מזונות ילדים בישראל – סקירה משפטית מקיפה - גירושים

מזונות ילדים מהווים סוגיה מרכזית בדיני המשפחה בישראל, המשקפת את המתח בין עקרונות משפט עברי מסורתיים לבין תפיסות מודרניות של שוויון בין הורים. במהלך עשרים השנים האחרונות חלו תמורות משמעותיות בתחום זה – בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה, בהחלטות בתי הדין הרבניים, בהלכות שהותוו בבית המשפט העליון, וכן בתיקוני חקיקה ובשינויי מדיניות אכיפה. סקירה זו נערכת ברמה אקדמית גבוהה, תוך שילוב שפה משפטית מדויקת עם הסברים בהירים הנגישים גם לקורא שאינו משפטן. המטרה היא להציג תמונה מקיפה של ההתפתחויות העיקריות בדיני מזונות הילדים בישראל משנת 2005 ועד היום, בהתבסס על מקרים אמתיים, מקורות משפטיים מוסמכים ופסיקה מתועדת. תוך כדי הסקירה נעמוד על התובנות והמגמות המרכזיות שעלו מן הפסיקות, נשווה בין הערכאות השונות (בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין הדתיים), ונבחן את ההשפעות המצטברות של חקיקה, ספרות מקצועית ושיח ציבורי על חיוב המזונות. בסופו של דבר, נציג סיכום שיתווה את הכיוון הנוכחי והעתידי של דיני מזונות הילדים בישראל, כפי שמשתקף מפסיקות מרכזיות ומהדיון הרחב בתחום.

חיובי מזונות ילדים בדין הישראלי

המסגרת המשפטית הבסיסית: בישראל, חיוב ההורים במזונות ילדיהם מעוגן בשני מקורות נורמטיביים עיקריים הפועלים במקביל: הדין הדתי האישי החל על ההורים (לרוב – המשפט העברי לגבי יהודים, והדין הדתי של בני דתות אחרות בהתאם להשתייכותם), ולצדו הדין האזרחי הכללי הקבוע בחוק. החוק המרכזי המסדיר את הנושא הוא חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959. חוק זה קובע, בכלליות, כי הורה חייב לספק את צורכי ילדו הקטין, ובאין תחולה לדין האישי – שני ההורים נושאים במזונות הילדים בהתאם להכנסותיהם. עם זאת, כאשר מדובר בהורים שלהם דין דתי משל עצמם (כמו במקרה של זוג יהודי נשוי), החוק מפנה אל “הדין האישי” של ההורים בסוגיית המזונות. משמעות הדבר היא שבמשפחות יהודיות, עקרונות המשפט העברי הם שקובעים את היקף חובת המזונות, ואילו במשפחות שבהן ההורים אינם בני אותה עדה דתית או שאינם כפופים לדין דתי מחייב, מתווה החוק האזרחי את מסגרת החיוב.

עקרונות הדין הדתי (המשפט העברי) לגבי מזונות ילדים: המשפט העברי מטיל באופן מסורתי את עיקר חובת פרנסת הילדים על האב. הדין ההלכתי מבחין בין מספר מדרגות של חיוב, בהתאם לגילאי הילדים ולסוג הצרכים:

צרכים הכרחיים (מזונות הכרחיים) לילדים צעירים: לפי ההלכה, אב יהודי חייב באופן מוחלט במזונות ההכרחיים של ילדיו הקטנים. במשך דורות נפסק כי חיוב זה הוא “חיוב אבסולוטי” המוטל על האב בלבד, ללא תלות ביכולתו הכלכלית או ביכולתה של האם. במיוחד לגבי ילדים עד גיל 6 (לעיתים מכונה “גיל קטני קטינים”), חובת האב היא מוחלטת ומלאה. עליו לדאוג לכל צורכיהם הבסיסיים של ילדיו הקטינים – מדור, מזון, לבוש, חינוך יסודי וכדומה – וזו אחריות אישית שאינה מועברת לאם כלל, אף אם האם בעלת יכולת כספית.
חיוב מדין צדקה לילדים גדולים יותר: מעבר לגילאי הינקות המוקדמת, מקובל בהלכה שהיהודית שהחיוב במזונות ילדים נשען על דין “צדקה”. משמעות המושג היא שבגילאי בערך 6 ועד 15 (גילאי הילדות המאוחרת עד גיל בר/בת מצווה או מעט מעבר לכך), אין חובה אבסולוטית אוטומטית בדין הדתי לפרנסת הילדים, אך עדיין מצווה על האב לדאוג להם מדיני הצדקה – דהיינו, על-פי יכולתו הכלכלית. בתקופה זו, חובת האב נתפסת כחובה מוסרית-דתית חזקה, אך לכאורה לא מוחלטת כמו בגיל הרך. האם, מבחינת המשפט העברי, אינה חייבת באופן פורמלי במזונות ילדיה גם בגילאים אלה; אולם מכיוון שחובת האב מוגדרת “מדין צדקה”, אם מצבו הכלכלי של האב דחוק מאוד והאם אמידה באופן משמעותי, ייתכן שגם האם תידרש מכוח עיקרון הצדקה ההלכתי להשתתף בדאגה לצרכי הילדים. אף על פי שחובת האם אינה אוטומטית, במשפט העברי קיים עיקרון רחב של חובת צדקה המוטלת על בני אדם בעלי יכולת כלפי נזקקים – ועקרון זה יכול לחול גם על אם כלפי ילדיה במקרי קיצון. למעשה, בעבר במקרים נדירים שבהם אב היה חסר כל יכולת לכלכל את ילדיו והאם הייתה בעלת אמצעים, היו פוסקי הלכה שמצאו צידוק לחייב גם את האם במזונות מדין צדקה, כדי טובת הילדים. עם זאת, ברגיל, עד אמצע שנות העשרה החיוב הפרקטי בדין הדתי רובו ככולו על האב.
מזונות לאחר גיל 15 ולגבי “ילד בגיר”: לפי התפיסה ההלכתית, משהגיע הילד לגיל בו הוא יכול, תאורטית, לפרנס את עצמו (סביבות 15 ומעלה), אין חיוב הלכתי משפטי על ההורים לזון אותו. בפועל, הדין הישראלי המודרני מכיר בצורך להמשיך ולתמוך בבני נוער עד לבגרות מלאה: בהתאם לחוק ולפסיקה, חיוב המזונות בדרך כלל נמשך עד גיל 18 (גיל הבגרות החוקי), ולעיתים מעבר לכך עד סיום שירות החובה הצבאי או הלאומי – אם כי בתקופה זו נהוג לחייב בסכום מופחת (לעיתים שליש מסכום המזונות הרגיל). ההצדקה המשפטית להמשך החיוב בגילאים 15–18 נסמכת על משפט המדינה (הדין האזרחי), שכן ההלכה הפורמלית לא מחייבת אז את ההורים. גם במסגרת ההלכה, ישנה מצווה מוסרית להורים להמשיך לתמוך בילדיהם כל עוד הם זקוקים לכך, אולם זו נתפסת כחובת צדקה כללית יותר ופחות כחובה משפטית אכיפה. לכן, עבור גילאי 15–18 (ולעיתים עד 21), בתי המשפט בישראל הסתמכו על חוק המזונות האזרחי כדי להטיל חיוב על ההורים – ובמסגרת חוק זה, הכלל הוא ששני ההורים חולקים בחבות בהתאם ליכולת הכלכלית. המשמעות היא שבפועל, לגבי מתבגרים, כבר שנים רבות נהוג ששני ההורים – אב ואם – עשויים לשאת יחד בעול המזונות, כאשר חלקו של כל אחד נקבע לפי יחס הכנסותיהם.

עיקרון השוויון והמתח בין הדינים: המצב המשפטי המתואר יוצר מתח מהותי. מצד אחד, הדין האישי-הדתי (לפחות לגבי יהודים) מטיל את מירב האחריות הכלכלית על האב, באופן שאינו שוויוני בין ההורים. מצד שני, עיקרון השוויון בין המינים הפך בעשורים האחרונים לערך יסוד במשפט הישראלי. מאז חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992, ואף קודם לכן בהתפתחות הפסיקה, הוכר עיקרון השוויון כעיקרון חוקתי-על. ארגוני זכויות נשים וגורמים משפטיים ליברליים הצביעו במהלך השנים על כך שההתייחסות השונה לאב ולאם בסוגיית מזונות הילדים אינה מתיישבת עם ערך השוויון המגדרי. אירונית, מצב משפטי זה הוביל לפרדוקס: נשים רבות, שנאבקו לאורך השנים למען שוויון זכויות, מצאו בתחום המזונות יתרון כלכלי דווקא בהיצמדות לכלל הלא-שוויוני של ההלכה, המעמיד את האב כמפרנס עיקרי. במילים אחרות, בעוד עקרון השוויון תומך בשיתוף שני ההורים בחיוב, יישומו המלא עלול להפחית את הסכומים שמשולמים לאם עבור הילדים, במיוחד במקרים בהם לאם יכולת השתכרות משמעותית. מצב זה יצר בדיון הציבורי מורכבות: הדרישה לשוויון ולהוגנות להורים התנגשה לעיתים עם החשש מפני פגיעה ברמת חייהם של הילדים ושל משמורן עיקרי (שבמרבית המקרים היא האם) אם נטל המזונות על האב יופחת.

הדין האזרחי (חוק המזונות 1959) ותחולתו: חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959, נועד במקורו לקבוע חובה אזרחית כללית של הורים לזון את ילדיהם. החוק קובע בסעיף 3(א) שכל אדם חייב במזונות בני משפחתו על פי הדין האישי החל עליו, ואם אין לו דין אישי – או שהדין האישי אינו מקים חיוב מזונות – אזי יחולו הוראות החוק עצמו. משמעות הדבר: כאשר בני הזוג יהודים, ויש להם דין אישי (משפט עברי), הולכים לפי אותו דין; אולם אם וככל שהדין הדתי איננו מחייב צד מסוים, אפשר לפנות אל עקרונות החוק הקובעים חיוב הדדי על שני ההורים. במשך שנים, נתגלעו שאלות פרשניות האם ומתי ניתן “לדלג” על הדין האישי וליישם את החוק האזרחי. למשל, נטען שתחת הדין העברי האם כלל “פטורה” ממזונות ילדיה הקטנים (עד גיל 15), ולכן לכאורה “אין חיוב” בדין האישי על האם, ומכוח סעיף 3 לחוק האזרחי ניתן לחייבה כפי שנעשה כאשר אין דין אישי. טענה זו ביקשה ליצור פתח לחיוב אימהות גם במשפחות יהודיות, בשם השוויון, מבלי להתעלם מההלכה אלא תוך פירוש הדין האישי ככזה שאינו שולל לחלוטין חיוב האם מדין החוק. מנגד, פסיקה מסורתית יותר גרסה שהדין האישי כן “מסדיר” את החיוב – הוא מסדירו כך שרק האב חייב – ולכן אין מקום להפעלת החוק הכללי לחיוב האם. סוגיה פרשנית זו החלה לעלות בשנים שקדמו לתמורות הגדולות, ושימשה כר לרעיונות חדשניים בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה ובפסיקת הערעורים עליהם.

תפקידי הערכאות השונות בסכסוכי מזונות: בישראל קיימות שתי מערכות שיפוט בעלות סמכות בענייני משפחה: בתי המשפט לענייני משפחה (שהם ערכאה אזרחית ממלכתית), ובתי הדין הדתיים (לענייננו – בעיקר בתי הדין הרבניים, שלהם סמכות בענייני נישואין וגירושין של יהודים ועניינים הנלווים להם). כך, תביעת מזונות ילדים יכולה להתברר בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, תלוי בנסיבות. ואולם, פסיקת בתי המשפט העליון הבהירה זה מכבר כי מזונות ילדים הם זכות עצמאית של הילד, ולא “נכס” של ההורה המשמורן. בשל כך, נקבע שהנושא אינו ניתן ל”כריכה” אוטומטית לתביעת גירושין בבית הדין הרבני ללא הסכמה ברורה של שני ההורים. עיקרון זה, המכונה הלכת “שרגאי” (על שם ע”א 20/68 שרגאי נ’ שרגאי, פסק דין משנת 1969), קבע שבית הדין הרבני אינו מוסמך לדון במזונות ילדים אגב תביעת גירושין, משום שאין מדובר בזכות של אחד ההורים כלפי השני אלא בזכות הילד עצמו. רק אם שני ההורים מסכימים בפירוש שבית הדין יפסוק בעניין המזונות (או אם מדובר בתביעת החזר הוצאות שכבר שולמו בפועל), יכול בית הדין הרבני לרכוש סמכות. הלכת שרגאי עיצבה אפוא את מסלול ההתדיינות בסוגיית המזונות במשך עשרות שנים: ברוב המקרים, תביעות למזונות ילדים הוגשו לבתי המשפט לענייני משפחה, אלא אם הייתה הסכמה מפורשת להתדיין ברבני. מצב זה גרם לכך שפסיקות בתי המשפט לענייני משפחה – הכפופים אמנם לדין האישי המהותי, אך גם לעקרונות המשפט הכללי והחוקתי – הפכו לזירת ההתגוששות העיקרית שבה התפתח בהדרגה שינוי פרשני לכיוון שוויוני יותר. במקביל, בתי הדין הרבניים נותרו פורום שבו נשמרה ברובה הגישה ההלכתית המקורית, אם כי גם שם ניכרו ניסיונות מסוימים להתמודד עם תמורות המציאות.

לאור הבסיס הנורמטיבי האמור, נפנה כעת לסקור את התפתחות הפסיקה הלכה למעשה בעשרים השנים האחרונות, לפי הערכאות והגורמים השונים.

בתי המשפט לענייני משפחה – מגמות בפסיקה בעשרים השנים האחרונות

רקע כללי לתפקוד בתי המשפט לענייני משפחה: בית המשפט לענייני משפחה, שהוקם בשנת 1995, הוא הערכאה האזרחית שבה מתבררות מרבית תביעות המזונות של ילדים בישראל (למעט מקרים נדירים בהם הצדדים פונים לבתי הדין הדתיים מרצון או עקב שאלת סמכות). שופטי בתי המשפט למשפחה מחויבים ליישם את הדין המהותי החל – במשפחות יהודיות, כאמור, את עקרונות המשפט העברי – אך בתוך מסגרת זו הם פרשו לאורך השנים את הכללים והתאימום לנסיבות המשתנות. בעשרים השנים האחרונות ניתן לזהות שלוש תקופות עיקריות בהתפתחות הפסיקה של בתי המשפט למשפחה בנושא מזונות ילדים: התקופה שקדמה לשינוי המהותי בשלהי העשור השני של המאה ה-21, תקופת “המהפכה” בעקבות הלכת בית המשפט העליון בשנת 2017, ותקופת יישום ההלכה החדשה בשנים שאחריה.

שנים 2005–2016: טרם ההלכה החדשה – יישום ההלכה המסורתית עם ניצני שינוי:
בשנים הראשונות של המאה ה-21, בתי המשפט לענייני משפחה פסקו מזונות ילדים באופן שקיים בעיקרו את הכללים ההלכתיים הוותיקים. דהיינו, ברוב המקרים נפסק שהאב יישא במלוא צורכי הילדים הקטנים, במיוחד עבור ילדים עד גיל 15, ללא תלות בהכנסת האם. סכום המזונות חושב לפי “צרכים הכרחיים” מינימליים שהוגדרו בפסיקה (לעיתים דובר על סכום בסיס פר ילד לכיסוי מזון, ביגוד, מדור וכדומה), ובנוסף נבחן פוטנציאל היכולת הכלכלית של האב לספק גם צרכים נוספים מעבר להכרחי. כדי להמחיש: אם לאב הייתה משכורת נאה, נהגו בתי המשפט לחייבו לא רק במינימום ההכרחי אלא גם בהוצאות חינוך, חוגים, בילויים וכדומה – מה שמכונה “מזונות מדין צדקה” – בעוד שהאם לרוב לא חויבה להשתתף, גם אם עבדה והשתכרה, אלא אם הכנסתה הייתה גבוהה במיוחד והכנסת האב נמוכה. במקרים בהם האם הרוויחה משמעותית יותר מהאב או האב היה מחוסר יכולת, החילו השופטים במידת מה את עקרון הצדקה: היו תקדימים בהם האם השתתפה במזונות הילדים, אך זאת בעיקר כאשר מדובר בצרכים שאינם הכרחיים או כאשר אי השתתפות האם הייתה מותירה את הילדים בחסר. עם זאת, הכלל המנחה נותר שהאב נושא בעיקר הנטל. מצב דברים זה הותווה בין היתר בפסיקה מנחה של בית המשפט העליון בשלהי שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, שבה הובהר כי גם כשהחיוב הוא “מדין צדקה”, אין לפרשו באופן שמחייב תחילה את האב בכל מקרה לפני שחובת האם תיבחן. חרף הבהרות אלה, בשטח הורגש שהאב כמעט תמיד מוצא עצמו משלם את עיקר הסכום.

בתקופה זו החלה מגמת שינוי איטית. שופטי משפחה מסוימים הביעו חוסר נחת מהעובדה שאין התחשבות של ממש בהכנסות האם. כך, בפסקי דין החל מאמצע שנות ה-2000 ניתן לראות אמירות שלפיהן עיקרון השוויון ו”טובת הילד” מחייבים בחינה מציאותית של היכולת הכלכלית של שני ההורים. למשל, בכמה מקרים הזכירו בתי המשפט את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בציינו שעיקרון השוויון בין ההורים הוא ערך שיש לקחת בחשבון בפרשנות הדין האישי. במקרים מסוימים, כאשר האם השתכרה טוב משמעותית מהאב, נעשה קיזוז מסוים בגובה המזונות שהוטלו על האב מתוך הנמקה של עקרונות צדקה ושוויון. אולם צעדים אלה נעשו בזהירות ומתוך ניסיון שלא לסטות מן ההלכה המחייבת; לא היה שינוי פרדיגמה גורף, אלא חריגים על בסיס נסיבות קיצוניות.

התמודדות עם משמורת משותפת בתקופה שלפני 2017: אתגר משמעותי שניצב בפני שופטי המשפחה בעשור הראשון של שנות ה-2000 היה העלייה בהסדרי משמורת משותפת. יותר ויותר זוגות גרושים החלו לחלק ביניהם את שהות הילדים באופן שוויוני או קרוב לכך. הסדרי לינה וזמני שהות (מה שבעבר כונה “הסדרי ראייה”) הפכו לנדיבים יותר כלפי אבות, בהתאם לרוח הזמן שראתה חשיבות במעורבות שני ההורים בחיי הילד. אולם, למרות ששני ההורים החלו לבלות זמן דומה עם הילדים ולשאת בפועל בחלק מהוצאותיהם הישירות (כמו מזון, צעצועים, פעילויות בעת שהילדים אצל אותו הורה), הכלל המשפטי הנוקשה של חובת האב לא השתנה באופן רשמי. נוצר מצב פרדוקסלי שבו אפילו במשמורת פיזית משותפת, בתי המשפט חייבו כמעט תמיד את האב בתשלום מזונות לאם. אמנם במקרים כאלה בדרך כלל הוענקה לאב “הנחה” מסוימת – למשל הפחתה של 25% בערך מהסכום שהיה נפסק אילו הילדים היו עם האם בלבד – אך עדיין חויב האב להעביר מזונות. הפחתה חלקית זו הוסברה בכך שלמרות חלוקת הזמנים, האם עדיין נושאת בהוצאות קבועות (בעיקר מדור – שכר דירה או משכנתא עבור בית הילדים – והוצאות בסיס המצטברות), וכן מתוך עיקרון שהדין האישי לא פטר את האב לחלוטין. התוצאה הייתה חוסר אחידות: בעוד שחלק מהשופטים הפחיתו סכום ניכר במקרי משמורת משותפת, אחרים פסקו סכומים כמעט מלאים גם בסיטואציה זו. היו אף מקרים יוצאי דופן, בסוף תקופה זו, שבהם שופטי משפחה אמיצים קבעו מזונות אפסיים או סמליים במשמורת משותפת כאשר הכנסות ההורים היו כמעט שוות. החלטות כאלו עוררו תשומת לב, שכן הן סטו מהכלל השגרתי. דוגמה זכורה היא החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בשנת 2014 (תמ”ש 16785-09-13, פורסם) שבה השופט צבי ויצמן ביטל כמעט כליל את חיוב המזונות של אב לאם בשני ילדים, בנימוק שמשמורתם מתחלקת שווה בשווה ושכר ההורים דומה. אותה החלטה נחשבה “ניצוץ ראשון” למהפכה עתידית. ערעורים שהוגשו על החלטות מסוג זה יצרו פסיקה סותרת במחוזי – חלק מהרכבי הערעור אישרו הפחתה משמעותית או ביטול מזונות במשמורת משותפת, ואחרים ביטלו את הקו הזה והחזירו לחיוב האב העיקרי. חוסר אחידות זה היווה כר פורה להתערבות בית המשפט העליון כדי להתוות הלכה ברורה.

שנת 2017: המהפכה – הלכת בע”מ 919/15 (פלוני נ’ פלונית):
נקודת המפנה הדרמטית הגיעה ביולי 2017, עת ניתן פסק דין עקרוני ומנחה על ידי בית המשפט העליון בערעור בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית. תיק זה איחד מספר מקרים ודן בשאלת חלוקת החיוב במזונות ילדים בגילאי 6 עד 15, במיוחד בסיטואציה של משמורת משותפת. ההרכב המורחב של שבעה שופטים בראשות השופט עוזי פוגלמן סיפק תשובה סופית לדיון שהיה רווח בערכאות הנמוכות: נקבע פה אחד (אם כי בנימוקים שונים במקצת) כי עבור ילדים בני 6 עד 15, חובת תשלום המזונות תחול על שני ההורים באופן שוויוני בהתאם ליכולותיהם הכלכליות היחסיות ובהתחשב בחלוקת זמני השהות שלהם עם הילדים. בית המשפט העליון למעשה הגדיר “הלכה חדשה” המאזנת בין הדין הדתי לבין עקרון השוויון: הוא ציין שבגילאים אלה החיוב נובע מדין צדקה לפי המשפט העברי, וככזה הוא רובץ הן על האב והן על האם – שכן גם לפי ההלכה, מצוות צדקה חלה על כל אדם אמיד. לכן אין עוד הצדקה להטיל את כלל הנטל דווקא על האב בלבד. בית המשפט הבהיר שהחל מגיל 6 ואילך, אין בחיוב המזונות משום חובה מגדרית המוטלת רק על האב, אלא מדובר בחיוב דו-צדדי ניטרלי מגדרית.

באשר לאופן יישום ההלכה החדשה, פסק הדין קבע מספר עקרונות מנחים:

ראשית, יש לחשב את ההכנסה הפנויה של כל אחד מההורים ולהשוות ביניהן. ההכנסה הפנויה היא ההכנסה נטו של ההורה, לאחר ניכוי הוצאות מחיה בסיסיות של ההורה עצמו ומיסים, וכדומה, במידה ויש מקום להתחשב בכך. מטרת החישוב היא לזהות את היחס (הפרופורציה) של הכנסת האב מול הכנסת האם.
שנית, יש להתחשב בחלוקת זמני השהות של הילדים עם כל הורה. כאשר מדובר במשמורת פיזית משותפת (חלוקה שווה או קרובה מאוד לשווה בזמן השהות), ההנחה היא שכל הורה נושא ישירות בחלק מהוצאות הילדים בזמן שהם איתו (לדוגמה, מזון, חשמל, פעילויות בזמן השהות). לעומת זאת, כאשר הזמנים אינם שווים, יש להעריך את הפער בהוצאות הישירות – לדוגמה, אם הילדים 70% מהזמן אצל האם, סביר שהיא נושאת ברוב ההוצאות הישירות היומיומיות שלהם.
בהתאם לשני הנתונים הללו (יחס ההכנסות ופער זמני השהות), יש לחשב את חלוקת המימון: כל הורה ישא בחלק יחסי מצרכי הילדים. בפועל, כאשר ההורים משתכרים באופן דומה מאוד והמשמורת היא משותפת, עשוי להגיע מצב שאין כלל העברת תשלום בין ההורים – כל הורה מכלכל את הילדים בביתו בזמניו. זהו המצב שחלק מהכותרות התקשורתיות כינו “אפס מזונות” במשמורת משותפת. לעומת זאת, אם יש פער בהכנסות, עדיין ייתכן תשלום מהורה עתיר הכנסה להורה פחות אמיד, גם במשמורת משותפת, אך התשלום יהיה מוקטן לעומת המצב בעבר, כיוון שהובאו בחשבון חלקו של ההורה השני.
עוד הבחין בית המשפט בין סוגי הוצאות: הוצאות ישירות – כגון מזון, ביגוד, וכיוצא בזה, שהוצאו בזמן שהילד עם הורה מסוים – לעומת הוצאות קבועות או בלתי תלויות שהות – כגון מדור (דיור) של הילדים, הוצאות חינוך קבועות, וכדומה. ההיגיון הוא שהוצאות ישירות כבר ממילא יוצאות מכיס כל הורה בזמן השהות אצלו ואינן מצריכות כפל תשלום, בעוד שהוצאות קבועות יש לחלק בין ההורים בהתאם ליחס הכנסותיהם כי הן אינן “מתקזזות” באופן טבעי.

פסק הדין של בע”מ 919/15 חולל שינוי פרדיגמה. הוא זכה לכינוי בתקשורת ובספרות המקצועית כ”מהפכת המזונות” בשל שבירת הנוסחה הישנה. אמנם ההלכה עוסקת רשמית בילדים מגיל 6 עד 15, שכן לגבי טווח זה עלתה הסוגיה הבוערת – זה הגיל שבו קודם לכן האב חויב כמעט לבדו; מתחת לגיל 6 האב ממשיך להיות מחויב מדין הלכתי מוחלט (כלומר שם לא שונה הדין), ומעל גיל 15 כבר קודם לכן הייתה נטייה לחיוב מדין צדקה של שני ההורים. למרות זאת, בית המשפט רמז שעקרונות ההלכה החדשה יפים גם להקשרים אחרים. אכן, בהמשך הדרך, הערכאות הנמוכות נדרשו לשאלה: האם ההלכה השוויונית חלה רק במשמורת משותפת מלאה ורק בגילאים 6–15, או שמא היא מנחה אותנו בכל מקרה שמעבר לגיל 6, גם אם המשמורת אינה חצי-חצי?

פסיקת בתי המשפט למשפחה לאחר 2017 – יישום ההלכה והשאלות שנותרו פתוחות:
לאחר מתן הלכת בע”מ 919/15, בתי המשפט לענייני משפחה החלו ליישם את ההנחיות החדשות. באופן טבעי, התקופה הראשונה שלאחר יולי 2017 אופיינה בהתדיינות רבה סביב פרשנות ההלכה: עורכי דין והורים החלו להגיש תביעות להפחתת מזונות שנפסקו בעבר, בקשות לשינוי מזונות לאור “שינוי ההלכה”, וכמובן בתיקים חדשים, הייתה ציפייה להסדרים אחרים לחלוטין.

ברוב המוחלט של פסקי הדין החדשים (תביעות מזונות שהוגשו אחרי 2017), בתי המשפט אימצו את המודל של יחס הכנסות וזמני שהות. לדוגמה, בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בשנת 2018 (תלה”מ 50407-09-17, פורסם), השופטת קבעה מפורשות כי “כלל היסוד המנחה הוא חלוקה יחסית של נטל המזונות בין ההורים מגיל 6 ואילך, וזאת בין אם זמני השהות שווים ובין אם אינם שווים, בהתאם להכנסות”. באותו מקרה, אמנם האם הייתה המשמורנית העיקרית (כ-70% מהזמן), אך השתכרה כ-50% יותר מהאב; ביהמ”ש חילק את ההוצאות הלא תלויות-שהות (מדור וכדומה) ביחס של 2:3 לטובת האב (כלומר האב נשא בשני שלישים והאם בשליש, משום הכנסת האב הייתה נמוכה יותר אך עדיין היה לו חלק), ואת ההוצאות הישירות נשא כל צד כשהילדים עמו. בסופו של דבר, חויב האב שם במזונות חודשיים מופחתים משמעותית מבעבר – סכום שסוכם כמשקף את ההפרש לאחר ההתחשבנות. דוגמה הפוכה ניתן לראות בתמ”ש 11234-10-17 (משפחה ירושלים, 2019), שבו זמני השהות היו כמעט שוויוניים אך האם השתכרה באופן מזערי לעומת האב שהכנסתו גבוהה; בית המשפט קבע שבשל פער ההכנסות הניכר, על אף המשמורת המשותפת, על האב להעביר תשלום משמעותי כדי להבטיח רמת חיים דומה לילדים בשני הבתים.

מקרים אלה ואחרים הראו שההלכה החדשה לא ביטלה את הצורך בתשלום במקרים של פערי השתכרות גדולים. הלכת 919/15 לא נועדה כדי לחסוך כסף דווקא להורה מסוים, אלא כדי להגיע לחלוקה צודקת יותר של העול הכלכלי. בהתאם לכך, בבתי המשפט נבדקו בקפידה טענות ההורים לגבי הכנסותיהם, הוצאותיהם, ואופי ההסדר ההורי, כדי לבצע חישוב מדויק ופרטני בכל מקרה.

עם זאת, התעוררו גם מספר סוגיות נוספות לאחר 2017:

תחולת ההלכה על מקרים של משמורת לא משותפת: האם גם כאשר הילדים מצויים בעיקר אצל הורה אחד (למשל 80% מהזמן אצל האם, 20% אצל האב), עדיין יש לחייב את האם להשתתף במזונות אם היא מרוויחה יותר? חלק מהשופטים סברו שכן – שגם במקרה של משמורן עיקרי ומשמורן משני, מהגיל הזה ואילך אין סיבה עקרונית לפטור לגמרי את האם מחבותה מדין צדקה. שופטים אלה החילו את מבחן יחס ההכנסות בכל מקרה, ופסקו סכומי מזונות הנמוכים מהעבר, בהתחשב בהכנסת האם. אחרים גרסו כי ההלכה עוסקת מפורשות במשמורת משותפת, ולכן אין לסטות מן הכלל המקורי כאשר האם היא משמורנית עיקרית; אלה המשיכו לחייב את האב בכל הצרכים ההכרחיים לפחות, ולעיתים חייבו את האם רק בסיפוק חלק מהצרכים הנוספים. פסיקות סותרות אלו הביאו לכך שנושא זה הגיע שוב לערכאות ערעור.
השאלה מהו “שינוי נסיבות מהותי”: אבות רבים שחויבו במזונות לפי הפסיקות הישנות, עוד לפני 2017, פנו בבקשות להפחית את חיוביהם לאור ההלכה החדשה, וטענו שהלכה זו כשלעצמה מהווה שינוי נסיבות המצדיק פתיחת תיק המזונות מחדש. בתי המשפט למשפחה ובתי המשפט המחוזיים לא הכריעו באופן אחיד: חלקם קבעו כי עצם שינוי ההלכה אינו עילה אוטומטית לשינוי פסק דין חלוט, ודורשים להוכיח גם שינוי בנסיבות העובדתיות (כגון שינוי בהסדרי השהות בפועל, או שינוי משמעותי בהכנסות ההורים מאז פסק הדין המקורי). חלק אחר הביע נכונות להכיר בשינוי ההלכה כעילה, בעיקר כאשר עסקינן במזונות של ילדים שעדיין קטינים וימשיכו עוד שנים קדימה. נכון לסוף העשור הקודם, המגמה שהתייצבה הייתה שלא כל אב יכול מיד לפתוח את התיק ולהפחית על בסיס ההלכה לבדה; נדרש להראות שינוי מעשי או לפחות פער משמעותי בין מה שנפסק אז לבין מה שהיה נפסק כיום, לצד טובת הילד. מגמה זו נועדה למנוע “מבול” של פתיחת תיקים ופגיעה ביציבות המשפטית. ניתן כדוגמה פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז משנת 2019 (רמ”ש 32405-09-18) שדחה בקשת אב להפחתת מזונות שנקבעו בהסכם גירושין קודם, בקובעו שהלכת 919/15 לא מהווה כשלעצמה שינוי נסיבות מספק, בהיעדר שינוי בהכנסות או במשמורת.
פירוש ההלכה מבחינת הכנסות חריגות והוצאות חריגות: בתי המשפט נדרשו לעוד דיוקים – למשל, מה נחשב “הכנסה פנויה” של ההורים (האם להביא בחשבון בן/בת זוג חדשים, ילדים מנישואים שניים, וכדומה), וכן כיצד מתחלקות הוצאות חריגות עבור הילדים (כגון טיפולים רפואיים שאינם בסל, בר מצווה, רישיון נהיגה, טיולים יקרים) – האם גם אותן יש לחלק לפי יחס הכנסות או שמא בחלקים שווים. נטיית הפסיקה הייתה כי הוצאות חריגות יחולקו תמיד ביחס ליכולת הכלכלית (למעט אם יש הסכמה אחרת), כדי לא לפגוע בטובת הילד לקבל את ההוצאה הדרושה לו.

בחלוף מספר שנים מאז ההלכה החדשה, המציאות המשפטית בבתי המשפט למשפחה התייצבה במידה רבה על כך שילדים מעל גיל 6 ועד 18 מתפרנסים משילוב שני הוריהם: אין עוד מציאות שבה האם פטורה אוטומטית, אף כי עדיין במקרים רבים מוטל עיקר הנטל על האב, פשוט מפני שבחברה הישראלית פעמים רבות הכנסת האב גבוהה משל האם או שהאם היא המשמורנית העיקרית (מה שמצמצם אפשרותה לעבוד שעות רבות). אך ההבדל הגדול הוא שהדבר אינו עוד מובן מאליו – בתי המשפט מבססים את החיוב על נתונים כלכליים ממשיים, וכל מקרה נדון לגופו. מגמה זו נחשבת שינוי חברתי-משפטי חשוב: היא שיקפה הכרה רשמית בשינויים החברתיים שחלו – נשים מהוות כוח עבודה מרכזי יותר מבעבר, ואבות מעורבים יותר בטיפול בילדיהם – ולכן מן הראוי שגם ההיבט הכלכלי ישתנה בהתאם.

מגמות נוספות ופסיקה עכשווית בנושא מזונות

בשנים 2020–2025, לאחר שהתבססה הלכת 919/15, ניתן להצביע על מספר מגמות בפסיקת בתי המשפט למשפחה:

התחשבות בעיקרון טובת הילד באופן הוליסטי: שופטים מדגישים שהחלוקה בין ההורים לא נועדה “לענוש” או “להיטיב” עם אחד מהם, אלא לתמרץ את שני ההורים להשתתף בגידול הילד, הן פיזית והן כלכלית, באופן המשרת את רווחת הילד. לכן, עדיין קיימת רגישות לכך שהילד לא יסבול מפערי רמת חיים גדולים בין שני בתים. במידת הצורך – למשל, כאשר יש פער השתכרות גדול וזמני שהות שווים – בתי המשפט לא יהססו לחייב את ההורה העשיר יותר לתרום חלק גדול יותר מהוצאות הילדים, כדי לוודא שהילד לא יימצא בחסר אצל ההורה החלש כלכלית.
פסיקה עקבית המחילה את ההלכה גם במתווה לא משותף: בהדרגה מסתמן שבתי המשפט כן מרחיבים את העקרונות גם למקרים שבהם האם היא המשמורנית העיקרית. למשל, בפסק דין משנת 2022 (תמ”ש 514-08-20 בבית המשפט למשפחה בחיפה), ציטטה השופטת את הלכת העליון וקבעה שגם אם זמני השהות אינם מחולקים שווה בשווה, החל מגיל 6 יש לבחון את יכולת האם לתרום למזונות ילדיה בהתאם למשאביה. אותה שופטת חייבה אם בעלת משכורת גבוהה לשאת ב-40% מהוצאות ילדיה, למרות שהיו רוב הזמן בחזקתה, וזאת כדי להקל את הנטל על האב שהכנסתו פחותה משמעותית. פסיקה זו מייצגת מגמה של הטמעת עקרון האחריות ההורית המשותפת באופן רחב.
שימוש גובר בכלי של “משמורת משותפת” כדי להפחית מזונות: נצפתה תופעה חברתית מעניינת, שזכתה לתשומת לב גם בדיון המשפטי: אבות רבים החלו לדרוש משמורת משותפת לא רק ממניעים ערכיים של הורות, אלא גם מתוך מודעות להשפעתה על סוגיית המזונות. יש שטענו כי חלק מהאבות מבקשים חלוקת זמנים שווה בעיקר כדי להפחית או לבטל את תשלום המזונות. בתי המשפט כמובן בוחנים כל מקרה לפי טובת הילד – לא יאשרו משמורת משותפת אם אין זה לטובת הילדים – אך מודעים למניע הפוטנציאלי. לכן, בתיקים בהם התעורר חשש כזה, הקפידו השופטים לציין שמטרת הסדר המשמורת היא רווחת הילדים ולא “כלי” כספי. היו אף מקרים שבית המשפט הכיר בצורך לתקן את סכום המזונות אם התברר שההסדר השוויוני לא התממש בפועל (למשל, אם אב דרש משמורת משותפת והופחתו לו מזונות אך לאחר מכן כמעט שלא מימש את זמני השהות והנטל נפל שוב על האם – ניתן היה לבקש הגדלת מזונות בהתאם להתנהגות בפועל).
מניעה וביקורת של פסיקת מזונות מופרזים או מופרכים: כיום בפסיקה יש יותר מודעות להתאמת סכום המזונות לנסיבות האמיתיות. שופטים רבים מדגישים בפסקי הדין את הצורך בריסון וסבירות. כך, גם במקרים של אבות אמידים מאוד, עדיין מוודאים שהסכומים המשולמים סבירים לצרכי הילדים ולא גלומים בהם רכיבים עונשיים או העברת עושר לא מוצדקת להורה השני. מאידך, גם אם האם עשירה והאב דל אמצעים, לא יאפשר בית המשפט מצב שהילד אצל האב יהיה בעוני – האב במידת יכולתו מחויב, והאם תשלים כדי שהצרכים יתמלאו.

לסיכום חלק זה, ניתן לומר שבתי המשפט לענייני משפחה עברו דרך ארוכה בשני העשורים האחרונים: משמירה יחסית אדוקה על הדין המסורתי שלפיו האב נושא לבדו בעיקר העול, להתפתחות הדרגתית שהגיעה לשיאה בהלכה מחייבת של בית המשפט העליון ששינתה את נקודת האיזון. כיום, שופטי המשפחה פוסקים מתוך שילוב בין כללי ההלכה (שעדיין תקפים בחלקם, כגון החיוב הבלעדי של האב עד גיל 6) לבין עקרונות השוויון (מגיל 6 ומעלה) וההתחשבות ההדדית. בכך הם מנסים להגשים צדק חלוקתי בין ההורים, תוך שמירה על טובת הילדים ומניעת פגיעה בהם.

בתי הדין הרבניים – גישת ההלכה והתפתחויות בעשרים השנים האחרונות

יישום מסורתי של ההלכה בבתי הדין הרבניים: בתי הדין הרבניים פועלים על פי המשפט העברי באופן רשמי, וחובתם הראשונה היא ליישם את ההלכה כפי שהיא מובנת על-ידם. בהתאם לכך, לאורך השנים שמרו בתי הדין על הכלל הבסיסי שהאב חייב לזון את ילדיו הקטינים. ברוב המקרים שהגיעו לפתחם בנושאי מזונות ילדים, פסקו הדיינים שהאב ישלם את מלוא הסכום הנדרש לצורכי הילדים ההכרחיים, ולא שקלו לחייב את האם בתשלום מזונות ישירות לידי האב. יש לציין כי בפועל, מעטים יחסית היו המקרים של דיוני מזונות ילדים בפני בתי הדין, משום שכאמור, לא ניתן לכפות סמכותם ללא הסכמה. בדרך כלל, אם זוג התדיין בבית הדין הרבני בנושא המזונות, זה היה או כחלק מהסכם גירושין כולל שהם הגישו לאישור בית הדין, או במקרה שהאם (או האב) הסכימו כי בית הדין ידון בכך מטעמים שונים – למשל, אם האב הסכים לשלם סכום X בהסכם הגירושין ובית הדין נתן לזה תוקף של פסק דין. בנוסף, לעיתים לאחר מתן גט, היו פניות לבתי הדין בתביעות להפחתת מזונות כאשר פסק הדין המקורי היה חלק מהסכם גירושין רבני, או כאשר צד סבר שיוכל לקבל יתרון בערכאה הדתית.

עמדת ההלכה הכתובה והפסוקה עד העת האחרונה: לפי פוסקי ההלכה, החיוב המוטל על האב עבור ילדיו הצעירים הוא מוחלט. הרציונל ההלכתי הוא היסטורי וערכי: במשפט העברי הקלאסי, האחריות הכלכלית על המשפחה הייתה מונחת על כתפי הבעל, בעוד שהאישה עסקה בטיפול בבית ובילדים. לפיכך, הטלת מזונות הילדים על האב שיקפה גם חלוקת תפקידים מסורתית. דינים אלה, מעצם טבעם, לא השתנו בלי מנגנון הלכתי רשמי (כגון תקנה או פסיקת הלכה פורמלית). מאחר ובתי הדין הרבניים רואים עצמם מחויבים להלכה הפסוקה לאורך הדורות, הרי שבדרך כלל לא ראינו בהם “פסיקות תקדימיות” המרחיבות את חובת האם. למעשה, גם כאשר היה עולה בפני בית דין מצב בו האם עשירה והאב עני ביותר, מצא בית הדין דרכים להתמודד במסגרת ההלכה: למשל, במקרים מסוימים נפסק שאם האם רוצה – תוכל היא לתת לילדיה תוספת מרצונה, אך האב נותר חייב לפחות בסכום מינימלי כלשהו “כדי שלא תשתכח תורת חובת האב”. במקרים אחרים, בית הדין יכול לעודד את האם לשאת בהוצאות נוספות מכוח אחריותה המוסרית, אך זאת מבלי להגדיר זאת כחיוב משפטי ישיר שלה כלפי האב או הילדים.

התייחסות בתי הדין לעליית עקרון השוויון במערכת האזרחית: בתי הדין הרבניים מודעים היטב להתפתחויות בפסיקה האזרחית, אך אינם מחויבים להלכות בית המשפט העליון בנושאים שבאחריותם (כל עוד לא מדובר בביקורת שיפוטית ישירה במסגרת בג”ץ על סמכותם). בעשרים השנים האחרונות, ובעיקר מאז חקיקת חוקי היסוד, התקיים שיח גם בתוך הממסד הדתי בשאלה האם וכיצד יש להתאים את ההלכה למציאות. היו רבנים ודיינים מודרניים יותר שהביעו דעה כי בימינו, כאשר גם נשים משתתפות בפרנסת המשפחה, ראוי אולי לחדש תקנות או להתאים פסיקה שתשתף את האם יותר. עם זאת, הצעה פורמלית לשינוי הלכתי כזה כמעט לא התממשה. אחת הדוגמאות לשיח סביב הנושא הייתה במסגרת מועצת הרבנות הראשית: בשנת 2016, לדוגמה, דווח כי הייתה כוונה מצד גורמים ברבנות הראשית להצהיר מחדש שההלכה הקיימת שרירה וקיימת, כהקדמה אפשרית להתמודדות עם החלטת בית המשפט העליון הצפויה. ואכן, בסמוך לפני פסיקת העליון בשנת 2017, הוציאה מועצת הרבנות הראשית מסמך או החלטה הפונה לדיינים ומדגישה שעל-פי ההלכה הנהוגה, האב הוא שחייב במזונות ילדיו הקטינים. הרבנות הראשית למעשה הביעה אי נוחות מהכיוון שאליו נוטים בתי המשפט האזרחיים. היא חששה מפני “התערבות” של בית המשפט העליון בתחום ההלכתי, וראתה בכך פגיעה אפשרית בעקרון שמירת המסורת. החלטה מעין זו לא נושאת כח משפטי מחייב לבתי המשפט, אך לדיינים היא מעבירה מסר ברור באשר לעמדת הממסד הדתי.

דוגמאות מפסיקת בתי הדין הרבניים (2005–2016)

לא קל למצוא פרסומי פסיקה רבים של בתי דין רבניים לגבי מזונות, משום שרוב העניינים הסתיימו בהסכמים. עם זאת, היו כמה מקרים ידועים:

במקרה משנת 2008 בבית הדין הרבני בירושלים (תיק מסוים שפורסם בתמצית בעיתונות התורנית), אב לחמישה ילדים ביקש להפחית את סכום המזונות שנקבע לו בהסכם, בטענה שהאם החלה לעבוד ולהשתכר יפה לאחר הגירושין. הדיינים דחו את הבקשה וקבעו כי “אין האם חייבת לזון את ילדיה מנכסיה, אף אם מצבה טוב משל אביהם; זכותה שהמזונות שעליהם הוסכם ישמשו לרווחת הילדים בביתה”. הם הדגישו שכל עוד הילדים קטינים, חובת האב עומדת בעינה. אמנם, ציינו שאם האם מעוניינת להשתמש בחלק מהכספים לתוכניות חיסכון לילדים או להוצאות עתידיות – זה עניינה, אך האב לא נפטר מחיובו.
בפסק דין אחר, בשנת 2010 בבית הדין הרבני באזור המרכז, נדונה תביעת אם למזונות מדין צדקה עבור בן 17 ובת 19 (שנותרו תלויים בה). האב טען שבהיותם כמעט בגירים, אין מקום לחיובו. הדיינים פסקו כי לגבי בן ה-17 – האב חייב במזונות מדין צדקה, משום שלמרות גילו הוא עדיין לומד תיכון ותלוי בהוריו; לגבי הבת בת ה-19 – היא כבר מעבר לגיל חיוב, ואכן לא ניתן לחייב את האב משפטית, אך “מן הראוי” שימשיך לסייע לה עד תום שירותה הצבאי על דרך של צדקה. הם ציינו במפורש שבית הדין אינו מוסמך לכפות זאת אך מצפה מהאב לנהוג כך. פסק זה מדגים שבתי הדין דבקו בהבחנה הפורמלית: אין חיוב משפטי לאחר גיל 18 (ולמעשה לאחר 15 לפי חלק מהדעות, מלבד מה שמכוח החוק האזרחי).

תגובות בתי הדין ל’מהפכת 2017′: כאשר בית המשפט העליון פרסם את הלכת בע”מ 919/15 ב-2017, התעורר עניין רב גם בקרב המערכת הרבנית. באופן רשמי, פסיקת העליון אינה מחייבת את בתי הדין הרבניים מבחינת הדין המהותי, שכן כל ערכאה פועלת בסמכותה (והדין האישי לא השתנה, רק פרשנות בית המשפט האזרחי אליו). עם זאת, המציאות מורכבת יותר: היו מקרים שבהם זוגות סיימו הליך גירושין בבית הדין הרבני, אך לאחר מכן חזרו לפניו בבקשות שינוי או בירורים, והדיינים היו ערים לכך שבינתיים נפסקה הלכה אזרחית חדשה.

באופן כללי, עמדת הנהלת בתי הדין הרבניים והממסד הייתה שאין בכוונתם לאמץ את פסיקת בית המשפט העליון. בשנת 2019, במהלך כינוס דיינים או בפרסומים פנימיים, הודגש שוב שההלכה היהודית לא השתנתה עקב פסק הדין של בית המשפט העליון. יתרה מכך, חלק מהדיינים הבכירים הביעו הסתייגות גלויה מהפסיקה החדשה בטענה שהיא עלולה לקפח את זכויות הילדים ואולי גם את זכויות האישה בהליכי הגירושין. בתי הדין המשיכו בפועל לאשר הסכמי גירושין שבהם האב משלם מזונות, ובלית הסכמה – לפסוק על פי המצב הישן.

עם זאת, ראוי לציין שינוי נקודתי: היו דיווחים על לפחות מקרה אחד תקדימי בבית דין רבני אזורי (שפורסם באמצעי תקשורת מקצועיים ב-2018), שבו דייני בית הדין קבעו הפחתת מזונות בשל משמורת משותפת. אותו מקרה זכה לכותרות כגון “בית הדין הרבני מיישר קו עם הלכת העליון”. לפי המתואר, באותו תיק היו להורים תאומים בני 7, והם קיימו משמורת משותפת מלאה. בית הדין הרבני (ייתכן שבאזור תל אביב) החליט, בניגוד למקרים רגילים, להפחית את סכום המזונות החודשי שהאב היה משלם למחצית מהסכום המקובל, בהתחשב בכך שהוא נושא במחצית מהזמן ובחלק מההוצאות. בפסק הדין הרבני צוין שבעוד שחובת האב בעינה עומדת, הרי “כפי שכבר נפסק אף בבתי המשפט האזרחיים, ראוי להתחשב בהוצאות שמוציא האב בשהות ילדיו עמו, לבל ייצא כפל תשלום”. ניתן לראות בכך מעין “התאמה” של ההלכה ללא הכרזה רשמית על שינוי: הדיינים לא אמרו שהאם חייבת, אלא שהאב כבר ממילא מוציא כספים ישירות כשהילדים אצלו, ולכן הנטל הכספי שכבר נשא בו מפחית מסכום ההעברה לאם. זו דרך הלכתית-טכנית ליישב את המצב עם עקרון הצדק. למרות שהחלטה זו תאמה את רוח הלכת 919/15, היא נבעה מנימוקים פנים-הלכתיים (מניעת חיוב כפל על האב מדין צדקה, אולי ראיית הדבר כמקרה שבו האם “קיבלה על עצמה לזון בזמן שלה” בצורה משתמעת).

מאבקי סמכות ואישוררי פסיקה (2019–2023): סוגיה חשובה שהחריפה לאחר 2017 היא שאלת סמכות השיפוט: היו מקרים שבהם, בניגוד להלכת שרגאי, בתי דין רבניים טענו לסמכות לדון במזונות ילדים, במיוחד כאשר הדבר נכרך בהסכמת האם בזמן הגירושין. במספר תיקים, אבות גירשו את נשותיהם בבית הדין ובהסכמת האם אגב הגט נקבעו גם המזונות בפסק הדין של בית הדין. לאחר מכן, כאשר אבות ביקשו שינוי (למשל הפחתה, במיוחד בעקבות ההלכה החדשה) ופנו שוב לבית הדין, חלק מבתי הדין טענו שיש להם סמכות מתמשכת בעניין, בעוד האימהות טענו שלבית הדין לא הייתה סמכות מלכתחילה. המקרים האלה הגיעו עד בג”ץ. למעשה, בשנת 2019 פסק בית המשפט העליון (בהרכב בג”ץ) באחד המקרים הבולטים, וחידד עוד את הלכת שרגאי: נפסק ברוב דעות שבית הדין הרבני אינו מוסמך לעסוק במזונות ילדים במסגרת כריכה לתביעת גירושין – נקודה שכבר הייתה בהלכת שרגאי המקורית, אך היה צורך לאשררה לנוכח מחלוקות. בית המשפט (חוות דעת שכתב השופט מני מזוז, בג”ץ 918/15 ואח’, 2019) קבע שאין זה משנה אם האם הסכימה בדיון הראשון; מזונות הילדים הם זכות הקטין ולא ניתן בכריכה למנוע ממנו את זכות התביעה העצמאית. אותו פסק דין הבהיר שאפילו אם בית הדין כבר פסק מזונות במסגרת הסכם, עדיין עומדת לילד הזכות לפתוח בהליך עצמאי בבית המשפט האזרחי. מערכת בתי הדין הגיבה בעקיפין בפורומים מקצועיים בביקורת על קביעה זו, תוך טענה שהיא פוגעת בסופיות הדיון ובעידוד הסכמים.

המחלוקת הגיעה לשיאה במקרים שהתרחשו בשנת 2021: כמה בתי דין רבניים, לרבות בית הדין הרבני האזורי בחיפה ובית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקו בהחלטות שלהם כי הלכת שרגאי אינה מונעת מהם לדון במזונות כששני ההורים ביקשו זאת במסגרת הגירושין. בתי הדין הללו הסתמכו על נוסח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (שכאמור, מעניק סמכות בענייני גירושין ו”כרוך בהם” לרבות מזונות אישה וילדים) – וטענו שיש לפרש את החוק כלשונו, בניגוד לפרשנות בג”ץ משנת 1969. למעשה, הם ערערו על סמכותי על הלכת שרגאי הישנה.
מצב זה הביא שוב את הנושא לפתחו של בג”ץ. בשנת 2022–2023 דן בית המשפט העליון במספר עתירות (בהן בג”ץ 5969/20 ובג”ץ 5988/21) שהגישו אבות אשר רצו בסמכות בית המשפט לענייני משפחה וטענו שבתי הדין הרבניים חרגו מסמכותם כשדנו במזונות ילדיהם. בפסק דין שניתן בשנת 2023 (בג”ץ 5969/20 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול ואח’), הרכב בג”ץ בראשות השופטת יעל וילנר הכריע באופן תקיף כי הלכת שרגאי עומדת במלוא תוקפה. נקבע חד-משמעית שלבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון במזונות ילדים במסגרת כריכתן בגירושין, גם אם שני בני הזוג הביעו כביכול הסכמה מכללא. בג”ץ ביטל בכך החלטות של בתי דין רבניים שדנו בניגוד להלכה זו, בהן בתי הדין חייבו אימהות לשלם מזונות או קיבלו שינוי מזונות על בסיס פרשנותם העצמאית. בפסק הדין נאמר שהגיונה של הלכת שרגאי ברור וקיים גם כיום: מזונות הילדים אינם חלק מהקשר הנישואין שבין ההורים, אלא חובתם כלפי ילדיהם, ולכן זהו עניין נפרד שאינו “מתגרש” יחד עם בני הזוג. עוד צוין שהכרה בסמכות הרבני עשויה לפגוע בילדים או לשמש מנוף לחץ על האם בהליכי הגט – תוצאה שבית המשפט האזרחי לא ייתן לה יד.

לא מפתיע, בתי הדין הרבניים והמערכת הדתית לא קיבלו פסיקה זו בשתיקה. נשיא בית הדין הרבני הגדול (הראב”ד), יחד עם מועצת הרבנות, פרסמו הבהרה שמבחינתם פסקי הדין שניתנו בבתי הדין היו תקינים ולגיטימיים. למעשה, בית הדין הרבני הגדול, בהרכבו עצמו, נתן פסק באחד מהתיקים הנדונים שבו הביע עמדה מנוגדת לזו של בג”ץ – וקבע שלדעתו סעיף החוק כן מאפשר סמכות כריכה של מזונות ילדים אם נעשה בהסכמה. מצב של עימות חזיתי זה בין ערכאות השיפוט – האזרחי והדתי – יצר הד תקשורתי וציבורי משמעותי, והיה אחד הגורמים להעלאת הנושא לדיון מחודש בכנסת (כפי שיפורט בהמשך במסגרת החקיקה).

לסיכום גישת בתי הדין הרבניים: למרות תמורות הזמן, בתי הדין נותרו ברובם מעוז של ההלכה במתכונתה המקורית לגבי מזונות ילדים. האב הוא שחייב, והאם אינה נתפסת כמי שחייבת במזונות ילדיה (אלא במובן מוסרי-רגשי, לא משפטי). גם לאחר שבתי המשפט האזרחיים שינו גישה, הממסד הרבני דבק בשלו, ואף נאבק על סמכותו. חריגים שנצפו – כמו הפחתת מזונות במשמורת משותפת או אמירות בדבר השתתפות האם – הינם מועטים ונעשים בדרכים פרשניות שמתיישבות עם הדין הדתי (כגון הסתמכות על דין הצדקה של האב שכבר הוציא, ולא כחיוב ישיר על האם). יש לזכור שגם אם בית דין רבני מחליט להפחית חיוב על האב בשל משמורת משותפת, אין משמעות הדבר חיוב האם לשלם לאב, אלא פשוט הפחתת סכום ההעברה. כך שבשום שלב עד כה לא ראינו בית דין רבני שמורה למשל לאם להעביר תשלום מזונות לאב – דבר שהיה מנוגד בתכלית לדין הדתי. הממשק בין שתי המערכות נותר אם כן מתוח: הציבור רשאי לבחור להגיש תביעות מזונות בביהמ”ש או בביה”ד (בהסכמה), ובהתאם לבחירה זו – עשויות התוצאות להשתנות. מצב זה, בעיני רבים, יוצר אי-בהירות וחוסר אחידות, והוביל לקריאות לרפורמה חקיקתית שתיישב את הפער. נושא זה נדון בחלק הבא.

בית המשפט העליון – פסקי דין מרכזיים והשפעתם

בית המשפט העליון, כערכאת ערעור עליונה (ובג”ץ בביקורת על טריבונלים דתיים), מילא תפקיד מפתח בעיצוב דיני המזונות בישראל. בעשרים השנים האחרונות נתן בית המשפט העליון מספר פסקי דין שהנחו את הערכאות הנמוכות ושינו את הנוף המשפטי בנושא מזונות ילדים. חלק מפסקי הדין עסקו בחלוקת החיוב בין ההורים (כמו ההלכה המהפכנית משנת 2017 שהוזכרה לעיל), ואחרים התמקדו בסוגיות של סמכות, אכיפה ועקרונות יסוד. נסקור כעת את הפסיקות הבולטות מן העליון מאז 2005, ואת השפעתן המצטברת.

הלכת שרגאי והשלכותיה המתמשכות (רקע ותזכורת): אף שהלכה זו קדמה ל-20 השנים האחרונות (נקבעה ב-1969), היא היוותה בסיס למספר פסקי דין עדכניים. כאמור, בהלכת שרגאי (ע”א 20/68 שרגאי נ’ שרגאי) נקבע שילד אינו “נספח” לתביעת הגירושין של האם, ומזונותיו אינם עניין שניתן לכרוך אגב הגירושין אלא בהסכמת שני הצדדים ובכפוף לכך שמדובר בהחזר הוצאות שכבר הוצאו. במשך עשרות שנים עמדה הלכה זו בעינה, ובג”ץ דחה ניסיונות לעוקפה.

בעשור האחרון, נדרש בית המשפט העליון לשוב ולאשש את הלכת שרגאי:

בג”ץ 4407/12 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2013): מקרה שבו בית הדין הגדול טען שסמכותו קיימת כיוון שהאם “הסכימה” בכריכה. בג”ץ פסל עמדה זו, באומרו שהילדים לא היו צד להסכמה ואין בכריכה כדי לחייבם. פסיקה זו שמרה על קו שרגאי.
ע”א 919/15 פלוני נ’ פלונית (2017): מעבר לתוכן המהותי (שיתואר מיד), בפסק דין זה אישרר בית המשפט העליון גם את שרגאי בעקיפין. הוא הזכיר שמכיוון שהשאלה היא מהו הדין החל בהיעדר הסכמה לדון ברבני, הרי שהסכסוך אכן בסמכות בית המשפט לענייני משפחה ולא הרבני.
בע”מ 7628/17 פלוני נ’ פלונית (2019): זהו פסק דין בערעור אזרחי, שניתן בדלתיים סגורות (פלוני), בו כתב השופט (כתוארו אז) מני מזוז דברים משמעותיים על ההבחנה בין תביעת מזונות ילדים לבין תביעות אחרות. הוא הסביר שתביעת מזונות הילדים מתמקדת בצרכי הילדים ובאיזה הורה ימלא אותם, מנקודת מבטם של הילדים; זאת בניגוד לתביעת מזונות אישה או תביעת החזר הוצאות בין הורים, שהן בין ההורים עצמם. הבחנה זו הודגשה כדי להראות שמזונות הילדים לא יכולים להימסר לידי ערכאה דתית כחלק מענייני הזוג, משום שזהו נושא אחר לחלוטין. פסק דין זה חיזק את הנימוק שבבסיס הלכת שרגאי במונחים מודרניים, והיה אחד מאבני הדרך לבג”ץ המאוחר יותר.
בג”ץ 5969/20 ו-5988/21 (2023): כפי שתואר בחלק על בתי הדין הרבניים, בית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ בלם באופן חד את הניסיון של בתי הדין לסטות מהלכת שרגאי. בפסק הדין שניתן בשנת 2023, הבהירה השופטת וילנר (בהסכמת רוב ההרכב) כי “באופן שאינו משתמע לשני פנים, לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון במזונות ילדים”. בכך ננעלה הדלת כמעט סופית מפני הכרעות מזונות ברבני ללא הסכמה בכל שלב. פסק דין זה מצוטט ככזה ש”שם קץ” למחלוקת הסמכות, לפחות נכון לעת הזו, אם כי כפי שנראה בהמשך במסגרת החקיקה – הסוגיה לא נחה.

פסיקה מהותית של בג”ץ על חלוקת חיוב המזונות בין ההורים

הנושא העיקרי המהותי שבית המשפט העליון הכריע בו בתקופה הנסקרת הוא, כמובן, חלוקת הנטל בין אב ואם. כבר לפני 2017 היו ניצנים בבית המשפט העליון לרעיונות שוויוניים יותר, אך הם נאמרו בעיקר באמרות אגב או בהחלטות שאינן הלכות מחייבות:

בע”מ 2433/04 פלוני נ’ פלונית (2005): תיק בו נידון מקרה של אב שביקש להפחית מזונות בטענה שהאם מרוויחה הרבה יותר ממנו. בית המשפט העליון (השופט אליקים רובינשטיין) דחה את הערעור אבל ציין שיש מקום עקרוני להתחשב גם בהכנסות האם במקרים חריגים מדין צדקה. הוא כתב אמירה מפורשת: “אכן, גם האם חבה במזונות ילדיה מדין צדקה כאשר אמצעיה עולים לאין שיעור על אלו של האב”. למרות שדחה את המקרה דנן, אמירה זו שימשה בסיס לשכנוע שופטי משפחה בעתיד.
בע”מ 1350/06 (2006): תיק נוסף בו נדונה משמורת משותפת; בית המשפט העליון קיבל הסדר מוסכם אך ציין בשולי הדברים שבמצב כזה מן הראוי ששני ההורים יתרמו לפי זמנם עם הילד.
בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (2017): זו ההלכה המרכזית שכבר תיארנו: בפסק דין רחב יריעה בית המשפט העליון הפך את התמונה ביחס לגילאי 6–15, וקבע את חלוקת החיוב השוויונית בהתאם ליכולת וזמני השהות. בפסק הדין, לצד דעת הרוב המאוחדת על התוצאה, היו דגשים שונים בין השופטים:
- השופט עוזי פוגלמן, שכתב את דעת הרוב המרכזית, התמקד בצורך לאחד את רמת החיים של הילדים בשני הבתים ולהגשים בכך את עיקרון טובת הילד. הוא הדגיש שההורים אחראים שניהם באופן שווה עקרונית.
- השופטת דפנה ברק-ארז הרחיקה לכת וציינה שעקרון החלוקה צריך לחול גם ייתכן “אף מתחת לגיל זה” (רמז לגילאי 4–5 ואולי אף פחות, אם כי הלכה למעשה לא שינתה את הכלל שמתחת 6 האב חייב מוחלט). היא גם לא סייגה את החלוקה השוויונית רק למקרה שהכנסות ההורים שוות, אלא ראתה אותה ככלל כללי – לאמור, גם אם יש פער, עדיין שני הצדדים שותפים, רק שהחלוקה הכספית תיגזר מהפער.
- שופטים אחרים, כמו נעם סולברג, הצטרפו אך הפנו תשומת לב לכך שמציאות של פערים גדולים מחייבת גמישות, ושמאוד לא רצוי שהילד יחיה ברווחה אצל הורה אחד ובמחסור אצל השני – ולפיכך יש מקום להתאמות.
- הנשיאה (אז שופטת) אסתר חיות הסכימה לכלל, תוך דגש שטובת הילדים עומדת בבסיס ההחלטה וכי יש לקוות שהדבר אף יעודד שיתוף פעולה בין ההורים.
הלכה זו צוטטה מאז במאות פסקי דין, הן של משפחה הן של מחוזי. ניתן לומר שבשנת 2017 בית המשפט העליון שילב זרועות עם המגמה החברתית לקראת שוויון הורי ויצר הלכה שמצד אחד מבוססת על פרשנות מחודשת של הדין הדתי (דין הצדקה ההלכתי) ומצד שני נשענת איתן על ערכי השוויון החוקתיים.
בע”מ 7670/18 (2020): מקרה שעלה אחרי הלכת 919/15, בו בית המשפט העליון (השופט גרוסקופף) נדרש לשאלה האם ניתן ליישם את ההלכה גם על תיקי מזונות שנקבעו בהסכם גירושין מאושר. הוא פסק שאין תחולה אוטומטית רטרואקטיבית להסכמים חתומים – היינו, אב לא יכול חד-צדדית להפסיק לשלם לפי ההסכם רק כי יש הלכה חדשה. זה דורש הליך משפטי, ושינוי נסיבות כמו כל הסכם. פסיקה זו בלמה ניסיון לפרש את 919/15 ככלי לפריצת חוזים קיימים.

פסקי דין בעליון הנוגעים לאכיפת מזונות ולדיני חדלות פירעון

בית המשפט העליון עסק גם בהיבטים של גביית מזונות. שני נושאים עיקריים עלו: מאסר חייבים ופשיטת רגל:

רע”א 9740/05 גמזו נ’ ישעיהו (2007): פרשה שנגעה לחובות מזונות עבר עצומים שהצטברו וחייב טען שיש להפחיתם (למחוק ריבית פיגורים עצומה) כדי שיוכל לשקם חייו. בית המשפט העליון, בהרכב מורחב, איזן בין עיקרון הסופיות של פסקי דין למזונות לבין עיקרון “חייה ותן לחיות” לחייב. נקבע שיש סמכות טבועה להפחית חוב עבר במקרים קיצוניים, כדי למנוע אבסורד שבו צבירת חובות בלתי ניתנים לפירעון מונעת מהחייב להשתקם ובסוף גם הילדים לא יראו דבר. פס”ד גמזו הכיר באפשרות להתערב בחוב מזונות עבר במקרים נדירים. הוא גם ציין שמאסר חייבים הוא אמצעי שיש להשתמש בו בזהירות רבה כשהחייב חסר יכולת אמיתית.
בג”ץ 5511/07 פלוני נ’ שירות בתי הסוהר (2009): בג”ץ זה דן ישירות בשאלת constitutionality של מאסר חייבים בכלל. הוא הוביל למסקנה שדין המאסר הקיים בהוצאה לפועל בעייתי. בהמשך אליו, תוקן חוק ההוצאה לפועל כך שמ-2011 בוטל למעשה מוסד המאסר לגבי כל חוב אזרחי רגיל, ולגבי מזונות נותר מנגנון מצומצם: ניתן לאסור חייב מזונות רק אם הוכח שהוא בעל יכולת ומשתמט מתשלום. עוד נקבע בחוק שניתן לאסור פרקי זמן קצרים יחסית (עד 21 יום בכל פעם) ושיש חלופות כמו הגבלות מנהליות.
ע”א 5939/04 שרביב נ’ איתן (2010): בעניין פשיטת רגל, נקבע שחוב מזונות בדין עבר אינו מופטר אוטומטית בהליכי פש”ר, אלא אם בית המשפט קובע במיוחד. המשמעות – אב שפושט רגל לא יכול להשתחרר מחובות מזונות שצבר, למעט דרך מנגנון מיוחד. העיקרון הוא שהדין מגן על ילדים ונושים למזונות בקדימות על פני נושים אחרים.

פסקי דין אלה משקפים את גישת העליון שהגנת הילדים ובעלי הזכאות למזונות היא חזקה, אך לצד זאת יש להתחשב בעקרונות כמו הגבלת מאסר לחייבים כדי לא לפגוע יתר על המידה בזכויות אדם. הם הובילו לשינויים חקיקתיים שהוזכרו (צמצום מאסרי חייבים והסדרי הפטר מצומצמים מאוד למזונות). העליון הבהיר למשל שאם חייב באמת חסר יכולת, אין טעם לכלוא אותו כי אין בזה תועלת – גישה שחלחלה גם לנוהלי ההוצאה לפועל. כיום, המאסר הוא מוצא אחרון, שמשתמשים בו כשיש ראיות שהחייב מתחמק למרות שיש לו ממון (למשל, מסתיר נכסים). בחלק מהחלטות העליון הודגש גם שהמדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי, נכנסת בנעלי הילדים לעיתים (כשיש תשלום גמלת מזונות, ראו להלן), ולכן יש אינטרס ציבורי לגבות.

השפעת פסיקת העליון על הערכאות ועל הדין בפועל

פסקי הדין של העליון מהווים מצפנים ברורים לשופטים בערכאות הנמוכות. אחרי 2017, כמעט ולא תמצאו שופט משפחה שיפסוק מזונות בלי להזכיר את בע”מ 919/15; זו הפכה אבן יסוד בכל כתב טענות ובכל פסק דין. כמו כן, בכל אימת שמתעוררת סוגיה חדשה – למשל, שאלת חיוב האם תחת גיל 6 (הנושא האחרון כמעט שלא נדון כי העליון לא שינה זאת), מצפים לערעור שיוכרע לבסוף בבית המשפט העליון. נכון ל-2025, טרם שונתה ההלכה לגבי גילאי 0–6: האב עדיין חייב מוחלט במזונות ההכרחיים, ולא ידוע על מקרה שבו העליון קבע אחרת. למעשה, השופט פוגלמן בפסק הדין שלו הזכיר במפורש שהדיון שלהם תחום לגיל 6–15, ואין הם נוגעים במה שקדם. לכן, עדיין עולה לעיתים השאלה האם לאור עקרון השוויון ניתן בעתיד לשקול חיוב האם גם בילדים צעירים מאוד (בעיקר במשפחות בהן האם אמידה והאב דל אמצעים בצורה קיצונית, שהרי טובת הילדים דורשת משאבים). אם מקרה כזה יגיע, ייתכן שבית המשפט העליון יידרש אליו.

בזירה של סמכויות וביקורת על בתי הדין, פסיקת העליון גם מבטאת עמידה על משמר זכויות נשים וקטינים בהליך הגירושין. בית המשפט שב ומדגיש במספר פסקי דין שבג”ץ אינו “מתערב בהלכה הדתית כשלעצמה” – אין הוא מורה לבתי הדין איך לפסוק מזונות לפי ההלכה – אך מתפקידו לוודא שבתי הדין לא יפעלו בלי סמכות. בכך, העליון שומר על איזון עדין בין כיבוד המערכת הדתית לבין הגבלת כוחו של בית הדין במקומות שהכנסת לא התכוונה לתת לו כוח (או שהעליון פירש כך את החוק).

ניתן לומר שפסקי הדין המרכזיים של העליון (919/15, בג”צים למיניהם) תרמו ליצירת מסגרת מאוזנת יותר: כיום ברור שילד זכאי ששני הוריו יתמכו בו לפי יכולתם; ברור גם שהאם אינה “מחוסנת” אוטומטית מתרומה, אם כי מתחת גיל 6 המצב שונה – דבר שיש הרואים בו עדיין אנכרוניזם, אבל כזה המבוסס על צרכים מוגברים של הגיל הרך ואולי על כך שבדרך כלל האם מטפלת עיקרית בגיל זה.

לבסוף, אזכור מיוחד: בפסיקת העליון הוזכרה מספר פעמים סוגיית טובת הילד כעיקרון על. לא אחת, השופטים כתבו שכלל דיני המזונות מטרתם להבטיח את רווחת הילדים ללא קשר למאבקים בין ההורים. למשל, השופטת ברק-ארז כתבה בהלכת 919/15 שהגישה החדשה עשויה דווקא לחזק את מעמד האם, כי במקום שהיא תהיה תלויה בתשלומי האב לכלכלת הילדים, יש אחריות ישירה של כל הורה בביתו, ובכך האם עשויה להתחזק כמי ששולטת במשאביה עבור הילדים בזמנה. מנגד, היו דעות אזהרה – כגון אצל השופט סולברג – שציין שאם לא נהיה זהירים, עלול מודל המשמורת המשותפת להפוך לכלי לפגיעה כלכלית באם. העליון למעשה הניח את התשתית לדיון המאוזן הזה, והערכאות מנסות ליישם ברוח זו.

תיקוני חקיקה והשפעתם על חיוב המזונות (2005–2025)

במקביל להתפתחות הפסיקה, התרחשו בעשרים השנים האחרונות גם שינויים חשובים בחקיקה הרלוונטית למזונות ילדים, וכן עלו יוזמות חקיקה – חלקן הבשילו לכדי חוק וחלקן נותרו בגדר הצעות או דיונים ציבוריים. בחלק זה נסקור את תיקוני החקיקה המרכזיים והשפעתם, ובין היתר נתייחס לשינויים בהליכי הוצאה לפועל, לחקיקה בתחום דיני המשפחה שנגעה בעקיפין לחיוב המזונות, וליוזמות עדכניות המסעירות את הזירה המשפטית.

תיקונים בחוק ההוצאה לפועל ובאכיפת פסקי מזונות

אחד התחומים שחווה את מירב השינויים החקיקתיים הנוגעים למזונות הוא אכיפת התשלומים. גביית דמי מזונות מחייב סרבן או מתקשה תשלום היוותה אתגר מתמיד, ובשנים האחרונות בוצעו מספר רפורמות:

בשנת 2008–2009, בעקבות ביקורת שיפוטית (כאמור לעיל, בג”ץ 5511/07), הוכנסו תיקונים להגבלת מאסר חייבי מזונות. בשנת 2011 נכנס לתוקף תיקון לחוק ההוצאה לפועל שקבע כי לא יאסר חייב בגין חוב אזרחי רגיל. לגבי חוב מזונות הושאר הסדר ייחודי: ניתן להוציא צו מאסר נגד חייב מזונות בעל יכולת המשתמט מחובתו (סעיף 70(א1) לחוק ההוצאה לפועל). התיקון גם דרש מרשם ההוצאה לפועל לבחון לעומק את יכולת החייב לפני אישור מאסר. שינוי זה ביטא את הגישה שחירותו של אדם לא תישלל בשל חוב, אלא אם זוהי הדרך להבטיח את זכות הקטינים למזונותיהם, ובתנאי שהחייב עושה זאת בהתחמקות ולא מתוך עוני. במקביל, החוק העצים סנקציות אחרות לאכיפה: הגבלת רישיון נהיגה, עיכוב יציאה מן הארץ, תפיסת נכסים ועוד – שהן אפקטיביות אך פחות דרקוניות ממאסר.
בשנת 2014 הוסף לחוק ההוצאה לפועל “מסלול מזונות” מיוחד (תיקון מס’ 57 לחוק). מסלול זה נועד להקל על הזוכה (בדרך כלל האם המגדלת את הילדים) בגבייה. לפי מסלול המזונות, האחריות על ביצוע הגבייה יכולה לעבור לידי לשכת ההוצאה לפועל עצמה, שתגבה באופן יזום וקבוע את סכומי המזונות המגיעים מדי חודש, במקום שהאם תצטרך לנקוט הליכים חוזרים. זהו הליך ייחודי שנועד לסייע לכך שמזונות ישולמו בזמן – הלשכה יכולה למשל להוציא מיידית בקשות לעיקור משכורת של האב מדי חודש, ולהבטיח זרם תשלומים שוטף. התיקון הזה נבע מההבנה שרבים מהחייבים “מושכים זמן” או דורשים כל פעם שהאם תרדוף אחריהם, והמסלול המיוחד מקל בירוקרטית על גבייה רציפה.
בשנת 2020 נחקק תיקון מס’ 65 לחוק ההוצאה לפועל (המקודם כ”חוק מסלול מזונות משופר”), בו הובהרו וחוזקו חלק מההליכים במסלול זה, וקודם שיתוף פעולה בין ההוצאה לפועל לבין המוסד לביטוח לאומי. לפי התיקון, אם האם מקבלת קצבת מזונות מהמוסד לביטוח לאומי (על כך מיד), מוסמך המוסד להיכנס בנעלי האם ולגבות את החוב מהאב במסלול זה. תיקון זה הגביר יעילות, כי לביטוח לאומי יש משאבים וכלים משלו לגבייה.

חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל”ב-1972 – עדכונים: חוק זה, המופעל על ידי המוסד לביטוח לאומי, קובע שמי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו (לרוב אם עבור ילדיה) ואינו מצליח לקבל את התשלום מהחייב, יכול לקבל מן המדינה קצבה חודשית חלקית בהתאם לטבלאות (תלוי במספר הילדים וגילם). המדינה הופכת לנושה במקום המשפחה, וממשיכה במאמצי הגבייה מול החייב. לאורך השנים עודכן חוק זה כדי להיטיב עם הזכאים:

סכומי הקצבה עודכנו מספר פעמים (להדביק את יוקר המחיה). אולם, עדיין לרוב סכומי הקצבה נמוכים מסכומי המזונות שנפסקו, בעיקר למשפחות ממעמד הביניים. כך למשל, נכון ל-2020, אם לשני ילדים יכולה לקבל מקסימום כמה אלפי ש”ח בודדים, גם אם בפסק הדין נפסק יותר – יש תקרה. הדבר יוצר פער שהאם, אם הצליחה לגבות חלק מהאב, משלימה דרך ההוצאה לפועל. ב-2015 נדונה בכנסת הצעה פרטית להעלות את הסכומים ולשנות את השיטה, אולם זו לא הבשילה עקב עלות תקציבית גבוהה.
תנאי הזכאות שונו מעט כדי לכלול יותר נשים גרושות עובדות (בעבר מי שהשתכרה מעל סף מסוים לא קיבלה קצבה, מה שהותיר “מעמד ביניים נמוך” לא מכוסה; בהמשך הורחבו מעט הקריטריונים).
נקודה חשובה: בשנת 2018 תוקן החוק כך שגם אבות יכולים לקבל את הקצבה אם הילדים בחזקתם והאם לא משלמת מזונות שנפסקו. אמנם תופעת אימהות שאינן משלמות מזונות נדירה יותר (כי מעטות הן האימהות שחויבו, ורובן משמורניות), אבל החוק תוקן מטעמי שוויון פורמלי.

חקיקה באשר לגיל המזונות וחובת מזונות בגירים: סוגיה שלעיתים עולה היא משך החיוב. החוק האזרחי קובע חובה כל עוד “קטין”. היו יוזמות להאריך את החובה עד 21 או עד תום שירות צבאי בחקיקה, אך הן לא הבשילו כי בתי המשפט ממילא פסוק כך בהסכמים (נוהג השליש עד 21).
ב-2015 עלתה הצעת חוק דמי מזונות לילד בוגר, שנועדה לחייב במפורש תשלום גם לילד מעל 18 במקרים מסוימים – אולי כדי לתת בסיס גם כשאין הסכמה. ההצעה לא עברה בסופו של דבר, בעיקר בשל התנגדות שהיא מיותרת לאור פסיקה קיימת.

חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע”ה-2014: חוק זה הנהיג חובת פנייה ליחידת הסיוע ולתהליך גישור (מהו”ת – מידע, היכרות ותיאום) לפני שניתן להגיש תביעות משפטיות בענייני משפחה, כולל מזונות. החוק, שייושם החל מ-2016, השפיע גם על נושא מזונות: הוא עיכב מעט את אפשרות פתיחת ההליך (מנסים קודם גישור), ולעיתים נוצלו פגישות המהו”ת להשגת הסכמות ביניים על תשלומים מידיים לטובת הילדים עד לגיבוש הסכם סופי. מטרת החוק להפחית עימותים משפטיים, אך גם עורכי דין התריעו שהוא יכול לעכב קבלת מזונות זמניים נחוצים. לכן החוק מאפשר במקרים דחופים לבקש סעד זמני (כמו מזונות זמניים) עוד לפני תום הליך המהו”ת, אם יש סכנה לילדים בינתיים.

יוזמות חקיקה לעיגון פסיקת העליון או לשינויה: לאחר בע”מ 919/15, היו שקראו להסדיר בחקיקה את נושא מזונות הילדים בצורה ברורה ושוויונית, כדי לסיים את התלות בדין הדתי. למשל, הוצעו נוסחאות סכימה (בדומה למודלים בחו”ל של טבלאות מזונות על פי הכנסה וזמני שהות). אך יוזמות אלה לא התקדמו בשל רגישות דתית ופוליטית – שינוי כזה היה מערער את סמכות המשפט העברי במעמד personal status. לפיכך, דיני המזונות נותרו ברובם לא מקודדים (פרט לחוק 1959 שכאמור מפנה לדין הדתי ברוב המקרים).

יוזמות חקיקה לחיזוק סמכות בתי הדין הרבניים (2023–2025)

בהתפתחויות הפוליטיות האחרונות, עם כינון ממשלה בעלת גוון דתי-שמרני, עלתה מחדש סוגיית סמכות בתי הדין הרבניים. בשנת 2023, יזם משרד הדתות – בראשות שר משורות מפלגת ש”ס (שהיא בעלת אינטרס בחיזוק מערכת בתי הדין) – תיקון לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). מטרת התיקון: לאפשר באופן מפורש לבתי הדין לדון גם במזונות ילדים כאשר תביעת הגירושין נכרכת בכך, בכפוף להסכמת שני בני הזוג.

הצעת חוק זו הוצגה למעשה כתגובה ישירה לפסיקות בג”ץ שמנעו זאת. בדברי ההסבר של המציעים נטען כי כוונת המחוקק המקורית בחוק משנת 1953 הייתה לכלול מזונות ילדים בסמכות בית הדין אם נכרכו, וכי פרשנות בג”ץ (הלכת שרגאי) צמצמה זאת שלא בצדק. ההצעה, שעלתה בכנסת בקיץ 2023, עוררה דיון ציבורי סוער: מתנגדיה (בעיקר ארגוני נשים ואופוזיציה חילונית) טענו שהיא מסכנת את זכויות הנשים והילדים. הם הסבירו שבבית הדין הרבני, מאחר וההלכה מיטיבה עם האב בנושא המזונות, עלול להיווצר מצב שאישה תרגיש לחץ להסכים לכריכת הנושא שם מחשש שהגט יעוכב – ובכך היא תוותר על מזונות גבוהים שהייתה מקבלת בבית משפט אזרחי. תומכי החוק טענו שהם רק רוצים “ליישר קו” עם לשון החוק ושהכול בהסכמה, כך שלא תהיה פגיעה אמיתית בזכויות כי אף אם לא תרצה – תוכל להתדיין בבית המשפט.

נכון לתחילת 2025, הצעת החוק הזו התקדמה בשלבי החקיקה: מליאת הכנסת אישרה אותה בקריאה ראשונה (ינואר 2025). אם תאושר סופית, תהיה זו מהפכה חקיקתית קטנה – מעין ביטול עקיף של הלכת שרגאי, לפחות במקרים של הסכמה מפורשת של הצדדים. בתי הדין כמובן תמכו במהלך. ימים יגידו האם החוק יעבור בקריאות נוספות ואם יעבור – כיצד ייושם. ייתכן שגם אם יחוקק, בג”ץ יידרש לביקורת חוקתית עליו, בטענה שהוא פוגע בזכויות הילד או בזכות הגישה לערכאות של הקטין. זהו שדה התנגשות עדין בין הרשויות.

סיכום תיקוני החקיקה: בשני העשורים הללו, החקיקה פעלה בעיקר בתחום ההוצאה לפועל וההיבטים המנהליים של מזונות: להבטיח שהילדים יקבלו בפועל את מה שמגיע להם, בין אם דרך סנקציות יעילות יותר על חייבים, ובין אם באמצעות רשת ביטחון של הביטוח הלאומי. לעומת זאת, החקיקה נמנעה מרפורמה כוללת בקביעת המזונות עצמה, והשינויים העיקריים בנוסחת החיוב באו מבתי המשפט (פסיקה) ולא מהמחוקק. חריג אפשרי הוא המהלך המתפתח ב-2023–2025 להרחבת סמכות בתי הדין, שמשקף גישה הפוכה – במקום להסדיר חלוקה שוויונית בחוק, מאפשר למחוקק לתת פתח להלכה הדתית “הישנה” לפעול. מאבקי הכוח הללו עודם בעיצומם, וההכרעה הסופית בהם צפויה להשפיע רבות על העתיד.

ספרות אקדמית, מחקרים וכתיבה משפטית בנושא מזונות ילדים

התמורות בדיני מזונות ילדים לא התרחשו בחלל ריק; הן לוּוו בדיון תאורטי עשיר בספרות המשפטית, במחקרים סוציו-משפטיים ובמאמרים אקדמיים. משפטנים וחוקרים בחנו את המצב המשפטי, ביקרו אותו, הציעו רפורמות והעריכו את ההשלכות החברתיות. חלק זה של הסקירה יעמוד על כמה תרומות מרכזיות של ספרות מקצועית ואקדמית בעשרים השנים האחרונות בסוגיה זו.

ביקורת וניתוח לפני מהפכת המזונות (2005–2016)

עד אמצע העשור השני של שנות ה-2000, המצב המשפטי היה כאמור לא שוויוני: אבות משלמים, אימהות כמעט ולא. מצב זה היה נושא לביקורת בספרות:

מספר מאמרים ציינו את הסתירה בין עקרון השוויון לבין הדין החל. לדוגמה, עו”ד יאיר שיבר פרסם ב-2006 מאמר בכתב העת “הפרקליט” שכותרתו “מזונות ילדים קטינים: מגמות חדשות”. הוא סקר את אי-השוויון בדין האישי והצביע על ניסיונות הפסיקה להתמודד, לרבות הטענה בדבר תחולת חוק המזונות בהיעדר חיוב האם בדין הדתי. שיבר טען שכבר חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו העלה את השוויון כעיקרון-על, ולכן יש מקום לפרש את הדין הדתי לאורו.
פרופ’ פנחס שיפמן, מחבר סדרת ספרי יסוד בדיני המשפחה, התבטא בכתביו בשנים אלה (למשל במאמר משנת 2005) כי הדין הקיים “אינו משביע רצון”. הוא הציע שקיפות והוגנות גדולות יותר בקביעת מזונות, תוך שקילת הכנסת האם. שיפמן אף העלה הצעה שמכיוון שחוק המזונות הוא חוק מדינתי, ניתן על ידי פרשנות חוקתית לסייג את דין הדת כך שלא יפגע בשוויון באופן קיצוני.
ד”ר רות הלפרין-קדרי, מומחית ידועה לדיני משפחה ושוויון מגדרי, התייחסה לסוגיית המזונות במסגרת עבודתה בוועדת האו”ם לביעור אפליית נשים. היא עמדה על הפרדוקס: בישראל, חוקית, אישה יהודייה יכולה לטעון שהיא לא חייבת בפרנסת ילדיה – דבר שאמנם מיטיב עמה כלכלית במישור המיידי אך משמר סטריאוטיפ של תלות וציפייה מהאב לשאת לבדו בעול. הלפרין-קדרי ואחרות טענו שראוי להגיע לפתרון מאוזן שבו האם תחויב על פי יכולתה, אך גם תובטח רשת ביטחון לילדים כדי שלא ייפגעו.
מחקרים סוציולוגיים באותן שנים העלו ממצאים לגבי השפעת תשלומי המזונות על מצב חייהם של הורים גרושים. נמצא ששיעור העוני של משפחות חד-הוריות (בראשות אם) היה גבוה משמעותית, בין היתר משום שחלק ניכר מהאבות לא שילמו מזונות סדירים והאכיפה לא תמיד הצליחה. מכון המחקר של הביטוח הלאומי פרסם ב-2015 מחקר (מאת אסתר טולדנו) שהראה כי חוק המזונות (הבטחת תשלום) הפחית את העוני בקבוצת הנשים המקבלות קצבה, אך עדיין רבות נותרו ללא מענה (מי שהשתכרו מעט מעל סף הזכאות – לעיתים “נענשו” על היותן פעילות בשוק העבודה בכך שלא קיבלו סיוע כשבן הזוג התחמק). ממצאים כאלו הובאו בפני קובעי המדיניות כדי לתמוך ברפורמות באכיפה.
בספרות ההלכתית, היו גם קולות שדנו באפשרות שינוי. למשל, כתב עת תורני-משפטי אחד העלה את הרעיון לחדש תקנה רבנית כפי שנעשה בסוגיות אחרות (כגון תקנות הרבנות הראשית בנושא מזונות אישה בנסיבות מסוימות). היו שהציעו שהרבנות הראשית תתקן תקנה רשמית ולפיה גם האם תחויב במזונות ילדיה מדין צדקה באופן יחסי ליכולותיה. הרעיון נותר תיאורטי, כנראה בגלל חילוקי דעות בין הרבנים על הלגיטימיות של תקנה כזו והחשש מיצירת תקדים של שינוי פרוצדואלי המתכתב עם ערכים ליברליים חיצוניים.

תגובת הספרות להלכת 919/15 (“מהפכת המזונות”)

הפסיקה מ-2017 חוללה גל של כתיבה וניתוח:

ד”ר יואב מזא”ה (עו”ד ומרצה) פרסם בשנת 2018 מאמר מקיף בספר משפטי (“דין ודברים” יא) תחת הכותרת “מזונות ילדים – בין מיתוס למציאות: הדין הדתי, הפסיקה ומה שביניהם”. במאמרו סקר מזא”ה את הדין הדתי המסורתי, את הפסיקה שקודם ל-919/15 ואת פסק הדין עצמו. הוא ניתח את עמדות השופטים בהלכה החדשה ודן באי-הבהירויות שהיו בו. למשל, הוא שאל: האם באמת ההלכה תחולה רק במשמורת משותפת או גם במצבים אחרים? האם נדרשת סימטריה מוחלטת בהכנסות כדי לאפס מזונות, או שגם עם פער מסוים עדיין אפשר שלא יהיו מזונות? מזא”ה גם בחן את יישום ההלכה בבתי המשפט למשפחה בחודשים הראשונים שאחריה ומצא הבדלים בין שופטים, בעיקר בשאלת ניכוי ההוצאות הישירות ובחישוב ההכנסות הפנויות. המאמר של מזא”ה תרם לגיבוש הבנה משותפת בשדה המקצועי לגבי מה עדיין דורש פתרון – הוא למעשה שימש מעין מדריך פרקטי לליטיגטורים כיצד לחשב מזונות בעידן החדש.
פרופ’ רות הלפרין-קדרי וד”ר דורון מינץ כתבו מאמר ביקורתי על בע”מ 919/15 (פורסם בכנס אקדמי ב-2019), בו בירכו על עקרון השוויון אך הזהירו מפני “הטמנת פח” לנשים: הם טענו שבהתחשב בפערי ההכנסות המגדריים שקיימים עדיין בחברה, וגם בכך שנשים נוטות לקחת על עצמן חלק גדול יותר מהטיפול בילדים (גם במסגרת משמורת משותפת פורמלית, לעיתים האם מוצאת עצמה משקיעה יותר זמן), הרי שהדגש השוויוני עשוי במקרים רבים דווקא לגרום להפחתת התמיכה הכספית בילדים. הם המליצו לערכאות לא ליישם את ההלכה באופן מכני אלא לבחון היטב את המציאות בפועל – כמה שעות באמת כל הורה מבלה עם הילדים, האם הנטל הסמוי (ארגון, תיאום, הוצאות עקיפות) נחלק שווה בשווה, וכן להתחשב בשאלה האם המשמורת המשותפת היא מרצון אמיתי או מתוך אילוץ כלכלי.
היבט נוסף שעלה לדיון אקדמי הוא השפעת ההלכה על מו”מ והסכמי גירושין. במחקר שנערך באוניברסיטת בר-אילן (2019) התברר כי לאחר ההלכה, בחלק מהגישורים לגירושין, אבות עמדו בתוקף רב יותר על דרישת משמורת משותפת, ולעיתים היו מוכנים לתת ויתורים רכושיים בתמורה להפחתה משמעותית במזונות. החוקרים (בהובלת ד”ר לילך לוי-צור) ציינו שהילדים עלולים להפוך בנסיבות אלו ל”קלפי מיקוח”. הם המליצו להיזהר ממצב שבו ההחלטות לגבי המשמורת אינן רק לפי טובת הילד אלא נגועות בשיקול כספי, והציעו אפשרות של גמישות: למשל להסכים על משמורת משותפת, אך לכלול בהסכם סעיף “מדרגות” למזונות – שיתעדכן אם המשמורת לא תהיה שוויונית בפועל.
מהפן הכלכלי, מחקר כלכלי-חברתי במכון טאוב (2020) ניתח נתונים ראשוניים והשווה משפחות לפני ואחרי השינוי. התוצאות הראשוניות הראו ירידה מסוימת בהכנסותיהן הפנויות של אמהות גרושות בעלות משמורת משותפת לאחר 2017, אם כי לא בהיקפים דרמטיים כפי שחלק חששו – כנראה משום שבמקרים רבים, גם קודם לכן בתי המשפט הפחיתו מזונות במשמורת משותפת (אם כי לא לאפס). עוד נמצא שבקרב שכבות מבוססות, ההלכה החדשה הובילה לגידול בשביעות הרצון של אבות מההסדרים (תחושת הוגנות גדולה יותר), בעוד שאצל אימהות חלק מהנסקרות הביעו חשש כלכלי רב יותר.
באקדמיה המשפטית נערכו כנסים בנושא “שנתיים להלכת 919/15 – הערכת מצב”. מכון ת”א למשפט ולקביעת מדיניות אירח פאנל בו השתתפו שופטי משפחה, עורכי דין ונציגי ארגוני הורים. הפרסומים מהפאנל (2019) מראים שעל אף שהעיקרון התקבל, עדיין יש “קרבות” בנוגע לפרשנות: סוגיית מזונות מתחת לגיל 6 למשל – היו שקראו לבית המשפט העליון או לכנסת לפעול ולתקן גם אותה כדי שתהיה אחידות מלאה (אך כזכור, טרם קרה). היו גם דוברים שהצביעו על עניין שטרם הוזכר – “עלות גידול ילד” אבסולוטית. הם אמרו: עם כל הדיבור על חלוקה, חסרה בישראל הנחיה ברורה או טבלאות כמה עולה לגדל ילד, דבר שמביא לפערי פסיקה. חלק מהמאמרים הציעו לאמץ נוסחה משולבת: לקבוע רף מזונות מינימלי פר ילד בהתאם להכנסה הממוצעת במשק, ועליו לבנות את היחס האישי. אחרים חשבו שעדיף להשאיר את הגמישות לשופט.

כתיבה משפטית ופסיקה משווה

כמה חוקרים השוו את הדין הישראלי למודלים בחו”ל:

התברר שעד 2017 ישראל הייתה מהמדינות הבודדות בעולם המערבי שבהן החוק מפלה מפורשות בין הורים (לטובת חיוב האב). במדינות כמו קנדה, בריטניה, אוסטרליה – יש נוסחאות חישוב בחוק או בתקנות ששני ההורים מחוייבים לפי הכנסת כל אחד ואחוז המשמורת. מאמר של ד”ר רונן פרי (2010) טען שהיעדר נוסחה בישראל מוביל לחוסר ודאות ולהתדיינויות מיותרות.
אחרי הלכת 919/15, כתבו פרשנים שישראל הלכה למעשה התקרבה למודל האירופאי, שבו שנֵי ההורים חבים. עם זאת, ציינו שבישראל עדיין אין קווים מנחים כמותיים רשמיים, מה שמותיר מקום לחוסר אחידות. יש שופטים שאימצו למשל את “מודל הוצאות הילדים” שפיתח פרופ’ יואב מזא”ה יחד עם ארגון הורים – מודל שבו מוצג סל צרכים ממוצע שנמצא הממוצע למשפחה, ועל בסיסו לערוך חישוב יחסי בין ההורים. המלצות כאלה נידונו בכנסים מקצועיים, אך טרם קיבלו מעמד רשמי מחייב. למרות זאת, בשטח חלק משופטי המשפחה החלו להסתמך על נתוני עלות גידול ילדים ממחקרים כלכליים כדי לוודא שסכומי המזונות הסופיים תואמים את הצרכים הריאליים.

לקראת שינויי חקיקה ותפיסות חדשות: ההתנגשות בין ערכי השוויון לבין שמירת הדין הדתי משכה את תשומת לבם של חוקרים מתחום המשפט החוקתי. היו שהעלו את השאלה האם, נוכח השינויים החברתיים, יש הצדקה חוקתית להמשך ההבחנה המגדרית בדין האישי. טיעונים הושמעו שאולי יש מקום לעתירה חוקתית נגד הסדר המשפט האישי המפלה, בטענה לפגיעה בשוויון המגדרי. מנגד, אחרים גרסו שבמציאות הישראלית הרב-תרבותית, פתרון רצוי הוא דרך הכנסת – בחקיקה אחידה החלה על כולם – ולא באמצעות פסילת דין דתי בבג”ץ, שעלולה לעורר קיטוב. נכון להיום, דיון זה תיאורטי, שכן בית המשפט העליון נמנע מלפסוק באופן שחולק ישירות על עקרונות הדין הדתי (אלא בחר במסלול הפרשני ששיאו בהלכת 919/15). עם זאת, אם המחוקק יבחר להתערב (כמו בניסיון התיקון המתואר להרחבת סמכות בתי הדין הרבניים), סביר שהקהילה האקדמית תהיה מעורבת במתן חוות דעת וניתוחים לגבי השפעות המהלך.

מחקרים אמפיריים על תוצאות השינויים: בשנים האחרונות החלו להתפרסם מחקרים שבדקו את ההשפעה בפועל של המהפכה במזונות. הממצאים מצביעים על כך שבמשפחות עם משמורת משותפת והכנסות שוות, ההקלה לאבות הייתה משמעותית מבחינה כלכלית, בעוד שההשפעה על רמת חיי הילדים הייתה זניחה (כי האב מימן אותם ישירות בזמנו). לעומת זאת, במשפחות שבהן האם השתכרה פחות משמעותית מהאב, ההלכה החדשה לא שינתה מהותית את הסכומים – האב ממשיך לשאת ברוב הנטל. מסקנה זו חיזקה את מה שטענו רבים: שבסופו של יום, עיקרון השוויון בא לידי ביטוי מלא רק במקרים שבהם גם המציאות הכלכלית שוויונית. במקרים רבים אחרים, התוצאה לאחר 2017 דומה לתוצאה שקודם לכן, רק בדרך חישוב שונה ושקופה יותר.

סיכום התרומות האקדמיות: הספרות המשפטית והמחקרית סייעה בהצפת הבעיות (לפני 2017) ובניתוח וביקורת של הפתרונות (לאחר 2017). דיאלוג פורה בין שופטים, עורכי דין וחוקרים שיפר את הפרקטיקה – כך לדוגמה, הביקורת כי “הלכת 919/15 אינה מספיקה לבדה לדון מחדש בכל פסק מזונות” אומצה על ידי בתי המשפט (שכאמור דורשים שינוי נסיבות נוסף), והמלצות להפעלה גמישה של ההלכה בהתאם לטובת הילד חלחלו אף הן. הספרות גם ליוותה את הזירה הציבורית: למשל, נכתבו ניירות עמדה מטעם ארגוני נשים וארגוני אבות והוגשו לוועדות הכנסת כדי לשקף מחקרים – הן בדיונים על יוזמות לאימוץ הנחיות קבועות למזונות, והן לאחרונה בדיונים על הרחבת סמכות בתי הדין הרבניים (שם חוקרים הזהירו מפני “החזרה לאחור” בכל הנוגע לשוויון ולהגנת זכויות הילד).

שיח ציבורי וסיקור תקשורתי: מגמות ותהליכים בולטים

סוגיית מזונות הילדים הייתה ותמיד נשארה נושא רגיש ומעורר עניין בציבור, משום שהיא נוגעת כמעט לכל משפחה שמתגרשת ומשליכה על רווחת ילדים. בעשרים השנים האחרונות הלכו וגברו הדיונים התקשורתיים סביב נושא זה, במיוחד לנוכח השינויים שחלו בפסיקה ולנוכח המחלוקות הערכיות הכרוכות בו. התקשורת הישראלית – עיתונות, טלוויזיה, אתרי אינטרנט ורשתות חברתיות – שיקפה ואף הובילה לעיתים את השיח הציבורי סביב מספר מגמות עיקריות:

1. “המהפכה במזונות” – סיקור שינויי הפסיקה:
הפסיקה המשמעותית של בית המשפט העליון ביולי 2017 סוקרה בהרחבה בכלי התקשורת. כותרות בעיתונים מובילים הכריזו על “החלטה דרמטית” ו”מהפכה בדמי המזונות”. למשל, אתר החדשות Ynet דיווח: “העליון קבע: במשמורת משותפת, גברים ונשים יתחלקו באופן שווה במזונות”. עיתון “הארץ” פרסם ידיעה כי “בית המשפט העליון תיקן עוול היסטורי – הורים יחלקו שווה בשווה מזונות לילדיהם בגילאי 6 עד 15 כאשר משכורותיהם דומות”. כלי תקשורת רבים הדגישו את שבירת המוסכמה הישנה שהאב תמיד משלם, ותיארו את פסק הדין כהתאמה נחוצה לעידן המודרני השוויוני. לצד זאת, כבר בסיקורים הראשונים הובאו גם קולות מסתייגים: בכתבות רבות רואיינו פעילות זכויות נשים שהתריעו שהלכה זו עלולה לפגוע באמהות חד-הוריות ובילדים במקרים פחות אידיאליים (כאשר, למשל, האב מבקש משמורת משותפת רק כדי להפחית תשלום, או כשההכנסות רחוקות משוויון). הנימה הכללית בתקשורת הממוסדת הייתה עם זאת חיובית – הוצג שזהו צעד לכיוון שוויון מגדרי והתאמה של המשפט למציאות בה שני ההורים עובדים.

בחודשים שאחרי פסיקת 2017, הופיעו כתבות מגזין וראיונות רבים שעסקו בהשפעות המעשיות. מגזינים כלכליים (כמו “כלכליסט” ו”TheMarker”) ניסו לחשב “כמה יחסכו אבות” ו”כמה יפסידו אימהות” בתרחישי משמורת שונים. היו גם תחקירים שבדקו: האם אבות מנצלים את ההלכה כדי להפחית מזונות? כתבה בטלוויזיה בערוץ 12 הציגה מקרה של אם גרושה שטענה כי הגרוש שלה דורש לפתע משמורת שווה “רק כדי לא לשלם”. מנגד, אותו אב טען בראיון כי סוף סוף יש לו סיכוי לצדק, כי קודם “הייתי ארנק מהלך, לא ספרו את הזמן שלי עם הילדים”. שיח זה המחיש את הפן הדואלי של הסוגיה – תלוי נקודת המבט.

2. דיון בסוגיית השוויון המגדרי מול טובת הילד:
התקשורת שימשה זירה לוויכוח אידאולוגי. ארגוני אבות גרושים, כגון עמותת “הורות משותפת = טובת הילד”, קיבלו במה רחבה יותר לאחר 2017, וטענו שהגיע הזמן לתקן את האפליה רבת השנים נגד גברים בתחום המזונות. הם הצביעו על סיפורים של אבות שנאבקו לכלכל את עצמם אחרי תשלום מזונות גבוהים, לעיתים בלי קשר ליכולת האם. אחד הסיפורים שחזרו היה על אבות שחיים בדירות קטנות וצנועות ולא מצליחים “לגמור את החודש”, בעוד ילדיהם גרים בבית מרווח אצל האם – לא כי האם עשירה, אלא כי האב מממן את זה. ארגונים אלו טענו שהמציאות הקודמת יצרה אבות עניים וילדים שרואים זאת, מה שלא תורם לאף אחד. מאידך, ארגוני נשים (כגון ויצו, נעמת) ואיגוד מרכזי הסיוע לנשים, הזהירו שהמסקנות לא צריכות להיות פשטניות. הן הציגו נתונים שלפיהם גם לאחר השינוי, ברוב המקרים חבות המזונות עדיין נופלת בעיקר על האב כי עדיין רוב הנשים משתכרות פחות. הן גם העלו חשש שתופעת אי-תשלום המזונות (שכבר קודם הייתה נפוצה למדי) לא תיעלם וייתכן אף תגבר – כי אם בעבר היה נורמטיבי שהאב משלם, כעת אולי יהיו אבות שירגישו “פחות חייבים” ויתמהמהו, במיוחד כאשר אין פסק דין המחייב סכום (במקרים של משמורת משותפת מלאה).

הוויכוח קיבל גם ביטוי רגשי: היו כתבות עם כותרות כמו “מי ידאג לילדים?” ו”האם שוויון בין ההורים בא על חשבון הקטינים?”. מומחי רווחה התראיינו והסבירו שטובת הילד אינה רק כסף – ילד זקוק לשני הוריו פעילים. במובן זה, נטען, ההלכה החדשה מעודדת אבות לקחת תפקיד, וזה טוב לילד. אחרים אמרו: כסף הוא לא הכול, אבל חוסר משאבים בהחלט פוגע בילד, ואם משמורת משותפת מביאה להפחתת מזונות, אולי חלק מהילדים יחוו ירידה ברמת חייהם.

3. סיקור ההתפתחויות המשפטיות במאבק הסמכויות:
החל מסוף 2019 ולקראת 2021–2023, זכתה תשומת לב תקשורתית גם המערכה בין בג”ץ לבין בתי הדין הרבניים. כאשר בתי הדין הרבניים קבעו כמה החלטות שסתרו את פסיקות בג”ץ (בנושא כריכת מזונות ילדים), דווח על כך בהרחבה במדורי החדשות והכלכלה, לעיתים לצד ביקורת נוקבת. למשל, ב-2021 דיווח אתר Ynet בכותרת: “החלטות סותרות – בית הדין הרבני פוסק מזונות ילדים בניגוד להנחיית בג”ץ”. בעיתונות ניתנה במה לפרשנים משפטיים שהסבירו את ההלכה הנוהגת (שרגאי) ואת המשמעות של אי ציות של ערכאה דתית לפסיקה מחייבת. חלק מהפרשנים הגדירו זאת כ”מרד סמכויות” והביעו דאגה לפגיעה בשלטון החוק. מנגד, היו גם רבנים ודיינים שהתראיינו (בעיקר בעיתונות הדתית ותחנות רדיו חרדיות) וטענו שבג”ץ הוא שמתערב בסמכות שהחוק נתן לרבני, ושהגיע הזמן להחזיר את הסמכויות הללו באופן ברור. שיא הסיקור הגיע כאשר בג”ץ בשנת 2023 פסק שוב וחסם את בית הדין: הכותרות דיברו על “בג”ץ מנחית מהלומה לבית הדין הרבני – הסמכות למזונות ילדים אינה שלהם” מול כותרות בעיתונות הדתית שדיברו על “חוצפה של בג”ץ – מונע מזוגות שבוחרים בכך להתדיין ברבני”.

סיקור זה לא נשאר רק ברמה המשפטית: הוא השתרבב לשיח הפוליטי הכללי. פוליטיקאים הביעו עמדות פומביות – חברי כנסת חילונים מן האופוזיציה שיבחו את פסיקת בג”ץ שהגנה לדבריהם על נשים וילדים, ואילו חברי כנסת דתיים וחרדיים מחו ש”כבוד בתי הדין” נפגע. הדברים הגיעו לביטוי חריף בדיונים בכנסת בשלהי 2023 כאשר נדונה הצעת החוק להרחבת סמכות בתי הדין: החדשות תיארו עימותים בוועדת החוקה ובמליאה, עם ציטוטים כמו “הופכים את הנשים לבנות ערובה בגט” מול “הבג”ץ הפך עצמו לרב הראשי – זה תיקון מתבקש”. כלומר, שיח המזונות נהיה, לפחות בחלקו, חלק מהפולמוס הרחב יותר על דת ומדינה ושלטון החוק.

4. סיפורים אישיים ו”תחקירי שטח”:
מעבר לסיקור ההלכתי-משפטי, התקשורת הביאה גם שפע של סיפורים אישיים המדגימים את המציאות בשטח:

אימהות חד-הוריות במצוקה כלכלית: כלי התקשורת פרסמו כתבות על אמהות שלא מקבלות מזונות כסדרם ונאבקות לגדל ילדים לבד. סיפור אופייני: אם לשלושה, גרושה, שהאב צבר חוב מזונות של עשרות אלפי שקלים. הובאו תמונות של המקרר הריק בביתה, והתיאור כיצד היא נאלצת להסתמך על קצבת הביטוח הלאומי (שאינה מכסה הכול). כתבות אלו לעיתים ביקרו את רשויות האכיפה על שאינן עושות די, וכן קראו למחוקק להעלות את גובה קצבת המזונות שמעניק הביטוח הלאומי, כי היא נמוכה ביחס ליוקר המחיה.
אבות גרושים כמופת של הורות שוויונית: מנגד, הופיעו ראיונות עם אבות גרושים המטפלים בילדיהם מחצית מהזמן. אותם אבות סיפרו כיצד בעבר חשו מקופחים כשנדרשו לשלם אלפי שקלים למרות שהם מחזיקים בילדים ומוציאים עליהם ישירות, ואיך אחרי פסיקת 2017 הם סוף סוף זכו להקלה שמאפשרת להם לכלכל בכבוד גם את עצמם וגם את ילדיהם. רבים מהם הדגישו: “זה לא שאני לא רוצה לשלם – אני משקיע בילדיי, אבל מעדיף לקנות להם ישירות מאשר להעביר כסף לאם”. המסר היה שאבהות יכולה להיות שוות ערך לאמהות, וכסף לא צריך לעמוד כחיץ אלא להיות מנוהל בהיגיון.
מקרי קיצון משפטיים: התקשורת אהבה גם לסקר פסקי דין חריגים ומספרים גבוהים. לדוגמה, מקרה שזכה לכותרות היה פסק דין של בית המשפט למשפחה שבו חויב מיליונר במזונות של כ-20 אלף ש”ח לחודש לכל ילד (בסך הכול מעל 50 אלף ש”ח לארבעה ילדים). זה קורה לעיתים כשמדובר במשפחה ברמת חיים גבוהה מאוד. כתבות אלו עוררו דיון: האם סכומים כאלה מוצדקים או שמא הם “מזונות לאישה בתחפושת של מזונות ילדים”. חלק מהפרשנים טענו שכשמדובר במשאבים גדולים, בתי המשפט נוטים לשמור על רמת החיים לה הורגלו הילדים, ולכן גם האם יוצאת נשכרת בעקיפין, וזה תקין כי הכסף מיועד לרווחת הילדים. אחרים תהו אם אין מקום להגביל עקרונית מזונות לסכומים סבירים ולמנוע מצב של “מזונות מופרזים” – נושא שגם עליו התנהל דיון אקדמי (מושג “child support windfall”).
איומי מאסר והגבלות פרסום: מדי פעם עלו ידיעות על חייבי מזונות שננקטו נגדם צעדים חריפים. למשל, סופר על אב שסירב בעקביות לשלם והתחמק, עד שלבסוף נעצר על ידי ההוצאה לפועל ונכלא לכמה ימים – והפתיע בכך ששילם מיד סכום נכבד עם שחרורו. או דיווח על רשימת סנקציות: משרד המשפטים וההוצאה לפועל אף בחנו רעיון (שעלה לכותרות ב-2018) לפרסם פומבית שמות ותמונות של סרבני מזונות כרוניים, כדי לביישם וללחוץ עליהם – מהלך זה היה שנוי במחלוקת ולא בטוח שיושם, אך עצם הדיון בו מעיד על חומרת התופעה.

5. השפעה על התודעה החברתית ושיח ברשתות:
השיח הציבורי לא מתקיים רק בכלי התקשורת המסורתיים, אלא גם ברשתות החברתיות ובפורומים. בשנים האחרונות, פייסבוק וקבוצות וואטסאפ הפכו לזירות בהן גרושים וגרושות משתפים מידע, לעיתים בחריפות. קמו קבוצות ייעודיות כמו “אבות למען צדק” או “האמת על המזונות”, בהן חולקו סיפורים וטיפים. מנגד, קבוצות של אימהות חד-הוריות חלקו עצות כיצד לפעול בהוצאה לפועל ואיך להתמודד עם בן זוג מתחמק. לעיתים, סיפורים ויראליים מהרשת אף זלגו לתקשורת – למשל פוסט של אם שסיפרה שילדיה גורשו מחוג משום שהאב לא שילם חלקו, הפך לכתבה שהתפרסמה באתר חדשות פופולרי, והצית שיח על אחריות הורית. יש לציין, השיח ברשת לעיתים מתלהם וקיטובי אף יותר מבתקשורת הממוסדת, אך הוא דחף את הנושא למודעות רחבה יותר בציבור.

6. דיון ציבורי כחלק מרפורמות חברתיות:
סוגיית המזונות שולבה גם בשיח על עידוד הורות משותפת. במקביל לשינויים בדיני המזונות, התחולל שיח (וגם ועדה ציבורית) על ביטול מושג “משמורת” הנהוג ומתן אחריות הורית משותפת (בהשראת ועדת שניט). אף שהמלצות ועדת שניט לא יושמו במלואן, התודעה הציבורית לגבי חשיבות שני ההורים גברה. התקשורת פרסמה מאמרי דעה שקראו לעבור מלדבר על “משמורן ומסייע” לדיבור על “הורות שווה”. מסר זה שלובים בסוגיית המזונות: הטענה הייתה – כאשר מתאמצים ליצור שוויון בחלוקת זמני ההורות, מן ההגינות שיהיה שוויון גם בחלוקת העלויות. ואכן, ניתן להעריך ששינויים תודעתיים וחברתיים אלה השפיעו על מוכנות הציבור לקבל את פסיקת 2017, וכן הפכו משמורת משותפת לדבר די מקובל (סטטיסטית, שיעור המשמורת המשותפת עלה מאוד בעשור האחרון – מנתונים שפורסמו ב-2018 הוערך שכ-15,000 ילדים בישראל כבר חיים במשמורת משותפת, מספר שרק גדל מאז).

7. סוגיית מזונות ילדים בחברה הערבית ובקהילות אחרות: אמנם חלק הארי של השיח היה סביב הציבור היהודי החילוני-מסורתי, אך היו גם כתבות שהתייחסו להבדלים תרבותיים. לדוגמה, בעיתונות הערבית בישראל דובר על כך שבחברה הערבית נהוג פעמים רבות סידור לא-פורמלי של תמיכת האב בילדים לאחר הגירושין, ולעיתים פחות פונים לבתי משפט. כתבה בכאן (תאגיד השידור) הציגה מקרה של אם ערביה שבן זוגה לשעבר הותיר אותה ללא סיוע והמשפחה המורחבת התערבה לכפות עליו לשלם. בנוסף, הועלה נושא עגום של נשים עגונות או מסורבות גט – שאמנם לא יכולות להתגרש רשמית, אך בד בבד זכאיות למזונות ילדים, ובתי הדין הרבניים עצמם מחייבים זאת. סיפורים אלו הזכירו שברי המקרים הגבוליים, סוגיית המזונות משיקה גם לענייני כתובה, מזונות אישה, סחטנות בגירושין וכדומה – אך אלו מחוץ למוקד הסקירה הנוכחית.

בסך הכול, התקשורת תרמה להגברת מודעות הציבור לזכויות ולחובות בתחום מזונות הילדים. כיום, יותר אנשים יודעים שבמשמורת משותפת ייתכן שלא יהיו מזונות, ושאישה יהודייה אינה תמיד זכאית אוטומטית למזונות מהאב אלא זה תלוי בנסיבות. גם הידיעה על הכלים שיש לאכיפה (עיקול, שלילת רישיון נהיגה, מאסר) חלחלה. השיח הציבורי נעשה מפוכח יותר, ומכיר במורכבות: הציבור הרחב למד שיש צדדים לכאן ולכאן, ושדיני המשפחה מנסים למצוא את נקודת האיזון. זו בדיוק המסקנה שעולה גם מעיון מעמיק בפסיקה ובחקיקה.

סיכום ומסקנות בנושא מזונות ילדים בישראל

סקירה זו בחנה את דיני מזונות הילדים בישראל בעשרים השנים האחרונות, תקופה רבת תמורות ושינויים. התמונה שעלתה הנה מורכבת ורב-שכבתית, המשלבת בין מסורת לחידוש, בין דין דתי לדין אזרחי, ובין שיקולי שוויון מגדרי לטובת הילד.

בתחילת התקופה הנסקרת, בראשית המאה ה-21, שלטו הכללים המסורתיים: האב היה כמעט תמיד החב העיקרי, והאם – לפחות מבחינה משפטית – ניצבה כחסרת חובת מזונות כלפי ילדיה הקטנים. מצב זה התבסס על המשפט העברי, שעיצב את נורמות האחריות ההורית בתקופה היסטורית שונה מאוד מהמציאות המודרנית. עם זאת, כבר אז החלו לחלחל ספקות באשר לצדקתו והלימותו של הסדר זה – ספקות שעלו הן מתוך פסיקות בתי המשפט לענייני משפחה והן מתוך ביקורת אקדמית וציבורית.

בשנים שלאחר מכן, במיוחד בעשור השני של המאה, גברה ההבנה שיש צורך בהתאמת הדין למציאות המשתנה. יותר ויותר משפחות מתנהלות במודל של שני מפרנסים, יותר אבות מעורבים ומעוניינים בהסדרי שהות רחבים עם ילדיהם, והלכי הרוח החברתיים מדגישים שוויון. שיאו של תהליך זה בא בהלכת בית המשפט העליון בשנת 2017 (בע”מ 919/15), ששינתה באופן מהותי את אופן פסיקת המזונות לילדים מעל גיל 6. הלכה זו ביטאה הכרה עקרונית ששני ההורים חייבים ושותפים במימון גידול ילדיהם, תוך חלוקת הנטל לפי יכולתם היחסית וזמני השהות. בכך, המשפט הישראלי צעד צעד גדול לכיוון השוויון ההורי, תוך הישענות על מקורות הדין (דין הצדקה ההלכתי) כדי להצדיק צעד זה.

לאחר “המהפכה” של 2017, הערכאות הנמוכות יישמו והרחיבו בהדרגה את העקרונות החדשים. כיום, ניתן לומר שבמקרים של גירושין עם ילדים קטינים, התוצאה בפועל היא לעיתים קרובות איזון מסוים: אבות אינם בהכרח “כספומט אוטומטי” ואמהות אינן “פטורות מובנות”, אלא בודקים את נסיבות כל משפחה. במקביל, מוסד משמורת משותפת הפך כמעט לנורמה רצויה במקרים מתאימים, וזו משפיעה הדדית על סוגיית המזונות.

עם זאת, אין משמעות הדברים שכל הסוגיות נפתרו. עוד נותרו אתגרים לא מעטים:

למשל, סוגיית המזונות לילדים צעירים מאוד (מתחת לגיל 6) שעודנה נשלטת בידי הכלל הישן – האם בעתיד יחול שינוי גם בה? האם המחוקק או בית המשפט העליון ימצאו דרך לחייב גם את האם, ולו במקרים יוצאי דופן, או שמא ההנחה היא שבגיל הרך טובת הילדים מצדיקה עדיין היצמדות למסורת?
סוגיית אכיפת המזונות מוסיפה להיות משמעותית: חרף שיפורים בחוק ההוצאה לפועל ורשת הביטחון של ביטוח לאומי, עוד קיימים מקרים רבים של אי-תשלום ודלתת זכאות. המאבק להבטיח שכל ילד יקבל את המגיע לו ממשיך, וייתכן שיידרשו עוד משאבים ותיקוני חקיקה (למשל, הגדלת תשלומי הביטוח הלאומי או חידוש יוזמות כמו פרסום שמות חייבים) כדי לצמצם את התופעה של חובות מזונות.
גם שאלת אחידות וודאות פסיקתית נותרה על הפרק: בהיעדר נוסחה מוחלטת בחוק, עדיין תוצאות יכולות להשתנות משופט לשופט. אמנם ההלכה החדשה צמצמה מאוד את הפערים, אך אין זה סוד שישנן עדיין דעות שונות בפרשנות. במובן זה, ייתכן שהעתיד יביא עמו ניסיון לחקיקה מנדטורית של קווים מנחים, כדי שכל הורה גרוש יוכל לצפות מראש פחות או יותר את חבותו הפוטנציאלית.

בנוסף, מערכת המשפט תוסיף לעמוד על המשמר כדי למנוע כל ניצול לרעה של המצב החדש: אם תתבסס התופעה של דרישת משמורת משותפת שלא בתום לב רק לצרכים כלכליים, ייתכן שיפותחו כלים משפטיים להתמודד איתה (כמו פסיקת מזונות בכל זאת, במקרים שבהם השיתוף אינו מיושם בפועל). באופן דומה, ייתכן שיוטמעו עוד יותר שיקולי טובת הילד הייחודיים לכל תא משפחתי, כדי לוודא שהפרט לא ייפגע בתוך החתירה לשוויוניות כללית.

בסביבה הרב-מערכתית של ישראל, קיים גם המתח בין ערכאות השיפוט: ההבחנות בין בית הדין הרבני לבית המשפט האזרחי בכל הנוגע למזונות ילדים הודגשו והובהרו בפסיקת בית המשפט העליון, אך הן עשויות לעמוד בפני שינוי חקיקתי. הזמן יגיד האם המחוקק אכן ירחיב את סמכותם של בתי הדין הרבניים בנושא זה, ואם כן – כיצד ישפיע הדבר על אופי ואופן פסיקת המזונות. מימוש הצעד הזה עשוי להוליך ל”פורום שופינג” (מרוץ בין הערכאות) מוגבר ואף להבדלים מהותיים בתוצאות לפי ערכאה, תוצאה שבמבט מערכתי אינה רצויה לטובת אחידות הדין. מצד שני, מתן אפשרות אמתית לבחירת ערכאה בהסכמת הצדדים, אם תעשה בזהירות ותחת בקרה (כגון אישור שההסכמה חופשית ומדעת), יכולה אולי לאפשר לצדדים המעוניינים בכך להסדיר את כל ענייניהם תחת קורת גג אחת. כך או כך, נושא זה רגיש, וסביר שגם אם יחוקק חוק – יימשך הדיאלוג (ואולי העימות) בין בג”ץ לכנסת ולבתי הדין, עד למציאת נקודת שיווי משקל חדשה.

לצד הפן המשפטי-הפורמלי, אסור לשכוח את התכלית המהותית שלשמה קיימים דיני המזונות: להבטיח את רווחתם וקיומם המכובד של הילדים לאחר פרידת הוריהם. עיקרון “טובת הקטין” הוא המצפן המוסרי והמשפטי שמנחה את בתי המשפט בפסיקתם. כל שינוי הלכתי או חקיקתי נבחן, בסופו של דבר, לאור השאלה כיצד הוא משליך על הילדים. מתוך הסקירה עולה שבמאזן הכולל, מצבם של הילדים לא הורע כתוצאה מהשינויים – להיפך, כאשר שני הורים נוטלים אחריות, הן מעשית הן כספית, הילד זוכה בקשר הדוק יותר עם שניהם וגם המשאבים מתחלקים בצורה שמונעת תלות מוחלטת בהורה אחד. כמובן, כל משפחה ונסיבותיה, ויש מקרים שבהם למרות השינוי המשפטי, ילדים עדיין סובלים מקשיים כלכליים או אחרים, בעיקר אם אחד ההורים אינו ממלא את חלקו. לכן המערכת המשפטית והחברתית ממשיכה לפתח אמצעים לתמוך בילדים במצבים אלה (דרך אכיפה יעילה ודרך תמיכת המדינה בעת הצורך).

מנקודת מבטו של “שופט בכיר בדיני משפחה” הכותב שורות אלו במבט רטרוספקטיבי, ניתן לומר שדיני המזונות בישראל עברו בעשרים השנים האחרונות תהליך של התבגרות והתאזנות. בתחילת הדרך, שררו בהם כללים נוקשים ופשטניים במידת מה, שיצרו לעיתים תוצאות לא צודקות. בסיומה של תקופה זו, הכללים גמישים ומתוחכמים יותר: הם מסוגלים להתחשב במכלול גורמים – צרכי הילדים, יכולות ההורים, חלוקת זמני ההורות, ועוד – ולשקלל אותם לפסיקה הוגנת ומותאמת. מערכת המשפט למדה להעריך את שני ההורים כמשאב לטובת הילד, הן בתחום הרגשי והן בתחום הכלכלי, ולהציב את טובת הילד במרכז המשוואה, ולא את “זכויות” ההורים בלבד.

אין ספק שהדרך לא הייתה קלה: היא לוותה במחלוקות, בערעורים ובשינויי כיוון. גם כיום, נושא מזונות הילדים מוסיף להתפתח ולהיות מושפע מתמורות חברתיות, כלכליות ומשפטיות. אולם, המביט לאחור על העשוריים שחלפו, לא יכול שלא לזהות את המגמה הברורה: מגמת ההוגנות והאיזון. את מקומו של מודל חד-צדדי וארכאי החליף מודל גמיש, הרואה את התא המשפחתי השבור כמערכת שבה שני ההורים שותפים – בזמנים, בכספים ובאחריות – לגידול ילדיהם.

בסופו של יום, הצלחתו של כל משטר משפטי נמדדת ביכולתו לשרת את החברה והפרטים בה. דיני מזונות הילדים, כפי שעוצבו מחדש בשנים האחרונות, שואפים לשרת את החברה הישראלית המודרנית: חברה המכירה בשוויון בין גברים ונשים, אך גם בפערים קיימים; חברה המעודדת הורות פעילה של שני ההורים; חברה שבה שלטון החוק מקפיד שזכויות הילדים יובטחו, ושאף הורה לא ינצל את החוק לרעה כדי לפגוע בזכויות אלו. הסקירה מעלה שבמידה רבה, יעדים אלו מקודמים: פסיקות בתי המשפט, יחד עם התאמות חקיקה, מתוות כיוון ברור של אחריות הורית משותפת ומאוזנת.

כדרכה של מערכת דינמית, נותרו כאמור אתגרים להתמודדות בעתיד. אך רוח הדברים כיום נוטעת אמון כי מערכת המשפט מודעת לאתגרים אלו ונכונה להמשיך ולהתאים את הדין. השיח האקדמי, התקשורתי והציבורי הער שמלווה את התחום מסייע בכך – הוא משמש כ”מצפון” וכמראה לחוויות החיים של ציבור ההורים והילדים המתגרשים.

בסיכומו של דבר, ניתן לומר שדיני מזונות הילדים בישראל של שנת 2025 מגלמים נקודת איזון חדשה בין ערכי העבר לצורכי ההווה. הם שומרים, מחד גיסא, על המחויבות הבסיסית שאף ילד לא יישאר ללא תמיכה מאת הוריו, ומאידך גיסא, מפזרים באופן צודק יותר את עול הפרנסה בין שני ההורים. מערכת המשפט הישראלית – הן האזרחית והן הדתית – מוסיפה להתעצב סביב עקרונות אלה, במטרה להעניק פתרונות צודקים ויעילים למשפחות בעת משבר. הבטחת מזונות הילדים, שהינה למעשה הבטחת עתידם ורווחתם, תוסיף לעמוד בליבת דיני המשפחה, והלמידה המתמשכת מניסיון העבר תמשיך לשפר ולהשביח תחום חשוב וחיוני זה.