשים על פי הדין יאפשר לבית הדין הרבני לדון בתביעה כזו, וגם זאת באופן מוגבל מאוד.

המשמעות המהותית של הזכות למזונות

הזכות של ילד למזונות נחשבת לזכות יסוד בדין הישראלי, ועל כן היא מקנה לו מעמד עצמאי בכל הליך שעניינו מזונותיו. חובת המזונות היא חיוב משפטי מהותי שמוטל על ההורים, ואינו תלוי ברצונם, יכולתם או הסכמותיהם. גם אם שני ההורים מסכימים ביניהם כי ילדיהם לא יזדקקו לסכום מזונות מסוים, אין בכך כדי לגרוע מחובתם המשפטית. הילד רשאי, באמצעות הוריו או באמצעות אפוטרופוס לדין, לעתור לבית המשפט ולקבל סעד עצמאי. חובת המזונות נובעת הן מהדין הדתי במידה והוא חל, והן מהוראות הדין האזרחי הכללי, הכוללות את חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ואת חוק לתיקון דיני המשפחה. הזכות למזונות כוללת את צרכיו הבסיסיים של הילד, ולעיתים גם הוצאות נוספות כגון חינוך, בריאות, דיור והעשרה. בתי המשפט מחילים עליה מבחנים של סבירות, מידתיות והוגנות. כל סכום שנפסק מחויב לעמוד בקנה אחד עם רמת החיים לה הורגל הילד, ועם יכולתם הכלכלית של הוריו. התפיסה היא שמזונות אינם “טובת הנאה” לילד, אלא הכרח קיומי שמופנה כלפיו כזכות משפטית. כל חריגה מההגדרה הזו עלולה להיחשב כעיוות דין או כהפרת עקרון יסוד.

מעמדו המשפטי של בית המשפט לענייני משפחה

בית המשפט לענייני משפחה הוא הערכאה המרכזית שמוסמכת לדון בענייני מזונות ילדים מכוח הדין המהותי בישראל. הקמת בתי המשפט לענייני משפחה נועדה לרכז את כלל הסוגיות המשפחתיות תחת קורת גג אחת, תוך מתן מענה מקצועי, ממוקד ואחראי לכל אחד מהצדדים להליך. כאשר מדובר במזונות ילדים, בית המשפט הזה נחשב לערכאה המוסמכת והטבעית לדון בזכות. סמכותו נובעת מהחוק, והיא אינה דורשת הסכמה של הצדדים. גם כאשר תביעה מוגשת לערכאה אחרת, בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לבדוק האם הדיון אכן התקיים בסמכות. ככל שיימצא שלא הייתה סמכות, ההליך יועבר אליו או יבוטל כליל. אין נפקות להסכמות מוקדמות, לבחירת פורום, או לכריכה בתביעת גירושין כאשר מדובר בזכותו של הקטין למזונות. החוק מעניק לבית המשפט סמכות-על לפקח על הסדרי המזונות, לעדכן אותם, לתקן טעויות שנפלו בפסקי דין ולבחון מחדש הסדרים שהוכחו כפוגעניים כלפי הילד. אין מדובר בערכאה שתפקידה “לאשר” את רצון ההורים אלא לבחון את ההסדר לגופו של עניין. בית המשפט פועל לאור עקרונות טובת הילד, שוויון, חובת ההגנה, ואמות מידה של סבירות והוגנות חברתית.

המשמעות המוגבלת של כריכה בתביעת גירושין

אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בסמכות לדון במזונות ילדים נוגעת למנגנון הכריכה בתביעת גירושין. הכריכה היא מנגנון משפטי המאפשר לבית הדין הרבני לדון לא רק בגירושין עצמם אלא גם בנושאים נלווים כמו רכוש, משמורת ומזונות. עם זאת, הפסיקה הישראלית הבהירה כי כאשר מדובר במזונות ילדים, מנגנון הכריכה אינו מעניק סמכות מלאה לבית הדין הרבני. על מנת שתתקיים סמכות כזו, יש להוכיח כי שלושת התנאים המהותיים לכריכה התקיימו במלואם: הכריכה צריכה להיות מפורשת, כנה, ובוצעה לפני שהוגשה תביעה אחרת. כל חריגה מהתנאים הללו תגרום לאובדן סמכות. יתרה מכך, גם כאשר מתקיימים שלושת התנאים, בית המשפט רשאי לקבוע כי הסמכות תישמר בידיו אם יימצא כי טובת הילד מחייבת זאת. הכריכה אינה מהווה ערובה לסמכות, אלא נקודת פתיחה בלבד לבחינת הסמכות. בתי המשפט הזהירו שוב ושוב מפני שימוש לרעה בכריכה כדי להקדים הגשת תביעה או כדי להשיג יתרון טקטי בערכאה הנוחה למי מהצדדים. במקרים רבים הוכרזה הכריכה כבלתי חוקית או ככוזבת, וההכרעה הועברה לערכאה האזרחית גם אם נעשו הליכים בבית הדין הרבני.

התפתחות ההלכה בעניין סמכות לדון במזונות ילדים

במהלך השנים, פיתח בג”ץ הלכה מפורשת באשר לסמכות הערכאות השונות לדון במזונות ילדים, תוך שהוא מבסס קו עיקש להפרדת סמכויות בין תביעות בני זוג לבין זכויות הקטין. נקודת המוצא הייתה בפסק הדין המפורסם בפרשת שרגאי, בו נקבע כי מזונות ילדים הם זכות עצמאית שאינה נגררת אחר הליך הגירושין. בפסק הדין נקבע כי גם כאשר מוגשת תביעת גירושין לבית הדין הרבני, לא די בכך כדי להקנות סמכות לדון במזונות הילדים מבלי שזו נכרכה באופן תקף. הפסיקה דרשה כי הכריכה תעמוד בשלושה תנאים: שתיעשה בכנות, בעיתוי הנכון ולגבי נושא בר הכרעה. אם לא עמדו התנאים – תישלל הסמכות מבית הדין הרבני. מאז פסק הדין בעניין שרגאי, אישר בג”ץ הלכות דומות בפסקי דין נוספים, שחיזקו את ההבחנה בין סמכות בענייני זוגיות לבין סמכות בענייני ילדים. עמדת בתי המשפט הייתה כי מזונות הילדים אינם נושא טכני אלא מהותי, ולכן לא ניתן לכרוך אותם מבלי בחינה פרטנית. ככל שההורים ניסו לכלול בהסכם את המזונות, נטו בתי המשפט להתערב אם נמצא כי ההסדר פוגע בזכויות הקטין. במקביל, ההלכה הכירה בכך שזכות הקטין למזונות אינה רק חובה משפטית אלא גם חלק מהזכות החוקתית לכבוד, לחיים ולרווחה. כל שינוי נסיבתי, כל טענה של קיפוח, או כל מחלוקת חדשה בין ההורים – עשויים להצדיק בחינה מחדש של הסמכות.

ביסוס ההלכה במאה ה־21 וההכרעה המכריעה של בג”ץ

בפסקי הדין שניתנו בעשור האחרון, חידד בג”ץ את עמדתו והפך אותה להלכה מחייבת. פסקי דין כמו בג”ץ 435/17 ובג”ץ 9816/20 קבעו כי אין להעביר סמכות לדון במזונות ילדים לבית הדין הרבני ללא הסכמת שני ההורים, הסכמה שצריכה להיות ברורה, מודעת ונטולת פגמים. בפסקי הדין הודגש כי גם כאשר ניתנה הסכמה, אם יימצא שהיא פוגעת בטובת הקטין – ניתן לבטלה. בפברואר 2025 ניתן פסק הדין החשוב ביותר בשנים האחרונות, אשר הכריע סופית כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון במזונות ילדים כאשר מדובר בזכות עצמאית של הקטין, אלא אם ניתנה הסכמה מלאה, מודעת ומראש של שני ההורים. עוד נקבע כי גם אם קיימת הסכמה, בית המשפט יבחן באופן עצמאי האם בית הדין פסק לפי אמות המידה המקובלות על פי המשפט האזרחי. במקרים בהם יימצא פער משמעותי בין היקף המזונות שנפסקו בבית הדין לבין הסכומים הנפסקים בבתי המשפט, תישלל סמכותו של בית הדין באופן רטרואקטיבי. פסק הדין של בג”ץ סימן את נקודת השבר הסופית בין דיני המשפחה המסורתיים לבין עקרונות השוויון וההגנה על זכויות ילדים במשפט המודרני. מאז פסק דין זה, הסמכות לדון במזונות ילדים חזרה כמעט לחלוטין לבית המשפט לענייני משפחה, למעט מקרים חריגים. יש לראות בכך שינוי פרדיגמה של ממש, המחייב את כל באי-כוח ההורים להתאים את טענותיהם למציאות החדשה.

העמדה השיפוטית לאחר פסיקת בג”ץ 5988/21

פסק הדין בבג”ץ 5988/21 מהווה את נקודת השיא בפסיקת העליון בעניין זה, ולמעשה סגר את הפתח שהיה קיים לכריכת מזונות ילדים בבית הדין הרבני שלא בהסכמה. בפסק הדין נקבע כי הסכמת אחד ההורים לכריכת מזונות אינה מספקת, ויש צורך בהסכמה מפורשת של שני ההורים. יתרה מזאת, נקבע כי אין די בהסכמה כללית לניהול ההליך בבית הדין, אלא יש לדרוש ביטוי ברור לכך שההורה הסכים שבית הדין יכריע דווקא בזכויות הקטין. השופטים הדגישו כי כל חריגה מהעיקרון תגרור בטלות של הסמכות. הפסיקה יצרה הבחנה בין תביעות בין בני זוג – בהן קיימת אפשרות להרחבת הסמכות – לבין תביעות בענייני קטינים – בהן נדרשת שמירה מוחלטת על זכויות הילד. השופטים נימקו את עמדתם בכך שילדים אינם צד להסכמות, ואינם יכולים להגן על עצמם מול פערי הכוחות בהליך הגירושין. הסמכות לדון בענייניהם מחייבת אפוא ערכאה המיישמת עקרונות של שוויון, שקיפות, ואיזון אינטרסים. מאז פרסום פסק הדין, נדרשים בתי הדין הרבניים להוכיח קיומה של הסכמה מלאה לפני קבלת תביעת מזונות ילדים לסדר היום. ללא הסכמה כזו, כל החלטה שניתנת עלולה להיפסל כחריגה מסמכות. מדובר בהלכה מחייבת, אשר מחילה עקרונות מהמשפט החוקתי על תחום דיני המשפחה, ומעבירה את מרכז הכובד של הזכות למזונות מן הדין הדתי אל הדין האזרחי.

ההבחנה בין תביעת מזונות ילדים לתביעת מזונות בשם הורה

לאחר פסיקת בג״ץ 5988/21, הבהירה הפסיקה את ההבחנה הברורה בין תביעה למזונות קטין לבין תביעה של הורה כלפי ההורה השני בגין הוצאות שבוצעו עבור הילד. תביעות מסוג זה אינן זהות מבחינה משפטית, אף שהן עוסקות באותו נושא כללי – הוצאות ילדים. תביעת מזונות בשם הילד היא תביעה עצמאית, המתבררת על פי עקרונות מהותיים של דיני המשפחה וזכויות הקטין. לעומתה, תביעה להשבת הוצאות מצד הורה היא תביעה בין צדדים חוזיים, ללא מעמד עצמאי לקטין. בעקבות הבחנה זו, פסק בג”ץ כי בית הדין הרבני רשאי לדון רק בתביעות השבה בין ההורים, ככל שיש להן קשר ישיר למערכת היחסים הזוגית. מנגד, כל תביעה שמוגשת בשם הקטין, בין אם על ידי אחד ההורים ובין אם באמצעות אפוטרופוס לדין, חייבת להתברר אך ורק בבית המשפט לענייני משפחה. בתי המשפט למשפחה נדרשים לבחון את צרכי הקטין, רמת החיים לה הורגל, ויכולת כל אחד מההורים, ללא קשר ליחסים ביניהם. פסיקות חוזרות חיזקו את ההבחנה הזו ונועדו למנוע בלבול או עקיפה של פסיקות בג”ץ דרך ניסוחים טכניים. כל ניסיון לטעון לתביעת השבה כאשר מדובר למעשה בתביעה למזונות נבחן בזהירות. ההלכה ברורה: זכויות הילד גוברות על כל מנגנון משפטי בין ההורים עצמם.

השלכת ההלכה על תיקים תלויים ועומדים

אחת השאלות שצפה לאחר מתן פסק הדין בבג”ץ 5988/21 הייתה כיצד יש לנהוג בתיקים שעמדו תלויים ועומדים בבתי הדין הרבניים בעת מתן ההכרעה. הפסיקה קבעה כי כל הליך תלוי ועומד שטרם ניתן בו פסק דין מהותי – עלול להיחשב כהליך שהתנהל בחוסר סמכות. כל החלטה שניתנה קודם לכן מבלי שהתקיימה הסכמה מפורשת של שני ההורים – פתוחה לבחינה מחודשת. המשמעות המעשית של הלכה זו היא פתיחתם של הליכים רבים מחדש בבית המשפט לענייני משפחה. פסקי דין שניתנו בעבר מבלי קיומה של הסכמה מלאה הועברו לבדיקה מחודשת, ולעיתים בוטלו או תוקנו. הפסיקה הדגישה כי זכותו של הקטין אינה נפגעת גם אם חלף זמן מהותי מאז מתן פסק הדין בבית הדין הרבני. כל פגם בסמכות יש בה כדי להצדיק תיקון אפילו בדיעבד. בתי המשפט חזרו והבהירו כי הסמכות אינה עניין דיוני גרידא, אלא תנאי מהותי לתוקף ההחלטה. הפסיקה הנהוגה מחייבת את הערכאות לבדוק מראש ובאופן קפדני את אופן כריכת המזונות, אופי ההסכמה (אם קיימת), ומהות כתב התביעה. רק אם יימצא שכל תנאי הסמכות התקיימו – תישמר ההכרעה על כנה. מדובר במהלך שמחייב זהירות מקצועית רבה מצד כל באי-כוח ההורים בכל דיון עתידי.

היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטות בית הדין

לאחר שנקבע כי מזונות ילדים הם נושא שבסמכות עקרונית של בית המשפט לענייני משפחה בלבד, עולה השאלה באילו מקרים תתערב הערכאה האזרחית בפסקי דין של בית הדין הרבני. הפסיקה קובעת כי התערבות תתקיים כל אימת שקיימת חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות יסוד, או פסיקה שניתנה בלא עמידה בדרישות הסכמה. בג”ץ פסק כי כאשר מדובר בזכויות קטין, כל חריגה מהליך תקין מהווה פגם מהותי שיכול לבטל את תוקף פסק הדין. בתי המשפט לא הסתפקו בהצהרה על סמכות אלא גם דרשו עמידה באמות מידה שיפוטיות סבירות. במקרים שבהם פסקי דין של בתי הדין הרבניים כללו קביעות בלתי סבירות או חריגות מגדר ההיגיון המשפטי – הוכרזה בטלותם. לעיתים אף נדרשה השבה או תיקון של פסק הדין במסגרת הליך עצמאי בבית המשפט לענייני משפחה. במקרים רבים, גם כאשר לא הייתה בקשה לביטול פסק הדין, נפתח דיון מחדש מכוח שינוי נסיבות מהותי. הפסיקה הדגישה כי אין לייחס משקל עודף לסופיות כאשר מדובר בזכויות ילד. בתי המשפט רואים במנגנוני הביקורת על החלטות בתי הדין הדתיים לא כהתנגשות בין מערכות, אלא כחלק ממערכת הגנה חוקתית רחבה.

השלכות המהפכה הפרשנית על הייעוץ המשפטי

בעקבות השינויים שנקבעו בפסקי הדין האחרונים של בג”ץ, חלה חובה מקצועית על עורכי דין ומגשרים לעדכן את אופן הייעוץ המשפטי שהם מעניקים ללקוחותיהם. לא עוד די בהגשת כתב תביעה לבית הדין הרבני תוך כריכת מזונות ילדים, שכן עצם ההגשה אינה יוצרת סמכות. יש לבחון כל מקרה לגופו, לוודא קיום הסכמה ברורה ומדויקת, ולנתח את אופי ההליך בצורה קפדנית. יועצים משפטיים חייבים להסביר ללקוחותיהם כי כל תביעה למזונות ילדים עלולה להתבטל לחלוטין אם לא תוגש בערכאה המוסמכת. כמו כן, כל הסכם מזונות שאינו עומד באמות המידה שנקבעו בפסיקה – לא יאושר או שיבוטל. משמעות הדבר היא שעורך הדין שינסח הסכם שאינו חוקי עשוי לחשוף את לקוחותיו להליכים עתידיים. לאור זאת, מקובל כיום לראות בעקרונות שנקבעו בבג”ץ הנחיות מחייבות לכל נושא הקשור למזונות קטינים. ההנחיות מחייבות גם את יחידות הסיוע, את שירותי הרווחה ואת כלל הגורמים המטפלים במשפחות בהליכי פרידה.

השפעת פסיקות בג״ץ על בתי הדין הרבניים ועל פרקטיקת ההכרעה

לאחר פסק הדין של בג״ץ 5988/21, נדרשו בתי הדין הרבניים לבצע התאמות פרשניות ודיוניות מהותיות בנוגע לדיון במזונות ילדים. ההלכה שקבעה בג״ץ מחייבת כל ערכאה שיפוטית במדינת ישראל, לרבות בתי הדין הדתיים, לפעול בהתאם לעקרונות שנקבעו בה. לא עוד סמכות מכוח כריכה בלבד, אלא סמכות שמותנית בהסכמה מפורשת ופרטנית מצד שני ההורים. בנוסף, נדרש בית הדין לבדוק את קיומה של ההסכמה לא רק בשלב הפתיחה אלא לאורך כל מהלך ההליך. אם בשלב כלשהו מתעוררת התנגדות של אחד ההורים לקיום ההליך בערכאה הדתית, על בית הדין להפסיק את ההליך ולהעביר את הדיון לערכאה האזרחית. כמו כן, פסק הדין קבע כי על בתי הדין להימנע מדיון בעניין מזונות קטין גם אם הצדדים שותקים, כל עוד לא ניתנה הסכמה חיובית, אקטיבית, מפורשת ולא משתמעת. כתוצאה מכך, החלו בתי הדין להחזיר תביעות רבות לערכאות האזרחיות. במקרים אחדים, אף הודו דיינים כי פסקי הדין שניתנו בעבר בנושא זה ניתנו בחוסר סמכות. ההלכה החדשה יצרה הליך בקרה הדוק, שבו נבחנת כל תביעה לפי אמות מידה מחמירות ביותר. המגמה המסתמנת היא הגברת זהירות בפרשנות ובמענה לתביעות שנוגעות לזכויות של קטינים, במיוחד כאשר אין הסכמה ברורה או כאשר קיימים פערי כוחות בולטים בין ההורים.

היקפה הרחב של הזכות להליך הוגן עבור קטינים

אחד מעקרונות היסוד שנקבעו בפסיקות בג”ץ בענייני סמכות מזונות ילדים הוא עקרון ההליך ההוגן. מדובר בזכות חוקתית הנגזרת מהזכות לכבוד ומהעיקרון של הגנה שיפוטית אפקטיבית. זכות זו רלוונטית במיוחד כאשר הקטין אינו מיוצג בפועל או כאשר מתקיימת מגבלה על האפשרות שלו להביע את עמדתו או לממש את זכויותיו באמצעות בא כוח עצמאי. בג”ץ קבע כי ערכאה שיפוטית אינה רשאית להכריע בזכויות קטין מבלי להבטיח לו מסגרת דיונית הוגנת ושוויונית. אם לא ניתן ייצוג משפטי אמיתי, או אם מתקיימים תנאים דיוניים שמונעים בחינה מלאה של הצרכים הכלכליים של הקטין – תישלל הסמכות. מסיבה זו, החילו בתי המשפט מבחני ביקורת גם על תוכן פסקי הדין עצמם, ולא רק על השאלה האם ההליך נפתח כדין. אם ייקבע כי ההליך נוהל תוך פגיעה מהותית בזכויות הקטין – הסמכות בטלה. המשמעות היא שכל ערכאה, גם אם נפתחה בה תביעה למזונות באורח תקין, אינה מוסמכת להכריע לגופה של תביעה אם לא קיימה הליך משפטי תקני. הלכה זו מתיישבת עם עמדת בתי המשפט הבינלאומיים, המעמידים את טובת הילד ואת זכותו להליך הוגן בראש סולם העדיפויות.

הזכות לשינוי עתידי של מזונות למרות פסיקה קודמת

זכותו של קטין לקבל מזונות הולמת את צורכיו המשתנים לאורך השנים. בשל כך, גם כאשר ניתן פסק דין סופי ותקף, לא נשללת מהקטין האפשרות לעתור לשינויו בעתיד. פסקי הדין של בג”ץ חיזקו את העמדה שלפיה כל שינוי נסיבות מהותי מצדיק פתיחה מחודשת של שאלת המזונות, לרבות העברת הסמכות לבית המשפט לענייני משפחה. אם פסק הדין המקורי ניתן בערכאה לא מוסמכת, גם הסכמת ההורים אינה מהווה מחסום מפני תיקון. זכות זו עומדת לקטין באופן בלתי תלוי ברצון הוריו או בשיקוליהם האסטרטגיים. הפסיקה הדגישה כי קטין אינו יכול להיות כבול להסכם שאינו עומד עוד בטובתו. ככל שיתברר כי חל שינוי במצבו הבריאותי, החינוכי או הכלכלי – יש לפתוח את הדיון מחדש. אין מניעה ליזום את הבדיקה מחדש גם ביוזמת בית המשפט או שירותי הרווחה. בתי המשפט מחויבים לבחון כל עתירה לפי נתוניה הספציפיים, מבלי לתת משקל עודף להסכמות קודמות. זוהי גישה שמבוססת על עיקרון הדינמיות של צורכי הקטין, ומתאימה למשפט מודרני שבו הילד אינו עוד “אובייקט” להסדרים אלא נושא זכויות עצמאי.

הפסיקה כבסיס לחקיקה עתידית בנושא סמכות מזונות

בעקבות פסקי הדין של בג”ץ ובעיקר לאחר פסיקת בג”ץ בפברואר 2025, הועלו הצעות חוק שנועדו להחזיר לבית הדין הרבני את הסמכות לדון במזונות ילדים ללא צורך בהסכמה כפולה של ההורים. הצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (תיקון מס׳ 6) עמדה להצבעה בכנסת אך טרם עברה את הליכי החקיקה המלאים. משמעות ההצעה הייתה עקיפת פסיקות בג”ץ באמצעות חקיקה ראשית שתחיל דין חדש על סוגיית הסמכות. נכון למועד זה, ההצעה אינה בתוקף ולכן ההלכה שנקבעה בפסק הדין האחרון היא המחייבת. כל עוד לא שונתה החקיקה, אין מקום לסטות מהלכת בג”ץ, וכל ניסיון לפעול אחרת ייחשב לפעולה בניגוד לדין. יתרה מכך, גם אם תחוקק הצעה כזו בעתיד, היא תידרש לעמוד במבחני המידתיות, הסבירות והחוקתיות. כל חוק חדש שיבקש לשלול מהקטין את זכותו להליך עצמאי צפוי להיבחן מחדש בפני בג”ץ, שעשוי לפסול אותו אם ייקבע כי הוא עומד בניגוד לעקרונות יסוד. ההלכה הקיימת קובעת רף משפטי גבוה ביותר, המגן על הילד מפני פגיעות שנובעות מהסדרים משפטיים של הוריו. זוהי נקודת איזון מרכזית בין המשפט הדתי לבין מערכת דיני המשפחה האזרחיים, והיא אינה צפויה להשתנות כל עוד הזכות למזונות תיחשב לזכות חוקתית.