ראש השנה הראשון אחרי הגירושין היה אחד הרגעים הקשים והטעונים ביותר בחיי. התעוררתי לבוקר חמים, מבעד לחלון, ראיתי את השמש זורחת אבל הרגשתי כאילו כל אור שהיא משדרת הוא רק תזכורת לחושך שעטף את חיי. במשך שנים רבות, ראש השנה היה זמן של חיבור משפחתי, של אכילה משותפת של תפוח בדבש ותפילה לשנה מתוקה. השנה, הכל היה שונה.
הילדים, שניים שנעים בין גיל שש לעשר, לא איתי. הם בילו את החג עם אביהם, במעבר לתחום חדש של חיים ללא אמא צמודה לצידם. החיוכים שלהם, שמתחלפים במצבים הרגועים והכועסים, אינם מלווה אותי. אני רואה את התמונה הגדולה יותר, את הדמיון המתמשך שבו הם מחלקים את הזמן שברשותם בין שני הורים, ואני מרגישה את העצב חודר לכל שדרות נפשי.
בשעות הראשונות של היום, ניסיתי להעסיק את עצמי בעשייה – לקשט את הבית, להכין ארוחת חג, לשים לב לכל פרט קטן שהקפתי אותו כל שנה, אבל הפעם, הרגשתי שכל מה שאני עושה הוא בעיקר כדי לנסות למלא את החלל העצום בליבי. ההתארגנות הרגישה שונה, כמעט טקסית, כמו פעולה שגרתית שביצעתי בלא תשוקה. ככה זה כשאתה פועל מתוך צורך למלא את הריק, ולא מתוך שמחה.
ברקע, השעון עוקב אחרי כל דקה שמתרחקת מהפגישה שלי עם הילדים. אני יושבת לבדי, מתלבטת אם לנסות להתקשר, לשאול איך הם מרגישים, לשמוע את קולם או אם עדיף לי לחכות, ולשמור את הקול שלי רק לעתיד שבו נוכל לחזור לדבר בלי עכבות.
כשהערב מתקרב, אני לא יכולה להתעלם מהמחשבות שמקיפות אותי. אני מדמיינת את הבית שבו הם אוכלים, את השולחן שסודר כמו שהיינו מסדרים, ואת ההורה החדש שברקע מנסה לקחת את המקום שלי, למרות שאני יודעת שהוא לא יכול להחליף אותי.
אני זוכרת את הרגעים של הקסם שנכנסו לחיים שלי לפני שנים רבות, כשהילדים היו קטנים יותר, כשהראש שלי היה מלא באופטימיות ובטחון. כל דבר סביבי היום נראה כמו תזכורת למה שהיה, מה שיש ומה שעתיד להיות. אני נושמת עמוק, מנסה למצוא את השקט בתוך כאוס, את הרגעים הקטנים של שלווה בתוך המהומה הפנימית.
בפני החג, אני מנסה למצוא את הכוחות שלי מחדש. אני עוסקת במחשבות על השנים הבאות, על איך אוכל לבנות מחדש את הקשר עם הילדים, איך להיכנס לתקופה הזו בכוחות מחודשים. זה לא קל, אבל אני יודעת שאם אני יכולה לשרוד את היום הזה, אז אני יכולה להתמודד עם כל דבר שיבוא אחריו.
כשהערב מתקרב, אני משיבה את עצמי מהרהורי העבר ונוגעת במציאות של ההווה. השולחן שלי, אותו סידרתי עם המנות המסורתיות, נראה לי ריק במובנים רבים. התפוח בדבש שאוכל לבד אינו מצליח לספק את המתיקות האמיתית שהייתה נובעת מחגיגה משפחתית. אני קוטעת את ההתעסקות עם ההכנות ומעבירה את המחשבות שלי לפעולה מועילה. אני מוצאת את עצמי יושבת עם ספר טוב, מנסה למצוא קצת שקט בתוך הלילה השקט והמעיק. לפעמים המילים שבספרות מצליחות להרגיע אותי יותר מכל דבר אחר.
במהלך הערב אני פונה לטלפון, לאו דווקא כדי לשוחח עם הילדים, אלא כדי לשמוע קול חבר או חברה. הידיעה שיש מישהו שיכול להבין אותי, שמוכן להקשיב ולתמוך, מספקת לי קצת הקלה. הם מייעצים לי לנסות ולהתרכז במה שיש לי, לבחון את הדברים שהשגתי ואת הכיוונים החדשים שנפתחים לי. הדבר הנכון יהיה להחזיק את עצמך חזק בזמן כזה, ולזכור שאת מתמודדת עם האתגרים בצורה אמיצה.
לאורך הלילה, אני מתמודדת עם הדמעות. כל סרטון של חגיגה משפחתית שהייתה, כל תמונה מהעבר שצפה בזיכרון, מחזירה אותי לתקופות יפות יותר. החג הזה מהווה נקודת מפנה, הוא חלק מהתהליך שבניית חיים חדשים ללא בן הזוג הקודם. אני מזכירה לעצמי שבכל התחלה יש גם סוף, ושכל סוף הוא גם הזדמנות חדשה.
בבוקר שאחריו, אני מוצאת את עצמי מרוכזת במחשבות על העתיד. אני מתכננת את הצעדים הבאים שלי, את הדרך שבה אוכל לשפר את עצמי ולהתפתח. אני יודעת שהדרך עוד ארוכה, ושתהיה לי תקופה של התאוששות, אבל גם הפעם הראשונה של חגים ללא הילדים תשמש כזרז לבניית חיים חדשים. אני מכירה בכך שהשנה, החג היה שונה, אך זה לא אומר שיהיה כך גם לשנים הבאות.
אני מחליטה לפתוח את דף חדש ולברך את השנה החדשה בבריאות נפשית טובה ובאומץ לב. ההתחלות החדשות דורשות זמן וסבלנות, ואני מוכנה לקבל את כל מה שיבוא. אני יודעת שמסע ההתאוששות הזה הוא חלק מהדרך, ואני לוקחת את הדברים צעד אחרי צעד, עם תקווה שתגיע שנה מתוקה ומלאה בברכות חדשות.
במשך יום החג אני מוצאת את עצמי נודדת בין פעילויות שונות, כל אחת מהן מנסה למלא את החלל שהשאירו הילדים. אני עוסקת בפרויקטים קטנים בבית, מנסה להחזיר קצת סדר ושגרה. כל פריט שאני מניחה במקום חדש, כל שיפוץ קטן, מעניק לי תחושת שליטה ושלווה בתוך הכאוס הרגשי. תהליך זה הוא כמו טקס של ניקוי מחדש, שבו אני מנסה לנקות גם את נפשי מהעבר ולבנות את עתידי החדש.
אני גם מביטה בטלוויזיה, לעיתים משוטטת בין ערוצים שמציגים את חגיגות ראש השנה במציאות אחרת, שלא שייכת לי יותר. אני רואה משפחות שמקיימות את החג עם ילדים, אוכלים, צוחקים ומשתפים חוויות. לעיתים זה מרגיש כמו תזכורת כואבת, אך לפעמים זה גם נותן לי השראה להבין שאני יכולה ליצור מסורת חדשה עבור עצמי. אני מתחילה לחשוב על דרכים שבהן אוכל לשמור על קשר עם ילדיי גם אם הם אינם איתי במהלך החג, ואיך אוכל לעזור להם להרגיש שותפים לחגיגות גם מרחוק.
כשהערב נמשך, אני מוצאת את עצמי יושבת עם כוס תה חם, ובוחרת לכתוב ביומן אישי. הכתיבה נותנת לי מקום לבטא את רגשותיי ולהבין את התחושות שלי בצורה ברורה יותר. אני כותבת על החוויות שלי, על האתגרים שאני נתקלת בהם, ועל התקוות שלי לשנה החדשה. הכתיבה גם מסייעת לי להרגיש כאילו אני מנהלת שיחה עם עצמי, מבהירה את מטרותיי ומקנה לי כוח להמשיך.
אני פונה ליצירת קשרים עם משפחה וחברים, משתפת אותם בתחושותיי ובמה שעובר עליי. השיחות עם בני משפחה קרובים נותנות לי חום ותמיכה, ועוזרות לי להרגיש שאני לא לבד. אני מסבירה להם את התהליך שאני עוברת ומבקשת מהם לתמוך בי, לא רק בשיחה אלא גם בהבנה ובסבלנות.
במהלך היום והערב אני מוצאת זמן להרהר ולהתארגן לקראת השנה החדשה. אני עושה רשימה של מטרות אישיות שאני רוצה להשיג, מה אני רוצה לשנות ומה אני רוצה לשמר. אני מייחסת חשיבות רבה לחיזוק עצמי, ויודעת שזה זמן טוב להתחיל לבנות מחדש את האמונות שלי, את האופטימיות שלי, ואת הכיוונים החדשים שאני רוצה לחקור.
היום מסתיים ואני הולכת לישון עם תחושה מעורבת – של עצב מהעבר, אך גם עם תקווה לעתיד. החג הראשון שלא חוויתי עם הילדים היה מאתגר, אבל הוא גם סיפק לי הזדמנות להתחיל מחדש. אני יודעת שהדרך להחלמה היא תהליך ארוך, אבל אני לוקחת את השיעורים שנלמדו ומביאה אותם עימי לשנה החדשה. אני משאירה את הלילה מאחורי ומביטה לעבר הימים הבאים, מלאת תקווה שהעתיד יהיה מלא באור ובהזדמנויות חדשות.
התחלות חדשות בלב חדש
לאחר יום החג, אני ניגשת ליום שאחריו עם תחושת רעננות. החג הראשון אחרי הגירושין היה מסע של תהליך עצמי, שבו אני פוגשת את עצמי מחדש ומבינה את עומק השינויים שאני עוברת. זו הזדמנות להבין איך אני רוצה להמשיך את הדרך שלי ולבנות חיים חדשים מהבסיס. אני לא מתעלמת מהכאב, אך אני גם לא מתמקדת בו בלבד. אני מנסה לבנות גשר מהעבר לעתיד, ולהבין כיצד לחצות את הנהר הזה בצורה טובה יותר.
יצירת קשרים חדשים ותמיכה
אני פונה לקרובים אליי ומבקשת מהם תמיכה, גם אם זה בשיחה פשוטה או בתמיכה נפשית. אני משתפת את הסיפור שלי עם חברים ובני משפחה, ומשתדלת לשמוע את נקודת המבט שלהם. זהו לא רק תהליך של שיתוף אלא גם של חיפוש אחר חיזוק נפשי. התמיכה הזו נותנת לי תחושת שייכות ויכולת להתמודד עם הכאב בצורה בריאה.
הבנה של הכאב וההחלמה
אני מתמקדת במתן מקום לכאב ובמימוש האפשרות להחלמה. אני מבינה שהחג הראשון הוא חלק מהתהליך, ואינו מייצג את כל הדרך שלי. אני מתכוונת לקבל את הרגשות שלי בצורה בריאה, ולפנות לעזרה מקצועית אם אני מרגישה צורך בכך. התמקדות במניעת הטעויות שעשיתי בעבר והבנה של מה שנדרש ממני כדי להתקדם קדימה עוזרת לי לתכנן את הצעדים הבאים בצורה מושכלת.
תחילת השינוי
היום שאחריו הוא גם הזדמנות להתחיל לשנות דברים. אני קובעת מטרות חדשות, כמו פיתוח תחביבים חדשים, התחלה של מסלול לימודים, או פיתוח קשרים חברתיים חדשים. זו ההזדמנות שלי לתכנן מחדש את החיים שלי בהתאם לתקוות והשאיפות שלי. אני מבינה שכל שינוי כזה הוא צעד נוסף בתהליך ההחלמה ובבניית הזהות החדשה שלי.
תכנון לעתיד הקרוב
אני מתחילה לתכנן את העתיד הקרוב, ולוודא שהצעדים שאני נוקטת בהם הם אלה שיביאו לי סיפוק ושמחה. אני שואלת את עצמי שאלות כמו: מה הם הדברים שאני רוצה לשנות בחיי? מהן הפעילויות שיכולות לשמח אותי ולהביא לי תחושת השגה? אני יוצרת תוכניות קטנות ומעשיות שיכולות לסייע לי להגיע ליעדים שאני קובעת.
הכנה לקראת החג הבא
אני מבינה שהחג הראשון אחרי הגירושין הוא רק התחלה. אני מתחילה לחשוב על איך אני רוצה לחגוג את החגים הבאים, ואילו מסורות חדשות אני רוצה להקים. אני מתכננת כיצד לשלב את הילדיי בצורה שתשמח אותנו ותעזור לנו ליצור זיכרונות חיוביים גם אחרי השינויים. המטרה שלי היא להפוך את החגים הבאים לחוויות משמעותיות ומשמחות, גם אם זהו חלק מהמעבר שלי לחיים חדשים.
תחושת סיום והתחלה
הערב, כשאני שוכבת במיטה, אני מרגישה שאני נמצאת בנקודה חדשה ומרעננת בחיי. החג הראשון היה קשה, אבל הוא גם נתן לי תובנות רבות על עצמי ועל הדרך שלי קדימה. אני לוקחת את החוויות והלקחים שלמדתי ומביאה אותם איתי לשנה החדשה, עם תקווה ותחושת ביטחון שאני יכולה להתמודד עם האתגרים ולהבנות חיים חדשים עם משמעות.
אני מבינה שזו הזדמנות ליצור סיפור חדש עבור עצמי, ולחוות את החיים בצורה שונה. החג הראשון אחרי הגירושין לא היה פשוט, אבל הוא גם פתח בפני דלתות חדשות והזדמנויות. אני נוגעת בהתחלה החדשה הזו עם לב פתוח, ומביטה קדימה בעיניים מלאות תקווה.