עגינות ביהדות

עגינות, על פי ההלכה היהודית, מתארת מצב שבו אישה נשואה אינה יכולה להינשא מחדש או לנהל חיים תקינים עם בן זוג אחר, בשל קיומו של קשר נישואין שלא ניתן לסיימו. באופן מסורתי, מושג העגינות יוחד למצבים שבהם בעלה של אישה נעלם, ואין ידוע אם הוא חי או מת. במצב זה, האישה נחשבת “עגונה“, כיוון שהיא קשורה הלכתית בנישואין לבעלה, ואין באפשרותה להשתחרר מהם. מושג זה נובע מהדינים ההלכתיים המחייבים גירושין באמצעות מתן גט שנעשה ביוזמת הבעל ובהסכמתו המלאה.

בעידן המודרני, השימוש במושג “עגינות” הורחב, והוא כולל גם מקרים נוספים, כמו סרבנות גט, מחלות קשות שמונעות את מתן הגט או סיטואציות שבהן בני הזוג נפרדו, אך אינם מסיימים רשמית את קשר הנישואין. בעיות אלו מעוררות שאלות הלכתיות ומשפטיות מורכבות, ולעיתים קרובות הן מובילות לתהליכים ארוכים בבתי הדין הרבניים. הקושי המרכזי טמון בדרישה ההלכתית לגירושין מוסכמים מצד הבעל, מה שמקשה במיוחד על נשים הנמצאות במצבים של סרבנות גט.

נושא העגינות מציף מתח בין ערכי ההלכה לשינויים חברתיים וערכים מודרניים, ובמרכזו עומד מאבק לשחרור נשים ממצבים של תלות במערכת הנישואין ההלכתית. לצד הניסיונות לשמר את המסגרת ההלכתית, פועלים כיום ארגונים חברתיים ורבנים חדשניים למציאת פתרונות הלכתיים, תוך מתן דגש על זכויות הנשים וחשיבות פתרון בעיית העגינות במקרים מגוונים ומורכבים.

הגדרת עגינות

העגינות היא מצב שבו אחד מבני הזוג נמצא בזיקה לנישואין אך לא יכול לממשם, כלומר הוא לא יכול להינשא מחדש ולא יכול להיות במערכת יחסים עם אדם אחר. בהגדרה המקורית, מדובר היה במצבים שבהם הבעל נעלם באופן מוחלט, ובשל חוסר המידע לגבי גורלו, האישה נותרה עגונה. ביהדות, עגינות היתה בעיה מאוד משמעותית במצבים בהם אדם יצא למסעות רחוקים, לעיתים תוך כדי מלחמות, וללא אמצעים טכנולוגיים להעברת מידע מהירה. המונח “עגונה” התפשט עם השנים לכלול גם נשים שהן לא יכולות להתגרש כתוצאה מסיבות שונות כמו סרבנות גט או בעיות רפואיות המונעות מהן נישואין מחדש.

אף שבימיו של התנא רבי יהודה הנשיא לא נרשמו תופעות כאלה, מכיוון שהיה קשה לעקוב אחרי בעלי נשים שנעדרו ממדינתם, במאה ה-20, בעידן המודרני עם הנגישות למידע, אנו עדים להתרחבות משמעותית בתופעה הזו. כיום, המונח “עגינות” כולל גם מקרים בהם בני זוג מסרבים לתת או לקבל גט, ובכך הם מעכבים את היכולת של בני הזוג להינשא מחדש ולחיות חיים שלמים.

מבחינת ההלכה, עגינה נחשבת לסבל מתמשך, שבו האישה לא יכולה להינשא מחדש ואף לא יכולה לקיים יחסים אינטימיים עם גברים אחרים, בשל הקשר ההלכתי והחוקי לנישואין הנוכחיים. במקרים של עגינות, הסבל הנפשי והחברתי הוא עצום, שכן מדובר לא רק במצב של אלמנות או חיי פרישות, אלא במצב שבו האישה נאלצת להמשיך להיות נשואה למישהו שלעיתים איננו נוכח פיזית או רגשית. בהיבט החברתי, מדובר גם במצב שבו האישה אינה יכולה לממש את צרכיה הרגשיים והחברתיים, דבר המוביל לתסכול נפשי.

ההגדרה ההלכתית של עגינות השתנתה במהלך השנים, והיום ניתן למצוא מצבים של עגינות שהיו מזוהים בעבר כבעיה בעיקר של נשים, אך כיום גם גברים יכולים להיתקל במצב של עגינות. הסיבה לכך נעוצה בשינויים החלים בחוקי הגירושין ובפסיקות הרבנים, שמאפשרות סנקציות חמורות כלפי מי שמסרב לתת גט או לעכב את הליך הגירושין בצורה מכוונת. התופעה היום היא נושא רגיש ודורש פתרונות משפטיים והלכתיים מורכבים.

עגינות בהיסטוריה היהודית

ההיסטוריה היהודית מלאה במקרים של עגינות, אשר היו תוצאה של בעיות הלכתיות שהתפתחויות ההיסטוריה לא הצליחו לפתור באופן מיידי. לדוגמה, במהלך תקופות מסוימות בהיסטוריה היהודית, הגברים יצאו למלחמות או למסעות לארץ זרה, ולא תמיד היה ניתן לאתר את מצבם. במקרים כאלה, נשים נותרו עגונות, משום שבעלי התפיסות ההלכתיות לא רצו להסכים לשחרר את האישה ממצבה, ובכך מנעו ממנה את האפשרות להינשא מחדש. במקרים אחרים, בעלי נשים נעלמו ללא עקבות, והם לא ידעו מה קרה להם, כך שלא ניתן היה לקבוע אם הם חיים או מתים, וכך האישה נשארה במצב של עגינות.

באופן כללי, ההיסטוריה היהודית הייתה תכופה במלחמות, מסעות וגלות, ולכן כל נושא העגינות היה נושא חשוב ביותר. כל סוגיה של עגינות הובילה לפסיקות הלכתיות שונות, והיו מקרים בהם הוחלט לשחרר את האישה ממצבה תוך כדי תיקונים הלכתיים מסוימים. כך למשל, הגמרא התייחסה למקרים בהם יש צורך להקל על אנשים שנעדרים למרחקים לצורך פרנסה, והאישה לא הייתה יכולה להינשא מחדש עד שבעלה יחזור. היו מקרים בהם הוקמו גופי תיאום לשחרור נשים עגונות, כאשר האישה לא זכתה לסיוע רב מבני משפחתה.

המקרה המוכר ביותר בהיסטוריה היהודית היה זה של מסעות הצלב. כאשר רבים מהגברים יצאו למסעות, גברים רבים לא חזרו. תופעה זו הציבה את הנשים במצב קשה, שכן לא היה כל מידע על מצבם של בני הזוג, ולא ניתן היה להניח בוודאות כי הם מתים. במקרים כאלה, היה צריך פתרון הלכתי שיעניק לנשים את הזכות להינשא מחדש או לפחות להשתחרר מהשפעתם של בעליהם.

הרחבת המונח “עגינות” לכדי סרבנות גט

המונח “עגינות” התפשט במהלך השנים והחל לכלול את המקרים בהם האישה לא מצליחה להוציא גט מבעלה גם אם הוא לא נעדר או לא נעלם. סרבנות גט היא תופעה נפרדת אך קשורה לעגינות, שבה האדם המוסמך, במקרה זה הגבר, מסרב לתת גט לאשתו למרות שבני הזוג נמצאים במציאות כלשהי שבה הגירושין אפשריים מבחינה הלכתית.

סרבנות הגט נחשבת לעבירה חמורה בהלכה היהודית, שכן היא עוסקת בזכויות אישה לממש את זכותה לחיים אישיים חופשיים. לפי ההלכה, האישה זכאית להתגרש בכל עת, אך אם הגבר מסרב לתת את הגט, הוא עוצר את חייה האישיים והחברתיים של האישה באופן קשה. מהעבר, היו דעות שונות בנושא זה, אך כיום יש כינויים ומוסדות שנוצרו כדי להילחם בתופעה.

חלק מהתופעות המוכרות שמצטרפות לסרבנות גט כוללות את תופעת “סחטנות הגט”. במקרה כזה, הגבר לא מסרב סתם לתת גט, אלא ממציא דרישות כלכליות או אחרות כדי לקבל תמורה על מתן הגט. תופעה זו היא בעייתית ביותר מבחינה הלכתית ומחייבת פתרון מהיר ויעיל.

הבעיה המרכזית בסרבנות גט היא שבעת שהאדם מסרב, האישה נשארת עגונה, כלומר היא לא יכולה להינשא מחדש, וכך היא חיה חיים חסרי עתיד אישי, שגורמים לה סבל ומתח נפשי. יחד עם זאת, גם גברים יכולים להיתקל בבעיית סרבנות גט מצד נשותיהם, אף שכמו שצוין לעיל, ישנם שינויים בהלכה לגבי המגבלות עליהם.

הדרכים שבהן רבנים ובתי דין רבניים פותרים את בעיית סרבנות הגט משתנות ממקרה למקרה, וישנם מקרים שבהם הם משתמשים בכוח כפייה או בענישה כדי לשחרר את האישה ממוסדות הגירושין.

העקרונות ההלכתיים של סרבנות גט

ההחלטות ההלכתיות בכל הנוגע לסרבנות גט קובעות כי הגט חייב להינתן מתוך רצון של הגבר או האישה ולא מתוך כפייה. הדבר מתבסס על עיקרון יסוד בהלכה, לפיו אין לכפות על בני זוג להיפרד בניגוד לרצונם. אם האישה רוצה להתגרש אך הגבר מסרב, זכותה של האישה לקבל גט לא נשללת, אך היא נאלצת להמתין עד שיבוצע הגירושין על פי ההלכה.

ההחלטות ההלכתיות לגבי סרבנות גט מבוססות בעיקר על העיקרון ההלכתי שאין לכפות על בני זוג להיפרד בניגוד לרצונם, ולכן יש הקפדה על המניע האישי מאחורי מתן הגט. את הגט יש לתת מרצון חופשי, מתוך תחושת הסכמה של שני הצדדים. עיקרון זה, הנקרא כפיית גט, מבוסס על פסיקה תלמודית המובילה להימנע מלהפעיל אכיפה ישירה על בני זוג. עם זאת, יש מצבים שבהם בתי דין רבניים יכולים להפעיל אמצעים שונים כדי לשכנע את אחד הצדדים לתת את הגט, מתוך מטרה להפסיק את הסבל הממשי והפיזי שנגרם עקב העגינות.

בהתאם להלכה, כאשר מדובר בסרבנות גט מצד הגבר, קיימת חשיבות רבה לפסיקות הרבנים על מנת לסייע לאישה להשתחרר מהמצב הזה. יש המצביעים על כך שבחלק מהמקרים ניתן להפעיל לחץ של הציבור או להטיל סנקציות שונות על מנת לשכנע את הסרבן להסכים למתן הגט. עם זאת, לעיתים מדובר במאבק ממושך, ולעיתים סרבנות הגט יכולה להימשך שנים רבות, מה שמקשה על האישה לחיות חיים נורמליים.

ההשלכות ההלכתיות של סרבנות גט יכולות להוביל לעונשים חמורים. במספר מקרים, חכמים רבניים מציינים כי גבר שסירב לתת גט יכול להיתקל בסנקציות של החרמת ציבור, שמנעו ממנו להימנע מלבצע את ההסכמים ההלכתיים. בנוסף, ישנם מקרים שבהם בתי דין אוספים עדויות וחוקרים את הנסיבות על מנת לשחרר את האישה מכבלי עגינותה. השיטות החדשות שפותחו בשנים האחרונות מצביעות על פתרונות שונים שמתמקדים בפתרון בעיית הסרבנות בצורה יסודית, תוך שמירה על העקרונות ההלכתיים.

ההשפעה החברתית של העגינות

העגינות, ובמיוחד סרבנות הגט, משפיעה לא רק על האדם עצמו אלא גם על הסביבה הקרובה לו, כמו משפחתו וחבריו. לאישה העגונה קשה לשלב את עצמה בחברה הנורמטיבית, שכן היא נמצאת במצב שבו היא לא יכולה להינשא מחדש, ואף לא יכולה להתממש בזוגיות אחרת. כיוון שלפי ההלכה האישה נשארת “נשואה”, היא נאלצת להתמודד עם תחושת בדידות חברתית ורגשית. הסבל הכללי יכול לכלול גם את הילדים, שכן אם האם נשואה על פי ההלכה, מדובר במצב שבו ההורים לא יכולים להתגרש ולהמשיך את חייהם בנפרד, דבר המשפיע על יציבות המשפחה.

בנוסף, העגינות יכולה להוביל לתחושת ניכור ותחושת עוול ממערכת הצדק. פעמים רבות נשים שמוצאות את עצמן במצב של עגינות מרגישות חסרות אונים אל מול מערכות משפטיות שנראות כלא נותנות את הדעת למצוקותיהן. רבים מהן עשויות להרגיש שהן נתונות לשיקול דעת של גברים בתפקידים בעלי השפעה, מה שיכול לעורר תחושות של חוסר שוויון. במקרים כאלה, קיימת תחושה הולכת ומתרקמת של “צדק לא מושג”, שגורמת לקיטוב חברתי בין המגדרים.

לאור זאת, רבים מהארגונים הפועלים היום במאבק למען פתרון בעיית העגינות מבקשים לשנות את המצב החברתי, וכוללים את נושא העגינות במאבק להבטחת זכויות נשים באופן כללי. אחת הדרכים להתמודד עם הבעיה היא על ידי פרסום פעולות ומודעות שמטרתן להעלות את המודעות הציבורית לנושא וללחוץ על בעלי ההשפעה במערכת הרבנית להוביל לפתרונות מהירים יותר.

במקביל, גם הגברים שנמצאים במצב של עגינות, במיוחד אלו שנשותיהם מסרבות לקבל גט, חווים את אותן תחושות של תקיעות חברתית. תופעה זו מעידה על כך שהעגינות יכולה להיות כבעיה חוצת מגדרים, ולמעשה השפעתה משפיעה על שני הצדדים המעורבים, גם אם בדרך שונה.

הסנקציות וההליכים המשפטיים של עגינות וסרבנות גט

בבתי הדין הרבניים קיימת מערכת של סנקציות שנועדו לשמש אמצעי אכיפה במקרים של סרבנות גט. הסנקציות הראשונות היו יחסית מקלות וכוללות את החרמתו של הסרבן, שמנעה ממנו להתקבל אל הקהל או להשתתף באירועים דתיים וקהילתיים. כיום ישנן סנקציות שונות, כולל עונשים כלכליים, שמטרתן להפעיל לחץ על הצד המסרב למלא את חובתו ולשחרר את הצד השני.

הסנקציות המשמעותיות ביותר הן אלו המגיעות מצד בתי הדין הרבניים, הכוללות את האיום בהטלת כנס כספי על בעל מסרב גט או בעניין של שלילת זכויותיו הרכושיות. מערכת בתי הדין הרבניים בישראל נוקטת בעונשים כלפי בני זוג שמסרבים לקיים את הליך הגירושין, במיוחד כאשר ישנה הוכחה של סירוב ממניע של רצון נקמה או מניע אישי אחר. החרמות ועונשים אלה מתקיימים כדי לשמור על הכבוד ההלכתי ולמנוע את סבלו של הצד המסורב.

במקרים קשים במיוחד, ניתן להפעיל את “העונש של בית דין” שמאפשר לבית הדין הרבני להטיל עונש על מי שלא מקיים את פסיקותיהם באופן ישיר. עם זאת, חשוב להדגיש כי חלק מהסנקציות הללו מתקבלות במצבים שבהם ישנן הוכחות חד משמעיות לסרבנות גט ממניע אישי או חסר בסיס. במקרים אחרים, בתי הדין נוטים לקחת בחשבון את המניעים השונים ולהתחשב במצב הרגשי של כל אחד מהצדדים.

הסעד המשפטי והחוקי לנשים עגונות בישראל

בישראל, החוק המודרני משלב את עקרונות ההלכה עם חוקים אזרחיים המיועדים להקל על מצבים של עגינות. המערכת המשפטית, בעיקר באמצעות בתי הדין הרבניים, עוסקת בהליכי גירושין ובסוגיות של עגינות, אולם במקרים מסוימים בתי המשפט האזרחיים מעורבים גם הם. במקרה של עגינות, נשים יכולות להגיש בקשות לסעד משפטי שנועד להכריז על מצבן כעגונה, ובכך לפתוח בפניהן את הדרך להינשא מחדש או להתחיל חיים חדשים. המטרה היא לאפשר לנשים עגונות להשתחרר ממצב של סבל מתמשך, בו הן לא יכולות להינשא מחדש או להקים משפחה.

בנוסף, ישנה אפשרות להפעיל אמצעים כלכליים, כמו קנסות או דרישה לשלם עבור עיכוב הגירושין. למרות זאת, פעמים רבות התהליך המשפטי יכול להיות ממושך מאוד, במיוחד כאשר מדובר בבעלים שמתעכבים בתהליך הגירושין מתוך מניעים של כעס או נקמה. במקרים אלה, פעמים רבות אין האישה יכולה להפסיק את המצוקה שלה ללא סעד משפטי ממלכתי. התערבות המדינה נעשית במקרים שבהם כל פתרון אחר נכשל, ועם הזמן קיימת מגמה להפעיל יותר אמצעים משפטיים כדי לעזור לנשים, למרות ההתנגדות לעיתים מתוך מוסדות דתיים שמבקשים לשמור על עקרונות ההלכה.

השפעת עגינות על חיי המשפחה

כמובן, עגינות אינה משפיעה רק על האדם העגונה עצמו, אלא גם על יתר בני המשפחה. ילדים שגדלים בבית עם אם עגונה עלולים לחוות קשיים רבים במישור החברתי, שכן האם לא יכולה להינשא בשנית ולעיתים אף אינה יכולה לפתוח דף חדש בחיים. עגינות הופכת לעיתים לקרקע פורייה למאבקים בין בני המשפחה, כשיש התמקדות באדם המסרב לתת גט והמאבק על זכויות הילד והסדרי המשמורת הופך לקשה יותר.

הבעיה המרכזית נעוצה בכך שהילדים גדלים בסביבה של מתח, חוסר יציבות ותחושת תקיעות. בנוסף, עבור האישה העגונה, יש תחושת בדידות שמתווספת לכך שהיא אינה יכולה להתחיל קשרים חדשים, דבר שגורם למועקה רגשית ואף לפגיעה בבריאותה. האתגרים החברתיים שמציבה העגינות לא פוסחים על ילדיה של העגונה, שבמקרים מסוימים עשויים להימנע מהקשר עם אחרים. הסבל הזה יכול להימשך לאורך זמן, מה שגורם להשלכות ארוכות טווח על בריאותם הנפשית של הילדים.

הצעות לפתרון בעיית העגינות

על מנת לפתור את בעיית העגינות באופן מהיר ויעיל יותר, ישנן הצעות שונות לשיפור המערכת המשפטית הקיימת כיום. אחת ההצעות המרכזיות היא הקפדה על אכיפת חוקים נרחבים יותר שמחייבים את בני הזוג לסיים את הגירושין במהרה ובאופן חופשי. הצעות נוספות כוללות את אפשרות להחמיר את הענישה נגד סרבני גט, במיוחד כאשר ברור שמדובר במניע של נקמה. רעיונות נוספים עוסקים בהגברת האכיפה של פסקי דין, כך שבני הזוג יתחייבו לעמוד בהם ולהימנע מהסחבת בתהליך.

הצעות נוספות נוגעות בשינויים עקרוניים במערכת המשפט הרבנית והרחבת סמכויות בתי המשפט האזרחיים. יש המציעים לקבוע מנגנוני אכיפה מחמירים יותר כלפי גברים שסרבו לתת גט, תוך התמקדות בהפעלת לחצים חברתיים וכלכליים אפקטיביים. העדפת פתרונות מהירים, שמאירים את הנושא בציבור ומפחיתים את הסבל הרב, היא דבר שמובילים אליו אנשי מקצוע שמבינים את החשיבות של שינויים מהירים בתחום זה.

הקשרים דתיים ותרבותיים לעגינות

בקרב הציבור הדתי, עגינות נתפסת כבעיה הלכתית מהותית, אשר יש לה השפעה רחבה על האישה הגוללת תסכולים רבים, אולם גם לחברה הדתית עצמה. יש המאמינים כי פתרונות דתיים יכולים להקל על מצוקת העגונה ולפשט את העניינים, והם טוענים כי יש לעשות שינוי במערכת ההלכה המובילה את תחום הגירושין. במיוחד בחברות מסורתיות ודתיות, פתרונות עגינות מבוצעים לא תמיד בעדכון מול המציאות המודרנית, דבר שמוביל למצבים מתמשכים של סבל.

הדתות השונות עוסקות בדרכים שונות לפתרון בעיית העגינות. לדוגמה, ביהדות יש את טקס הייבום, שבו שארי הבעל חייבים לשאת את האלמנה, ובכך לשחררה מעגינותה. אולם כל העניין של שימור ההלכה הדתית המובילה לעגינות נעשה בעייתי לעיתים. אחת ההשלכות המרכזיות של העגינות הדתית היא קיומם של פערים תרבותיים, אשר משפיעים על תפיסת החברה הדתית את האישה ואת זכויותיה.

ההשלכות המשפטיות של פסקי הדין הרבניים

השלכות פסיקות בתי הדין הרבניים על חיי העגונה רבות ומשמעותיות. לאור המצוקה שהסיטואציות הללו יוצרות, בתי הדין נדרשים לנקוט באמצעים שונים כדי לסייע לאנשים בשחרור מהעגינות. עם זאת, קיימת ביקורת רבה על מערכת בתי הדין הרבניים שמתקשה להפעיל אכיפה מספקת במקרים כאלה. פעמים רבות העגונות נדרשות להתמודד עם סחבת בתהליכים והיעדר פתרונות אמיתיים, דבר שמשפיע על מצבן הרגשי והחברתי.

מנגד, ישנה קבוצת דיינים שמבצעת מהלכים כדי לשחרר את העגונות, תוך הפעלת אמצעים כמו אכיפת עונשים כלכליים על בעלים סרבנים, או תביעות לפיצויים ממדינה, על מנת להבטיח את זכויות האישה.

ההיבט הכלכלי של העגינות

עגינות יכולה להוביל לבעיות כלכליות משמעותיות עבור האישה העגונה. אחת הבעיות המרכזיות היא אובדן כתובתה והזכויות הכלכליות שנקבעו לה במסגרת נישואיה. כתובה מהווה הסכם הלכתי המחייב את הבעל לממן את האישה במקרה של גירושין, אך כאשר האישה נותרת עגונה, היא לא תמיד זוכה לקבל את סכום הכתובה. בנוסף, מצב של עגינות עלול להוביל לאובדן זכויות סוציאליות, כמו דמי מזונות, שכן הבעל מסרב או לא יכול לשאת בהם.

במקרים רבים, גם בעיות רכוש מתעוררות, במיוחד כשישנו סכסוך על חלוקת רכוש במקרה של גירושין. לעיתים, הבעל מסרב לחלוק רכוש באופן הוגן ובעל עגינות מונע מהאישה לקבל את חלקה, גם כאשר ההחלטה ההלכתית היא ברורה. במצבים אלה, המערכת המשפטית מנסה להפעיל אמצעים כלכליים, כולל קנסות או פיצויים, כדי להניע את הבעל לסיים את ההליך בצורה תקינה. אולם, במציאות, פעמים רבות מדובר במאבק ממושך ויקר מאוד עבור האישה העגונה, שגם ככה נמצאת במצב קשה.

הטכניקות של סרבנות גט

סרבנות גט היא בעיה מרכזית במצבים של עגינות, וכדי להתמודד עם זה, ישנם בעלי דין מסוימים שמפתחים טכניקות שונות לסרב בתוקף. לעיתים מדובר בבעלים שנכנסים להליכי גירושין אך מסרבים לחתום על הגט, תוך שהם מציבים תנאים בלתי אפשריים, או דורשים פיצוי כלשהו. זה יכול להיעשות כתוצאה מרצון נקמה, מניעי כעס או יצירת לחץ כלכלי, או בשל רעיונות אידאולוגיים השוללים את המוסד של גירושין.

במקרים רבים, גם נושא סחטנות הגט משחק תפקיד בעגינות, כאשר בעל מסרב לתת גט לאשתו עד שהיא תסכים לתנאים שונים. זו תופעה שיש להתעמת איתה בשיטות משפטיות אפקטיביות, הכוללות גם הסברת הסכנות הכרוכות בשימוש במנגנונים כאלה. בכל מקרה, ברור כי הבעיה אינה פשוטה ולא ניתן לפתור אותה בקלות, מה שמוביל למצב מתמשך של סבל עבור האישה.

טקסי חליצה והיבום כפתרון לעגינות

ההלכה היהודית מתירה פתרונות שונים במקרים של עגינות, כמו טקסי חליצה והיבום. במקרים שבהם הבעל נפטר או איבד את כושר הגט שלו, ואלמנתו מעוניינת להינשא מחדש, ניתן לערוך את טקס החליצה או הייבום, בהם משתתף אחיו של הבעל ו”מחלץ” את היבמה מהחיבור ההלכתי שנוצר בעקבות מותו או אי אפשרות הגירושין. למרות שמדובר בהליך הלכתי מסורתי, הוא יכול להעניק לאישה את הזכות להתחתן בשנית ולשחרר אותה מעגינותה.

מובן שכל נושא היבום והחליצה נתון לדיון ולהלכה בכל חברה וקהילה דתית, והסוגיות הללו עדיין מעוררות הרבה תחומים של מחלוקות ותהיות. דינמיקות משפטיות שונות קיימות במדינות שונות, ובחברות מסורתיות רבות התהליך לא תמיד מתבצע ביעילות ודיוק הרצוי. עם זאת, זו הדרך המקובלת ביותר לשחרור עגונות באמצעות ההלכה.

תפקיד הציבור במצבי עגינות

בקרב הציבור הדתי והמסורתי קיימת מודעות הולכת וגדלה לבעיה של עגינות, ולכן הקימו ארגונים שונים שמסייעים לנשים שנמצאות במצב זה. ארגונים אלו עוסקים במתן סיוע משפטי וכלכלי לנשים עגונות, כולל תמיכה במאבק להכרה בהן כעגונות ופתרון מצבן באמצעות הליכי גירושין משפטיים מהירים. פעילותם כוללת גם לובי להשגת תקנות חדשות, קידום חוקים מותאמים יותר למציאות המודרנית ולהקל על עגינות, וכן מתן תמיכה נפשית וחברתית לאנשים במצב זה.

מנגד, גם במגזר החילוני נוצרו ארגונים ועמותות שמבקשות לעזור לנשים מסורבות גט. בארגונים הללו מתגייסים משפטנים, כלכלנים ועובדים סוציאליים שמסייעים לנשים להתמודד עם המערכת ולעיתים אף מצליחים לקצר את הליכים שנדמו כבלתי אפשריים. הפוליטיזציה של הבעיה נמשכת גם כיום, ואילו הקהילה החרדית ממשיכה לפעול לשמר את המצב ההלכתי הקיים.

הסטיגמה והיחס הציבורי לעגונות

עגינות היא נושא טעון מאוד מבחינה חברתית, כאשר עדיין קיימת סטיגמה כלפי נשים שמצבן הפוליטי וההלכתי מחייב אותן להישאר עגונות. לעיתים קרובות, עגונה נתפסת כמי שגרמה לסבל ולרגעי קשים לבעלה, או שמוזנחת חברתית בשל מצב הנישואים הבעייתי שלה. לכן, החשיבות של העלאת המודעות הציבורית לנושא ולהציג אותו כמקרים של עוול חמור נעשה ע”י ארגונים ופעילים במגזר החילוני והדתי גם יחד.

הצורך בפתרונות מהירים ונכונים לעגינות הולך ונעשה מוכר יותר, בעיקר בזכות פעולות תקשורת שמביאות את הנושא לתודעה הציבורית ולדיון ציבורי רחב יותר. עם זאת, עדיין יש הרבה מה לעשות על מנת להקל על הנשים שמצבן מאתגר, ובייחוד כדי לשנות את היחס החברתי כלפין.

העקרונות ההלכתיים שעומדים מאחורי עגינות

מבחינה הלכתית, עגינות הינה מצב מסובך מאוד שבו אישה נותרת מסורבת גט בשל חוקים דתיים המופעלים ביהדות. העקרון המרכזי שעומד בבסיס תופעת העגינות הוא התעקשות על שמירת האידאולוגיה ההלכתית הקשורה לנישואין וגירושין. ההלכה היהודית מייחסת חשיבות רבה לקשר הנישואין, וכתוצאה מכך ישנם חוקים וכללים מסובכים שמגבילים את האפשרות להיפרד גם כאשר בני הזוג מעוניינים בכך.

במרכז ההלכה עומדים שינויים ואינטרסים שונים כמו הסכם הכתובה, וודאות מינית ורגשית למקרה של גירושין, וכן שמירה על כבודם של כל בני הזוג. לצד זאת, יש מקום רב להקלות ולהתאמות במצבים מסוימים, במיוחד במצבים של סרבנות גט, כאשר המערכת ההלכתית צריכה להתאים את עצמה למציאות החדשה.