עלייה בגירושין כתוצאה ממחלות נפש

הקשר בין בריאות הנפש לבין יציבות זוגית הפך בשנים האחרונות למוקד עניין הולך וגובר בקרב אנשי מקצוע, משפטנים, מטפלים זוגיים ומקבלי החלטות בתחום דיני המשפחה. מגמת העלייה באבחון של מחלות נפש, קשות וקלות כאחת, בשילוב עם העלייה ברמות הדיווח, המודעות והחשיפה, יצרה מציאות שבה יותר ויותר זוגות בישראל נאלצים להתמודד עם משבר זוגי חריף, שמקורו או שהשפעתו נובעת ממצב נפשי שאינו יציב של אחד הצדדים. במצבים אלו, ניכר כי המחלה הנפשית חורגת מהשפעתה על האדם החולה בלבד, וחודרת לתוך מרקם חיי המשפחה, משבשת את הדינמיקה הזוגית ולעיתים מערערת לחלוטין את יסודות התא המשפחתי.

גירושין על רקע מחלת נפש מעלים סוגיות משפטיות, מוסריות וחברתיות מורכבות. אין מדובר במצבים של תחושת “אשמה” קלאסית או של כישלון זוגי רגיל, אלא בתהליכים מתמשכים של שחיקה, עייפות, פגיעות חוזרות ונשנות, ולעיתים גם תחושת איום ממשי על שלומם של בני הבית. בן הזוג הבריא, שלעתים שימש כמטפל בפועל במשך שנים, מוצא עצמו נקרע בין נאמנותו לבין תחושת אחריותו לעצמו ולילדיו. שאלת הלגיטימיות של סיום קשר עם אדם חולה בנפשו הופכת לטאבו חברתי ומוסרי, אך דווקא מתוך השבר הזה עולה הצורך לדון בו בגלוי, ברגישות ובדיוק משפטי רב.

מערכת המשפט בישראל נדרשת להפעיל שיקול דעת עדין, לאזן בין זכויות היסוד של אדם הלוקה בנפשו ובין זכותו של בן הזוג הבריא לחיים תקינים, יציבים וחופשיים מאיום מתמשך. במקביל, נבחנת טובת הילדים בכל מקרה ומקרה, תוך שילוב של חוות דעת מקצועיות, אבחונים פסיכיאטריים, תסקירים סוציאליים וראיות מהשטח. המציאות מלמדת כי אין תבנית אחת או פתרון אחיד, אלא ריבוי של מצבים אנושיים מורכבים, בהם החוק נדרש לפעול לא ככלי טכני בלבד, אלא ככלי מוסרי ומעצב מציאות.

הקשר שבין מחלות נפש ופרוק התא המשפחתי

מחלות נפש הינן חלק אינטגרלי מהמציאות החברתית והרפואית בישראל ובעולם. בעשורים האחרונים ניכרת עלייה משמעותית במודעות הציבורית ובהכרה המשפטית בקיומן של הפרעות נפשיות מגוונות, אשר חלקן משפיעות לא רק על האדם הלוקה בהן אלא גם על המעגל הקרוב אליו, בני זוג, ילדים, וחברים קרובים. בתוך כך, גירושין הפכו לתופעה נפוצה יותר בקרב זוגות אשר אחד מהם אובחן עם מחלה נפשית כרונית או אקוטית. יש לבחון את התופעה מזווית משפטית, חברתית ונפשית, תוך התמקדות במורכבויות המתעוררות כאשר אדם מנסה לפרק את התא המשפחתי מתוך רצון להגן על עצמו או ילדיו מפני השלכות של חוסר איזון נפשי מתמשך של בן הזוג.

בתי המשפט ובתי הדין הרבניים נדרשים להתמודד עם מקרים שבהם עולה טענה למחלות נפש כסיבה מרכזית לגירושין. הטענה אינה פשוטה לבירור, שכן לעיתים מדובר באבחונים רפואיים מובהקים המגובים במסמכים פסיכיאטריים, ולעיתים מדובר בהתנהגויות חוזרות ונשנות אשר מצביעות על חוסר יציבות נפשית גם בהיעדר אבחון פורמלי. ברוב המקרים, כאשר מוגשת תביעה לגירושין על בסיס מחלה נפשית, יש צורך בהוכחות אובייקטיביות, חוות דעת רפואיות ולעיתים אף עדויות של בני משפחה. השאלה המרכזית היא האם המחלה הנפשית פוגעת ביכולת לקיים חיים משותפים תקינים, והאם היא יוצרת סיכון ממשי לבן הזוג השני או לילדים.

אין הכרח שמחלת הנפש תבוא לידי ביטוי באלימות פיזית או מילולית מובהקת כדי להצדיק גירושין. לעיתים עצם הקושי בניהול חיים תקינים, חוסר היכולת לשאת באחריות הורית, התפרצויות בלתי נשלטות או חרדות קשות, עלולים להוות עילה מוכרת להתיר קשר נישואין. הדין העברי אמנם מחייב שיקול דעת מוסרי והלכתי נרחב, אך גם הוא מכיר באפשרות שבן זוג לא יוכל להמשיך לחיות עם אדם שסובל מהפרעה נפשית שאינה מטופלת או שמסכנת את שלום הבית.

התפרקות הדרגתית של התא הזוגי

במקרים רבים, בני הזוג של הלוקים במחלות נפש מתארים תהליך ארוך של התרופפות הקשר, ריחוק רגשי, חשש יומיומי מפני תגובות בלתי צפויות, ונפילה מתמשכת לתוך מערכת יחסים חד צדדית. במצב כזה, הגירושין אינם “פתרון מהיר” אלא תוצאה כואבת של שחיקה מתמשכת. מהלך זה מלווה בדרך כלל בניסיונות רבים לשיקום, טיפולים זוגיים, הפניות לגורמים מקצועיים ולעיתים גם לחץ מצד המשפחה להימנע מפירוק הבית. רק כאשר ברור כי אין דרך אחרת להבטיח את שלומם הנפשי והפיזי של בני הבית, מוגשת תביעה לסיום הקשר.

התמודדות עם בן זוג הסובל מהפרעת אישיות גבולית, דיכאון כרוני, מאניה דיפרסיה או סכיזופרניה, מלווה לרוב באתגרים קשים במיוחד. ישנם מקרים שבהם בן הזוג הבריא נאלץ לשמש גם כמטפל, גם כהורה יחיד בפועל וגם כמפרנס העיקרי, מה שמייצר עומס רגשי ותחושת בדידות קשה. לאורך זמן, תפקידים כפולים אלה שוחקים את החוסן הנפשי של בן הזוג הבריא, אשר עשוי לחוש שאין לו ברירה אלא לפרק את הקשר כדי להבטיח לעצמו ולילדיו יציבות והמשכיות.

לא כל בני הזוג של חולים נפשית בוחרים להתגרש. ישנם אנשים שמוצאים כוחות ללוות את בן זוגם לאורך חיים שלמים, תוך תמיכה, קבלה והסתגלות. אולם, ככל שהמחלה מחריפה והטיפול בה נעשה קשה או בלתי אפשרי, כך גוברת הסבירות לגירושין. לעיתים המחלה עצמה מביאה להתפרצות אלימה, לעזיבה פתאומית של הבית או לניתוק מהמציאות, ואז נדרשת התערבות משפטית מהירה, גם לצורכי הגנה וגם לשם מיסוד סיום הקשר בדרך חוקית ומוסדרת.

סוגיות משפטיות בגירושין בעקבות מחלה נפשית

כאשר אחד מבני הזוג מבקש להתגרש כתוצאה ממחלת נפש של השני, יש לבדוק האם קיימת עילת גירושין מוכרת לפי הדין האזרחי או הדתי. הדין האזרחי, המתבטא בעיקר בבית המשפט לענייני משפחה, מתמקד ברצונו של אדם לסיים את הקשר מתוך טענה לכשל חמור בחיים המשותפים, כאשר המחלה הנפשית יכולה להוות ראיה נסיבתית לאותו כשל. מנגד, בבתי הדין הרבניים, נדרשת לעיתים עילה מובהקת יותר, כגון טירוף הדעת, אשר מוכח באמצעות חוות דעת של פסיכיאטרים מומחים ובאישור בית הדין.

המשפט הישראלי אינו מחייב הוכחת אשמה כדי להפסיק קשר נישואין, אך הוא בהחלט מתחשב בנסיבות. כאשר מחלת הנפש מונעת מהאדם החולה לתפקד כהורה, או כאשר היא מהווה סיכון לילדים, הדבר עשוי להשפיע גם על סוגיות משמורת, זמני שהות וחלוקת אחריות הורית. לעיתים מונעים מההורה החולה לראות את ילדיו ללא פיקוח, ולעיתים נדרש צו הגנה. בנוסף, במקרים מסוימים המחלה עשויה להשפיע על החלטות כלכליות, למשל, האם יהיה זה צודק לחייב אדם בתשלום מזונות כאשר הוא אינו כשיר לעבוד או מתמודד עם לקות נפשית חמורה.

שאלת האחריות ההורית הופכת מורכבת פי כמה כאשר יש צורך באיזון עדין בין שמירה על זכויות ההורה החולה לבין הבטחת טובת הילד. בתי המשפט נוהגים למנות אנשי מקצוע שיעריכו את המסוגלות ההורית בפועל ולא רק את האבחנה הרפואית. יש להבחין בין מצב שבו ההורה מתמודד עם קושי מסוים אך עדיין מסוגל לנהל קשר בריא עם ילדיו, לבין מצב שבו ההתנהגות הנובעת מהמחלה מסכנת את הילד פיזית או נפשית. גם במקרה זה, הגירושין עשויים להפוך למפלט עבור בן הזוג הבריא, אך גם למנגנון שמגן על הילדים.

השלכות רגשיות וכלכליות של הגירושין

הבחירה להתגרש מבן זוג חולה נפש אינה פשוטה, לא מבחינה מוסרית, לא רגשית ולא מעשית. לעיתים האדם הבריא נקרע בין רגשות אשמה כלפי בן זוגו לבין אחריותו כהורה או כלפי עצמו. ההתמודדות עם תגובות חברתיות, תחושות כישלון, ביקורת מהסביבה ולעיתים גם סחיטה רגשית מהצד השני, מקשות מאוד על תהליך הפרידה. לכן, נדרש ליווי מקצועי משולב, פסיכולוגי, משפטי וקהילתי, שיסייע לאדם לבצע את ההחלטה מתוך הבנה מלאה של כל ההשלכות.

מבחינה כלכלית, הפרידה מבן זוג שאינו מתפקד עלולה להטיל על הצד הבריא נטל כבד. לא אחת נדרש הורה אחד לשאת לבדו בהוצאות הבית, בגידול הילדים ובמימון טיפולים רפואיים לצד תשלומים הקשורים להליך הגירושין עצמו. כאשר מתבקש לפסוק מזונות לצד חולה נפש, ייבחן מצבו הכלכלי, כושרו להשתכר, ולעיתים אף ימונה לו אפוטרופוס שינהל את ענייניו הכספיים והמשפטיים.

בתי המשפט אינם ששים למהר לפרק קשר נישואין כאשר יש תקווה לטיפול ושיקום, אך הם גם לא מתעלמים מהמציאות. אם ניכר כי המשך הקשר מסב נזק למעגל הקרוב, והמחלה אינה נשלטת או מטופלת, תינתן האפשרות המשפטית לסיים את הנישואין תוך הגנה על הזכויות של שני הצדדים, הן של האדם הבריא והן של החולה.

חלוקת רכוש כשאחד מבני הזוג מתמודד עם מחלה נפשית

בעת גירושין, אחת הסוגיות המרכזיות והטעונות ביותר היא חלוקת הרכוש המשותף. כאשר אחד מבני הזוג מאובחן עם מחלה נפשית, עלולה להיווצר תחושת אי־שוויון מהותית במהלך ההליך, ולעיתים אף עולה השאלה האם יש לשקול את מצבו הנפשי כנסיבה המצדיקה סטייה מהאיזון הרכושי הרגיל. הדין הכללי בישראל קובע, כי הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין יחולק בחלקים שווים בין בני הזוג. ואולם, כאשר מדובר במצב רפואי חריג או בעל השלכות כלכליות ממשיות, רשאי בית המשפט לשקול חריגה מהאיזון הרגיל, בנסיבות חריגות המצדיקות זאת מטעמי צדק.

בפסיקה קיימת הכרה בכך שמחלת נפש חמורה ומתמשכת, אשר הובילה את בן הזוג הבריא לשאת לבדו בנטל הכלכלי לאורך שנים, עשויה להצדיק תוצאה של חלוקה בלתי שווה. למשל, במקרים שבהם בן הזוג הבריא מימן טיפולים רפואיים יקרים, נשא בהוצאות התחזוקה השוטפת של התא המשפחתי והיה אחראי על גידול הילדים ללא שותפות ממשית של הצד השני. יחד עם זאת, על הטוען לחריגה מהאיזון להציג ראיות ברורות, כגון תלושי שכר, מסמכים רפואיים, תיעוד של תרומות כלכליות חד צדדיות לאורך זמן, וחוות דעת מומחים.

לצד שיקולי הצדק, יש להביא בחשבון את זכויותיו של בן הזוג החולה. גם אם מצבו הנפשי מנע ממנו לתרום באופן שווה, אין בכך כשלעצמו לשלול ממנו את חלקו בזכויות הכלכליות שנצברו בנישואין. בתי המשפט מקפידים לאזן בין ההגנה על החולה, לבין ההכרה בתרומתו של בן הזוג הבריא. למשל, אם החולה נזקק לדיור מוגן או מוסד שיקומי, ייתכן שבית המשפט יעדיף פתרון שבו חלקו ברכוש ינוהל באמצעות אפוטרופוס לטובתו, ולא יועבר ישירות לבן הזוג הבריא.

במקרים מסוימים תיבחן גם שאלת המתנות והירושות. אם בן הזוג הבריא קיבל נכס בירושה או במתנה במהלך הנישואין, והנכס לא שימש את שניהם באופן שוטף, ייתכן שהוא יוחרג מחלוקת הרכוש. אך אם נעשה בו שימוש משותף, למשל, דירה שנרכשה על שם אחד מבני הזוג אך שימשה את שניהם, עשוי להיקבע שיתוף בנכס גם אם לא נרשם כך פורמלית. סוגיות אלה נעשות מורכבות פי כמה כאשר צד אחד אינו כשיר משפטית להגיב להליכים באופן עצמאי, ויש למנות לו ייצוג הולם או אפוטרופוס לדין.

קביעת אחריות הורית בצל מחלה נפשית

החלטות הנוגעות לאחריות הורית, ובעיקר שאלות של משמורת וזמני שהות, מהוות את אחת הנקודות הרגישות ביותר כאשר הורה מאובחן כסובל ממחלת נפש. בתי המשפט לענייני משפחה נדרשים להכריע בין הרצון לאפשר קשר בין הילד לבין שני הוריו, לבין הצורך להגן על הילד מפני סיכון פיזי או נפשי, גם אם הסיכון נובע מלקות שאינה בשליטת ההורה. השאלה המרכזית היא תמיד טובתו של הקטין, תוך בחינת כלל הנסיבות, ובהן חומרת ההפרעה, יציבות הטיפול, היסטוריית הקשר בין ההורה לילד, ומסוגלותו ההורית המעשית.

במצבים שבהם ההורה החולה מקבל טיפול רפואי סדיר, מלווה על ידי אנשי מקצוע ומפגין רצון ומסוגלות לקיים קשר רציף ומיטיב, בתי המשפט נוטים לקבוע זמני שהות הדרגתיים, לעיתים תחת פיקוח, תוך שימור הקשר עם הילד. לעומת זאת, במקרים שבהם המחלה מלווה בהתקפים אלימים, ניתוקים מהמציאות, או הזנחה קשה של הילדים, ייתכן שינתן צו מגביל, שיאפשר קשר בפיקוח בלבד או אפילו יפסול את אותו הורה מהחזקה או משמורת מלאה.

הערכות מסוגלות הורית נעשות על ידי מומחים מהשירות הפסיכולוגי־סוציאלי של בית המשפט, לרוב במסגרת תסקיר עו״ס לסדרי דין. לעיתים גם ממונה פסיכיאטר מומחה שיבחן את השפעת המחלה על תפקודו ההורי של האדם. יש לזכור כי לא כל אדם עם אבחנה פסיכיאטרית סובל מהפרעה התנהגותית, ויש להבחין בין הפרעה מטופלת שמאפשרת תפקוד הורי לבין מצב של חוסר איזון קבוע. המטרה המשפטית איננה להעניש את ההורה החולה, אלא להבטיח את שלומו והתפתחותו התקינה של הילד.

בפסיקה קיימים תקדימים לשני הכיוונים, ישנם מקרים שבהם הורה שסבל מדיכאון חמור הצליח לשקם את הקשר עם ילדיו תוך ליווי טיפולי, ולעומתם מקרים שבהם משמורת מלאה ניתנה להורה הבריא, בשל סכנה מוכחת מצד ההורה החולה. בכל מקרה, מדובר בתהליך רגיש ופרטני, שנבחן לגופו של עניין, תוך היוועצות עם אנשי מקצוע ובשילוב ראיה כוללת של המשפחה.

צו הגנה – התערבות דחופה בעקבות מחלת נפש בגירושין

אחד הסעדים המשפטיים המרכזיים שנעשה בו שימוש בגירושין על רקע מחלת נפש הוא צו הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה. כאשר קיימת אינדיקציה למסוכנות מצד בן זוג כלפי משפחתו, פיזית, מילולית או נפשית, ניתן להגיש בקשה דחופה לצו הגנה, שיאסור על אותו אדם להיכנס לבית, ליצור קשר עם בני המשפחה, ולעיתים אף ילווה בהגבלת נשיאת נשק או אמצעים מסוכנים אחרים. הבקשה לצו מלווה בתצהיר, ולעיתים נדרשת חוות דעת של פסיכיאטר מוסמך אם קיימת טענה למסוכנות כתוצאה ממחלה.

בית המשפט מוסמך להוציא צו גם אם האדם החולה לא פעל מתוך כוונה רעה, אלא כתוצאה מהתפרצות בלתי נשלטת, פגיעה בתפקוד שיפוטי או אובדן קשר עם המציאות. אין הכרח שהאלימות תהיה פיזית בלבד, גם איומים, הרס רכוש, שליטה קיצונית, מעקבים או הסתה נגד בן הזוג, עשויים להצדיק התערבות מהירה. במקרים רבים צו הגנה משמש גם כצעד ביניים עד להגשת תביעת גירושין או קביעת זמני שהות בטוחים לילדים.

במידה ונקבעה מסוכנות, ייבחן הצורך בהתערבות טיפולית מקבילה, לדוגמה, דרישה לטיפול כפוי, מעקב פסיכיאטרי או שילוב בקהילה תומכת. בתי המשפט אינם מסתפקים בהרחקה זמנית בלבד, אלא דורשים לראות מסלול שיקומי שיאפשר בעתיד, ככל שניתן, קשר מחודש בתנאים בטוחים. אולם כאשר הסכנה נמשכת והחולה מסרב לטיפול, ייתכן שבית המשפט יורה על סיום הקשר ועל צעדים שיגנו על המשפחה בצורה מתמשכת.

ערעור על החלטות משמורת במצבים של מחלת נפש

כאשר מתקבלת החלטה שיפוטית בנוגע למשמורת או זמני שהות אשר אינה מקובלת על אחד מהצדדים, פתוחה בפניו האפשרות להגיש ערעור לערכאה הגבוהה יותר. במצבים שבהם אחת ההחלטות ניתנת בהתבסס על מחלה נפשית של אחד ההורים, הערעור הופך לרגיש ומורכב במיוחד, שכן הוא עוסק בשאלת המסוגלות ההורית של אדם המתמודד עם לקות רפואית, תוך צורך לאזן בין טובת הקטין לבין זכויות ההורות החוקתיות של ההורה החולה. הערעור צריך להיות מגובה בטענות מהותיות, ממצאים סותרים, שינוי נסיבות משמעותי או פגמים שנפלו בהליך הקודם, ואינו מתקבל כעניין שבשגרה.

ערעור שמוגש בטענה שהחלטת המשמורת נעשתה מתוך אפליה או הבנה שגויה של מצב רפואי, מחייב הצגת ראיות רפואיות עדכניות, חוות דעת פסיכיאטריות חדשות, ולעיתים אף תסקירים מעודכנים של עו״ס. ככל שחל שיפור ניכר במצב הנפשי של ההורה החולה, והוכח כי הוא מקבל טיפול סדיר, מקיים שגרת חיים יציבה ומעוניין בשיקום הקשר עם ילדיו, כך יגבר הסיכוי שהערעור יתקבל באופן חלקי או מלא, בהתאם לעקרון העל של טובת הילד.

מנגד, כאשר מתברר שבזמן הגשת הערעור חלה החמרה במצבו הנפשי של ההורה, או שהחלו גילויי תוקפנות, חוסר יציבות או נטייה להפר את החלטות שיפוטיות קודמות, ייתכן שבית המשפט העליון או המחוזי יראה בצעד הערעור ניסיון לטרפד את ההליך המשפטי או לפגוע בהורה השני. גם כאשר מוגש ערעור מצד ההורה הבריא, בטענה שבית המשפט הקודם לא נתן משקל מספיק למחלה או למסוכנות, יש להציג הוכחות קונקרטיות שיצדיקו שינוי בהחלטה שכבר ניתנה.

בתי המשפט נוקטים משנה זהירות בכל הנוגע לשינוי החלטות קודמות בנושאי משמורת, שכן כל טלטול נוסף בחיי הילד עלול לגרום לנזק רגשי עמוק. רק כאשר הוכח בבירור שההחלטה הקודמת הייתה שגויה, או שמאז חלו שינויים נסיבתיים משמעותיים, תתאפשר התערבות בהחלטה. לשם כך, עורכי דין העוסקים בדיני משפחה במצבים מורכבים נדרשים ליכולת להציג את הנתונים הרפואיים והפסיכולוגיים באופן מדויק, רגיש, אך נחרץ.

יש לציין כי ערעור הוא גם כלי שמאפשר להורה החולה לקבל תחושת הכרה בזכויותיו, ולו באופן עקרוני, גם אם בפועל לא ישוב ויקבל משמורת מלאה. לעיתים די בכך שבית המשפט מקצה זמני שהות בפיקוח, או דורש מעקב טיפולי הדוק, כדי להחזיר את ההורה לתוך המעגל ההורי ולהפחית את תחושת ההדרה, מבלי לסכן את טובת הילד. כך מתאפשר שיקום הדרגתי של הקשר, בהתאם להתקדמות במצב הבריאותי וההתנהגותי של אותו הורה.

שיקום רגשי וכלכלי של בני הזוג לאחר פרידה מבן זוג חולה נפש

הפרידה מבן זוג הסובל ממחלה נפשית מותירה פעמים רבות משקעים רגשיים וכלכליים כבדים אצל הצד הבריא. מעבר לעובדה שמדובר בפרידה כואבת ומורכבת כמו כל גירושין, יש ממד נוסף של תחושת אשמה, אחריות רגשית ובלבול מוסרי. האדם הבריא לעיתים אינו חד משמעי בבחירותיו, הוא נקרע בין החמלה לבין הצורך לשרוד, בין המחויבות שנשאה האהבה הראשונית לבין השבר המציאותי שהעמיקה המחלה. רגשות אלה אינם חולפים מיד עם חתימת הסכם גירושין או קבלת פסק דין, ולעיתים אף מועצמים לאחר הפרידה, במיוחד כאשר קיימים ילדים משותפים.

שיקום רגשי במצבים כאלה מחייב תמיכה מתמשכת, ולעיתים גם טיפול פסיכולוגי מקצועי. כאשר בן הזוג הבריא תפקד לאורך זמן כמטפל עיקרי, כעוגן רגשי וכהורה יחיד בפועל, התהליך שלאחר הפרידה כולל גם ניתוק מהתפקיד הזהותי של המטפל. עבור רבים, זו חוויה של אובדן כפול, גם של בן הזוג כפרטנר רגשי, וגם של הדינמיקה שבה הם תפסו את עצמם כחזקים, שורדים ונותנים. רק עם הזמן נבנית מחדש זהות אישית שאינה תלויה בתפקוד של בן הזוג לשעבר.

השיקום הכלכלי אף הוא אינו קל. פעמים רבות בן הזוג הבריא נשאר עם חובות שהצטברו במהלך השנים שבהן נשא לבדו בנטל הכספי. לעיתים נדרשים להחזיר הלוואות שנטלו לצורך טיפולים, לרכוש דירה חדשה, או לתחזק את הילדים לבדם. מעבר לכך, הליך משפטי עצמו גוזל זמן, כסף ואנרגיה. גם לאחר תום ההליך, ממשיכים להתקיים לעיתים הליכים נלווים, כגון בקשות לביקורים בפיקוח, תביעות נזיקין הדדיות או דרישה לסיוע ממוסדות המדינה עבור ההורה החולה.

המוסדות הציבוריים בישראל עדיין אינם ערוכים דיים לסייע לשני הצדדים לאחר גירושין על רקע מחלה נפשית. ישנו חוסר תיאום בין גורמי הרווחה, קופות החולים, המערכת המשפטית ושירותי בריאות הנפש. בן הזוג הבריא מוצא עצמו לא אחת כ”מתווך” בין הגופים, או כמי שנדרש להסביר שוב ושוב את ההיסטוריה המורכבת של הקשר. נדרשת גישה מערכתית רחבה שתיתן מענה כולל, הן להורה החולה והן לזה שנותר עם אחריות כפולה ומועקה מתמשכת.

למרות כל הקשיים, יש תקווה. במקרים רבים, לאחר תקופה לא פשוטה של הסתגלות, מצליחים בני הזוג הבריאים לבנות לעצמם חיים חדשים, שקטים ויציבים. ישנם אף מקרים שבהם לאחר טיפול מסודר, מסוגלים ההורים לשתף פעולה ולהחזיר לעצמם מערכת יחסים הורים־שותפים, גם אם לא זוגית. אך כדי להגיע לשם, יש להכיר קודם כל במציאות המורכבת, לא להאשים את עצמך על הבחירה בפרידה, ולבנות תשתית רגשית ומשפטית שיכולה לשאת את החיים החדשים.

ניסיון לפיוס ושלום בית מול חובת הגנה עצמית

במקרים שבהם אחד מבני הזוג סובל ממחלה נפשית מוכרת, נוצר לעיתים קרובות מתח בין השאיפה ההלכתית או החברתית לפיוס ושיקום התא המשפחתי, לבין תחושת החובה האישית של בן הזוג הבריא להגן על עצמו ועל ילדיו. לא פעם מתערבים אנשי דת, בני משפחה, יועצים זוגיים או עובדים סוציאליים בניסיון לגשר על הפערים שנוצרו, ולהוביל ל”שלום בית”. אולם כאשר מחלת הנפש מחריפה, ובייחוד כאשר היא אינה מטופלת או מסכנת את הסביבה, הופך רעיון הפיוס ללא מציאותי ולעיתים אף מסוכן.

בתי הדין הרבניים, כחלק מהשקפת עולמם ההלכתית, רואים בשלום בית ערך עליון. הם נוטים לעודד ניסיונות גישור והשגת שלום-בית בין בני זוג, גם כאשר אחד מהם חווה קושי נפשי. ואולם, הדין הרבני מכיר בכך שבמקרים של מסוכנות, הזנחה קשה או חוסר תפקוד מתמשך, אין מקום להעדיף פיוס על פני שלומם של הצדדים האחרים. הפסיקה הדתית קבעה במפורש כי אם שלום הבית נדרש רק מהפה ולחוץ, כאשר במציאות שורר חשש ממשי להתפרצות, פגיעות או חוסר יציבות, אין לכפות על הצד הבריא להישאר בנישואין.

בני זוג המתמודדים עם מחלה נפשית של הצד השני מתארים פעמים רבות סיטואציה שבה “הפיוס” הפך לכלי לחץ. הבקשה לשלום בית אינה באה מתוך שינוי או טיפול אלא כאמצעי למנוע גירושין, להשהות תהליך, או לנסות ולשמר שליטה. מצב זה קשה במיוחד כאשר קיים פער בין ההתנהגות הפנימית בבית לבין האופן שבו מצטיירים הדברים כלפי חוץ. לעיתים ההורה החולה מפעיל מניפולציות רגשיות כדי להצטייר כקורבן, ומערכות המשפט והרווחה נדרשות לפענח את המציאות האמיתית בזהירות ובשיקול דעת.

כאשר ברור שלא ניתן לשקם את היחסים, בית המשפט לענייני משפחה ייטה להכריע באופן חד לטובת סיום הקשר, ללא עידוד למהלכים של שלום בית. במקביל, בית הדין הרבני עשוי לבקש לנסות הליך שלום בית מבוקר, תוך ליווי של מטפלים מוסמכים, ותוך קביעה של גבולות ברורים, למשל, איסור על מגורים משותפים בתקופת הניסיון או פיקוח על התנהלות בין הצדדים. בן הזוג הבריא נדרש במקרים אלו לעמוד על עקרון ההגנה העצמית, ולזכור כי אין חובה מוסרית או משפטית להישאר בקשר הרסני או מסוכן.

ישנם גם מקרים מעטים שבהם שלום בית מצליח, וזאת כאשר החולה מודע למצבו, מקבל טיפול עקבי, משתף פעולה באופן אמיתי עם אנשי מקצוע, ומוכן להכיר בתרומתו למשבר הזוגי. הצלחות כאלו מחייבות מסגרת טיפולית עמוקה, ליווי קבוע ותקשורת פתוחה. אולם אלו היוצאים מן הכלל, ולא הכלל. ברוב המקרים, הניסיונות לפיוס אינם אלא שלב נוסף בדרך להכרה שאין עוד יכולת להחזיק בתא הזוגי, ויש לפעול להפרדת כוחות כדי להבטיח יציבות ובריאות נפשית לכל המעורבים.

השפעת גירושין ממחלת נפש על הילדים

ילדים להורים המתמודדים עם מחלות נפש, במיוחד כאשר הדבר מוביל לגירושין, חווים משבר כפול, גם פירוק התא המשפחתי וגם חשיפה לקשיים נפשיים של אחד ההורים. השפעה זו משתנה בהתאם לגיל הילד, לרמת ההבנה שלו, למידת המעורבות שלו בחיי ההורה החולה, ולעומק התמיכה שהוא מקבל מהסביבה. המחקר הפסיכולוגי והחברתי מצביע על כך שילדים אשר נחשפים למחלה נפשית בלתי מאוזנת בבית עלולים לפתח חרדות, דיכאון, קשיי למידה, הפרעות התנהגות ואובדן אמון במבוגרים משמעותיים.

במקרים רבים, הילדים חווים תחושת אשמה, בעיקר כאשר הם עדים לעימותים חוזרים, להתפרצויות רגשיות של ההורה או לקריסות פתאומיות. הם שואלים את עצמם אם יכלו למנוע את הגירושין, או אם חוסר התפקוד של ההורה נובע מאשמתם. תחושות אלו מועצמות כאשר בן הזוג הבריא מנסה להסתיר מהם את האמת, או לחלופין, מדבר על בן הזוג החולה באופן שלילי. חוסר העקביות במסרים יוצר בלבול, ובמקרים רבים מביא לתחושת חוסר יציבות, פחד מהעתיד, ולעיתים אף תחושת נטישה.

מערכת המשפט מכירה כיום בכך שיש לפעול באופן אקטיבי להגנה על טובת הילד בכל הקשור לחשיפה למחלת נפש הורית. פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים מוערבים בקביעת זמני השהות, והם מציעים מתווים לשיח רגשי עם הילד, בהתאם לגילו ויכולותיו. לעיתים אף מומלץ לשלב את הילד בטיפול רגשי בעצמו, לא בשל בעיה אצלו, אלא כדי לתת לו מרחב לעבד את חוויותיו וללמוד כיצד לנהל את המורכבות המשפחתית.

ככל שההורה החולה נמצא בטיפול, מודע למצבו ומשדר יציבות, כך עולה הסבירות שהילד יוכל לקיים איתו קשר משמעותי ומיטיב. אולם כאשר מדובר בהורה מכחיש, מתנגד לטיפול או פועל בצורה מאיימת, יהיה צורך בהגבלות. הגבלות אלו, כמו ביקורים בפיקוח, אינם עונש אלא מנגנון הגנה. השיח מול הילד צריך להבהיר זאת, שהגבלות נועדו לשמור עליו, ולא להפריד אותו מהוריו.

החוסן הנפשי של הילדים נבנה לאורך זמן, בעיקר אם יש להם עוגנים של ביטחון, רצף, מסגרת, דמויות משמעותיות ותמיכה מקצועית. על ההורה הבריא מוטלת אחריות כבדה לבניית אותם עוגנים, החל ממסגרות חינוך מתאימות, דרך קשר עם המשפחה המורחבת, ועד גיוס תמיכה פסיכולוגית ומערכתית. ככל שהסביבה של הילד יציבה יותר לאחר הגירושין, כך קטן הסיכון לפגיעה ארוכת טווח.

אבחון פסיכיאטרי בהליך גירושין והשלכותיו המשפטיות

אבחון פסיכיאטרי תופס מקום מרכזי במקרים שבהם אחת העילות לגירושין היא מחלה נפשית מוכחת. במהלך הליך משפטי, לא ניתן להסתמך על טענות כלליות או התרשמות סובייקטיבית מצד בן הזוג הבריא. כדי שבית המשפט ייתן משקל לטענה בדבר הפרעה נפשית, יש להציג אבחון מקצועי, שנערך על ידי פסיכיאטר מוסמך, הכולל תיעוד רפואי, תצפיות, ראיונות ולעיתים מבחנים פסיכודיאגנוסטיים. אבחון זה אינו כלי להאשמה, אלא אמצעי להבנת המצב הנפשי לאשורו, והשפעתו על ההתנהלות הזוגית, ההורית והמשפחתית.

במקרים שבהם הצד החולה מצוי כבר בטיפול רפואי, ניתן לקבל את האבחון מהמטפל הקבוע, ולעיתים נדרש פסיכיאטר נוסף בלתי תלוי שיחווה דעתו במסגרת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. כאשר אין שיתוף פעולה מצד אותו בן זוג, ניתן להגיש בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט אשר יבחן את המסוגלות הנפשית של האדם, ואת השלכות מצבו על תפקודו כהורה או כבעל/אישה. עם זאת, זכותו של כל אדם לסרב לאבחון פסיכיאטרי, וכפייה של אבחון תתאפשר רק כאשר מתקיימות עילות משפטיות מסוימות, ובעיקר כשעולה חשש מיידי לפגיעה בילדים או בבן הזוג השני.

השפעתו של האבחון תלויה לא רק בעצם קיומו, אלא באופן שבו הוא מוצג בפני בית המשפט או בית הדין הרבני. בתי המשפט רואים באבחון פסיכיאטרי כלי עזר, ולא תחליף לשיקול דעת. כלומר, גם אם קיימת אבחנה של סכיזופרניה או הפרעה ביפולרית, בית המשפט יבחן האם האדם מקבל טיפול, האם יש שיתוף פעולה עם המערכת הרפואית, והאם קיימת יציבות תפקודית. יתרה מזו, אבחון שאינו עדכני או שניתן לפני שנים רבות, יישקל בזהירות, ובית המשפט יטה לדרוש חוות דעת עדכנית שתשקף את מצבו הנפשי העכשווי של אותו אדם.

האבחון יכול להשפיע על כמה מרכיבים מרכזיים בהליך הגירושין: בקביעת הסדרי משמורת, חלוקת רכוש, קביעת מזונות, ואפילו בזכות להחזיק בנכסים משותפים או לנהל חשבונות בנק. כמו כן, כאשר המחלה יוצרת סכנה מוחשית, ייתכן שבית המשפט יורה על מינוי אפוטרופוס זמני או קבוע לצורך ניהול העניינים המשפטיים של האדם. עם זאת, אין בכך לגרוע מהאוטונומיה של האדם לחיות על פי בחירתו, כל עוד אינו מסכן את עצמו או את הסובבים אותו.

מנגד, שימוש לרעה באבחונים פסיכיאטריים מהווה סכנה בפני עצמה. ישנם מקרים שבהם צד אחד מנסה להכתים את שמו של השני באמצעות הגשת חוות דעת מגמתיות, או בהסתמכות על אבחנות שגויות או בלתי רלוונטיות. במצבים כאלה, חשוב שמערכת המשפט תבחן כל חוות דעת בקפידה, תבקש חוות דעת נגדית או מינוי מומחה ניטרלי, ותבחן את כלל נסיבות המקרה ולא תסתמך באופן עיוור על מסמך רפואי אחד.

תופעת ההכחשה וההתנגדות לטיפול נפשי

אחד הקשיים המרכזיים המאפיינים מחלות נפש רבות הוא תופעת ההכחשה, מצב שבו האדם הלוקה במחלה אינו מזהה או מודה בקיומה. תופעה זו, המכונה גם בשם המקצועי “אנוסוגנוזיה”, אינה נובעת בהכרח מהתנגדות מודעת, אלא לעיתים מהשפעה נוירולוגית של המחלה עצמה, אשר פוגעת ביכולת ההכרה והביקורת העצמית. כאשר מדובר בבני זוג, ההתמודדות עם הכחשה כזו הופכת למעיקה במיוחד, שכן כל ניסיון לעורר מודעות נתקל בהתנגדות חריפה, דחייה ואף התקפות אישיות.

הכחשה של מצב נפשי יכולה להוביל להימנעות מוחלטת מטיפול, סירוב לשתף פעולה עם אנשי מקצוע, ויצירת מציאות מסולפת בבית. בן הזוג הבריא מוצא עצמו מנסה “לשכנע” את האחר שהוא חולה, מה שיוצר דינמיקה של עימות, מתחים ותחושת ייאוש. כל עוד בן הזוג החולה אינו מקבל טיפול, אין סיכוי ממשי לשיקום היחסים, ולעיתים אין גם סיכוי לקיום תקין של שגרת חיים. זהו מצב הרסני, לא רק לזוגיות, אלא גם לילדים החיים בבית כזה.

כאשר ההתנגדות לטיפול מלווה באלימות, בהתפרצויות, בנטייה להזניח את הילדים או באובדן שיפוט, מדובר כבר באיום ישיר על התא המשפחתי. בן הזוג הבריא נדרש להחליט, האם להמתין לשינוי שאולי לא יגיע, או לנקוט בצעד משפטי ולהתיר את הקשר. ההכרעה קשה, אך כאשר יש ילדים בתמונה, טובתם גוברת על תחושת המחויבות או התקווה לשיפור. לעיתים, הפרידה עצמה היא שמייצרת את נקודת השבר שבה החולה מבין את מצבו, ומסכים להתחיל תהליך טיפולי.

במערכת המשפטית, התנגדות לטיפול יכולה לשמש כראיה לכך שהמחלה אינה תחת שליטה, ובמקרים חריגים היא אף תצדיק מינוי אפוטרופוס. אך גם אז, על בתי המשפט להיזהר שלא לשלול את זכויותיו של האדם החולה מתוך סטיגמה. יש לבחון האם ההתנגדות היא זמנית, האם קיימת הבנה בסיסית של השלכות ההתנהגות, והאם ניתן ליצור תמריץ שיביא לקבלת טיפול באופן וולונטרי. פתרונות כמו גישור טיפולי, טיפול כפוי במסגרת אשפוזית, או התערבות של הרווחה, יישקלו רק כאשר כל יתר הדרכים מוצו.

בן הזוג הבריא, לעומת זאת, חייב לגייס מערך של תמיכה מקצועית ורגשית, הן לצורך קבלת החלטות מושכלות, והן לצורך התמודדות עם תחושות כבדות של אחריות, פחד ובלבול. כאשר המצב הנפשי של בן הזוג החולה מסכן את שלום הבית, ההכחשה שלו אינה יכולה להוות עוד סיבה לדחייה של גירושין, אלא ההפך, היא מחזקת את הצורך המשפטי והמוסרי בהתרת הקשר.

מעמדו המשפטי של ההורה החולה לאחר גירושין

לאחר סיום קשר הנישואין, כאשר אחד מבני הזוג סובל ממחלה נפשית מוכחת, מתעוררות שאלות משפטיות מורכבות הנוגעות למעמדו האישי, הזכויות ההוריות שלו, יכולתו לקבל החלטות עצמאיות, ויכולתו להשתתף בחיים של ילדיו. הדין בישראל קובע כי אין לשלול מאדם את זכויותיו כהורה אך ורק בשל אבחנה רפואית, אלא אם הוכח באופן מובהק שהמשך הקשר עם הקטין פוגע בטובתו או מסכן אותו. מכאן נגזרת גישה זהירה, אשר שואפת לאפשר שימור קשר עם ההורה החולה, תוך התאמות ופיקוח, ולא באמצעות ניתוק גורף.

הורה הסובל ממחלה נפשית אינו מאבד את מעמדו ההורי עם תום הנישואין, אלא אם ניתן פסק דין שמגביל או שולל את אחריותו. לעיתים קובע בית המשפט כי המשמורת תישאר בידי ההורה הבריא, אך ההורה השני יקבל זמני שהות מוגבלים, הדרגתיים ולעיתים גם תחת פיקוח מקצועי. ישנם מקרים בהם נקבע כי קשר בין הילד להורה החולה יתאפשר רק לאחר שיתקבל אישור רפואי כי מצבו הנפשי מאוזן. מטרת בית המשפט היא כפולה: מצד אחד, להגן על הקטין, ומצד שני, לשמר את הקשר ההורי ככל שניתן, לטובתו העתידית של הילד.

במקרים קיצוניים, שבהם המחלה מובילה לחוסר תפקוד קיצוני או לסכנת חיים, קיים מנגנון של מינוי אפוטרופוס על אדם, הקובע כי אותו הורה אינו כשיר לקבל החלטות משפטיות. מינוי זה אינו שולל את האבהות או האמהות של האדם, אך משנה את אופן קבלת ההחלטות בעניינים משפטיים, רכושיים ולעיתים גם הוריים. אפוטרופוס יכול להיות קרוב משפחה, עובד ציבור או גוף הממונה על פי צו בית משפט. לעיתים אותו אפוטרופוס מתבקש להתייעץ עם שירותי הרווחה בטרם כל החלטה הנוגעת לקטינים.

לאחר הגירושין, ההורה החולה נותר גם נתון לבחינה חוזרת על ידי המערכת המשפטית, לעיתים ביוזמת ההורה הבריא ולעיתים ביוזמת הרווחה. לדוגמה, בקשות לשינוי זמני שהות, חידוש קשר, הסרת פיקוח או חידוש קשר מנותק, כולן מחייבות בחינה מחדש של מסוגלות ההורה, במבחן הזמן והתפקוד. כמו כן, אם חל שיפור מהותי במצבו, ההורה החולה רשאי להגיש בקשה לשינוי הסדרי הקשר, ולבקש לשוב וליטול חלק פעיל בגידול הילדים.

לצד הפן ההורי, גם הזכויות הכלכליות של ההורה החולה נשמרות, למעט במקרים של ניהול בלתי תקין או חוסר כשירות. לדוגמה, קצבאות ביטוח לאומי, זכויות בדירה, חסכונות או הסכמים ממוניים, ניתנים למימוש גם אם האדם אינו תפקודי באופן מלא. במקרה כזה, מונה אפוטרופוס שינהל את הכספים בשקיפות מלאה לטובתו. חשוב לציין כי המחלה אינה פוטרת אוטומטית מתשלום מזונות אם קיימת הכנסה או יכולת השתכרות מסוימת, אך בהחלט מהווה שיקול מהותי בעת קביעת גובה החיוב.

התמודדות קהילתית עם משפחות שנפגעו ממחלות נפש בזוגיות

ההתמודדות של משפחות עם בן זוג הלוקה בנפשו אינה נותרת בגדר עניין אישי בלבד. זוהי גם שאלה קהילתית, חברתית, ולעיתים גם ציבורית. כאשר הקשר הזוגי מתפרק בשל מחלת נפש, נפגעת לא רק המשפחה הגרעינית, אלא גם סביבת החיים שלה, הקהילה הקרובה, מסגרות החינוך, מערכות התמיכה המקומיות ולעיתים גם מקום העבודה. ככל שהמערכת הקהילתית מספקת תמיכה אפקטיבית ומכילה, כך גוברים הסיכויים של ההורה הבריא והילדים להשתקם רגשית וחברתית.

קהילות חזקות פועלות לזיהוי מוקדם של קשיים, באמצעות דמויות חינוכיות, רבנים, מדריכים או שכנים ערניים. כשההתערבות נעשית בזמן, ניתן למנוע הידרדרות. לעיתים מדובר באיתור מוקדם של מצבים של סיכון או הזנחה, ולעיתים בהכוונה לטיפול רגשי להורה או לילדים. מסגרות כמו גני ילדים, בתי ספר ותנועות נוער עשויות להוות מרכיב מכריע ביציבות של הילדים לאחר גירושין. לעומת זאת, כאשר הקהילה מתעלמת, מחרימה או מסיטה מבט, הנזק לילדים ולעיתים גם להורה הבריא, מתעצם פי כמה.

בקרב מגזרים מסוימים קיימת רתיעה עמוקה משיח פתוח על בריאות הנפש. תפיסות של בושה, סטיגמה ופחד מהדרה חברתית עלולות להביא להסתרת המציאות, לחוסר טיפול ולסבל מצטבר. מצב זה מקשה מאוד על ההורה הבריא, אשר לעיתים נאלץ להתמודד לבדו עם עומס רגשי עצום, ולוותר על מקורות תמיכה חיוניים. שינוי המצב מחייב פעולה חינוכית, דיאלוג פתוח, עידוד לפנייה לטיפול, והבנה שבריאות נפשית היא חלק בלתי נפרד מבריאות משפחתית.

מערכות הרווחה הקהילתיות ממלאות תפקיד חשוב בזיהוי ובהכוונה. עובדים סוציאליים, מרכזי טיפול במשפחה, עמותות לבריאות הנפש, כולם מהווים צומת חיוני בין מצוקה לבין מענה. ככל שהמערכות פועלות בשיתוף פעולה עם בתי המשפט, אנשי חינוך וגורמי בריאות, כך נבנה רצף טיפולי שמפחית את הטלטלה של בני המשפחה. מיזמים קהילתיים כמו קבוצות תמיכה, ליווי הורי או חונכים אישיים לילדים, יכולים לשנות מציאות של בידוד וייאוש, למציאות של תקווה ושיקום.

בסופו של דבר, קהילה איננה רק מקום מגורים, אלא מערכת שמייצרת תחושת שייכות, ערך והגנה. משפחות שמתמודדות עם גירושין על רקע נפשי זקוקות לקהילה שתעמוד לצידן, לא רק בדיבורים, אלא גם במעשים. תמיכה אמיצה, גישה נטולת שיפוטיות וסיוע מעשי, יכולים לעשות את ההבדל בין פירוק טוטאלי לבין התחלה חדשה.

היבטים אתיים בגירושין על רקע מחלה נפשית

הבחירה להתגרש מבן זוג הסובל ממחלה נפשית טומנת בחובה לא רק דילמות משפטיות או רגשיות, אלא גם התלבטויות אתיות עמוקות. לא פעם עולה השאלה האם ישנה מחויבות מוסרית להישאר לצדו של בן זוג חולה, גם כאשר הקשר הזוגי הפך לכמעט בלתי אפשרי. הסוגיה מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בזוגיות ארוכת שנים, או כאשר בן הזוג הבריא שותף להיסטוריה ארוכה של התמודדות עם המחלה, ולעיתים אף נשא לבדו את עול התחזוקה של הקשר לאורך תקופות קשות במיוחד.

האתיקה האישית והחברתית נבחנת במקרים אלו בשאלות מורכבות: האם גירושין במצב כזה מהווים נטישה? האם ההיפרדות מוצדקת כאשר האדם החולה מסרב לקבל טיפול או מסכן את ילדיו? האם הזכות לחיים שלווים ובריאים מצד בן הזוג הבריא גוברת על ערך הנאמנות והמחויבות שמהווה יסוד בכל קשר זוגי? שאלות אלו אינן זוכות לתשובה חד משמעית, אלא מלוות כל מקרה לגופו, תוך שילוב של שיקולים מוסריים, רגשיים, משפחתיים ומשפטיים.

על פי התפיסה האתית הרווחת, מחויבותו של אדם לעצמו ולילדיו אינה פחותה ממחויבותו לבן הזוג. כאשר מתקיים מצב שבו המחלה יוצרת נזק ממשי ומתמשך, נפשי, פיזי או תפקודי, אין הכרח אתי להקריב את שלמות החיים האישיים למען שמירה על קשר שאינו מיטיב. יתרה מזו, לעיתים עצם הישארותו של בן הזוג הבריא בקשר מגבירה את ההרס הדדי, יוצרת תלות הרסנית, ודוחקת את האדם החולה להסתגרות נוספת ולהתנגדות לטיפול.

במקרים רבים, בן הזוג הבריא אינו נוטש, אלא נפרד מתוך תחושת חוסר ברירה. ההחלטה מתקבלת לאחר שנים של ניסיונות טיפול, פניות למערכות תמיכה, סבל אישי ופגיעות חוזרות. במצבים כאלו, האתיקה אינה מבקשת להטיל אשמה אלא להבין את גבולות היכולת האנושית. אף אדם אינו יכול לשאת לבדו מערכת יחסים שבה היסודות הבסיסיים של תקשורת, שותפות, הדדיות וכבוד נעלמים לחלוטין, בפרט כאשר יש ילדים הדורשים סביבה בריאה ויציבה.

מן העבר השני, על המערכות המשפטיות והטיפוליות להקפיד על כבוד האדם החולה. אין לראות בו נטל או בעיה אלא אדם הזקוק להכלה, לטיפול ראוי וליחס שוויוני. כל תהליך גירושין על רקע נפשי חייב להיעשות ברגישות, תוך הבנת הקושי הנפשי שמלווה את האדם החולה, ובליווי אנשי מקצוע שמסייעים במניעת החמרה במצבו. האתיקה מחייבת אותנו להבחין בין החלטה קשה אך מוצדקת, לבין התנהלות נצלנית, מזלזלת או בלתי אחראית כלפי בן זוג במצב פגיע.

לכן, בכל מקרה של פרידה על רקע נפשי יש להיעזר בליווי מקצועי, לא רק משפטי, אלא גם אתי ורגשי. רק באמצעות שילוב בין שיקול דעת זהיר, רגישות מוסרית ואחריות משפטית ניתן לצלוח את המורכבות של פירוק התא המשפחתי תוך שמירה על שלמות הנפש של כל הצדדים המעורבים.

חשיבות תיעוד מוקדם ומסודר של מצבי סיכון בקשר זוגי

במערכות זוגיות שבהן קיים חשש לחוסר איזון נפשי, או כאשר מתחילים להופיע סימנים מוקדמים של התנהגות חריגה, רגשית או תוקפנית, עולה חשיבות קריטית לתיעוד מוקדם ומדויק של כל אירוע חריג. תיעוד כזה אינו נועד להפוך את הקשר למאבק משפטי מראש, אלא להוות עוגן בעתיד, הן לשם הגנה עצמית והן לצורך הוכחה במקרים של התערבות משפטית, פנייה לבית המשפט, או בקשת סיוע מהמוסדות המטפלים.

התיעוד כולל רישום מסודר של אירועים חריגים, תאריכים, תיאורי התנהגות, תגובות, ולעיתים גם הקלטות או הודעות כתובות, כמובן תוך שמירה על חוקיות האיסוף. דוגמאות נפוצות כוללות רישום של התקפי זעם, אפיזודות פסיכוטיות, אובדן קשר עם המציאות, פגיעות פיזיות או מילוליות, סירוב לטיפול, הזנחה של הילדים, או נטישה חוזרת של הבית. רישומים אלו מהווים מסד עובדתי קריטי כאשר יש צורך בהוצאת צו הגנה, מינוי אפוטרופוס או קביעת מסוגלות הורית.

לעיתים קרובות, בן הזוג הבריא מתלבט האם לרשום ולתעד. יש מי שחשים נקיפות מצפון, או שאינם רוצים “להכתים” את בן זוגם. אך בפועל, תיעוד כזה עשוי להוות הכלי היחיד שיאפשר להגן על הילדים, לעצור הידרדרות או להבטיח התערבות של הרשויות בזמן אמת. רישום מדויק, הנעשה מיד לאחר כל אירוע ובאופן מתון ולא דרמטי, הוא הדרך האחראית להתמודד עם מצבים כאלה, גם אם בסופו של דבר לא ייעשה בו שימוש משפטי.

בתי המשפט נוהגים לייחס משקל רב לתיעוד קונסיסטנטי שנעשה בזמן אמת. הוא נתפס כאמין יותר מאשר עדות בדיעבד, ויכול להטות את הכף בהחלטות קריטיות. מעבר לכך, תיעוד כזה מסייע גם לאנשי מקצוע להבין את דפוסי ההתנהגות של האדם החולה, לבנות תכנית טיפולית נכונה, ולאמוד את מידת המסוגלות ההורית שלו. הוא גם מקל על העובדים הסוציאליים בבואם להמליץ על הסדרי שהות או על תנאים לפיקוח.

לבסוף, התיעוד נותן לבן הזוג הבריא תחושת שליטה במציאות. הוא עוזר לעשות סדר, להבין דפוסים חוזרים, ולהבחין בין מקרי קיצון לתקופות של שקט. גם בתהליך הריפוי שלאחר הגירושין, התיעוד מסייע לבן הזוג הבריא לעבד את החוויה, להבין את הבחירות שעשה, ולשוב ולבנות לעצמו מציאות יציבה ובריאה.

מערכת השיקום של ההורה החולה לאחר הגירושין

לאחר סיום קשר הנישואין, אדם הסובל ממחלה נפשית עלול למצוא את עצמו במצב שברירי במיוחד, גם מבחינה רגשית, גם מבחינה תפקודית, ולעיתים גם מבחינה קיומית. הפרידה אינה רק אובדן של זוגיות אלא גם אובדן של מסגרת, יציבות ולעיתים גם של קשר עם הילדים. דווקא ברגעים הללו, נדרשת מערכת שיקום מקיפה, מקצועית, מותאמת אישית ורחבת היקף, שתחלץ את ההורה החולה מהתדרדרות נוספת ותאפשר לו לשוב למסלול של יציבות יחסית וחיים בכבוד.

מערכת השיקום של משרד הבריאות בישראל כוללת מגוון שירותים לאנשים המתמודדים עם מחלות נפש: דיור מוגן, תעסוקה נתמכת, ליווי שיקומי, חונכות אישית, מרכזי יום, סדנאות שיקום בקהילה, טיפול תרופתי מתמשך, ושירותי פסיכולוגיה ופסיכיאטריה. כדי שאדם יקבל את הזכויות הללו, עליו לעמוד בתנאים שנקבעו בחוק שיקום נכי נפש בקהילה, ולהיות מוכר על ידי הוועדות האחראיות. ההליך אינו אוטומטי, ולעיתים נדרש ליווי משפטי או סיוע סוציאלי כדי לממש את הזכויות הללו בפועל.

אחד התנאים המרכזיים לשיקום אפקטיבי הוא ההכרה של האדם החולה במצבו, והנכונות לשתף פעולה עם הגורמים המקצועיים. כאן טמונה אחת מהנקודות הרגישות ביותר, שכן רבים מהמתמודדים דוחים כל סיוע, מחשש לסטיגמה, לתחושת כישלון או לפחד מאובדן שליטה. על כן, תכניות שיקום רבות פועלות בגישה של העצמה אישית, ליווי מתון ולא שיפוטי, ותוך דיאלוג שוויוני. במקרים שבהם האדם מסרב לטיפול, לעיתים נדרשת פנייה לצו טיפול כפוי, אך רק כאשר מתקיימת עילה חוקית מוצקה וסכנה ממשית.

מערכת השיקום מסייעת גם במציאת תעסוקה. אדם שהתגרש ואיבד את התא המשפחתי שלו, עלול לאבד גם את מקור הכנסתו או את יכולתו להתקיים. מערך ההכוונה התעסוקתית של משרד הבריאות, בשיתוף עם הביטוח הלאומי ועמותות שיקום, מסייע ביצירת שגרת עבודה מותאמת אישית, החל ממשרות חלקיות ועד למסגרות מוגנות. שילוב זה חיוני לא רק לצורכי פרנסה, אלא גם לשיקום הדימוי העצמי וליצירת תחושת תכלית.

שיקום אמיתי מחייב גם קשר מתמשך עם הילדים, ככל שהדבר אפשרי. אם קיימת מוכנות מצד שני ההורים, ניתן לעיתים לשלב ביקורים מודרכים, פעילויות בקהילה, ושיחות משותפות עם אנשי טיפול, כדי להחזיר את הקשר ההורי לקדמותו, בהדרגה ובאחריות. כאשר שיקום כולל את תחום ההורות, עולה הסבירות לשיפור תפקוד כללי ולירידה בהישנות של אפיזודות חריפות. אך הדבר דורש מעורבות רב־מערכתית, סבלנות, וגבולות ברורים שיגנו על הילד תוך שימור הקשר.

שילוב אנשי מקצוע בהליך משפטי שנוגע למחלה נפשית בזוגיות

במקרים של גירושין הנובעים ממחלת נפש של אחד מבני הזוג, לא ניתן לנהל את ההליך המשפטי בצורה מסורתית בלבד. יש צורך דחוף ומשמעותי בשילוב אנשי מקצוע מתחומים מגוונים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, יועצים זוגיים ולעיתים גם חוקרים פרטיים, כדי להעריך את המצב הנפשי, להמליץ על פתרונות ולגבש תמונה כוללת שתשקף את המורכבות האמיתית של התא המשפחתי.

בשלב ההוכחות או בירור העובדות, חוות דעת פסיכיאטרית מהווה לעיתים נדבך מרכזי בהחלטת בית המשפט. מומחים אלו אינם רק מאבחנים את המצב, אלא מסבירים לבית המשפט כיצד המחלה משפיעה על ההתנהלות בבית, על הקשר עם הילדים, על יכולת קבלת החלטות, ועל פוטנציאל למסוכנות או להזנחה. מומחים אלה גם מעריכים האם יש אופק לשיקום, מהי תגובת המטופל לטיפול, ומהם הסיכונים הצפויים. חוות דעת שאינן חד משמעיות, ידרשו חקירה נגדית, מינוי מומחה נוסף, או דיון חוזר בעתיד.

לצד הפסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ממלאים תפקיד חשוב גם בתסקירים וגם בליווי ההורי. הם מבקרים בבית, משוחחים עם הילדים, בוחנים את הדינמיקה המשפחתית, ומגישים המלצות לבית המשפט באשר למשמורת, זמני שהות והצורך בפיקוח. העובד הסוציאלי עשוי להיות גם הגורם שמתריע בפני המערכת על הידרדרות אפשרית, או על צורך בהתערבות מיידית אם נוצר סיכון. הם פועלים כחוליה מקשרת בין עולם הרגש לעולם החוק.

עורכי הדין המייצגים נדרשים גם הם להתמצא בתחום זה. עליהם לדעת לקרוא אבחנות, להבין את משמעותן המשפטית, לפנות לגורמים רפואיים לצורך הוצאת מסמכים או קבלת חוות דעת, ולנהל דיון משפטי מתוך הכרה בכך שמחלת נפש אינה רק טענה, אלא מציאות אנושית מורכבת. עורך דין טוב ידע להבחין בין טענה אמיתית ובין ניסיון לנצל את המושג “חולי נפשי” למטרות מגמתיות. הוא יידע לדרוש מידע רפואי כאשר יש עילה, אך גם לכבד את פרטיות הצד השני במידת האפשר. הליך משפטי בנושא כה רגיש אינו יכול להיעשות בצורה חד־ממדית. רק שילוב בין תחומים, רפואה, משפט, רווחה, חינוך וטיפול, יוכל להביא להכרעה נכונה, שמבוססת על אמת, שמביאה בחשבון את כל ההשלכות, ושמאפשרת לצדדים, ובעיקר לילדים, להמשיך את חייהם במינימום פגיעה.

מניעת שימוש מניפולטיבי במחלת נפש בהליך משפטי

המערכת המשפטית, ובעיקר בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים, נדרשים לעיתים להתמודד עם תופעה מדאיגה: שימוש מניפולטיבי בטענות בדבר מחלה נפשית מצד אחד מבני הזוג, לא מתוך צורך ממשי או דאגה לשלום המשפחה, אלא מתוך ניסיון להשפיע על הכרעת הדין, להשיג יתרון אסטרטגי או לפגוע בתדמיתו של הצד השני. מדובר בתופעה חמורה שעלולה לפגוע הן באדם כלפיו נטענות הטענות, הן בילדים המעורבים בהליך, והן באמינות ההליך כולו.

העלאת טענות על חוסר איזון נפשי של בן הזוג מחייבת ראיות קונקרטיות, מסמכים רפואיים או לכל הפחות אינדיקציות ממשיות. כאשר נטענות טענות כלליות, כמו “הוא משוגע”, “היא לא יציבה” או “הוא לוקח כדורים פסיכיאטריים”, ללא גיבוי ראייתי, יש בכך להוות הכפשה פוגענית שעלולה להתפרש כהתנהלות בחוסר תום לב. בתי המשפט מודעים לכך ונוקטים משנה זהירות לפני שהם מקבלים טענה שכזו או מסתמכים עליה בהחלטות מהותיות כגון משמורת, זמני שהות או כושר פרנסה.

במקרים שבהם יש חשד לשימוש מניפולטיבי, בית המשפט יכול לדרוש חוות דעת מקצועית ניטרלית שתבחן את טיב הטענה, את מידת ההשפעה של המצב הרפואי (אם קיים) על התפקוד בפועל, ואת אמינות המסמכים המוצגים. כמו כן, עורך דין מנוסה מטעם הצד המותקף ידע לבקש לחשוף את המניעים מאחורי העלאת הטענה ולדרוש הוכחות חותכות ולא השערות.

ישנם גם מקרים שבהם בן זוג מנצל את קיומה של אבחנה ישנה או טיפול נפשי לא משמעותי כבסיס להוכיח “אי יציבות” של הצד השני, לדוגמה, שימוש בטיפול פסיכולוגי לאחר לידה או פנייה לעזרה מקצועית בעת משבר זמני. בתי המשפט מדגישים כי עצם העובדה שאדם פנה לטיפול נפשי, אינה עדות לחוסר מסוגלות הורית או תפקודית, ואף להיפך: היא יכולה להוות סימן לאדם מודע, אחראי ובעל תובנות אישיות.

בתי המשפט אף יכולים להעניש על שימוש לרעה בטענות נפשיות במסגרת ההליך, בין אם על ידי פסיקת הוצאות משפט לטובת הצד הנפגע, ובין אם בהטלת סנקציות דיוניות. מעבר לכך, טענה שקרית עלולה לגרור גם השלכות אזרחיות נזיקיות, במיוחד אם נעשה בה שימוש חוזר, אם פורסמה ברבים או אם גרמה לפגיעה תדמיתית מהותית.

המערכת נדרשת אפוא להבחין היטב בין מחלה נפשית אותנטית בעלת השפעות תפקודיות, לבין טענות מניפולטיביות שנועדו לערער את יציבותו של ההליך. איזון זה דורש גם הכשרה של שופטים ועורכי דין, שידעו לקרוא נכון בין השורות ולהבין את ההקשר האמיתי. גירושין הם תהליך רגיש דיו, ואין להוסיף עליהם נשק שקרי במסווה של אבחנה רפואית.

ההבדל בין מחלות נפש קלות לחמורות והשפעתן על דיני המשפחה

לא כל מחלת נפש משפיעה באופן שווה על נישואין, הורות או תפקוד. קיימת הבחנה מהותית בין מחלות נפש קלות, כמו חרדה, דיכאון מתון או הפרעות הסתגלות זמניות, לבין מחלות קשות כמו סכיזופרניה, הפרעות ביפולריות עם אפיזודות פסיכוטיות, או הפרעות אישיות מסוכנות. אבחנה זו אינה רק רפואית, אלא בעלת משקל מכריע גם בדיני משפחה, בהשלכות על משמורת, אחריות הורית, כשירות משפטית וחלוקת רכוש.

במחלות קלות, רבות מהן שכיחות מאוד, אדם ממשיך לנהל חיים סדירים, לעבוד, לגדל ילדים, ולהיות שותף מלא לקשר זוגי. ההשפעה של מצבים אלה על ההליך המשפטי מוגבלת, ולעיתים כמעט לא קיימת. בתי המשפט אינם נוטים לשלול אחריות הורית רק בשל אבחנה של דיכאון זמני או התקפי חרדה, כל עוד האדם מתפקד היטב ומקבל טיפול. דווקא הפנייה לטיפול נתפסת כאקט של אחריות, והיא מחזקת את אמינות ההורה המעורב.

לעומת זאת, מחלות חמורות יותר, ובעיקר כאלה הכוללות אפיזודות פסיכוטיות, איבוד שיפוט, ניתוקים מהמציאות, הזיות או סכנה מוחשית לאחרים, דורשות בחינה משפטית מדוקדקת. כאשר מחלה כזו אינה מטופלת או שהאדם אינו מודע להשלכותיה, היא עלולה להוות בסיס לפסילת משמורת, מינוי אפוטרופוס או אף צווי הגנה. בתי המשפט שואפים לבדוק האם מדובר במצב אקוטי זמני, או בהפרעה כרונית עם השפעה נמשכת על תפקוד האדם בסביבתו.

גם בתוך הקטגוריה של מחלות נפש קשות קיימת סקאלה רחבה. לדוגמה, אדם הסובל מהפרעה ביפולרית שמאוזנת באמצעות טיפול תרופתי, אינו בהכרח מסוכן או בלתי כשיר. לעומת זאת, אם אותו אדם מפסיק טיפול, מגלה התנגדות למעקב רפואי, ופועל בצורה חסרת שליטה, ייתכן שיידרשו מגבלות. הכל תלוי ביכולת של האדם לשלוט בהתנהגותו ולתפקד כחלק ממערכת משפחתית סבוכה.

בתי המשפט מקפידים לבדוק את השפעת המחלה בפועל על הנישואין, ולא את עצם קיומה. מחלה שאינה משפיעה על התא המשפחתי או על הילדים, אינה רלוונטית כעילה לגירושין. מנגד, מחלה שמובילה לחוסר תפקוד מתמשך, מסוכנות, הזנחה או התנהגות בלתי צפויה, מהווה שיקול כבד משקל.

ההבחנה בין קל לחמור אינה שיפוט ערכי, אלא בחינה מעשית של ההשלכות המשפטיות. ההבנה הזאת מאפשרת למערכת לאזן בין כבוד האדם החולה, הזכות לטיפול, והזכות להקים משפחה, לבין הצורך להגן על הצד השני ועל הילדים. זו משימה מורכבת שמחייבת יושרה, ידע, גמישות ורגישות משפטית.