מאבקי כוח בגירושין

הפן הכלכלי בגירושין מהווה אחד המקורות המרכזיים להתגברות מאבקי הכוח בין בני זוג. מדובר לא רק בחלוקת נכסים או תביעות מזונות, אלא בתפיסת עתיד כלכלי, ביטחון קיומי, ואף בתחושת צדק או פיצוי. פעמים רבות, הוויכוחים על כסף מהווים מסך עשן לכאב רגשי עמוק או לשאיפה לא מוכרזת ל”שימור שליטה”. התנהלות כלכלית לא שקופה בתקופת הנישואין, ניסיונות להברחת נכסים או הצגת תמונת מצג כוזבת של הוצאות והכנסות הם מהלכים המחריפים את חוסר האמון והופכים את ההליך המשפטי לקרב ארוך, יקר ומתיש.

בפסיקה הישראלית כבר נקבע לא אחת כי העלמה מכוונת של נכסים, הסטת כספים, שימוש בצד שלישי כלשהו או בנאמנויות פיקטיביות, כל אלו יובילו לפסיקות חריפות נגד הצד שנקט בכך. בפועל, בתי המשפט דורשים גילוי מלא של כל מקור הכנסה, ובמקרים רבים ממנים מומחה כלכלי בלתי תלוי כדי לבצע איזון משאבים מדויק. כך לדוגמה, באחד המקרים שנידונו בבית הדין הרבני, הבעל טען כי אינו משתכר כלל, אך בדיקת תנועות חשבון הבנק העלתה פעילות עסקית ענפה. טענותיו נדחו על הסף, והוא חויב לשלם מזונות גבוהים מהרגיל, לצד קנסות הוצאות משפט.

פערים כלכליים בין הצדדים עלולים ליצור גם יחסי כוח מעוותים: כאשר צד אחד מחזיק בכל הנכסים או השליטה הכספית, והצד השני נותר חסר אמצעים, גוברת התלות ומחריף החשש מהתדרדרות כלכלית. נשים רבות, במיוחד אם שהו שנים רבות מחוץ לשוק העבודה לצורך גידול ילדים, מוצאות את עצמן בעמדת נחיתות מול בן זוג שמנהל את הכספים. תביעות רכושיות, דרישות לפיצויים בגין ויתורים תעסוקתיים, או מאבק על דמי מדור, הופכים לכלים בניסיון לשמר מינימום קיום.

מאבקי כוח כלכליים באים לידי ביטוי גם בסרבנות להעביר כספים שנפסקו על ידי בית המשפט, עיכובים בתשלום מזונות, ואף בתביעות שווא כלפי הצד השני כדי למנוע מימוש זכויות. גבר שנדרש לשלם מזונות עשוי לעיתים להגיש תביעת משמורת רק כדי להפחית את סכום התשלום, או להטיל עיקול על חשבון האם. מאידך, גם נשים אינן חפות ממהלכים טקטיים, כמו הקפאת הסדרי שהות כדי לדרוש תקציב גבוה יותר. בתי המשפט, אשר למדו להכיר את האסטרטגיות הללו, נוקטים אמצעים כגון פסיקת הוצאות, קנסות והגבלת זכויות משפטיות לצד הסרבן.

אחת הדרכים להפחית את המתח הכלכלי היא באמצעות הסכם ממון מסודר, גם אם נכרת בסמוך למועד הפירוד. ככל שההסכמות מוגדרות מראש וברורות לשני הצדדים, כך קטן הסיכוי למלחמה פתוחה. מנגנוני תשלום מדורגים, מנגנוני פיקוח ובקרה, הגדרת מועדים ברורים לחלוקת רכוש או גביית חוב, כל אלו הם כלים המאפשרים להוריד את גובה הלהבות. חשוב להדגיש כי כל הסכם שכזה חייב להיות מאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, על מנת לקבל תוקף של פסק דין.

השיח הציבורי כיום נוטה לעודד שקיפות והוגנות כלכלית בהליכי גירושין. עורכי דין רבים בוחרים להדגיש בהסכמים את עקרון האיזון והאחריות ההדדית, לא רק מהיבט משפטי אלא גם מהיבט מוסרי. עמדת בתי המשפט כיום, במיוחד לאחר תיקון לחוק יחסי ממון, היא לעודד חלוקה שוויונית של המשאבים, תוך מתן משקל לויתורים שבוצעו במהלך שנות החיים המשותפים. כל חריגה מכך מטה את הכף ויוצרת תשתית למאבק כוח נוסף.

מהותם של מאבקי כוחות בגירושין

מאבקי כוחות בגירושין אינם רק תוצאה של אי הסכמות נקודתיות אלא מייצגים תהליך מתמשך שבו כל אחד מבני הזוג מנסה להשיג יתרון רגשי, כלכלי או משפטי. מדובר בדינמיקה סבוכה הנובעת לעיתים מחשש מאובדן שליטה, אך גם מכאב רגשי עמוק, בגידה, תסכולים שהצטברו לאורך שנות נישואין ומאבק על הגדרה מחודשת של הזהות האישית. כאשר קשר נישואין מסתיים, לא מסתיימות בהכרח תחושות הקנאה, הכעס או ההחמצה, ולעיתים אף מחריפות כאשר הצדדים מרגישים חשופים או פגיעים. תחושות אלו עלולות להוביל להתנהגויות כוחניות במסווה של שמירה על זכויות.

במקרים רבים, מאבקי הכוח אינם מתנהלים באופן גלוי אלא באים לידי ביטוי בהתנהגות סבילה־אגרסיבית, בנקיטת צעדים משפטיים אסטרטגיים או בהפעלת לחץ פסיכולוגי מתמשך. לא מדובר רק בקרב על רכוש או על משמורת אלא בניסיון ליצור תחושת ניצחון או לסגור חשבון רגשי. התוצאה היא עיכוב בפתרון הסכסוך, ניפוח ההליכים והעצמת הפגיעה בכלל המעורבים.

התופעה מתרחשת בכל רובדי החברה, ללא קשר לרמת השכלה, הכנסה או רקע אישי. פעמים רבות, דווקא זוגות משכילים ובעלי אמצעים מנהלים את מאבקי הגירושין הקשים ביותר בשל תחושת אגו פגוע או רצון לשמר תדמית ציבורית. עוצמת המאבק אינה נובעת תמיד מחומרת הסכסוך עצמו אלא מהאופן שבו כל צד תופס את עצמו בתוך הקשר המפורק. ההיבט הפסיכולוגי הוא מרכזי והוא מכתיב לא אחת את בחירותיהם של הצדדים.

כאשר אחד הצדדים חווה תחושת חוסר אונים או פחד מהלא נודע שלאחר הגירושין, הוא עלול להפעיל מנגנוני שליטה כדי להרגיש שהוא שולט לפחות על מהלך הפירוק. כך, מאבקי כוחות בגירושין הופכים לתגובה הישרדותית, אך התוצאה ההרסנית ניכרת במיוחד כאשר מעורבים ילדים. ככל שהמאבק נמשך, כך גוברת התחושה שכל ויתור הוא כישלון אסטרטגי, גם כאשר מדובר בבחירות שהיו יכולות לשרת את טובת הצדדים.

בתי המשפט ובתי הדין נתקלים לעיתים קרובות בצדדים שמנהלים מאבק מתוך עקרון ולא מתוך צורך אמיתי. ניתן להבחין בין תביעות ענייניות לבין שימוש ציני בהליכי משפט כדי להתיש או להפעיל לחץ. התוצאה היא עיכוב מיותר, בזבוז משאבים והעמקת הפגיעה. לעיתים, גם עורכי הדין נגררים לדינמיקה הכוחנית, במקום לשמש משקמים הם הופכים למכפילי סכסוך.

מאבקי כוחות בגירושין אינם תוצאה ישירה של עצם הגירושין אלא של הדרך שבה הצדדים בוחרים לנהל את תהליך הפרידה. ניתן לקיים גירושין תוך שמירה על כבוד הדדי וניהול מושכל, אך כאשר תחושת האובדן מתורגמת לניסיון לשלוט במצב, מופעלים לחצים שעלולים לגרור את שני הצדדים למבוי סתום ארוך שנים.

מניעים למאבקי כוח בגירושין

הבנת המניעים למאבקי כוח בגירושין מחייבת בחינה מעמיקה של מרקם היחסים הזוגיים טרם הפירוד, כמו גם של המבנה הנפשי, הכלכלי והמשפחתי של כל אחד מהצדדים. פעמים רבות, המאבק אינו מתמקד בזכויות משפטיות כשלעצמן אלא מונע מצורך רגשי עמוק יותר לשלוט בתהליך, להשפיע על תוצאתו או “לתקן עוול” שחש הצד כלפיו התרחש במהלך הקשר. מאבקים אלו מונעים, בין היתר, מצורך בתחושת צדק או בניסיון למנוע מהצד השני להשיג יתרון יחסי.

במקרים רבים, תחושת בגידה או השפלה היא שמבעירה את המאבק. כאשר אחד מבני הזוג מרגיש כי הצד השני פעל כלפיו באופן לא הוגן, הוא עלול להיכנס להליך מתוך צורך בהכרה או בפיצוי רגשי. תביעות בגין בגידה או העלאת טענות קשות על התנהגות בעבר אינן נובעות בהכרח מהשפעתן הישירה על ההסכם אלא מתוך ניסיון לתקן את מאזן הכוחות ביחסים. גישה זו מובילה לעיתים לריבוי הליכים מיותרים, שאינם משרתים את ההליך המשפטי, אלא רק מעמיקים את הפערים בין הצדדים.

גם פחדים מהעתיד יכולים להניע מאבקי כוח. לדוגמה, הורה שפוחד שיאבד את הקשר עם ילדיו עלול לנקוט בצעדים קשים כדי להבטיח נוכחות מתמשכת, גם אם הדבר פוגע בילדים עצמם. כך גם אדם החושש מאובדן מעמד חברתי או כלכלי עלול להיאחז בזכויות רכושיות עד לקצה. לא מדובר בשיקולים רציונליים בלבד, אלא בדינמיקה רגשית־תודעתית. תהליך הפרידה פותח פצעי עבר, ותגובות רבות הן תוצאה של תחושות ילדותיות של דחייה, נטישה או בושה, המועצמות על ידי משברים אישיים.

לעיתים, גם עורכי הדין תורמים לחיזוק המאבק כאשר הם מאמצים גישה לוחמנית מדי מתוך תחושת שליחות מקצועית. במקום להוות גורם מרסן ושקול, חלק מהמשפטנים מעודדים את לקוחותיהם לעמוד על עקרונותיהם גם במחיר של עיכוב משמעותי בהסדרת העניינים. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בעורכי דין המתמחים בליטיגציה ואינם בעלי הכשרה בגישור או בניהול קונפליקט. התוצאה היא חיזוק תחושת ה”מלחמה”, במקום עידוד לשיתוף פעולה ומציאת פתרונות יצירתיים.

פעמים רבות המניעים חבויים ואינם מוצהרים. למשל, צד אחד יכול לטעון שהמאבק נוגע לזמני שהות עם הילדים, בעוד שבפועל הוא מנסה לשמר שליטה כלכלית או למנוע מהצד השני לפתוח פרק בחדש. גם מניפולציות רגשיות, דוגמת סירוב להסכים להסכם גירושין אלא אם ייענו דרישות אישיות, נחשבות לביטוי מובהק של מאבקי כוח. כל עוד המאבק לא מתנהל על בסיס ניתוח אובייקטיבי של טובת הצדדים או של הילדים, מדובר בשימוש לרעה בהליך המשפטי.

ההבנה כי המניעים למאבק אינם משפטיים בלבד מאפשרת לבית המשפט או לבית הדין לבחון את הטענות לגופן ולהבחין מתי המאבק משרת מטרה עניינית ומתי הוא משמש רק כדי להפעיל לחץ או ליצור עמדת מיקוח גבוהה יותר. לעיתים, הכרה פסיכו־משפטית זו מביאה להמלצות על גישור או טיפול משפחתי מקביל, כחלק מהניסיון לצמצם את החיכוך ולהביא לפתרון כולל. ככל שניתן לחשוף את המניעים האמיתיים ולתעלם למסלול של הבנה הדדית, כך יקטן הצורך במאבקי כוח ויתאפשר תהליך פרידה מכבד ומאזן.

השפעת מאבקי הכוח על הילדים ועל התא המשפחתי

כאשר גירושין הופכים לזירה של מאבקי כוח, הילדים הם לרוב הראשונים להיפגע, גם כאשר אין כוונה מפורשת לפגוע בהם. הילדים סופגים את המתח, חווים את הקונפליקט ונמצאים לעיתים קרובות בין הפטיש לסדן, בין נאמנות להורה אחד לבין אהבה לשניהם. התוצאה היא פגיעה ישירה ברווחתם הנפשית, ברמת הביטחון האישי וביכולת לבסס מערכות יחסים בריאות בעתיד. בתי המשפט בישראל כבר הכירו בעובדה זו בפסיקות רבות, כאשר הדגישו את עיקרון “טובת הילד” כערך עליון, שיש לגבור על אינטרסים רכושיים או רגשיים של ההורים.

השלכות מאבקי הכוח באות לידי ביטוי בתסמינים פסיכולוגיים מובהקים אצל ילדים, כמו רגרסיה, חרדה, עצבנות, ירידה בלימודים ואף התנהגות אלימה או הסתגרות. ילדים בגיל הרך עלולים שלא להבין את מהות הסכסוך, אך הם קולטים היטב את האווירה העכורה. בגיל ההתבגרות, רבים מהם מפתחים עמדה שיפוטית כלפי אחד ההורים, דבר שעלול להתגלגל לכדי ניכור הורי. כאשר אחד מההורים מערב את הילד בפרטי הסכסוך או מנצל אותו להעברת מסרים, מדובר בניצול פסול של מעמדו של הילד, שהוא קורבן נטול כלים של מאבק שאינו שלו.

לא פחות חמורה היא ההשפעה על התא המשפחתי כולו. בזמן שההורים עסוקים בהתנצחות, משימות חינוכיות, התפתחותיות ורגשיות נדחקות לשוליים. אין הסכמה על כללים בסיסיים, אין עקביות הורית, ולעיתים גם לא מענה בסיסי לצרכים יומיומיים. בני המשפחה המורחבת נקראים אף הם ליטול צד ולעיתים נוצרת קרע עמוק בין משפחות המוצא, בין אחים, ואף בתוך הקשר של ההורים עם ילדיהם עצמם. במצבים קיצוניים, המאבק הופך לבלתי ניתן לגישור והילדים חווים נתק מהורה למשך תקופה ארוכה או לצמיתות.

הפסיקה בישראל קבעה במספר מקרים כי התנהלות המאופיינת במאבקי כוח עיקשים עשויה להביא לפגיעה בזכויות הורה, גם אם יש לו זכויות מהותיות. לדוגמה, כאשר הורה מסרב לשתף פעולה עם הדרכות הוריות, מתנגד להסדרי שהות מסודרים או מערים קשיים על תפקוד ההורה השני, בתי המשפט לא מהססים לקבוע מגבלות על משמורת, לצמצם זמני שהות ואף להורות על תשלום הוצאות משפטיות חריגות. כל זאת כדי להגן על הילדים ולמנוע מהם נזק נפשי נוסף.

כדי למזער את הפגיעה בילדים, בתי המשפט ממליצים פעמים רבות על גישור משפחתי מלווה, הדרכה הורית מקצועית ותיווך של אנשי טיפול. גם במקרים שבהם הסכסוך סבוך וממושך, יש הכרה בכך ששיח ענייני ונקי ככל האפשר יטיב עם הילדים הרבה יותר מכל הכרעה משפטית. מערכת המשפט אמנם מוסמכת להכריע בעניינים מהותיים, אך היא אינה יכולה להחליף את אחריותם האישית של ההורים ליצירת מציאות יציבה ונטולת קונפליקטים עבור ילדיהם.

הבנה זו, שהשפעת מאבקי הכוח אינה עוצרת בין כותלי בית המשפט אלא ממשיכה לתוך הבית, מערכת החינוך וחיי היום־יום של הילדים, מחייבת כל הורה לנהוג באחריות ובשיקול דעת. גם כאשר יש תחושת עוול או כעס עמוק, נדרשת הבחנה בין ניהול קונפליקט לגיטימי לבין מסע לחצים חסר גבולות. עבור הילדים, פרידה יכולה להיות תהליך מצמיח, אך רק אם ההורים משכילים לנתב את הכאב למסלול של שיתוף פעולה הדדי מתוך ראיית טובתם ארוכת הטווח.

תפקיד עורכי הדין בהחרפת או ריסון מאבקי כוח

במערכת יחסים מתוחה המתדרדרת לגירושין, לאופן שבו פועלים עורכי הדין והיועצים המקצועיים השפעה מכרעת על מידת ההסלמה או הריסון של מאבקי הכוח בין בני הזוג. בעוד שמקצוע עריכת הדין נועד לשקף את זכויות לקוחותיו ולסייע בהגנה עליהן, ישנם מקרים בהם עורכי הדין הופכים, בין במודע ובין שלא במודע, לשחקנים מגבירי קונפליקט. כאשר עורך דין בוחר בגישה לוחמנית, לא מגשרת, ומעודד אסטרטגיות של הפעלת לחץ, פנייה להליכים מיותרים או חשיפת הילדים לקונפליקט, הוא עלול לגרום לנזק קשה ומתמשך למרקם המשפחתי ולעתיד של ילדיהם של הצדדים.

מציאות זו כבר זכתה לביקורת מפורשת בפסקי דין שונים, שם ציינו הדיינים או השופטים כי הייצוג המשפטי לא סייע ליישוב הסכסוך, אלא דווקא שימש כחומר בערה. במקרים מסוימים, עורכי הדין אף ספגו קביעות חריפות בנוגע להתנהלותם, שהובילה להארכת הליכים, להוצאות מיותרות ולפגיעה באינטרס הילדים. הפסיקה מבהירה שוב ושוב שעורך דין מקצועי ובעל רגישות למרחב המשפחתי נדרש לנהוג באיפוק, להציע פתרונות מעשיים, ולעודד את לקוחותיו להתמקד בעקרונות יסוד, במקום להיגרר לעימותים אישיים או למאבקי אגו.

מן העבר השני, ניתן למצוא עורכי דין המתמחים בגירושין אשר רואים בתפקידם שליחות ממשית – לסייע ללקוח לממש את זכויותיו תוך הימנעות ממלחמה מיותרת. הם מפנים לייעוץ זוגי או הדרכה הורית בעת הצורך, מבצעים תיווך ראשוני עוד טרם פתיחה בהליך, ולעיתים אף בונים הסכמות ארוכות טווח המייתרות את הצורך בדיון משפטי. עורך דין בעל ראייה רחבה יודע לזהות מתי ההסלמה נובעת מפחד, פצע רגשי או תחושת השפלה, ולכוון את לקוחו להחלטות שנובעות משיקול דעת ולא מהדחף לנצח בכל מחיר.

גם היועצים החיצוניים בגירושין, כדוגמת מגשרים, מטפלים משפחתיים ועובדים סוציאליים, ממלאים תפקיד חיוני בהכוונת הצדדים למקום בריא יותר. מגשר מנוסה יכול לחלץ בני זוג ממעגל של תגובות הדדיות הרסניות, להציע פתרונות יצירתיים ולתרום רבות לשיקום ערוצי התקשורת. הוא אינו שופט ואינו נוקט צד, אלא יוצר מרחב מאוזן שבו כל צד יכול להשמיע את קולו. כאשר מגשר פועל מתוך הבנה עמוקה של דינמיקות גירושין ובעל ידע משפטי מספק, סיכויי ההצלחה בהגעה להסכם יציב עולים משמעותית.

הבעיה מתחילה כאשר היועץ המקצועי מונע על ידי אג’נדה אישית, השקפה חד־צדדית או העדפה מגדרית ברורה. ישנם מקרים בהם יועצים מדרבנים את ההורה לנקוט בעמדות קיצוניות מתוך חשש או תפיסה מוקדמת, וכתוצאה מכך נגרמים נזקים חמורים להורה השני ולילדים. החשש מפני תביעות על ניכור הורי, או שימוש יתר בהגדרות כמו “הורה אלים” או “הורה נרקיסיסט”, גם הם עלולים להפוך לכלי נשק במאבק. לכן, הכשרה מקצועית, רגישות אתית וחשיבה מערכתית הם תנאי סף לכל איש מקצוע הפועל בשדה הגירושין.

ההכרעה אם הגירושין ינוהלו מתוך מאבק כוחות הרסני או בהליך אחראי, טמונה לא רק בבני הזוג, אלא גם באותם אנשי מקצוע שהם בוחרים לשלב לאורך תהליך הגירושין. ההמלצה הגורפת, כפי שנקבעה גם בפסקי דין עקרוניים, היא לבחור באנשי מקצוע הפועלים מתוך גישה מאוזנת, רהוטה, שקטה וממוקדת בתוצאה בת-קיימא, ולא מתוך רצון לספק “הישגים זמניים” שהמחיר עבורם עלול להיות גבוה במיוחד, ולהשיג את התוצאה ההפוכה אם בכלל תוצאה כלשהי, לטווח הארוך.