להתמודד עם מניפולציות בגירושין

הליך פירוק הנישואין מהווה את אחד המשברים המטלטלים והמורכבים ביותר בחייו של אדם. מעבר למשמעות הרגשית של אובדן התא המשפחתי, ההליך טומן בחובו השלכות ארוכות טווח על היציבות הכלכלית, הרווחה הנפשית ומערכות היחסים ההוריות. במקרים רבים, בני זוג מצליחים לסיים את מערכת היחסים בהסכמה, מתוך הבנה הדדית, ובעזרת הליכי גישור או ייעוץ משפטי המכוון לפתרון סכסוכים בדרכי נועם, מתוך מטרה משותפת למזער את הנזק עבור כלל המעורבים, ובייחוד עבור הילדים. נתונים סטטיסטיים בנוגע לגירושין מצביעים על כך שקיימת עונתיות מובהקת בהגשת בקשות לגירושין, כאשר חודשי הסתיו, ובפרט אוקטובר ונובמבר (לאחר תקופת החגים), מתאפיינים בעלייה חדה בפתיחת תיקים, דבר המעיד על ההשפעה של לחצים חברתיים ומשפחתיים על יציבות הקשר.

עם זאת, כאשר ההליך גולש לפסים של עוינות מתמשכת, הוא מקבל תצורה של סכסוך בעצימות גבוהה, מה שלאחר מכן מכונה “גירושין מורכבים”. תצורה זו מתאפיינת בדינמיקה הרסנית ומאבקי כוח, שבהם אחד הצדדים, או שניהם, עושים שימוש בטקטיקות ותחבולות כדי להשיג שליטה, לפגוע בצד השני או להטות את תוצאות ההליך המשפטי לטובתם. תחבולות אלו אינן מסתכמות בוויכוחים שגרתיים על חלוקת רכוש או זמני שהות. מדובר במערכת שיטתית של הפעלת כוח סמויה וגלויה, הכוללת אלימות כלכלית, הסתרת נכסים, סחיטה משפטית, ניכור הורי והתעללות נפשית. הבנת מנגנונים אלו דורשת ראייה רב-מערכתית המשלבת בין הדין האזרחי והדתי לבין תיאוריות פסיכולוגיות.

פרופיל פסיכולוגי של הצד הפוגעני בסכסוכי משפחה

כדי להתמודד ביעילות עם הפעלת כוח סמויה בהליך פרידה, יש הכרח להבין את המבנה האישיותי המייצר אותה. במקרים של סכסוכים בעצימות גבוהה, לעיתים קרובות מזהים אצל אחד מבני הזוג קווי אישיות נוקשים המקשים עליו להסתגל לשינוי, דוחפים אותו להקצין מחלוקות פעוטות לכדי מאבקי שליטה כוללים, ומונעים ממנו לראות את טובת המערכת המשפחתית הרחבה.

קווי אישיות של מיקוד עצמי והשפעתם על ההליך המשפטי

תכונות אישיות המתאפיינות במיקוד עצמי קיצוני (המוכרות בספרות המקצועית כהפרעת אישיות נרקיסיסטית) מהוות זרז מרכזי להסלמת סכסוכים. אדם בעל קווים אלו מתאפיין בתחושת עליונות מופרזת, צורך מתמיד בהערצה והכרה, ומעל הכול – היעדר חמלה ויכולת להבין את רגשותיו וצרכיו של האחר. אנשים אלו מאמינים כי הכללים החלים על שאר החברה אינם חלים עליהם, ורואים באנשים שסביבם, לרבות בני זוגם וילדיהם, כלים לסיפוק צרכיהם הרגשיים והחומריים.

בזירה המשפטית, מאפיינים אלו מתורגמים להתנהלות דורסנית וחסרת עכבות. הצד הפוגעני תופס כל פשרה כהפסד צורב וכל ויתור כפגיעה אישית עמוקה בערכו. התנהלותו תכלול לרוב משיכת הליכים ארוכה, הגשת בקשות סרק לערכאות השיפוטיות במטרה להתיש את הצד השני ולגרום לו לעקה מתמשכת (המונח התקני לסטרס), ועיוות מתמיד של עובדות המציאות. בן הזוג הפוגעני אינו בוחל באמירת אי-אמת ורואה במערכת המשפטית כלי שרת להזנת תחושת העליונות שלו ולהענשת בן הזוג שהעז לפרק את המערכת הזוגית, תוך התעלמות מוחלטת מההשלכות ההרסניות של הליכים אלו על החוסן הכלכלי של המשפחה ועל בריאותם הנפשית של הילדים המשותפים.

גִּזְלוּת דעת כתחבולה לשבירת היריב

אחת הטקטיקות ההרסניות והקשות ביותר לזיהוי, המופעלות במערכות יחסים פוגעניות ובהליכי פרידה, היא תמרון פסיכולוגי שנועד לערער את תפיסת המציאות של הקורבן. האקדמיה ללשון העברית קבעה את המונח “גִּזְלוּת” (או “גזלות דעת”) כמונח העברי התקני לתיאור תופעה זו, אשר הייתה מוכרת עד אז בלועזית כ”גזלייטינג“. המקור ההיסטורי של המונח נשען על מחזה וסרט משנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים, בהם בעל מתמרן את סביבתה של אשתו (כולל עמעום אורות הבית) תוך שכנועה כי היא מאבדת את שפיות דעתה.

גזלות דעת נעשית באמצעות הכחשות עקביות של עובדות, הצגת מצגי שווא, מתן מידע סותר והקטנה שיטתית של רגשות הקורבן ותחושותיו. במסגרת ההליך המשפטי והיומיומי, הפוגע עשוי להכחיש הסכמות שניתנו בעל-פה, לעוות אירועי עבר כדי להציג את בן הזוג כהורה מזניח או כחסר אחריות כלכלית, ולטעון בתוקף כי בן הזוג סובל מחוסר יציבות נפשית או שהוא מדמיין אירועים שלא היו ולא נבראו.

מטרת הגזלות היא כפולה ושיטתית: ראשית, החלשה פנימית של הקורבן. המטרה היא לגרום לקורבן לפקפק בזיכרונו, ביכולת השיפוט שלו ובאינטואיציה הטבעית שלו. התערערות זו מובילה להתפתחות של עקה (סטרס) חמורה, פגיעה אנושה בביטחון העצמי, נטייה להסתגרות, והתנצלויות תכופות מצד הקורבן על עוולות שכלל לא ביצע. במצבים קיצוניים, הקורבן מפתח מגננה שבה הוא מתרץ ומצדיק את התנהגותו הפוגענית של הצד השני, מתוך אמונה מוטעית כי האשמה רובצת לפתחו. שנית, החלשה חיצונית בזירה המשפטית. גזלות דעת ממושכת נועדה לייצר מצג שווא בפני הערכאות השיפוטיות, פקידי הסעד, עובדי הרווחה והמטפלים. קורבן שחווה גזלות דעת ממושכת עשוי להגיע לדיונים משפטיים או לפגישות עם גורמי רווחה כשהוא נראה מבולבל, חרד, מהסס, ולעיתים פועל בצורה לא רציונלית מתוך מצוקה. מנגד, הפוגע מציג חזות רגועה, שקולה, רציונלית וקרת רוח, מה שעלול להטעות לחלוטין את גורמי המקצוע ולגרום להם להסיק מסקנות שגויות לגבי מסוגלותו ההורית של הקורבן.

שליטה מַכְפִּיפָה במערכת הזוגית והמשפטית

שליטה מכפיפה היא דינמיקה של התעללות נפשית המוגדרת כאסטרטגיה של דיכוי מתמשך, שמטרתה לשלול מהקורבן את חירותו, את עצמאותו ואת יכולת הבחירה החופשית שלו. טקטיקה זו אינה מסתיימת עם ההחלטה על הגירושין; נהפוך הוא, עם פתיחת ההליכים, אובדן השליטה של הפוגע על מסגרת הנישואין גורם לו פעמים רבות להקצין את צעדיו.

ההתנהלות במסגרת של שליטה מכפיפה עשויה לכלול ניטור פולשני של התקשורת של בן הזוג, מעקב אחר תנועותיו (לעיתים תוך שימוש בתוכנות מעקב או אמצעי ניטור פיזיים), ובידוד חברתי הולך וגובר. הפוגע פועל לניתוק הקורבן ממערכות התמיכה הטבעיות שלו, ניתוק מחברים ובני משפחה, לעיתים באמצעות יצירת סכסוכים מדומים או שכנוע הקורבן שסביבתו עוינת אותו.

נוסף על כך, נעשה שימוש באיומים מרומזים או גלויים על פגיעה כלכלית עתידית, ואף הרס המוניטין המקצועי. אסטרטגיה זו נועדה לייצר פחד משתק ומתמשך, שיגרום לנפגע לוותר על זכויותיו הרכושיות, הממוניות או ההוריות בהסכם הגירושין, תמורת קבלת החופש המיוחל ויציאה מ”מעגל האימה”. מחקרים והערכות קליניות מצביעים על כך ששיעור ניכר מהנשים הפונות לקבלת סיוע מקצועי עקב התעללות זוגית מתארות דפוסים מובהקים של שליטה מכפיפה.

מניפולציות כלכליות בגירושין

הזירה הכלכלית מהווה את אחד המוקדים המרכזיים להפעלת תחבולות במסגרת הליך הגירושין. הליך זה כרוך מטבעו בפירוק השיתוף הכלכלי, הערכת שווי נכסים, ואיזון המשאבים שנצברו במהלך החיים המשותפים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג. בני זוג פוגעניים עושים שימוש במידע א-סימטרי, בשליטה היסטורית על מקורות ההכנסה של התא המשפחתי, ובהבנה עמוקה של החולשות הכלכליות של הצד השני, כדי לנשל אותו מזכויותיו החוקיות ולייצר מנופי לחץ.

אלימות כלכלית – מנגנונים והשלכות ארוכות טווח

אלימות כלכלית מוגדרת בחוק ובפסיקה כהתנהגות מתמשכת של כפייה ושליטה, המונעת מהקורבן התנהלות כלכלית עצמאית, מסכלת את יכולתו לממש ולהשתמש בנכסים משותפים, או מחבלת ביכולתו לכלכל את עצמו בצורה סבירה. התנהלות זו באה לידי ביטוי במגוון דרכים פוגעניות: מניעת גישה שוויונית לחשבונות בנק משותפים, איסור או הגבלה על יציאת בן הזוג לשוק העבודה כדי לפתח עצמאות, פיקוח מחמיר ומשפיל על כל הוצאה זניחה, והקצבת סכומים זעומים למחיה בסיסית, לעיתים תחת דרישה להצגת קבלות על כל רכישה.

עם פרוץ משבר הגירושין, אלימות זו מקבלת תפנית אסטרטגית ומחריפה. הצד החזק כלכלית עשוי לעצור באבחה אחת תשלומים שוטפים עבור הוצאות הבית המשותף, לבטל את כרטיסי האשראי של בן הזוג, למשוך את יתרות הזכות מחשבונות משותפים, או לסרב לחתום על מסמכים חיוניים. המטרה הברורה של פעולות אלו היא ליצור מחנק תזרימי מיידי ומשבר קיומי, שישבור את רוחו של הקורבן וייאלץ אותו להיכנע ולהסכים להסכם גירושין מקפח, הכולל ויתורים מפליגים על רכוש או על דמי מזונות.

שיטות להעלמת רכוש והברחת נכסים

הברחת רכוש היא מניפולציה נפוצה שנועדה להקטין את מסת הנכסים המשותפת העומדת לחלוקה בין בני הזוג. מניפולציה זו אינה מתרחשת ביום אחד; היא דורשת תכנון מוקדם ומדוקדק, ולעיתים קרובות מתחילה חודשים ואף שנים טרם פתיחת ההליכים המשפטיים הרשמיים, כאשר הצד המבריח מזהה את התערערות הקשר ומתכונן לפרידה.

השיטות להעלמת רכוש הן רבות ומגוונות, ומתפתחות עם השנים לאור שינויים טכנולוגיים. הדרכים המוכרות כוללות:

• העברות פיקטיביות וצדדים שלישיים: העברת נכסי מקרקעין, כספים או מניות בחברות על שמם של קרובי משפחה (הורים, אחים) או חברים קרובים, תוך הצגת מצג שווא לפיו מדובר ב”מתנה” שניתנה בתום לב או ב”החזר הלוואה” ישנה שמעולם לא הייתה קיימת באמת.
• משיכות כספים ויצירת התחייבויות כוזבות: בעלי עסקים עצמאיים או חברות עשויים לנצל את השליטה הבלעדית שלהם בספרי החשבונות כדי ליצור התחייבויות פיקטיביות שמקטינות את שווי העסק. הדבר כולל תשלומים ל”ספקים” שאינם קיימים, ניפוח הוצאות העסק, משיכות של קופות מזומנים בהיקפים משמעותיים מבלי לדווח עליהן לרשויות, והעברת כספים לחשבונות בנק סמויים מחוץ לגבולות המדינה.
• כלכלה דיגיטלית ונכסי קריפטו: בשנים האחרונות, ניכרת מגמה מדאיגה של שימוש בטכנולוגיות מתקדמות להעלמת הון. בני זוג המבקשים להעלים כספים נוטים להמיר מזומנים או למשוך כספים מהעסק ולהעבירם למטבעות מבוזרים (קריפטו). כספים אלו נשמרים ב”ארנקים דיגיטליים” אנונימיים או מועברים לזירות מסחר בינלאומיות שאינן מפוקחות על ידי רשויות החוק המקומיות, מה שמקשה באופן מהותי על היכולת לאתר את שובל העסקאות ולהוכיח את קיומן.

הכלים המשפטיים והחקירתיים להתמודדות עם אלימות ממונית

כדי שלא לאפשר למבריח הנכסים להשיג את מבוקשו וליהנות מפירות המניפולציה, נדרשת פעולה מהירה, פרואקטיבית ומקיפה מצד בא כוחו של הנפגע, לרוב במקביל לפתיחת בקשה ליישוב סכסוך או הגשת תביעות רכושיות:

1. ביקורת חקירתית ומומחיות חשבונאית: במקרים של חשד להעלמת הכנסות או הברחת נכסים, כלי חיוני הוא מינוי של אקטואר או רואה חשבון המתמחה בביקורת חקירתית, בין אם מטעם בית המשפט ובין אם מטעמו של הצד הנפגע. מומחים אלו סורקים בקפידה את ספרי החברה וחשבונות הבנק, ומבצעים עבודת נמלים של השוואה בין הדיווחים הרשמיים לרשויות המס לבין רמת החיים שהמשפחה קיימה בפועל לאורך שנות הנישואין. פערים משמעותיים ובלתי מוסברים בין ההוצאות למחיה שוטפת לבין המשכורת המדווחת, כמו גם איתור העברות כספים חריגות וחסרות היגיון כלכלי סמוך למועד הקרע, מהווים אינדיקציה משפטית חזקה לקיומו של הון מוסתר שמקורו ברכוש משותף.
2. סעדים זמניים – צווי מניעה ועיקולים: עם התעוררות החשד או גילוי הברחת הכספים הראשונית, יש לפנות באופן מידי לערכאות השיפוטיות (בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני) בבקשות דחופות למתן סעדים זמניים. סעדים אלו כוללים צווי מניעה, צווי איסור דיספוזיציה (איסור על עשיית פעולות משפטיות בנכסים) ועיקולים זמניים על חשבונות בנק, חסכונות, קרנות השתלמות וזכויות פנסיוניות. מטרת הצווים היא להקפיא את המצב הקיים, לעצור את הדימום הפיננסי בזמן אמת, ולמנוע מהצד השני להמשיך לרוקן את נכסי המשפחה עד לבירור התביעה העיקרית.
3. צווים טכנולוגיים לחשיפת מסלולי כסף: אל מול תופעת הכלכלה הדיגיטלית, בתי המשפט מוסמכים ונדרשים להוציא צווים המופנים לזירות מסחר בארץ ובחו”ל. צווים אלו מאפשרים לבצע מעקב דיגיטלי אחר שרשראות בלוקצ’יין, במטרה להתחקות אחר עסקאות הון דיגיטלי, לחשוף את הארנקים האנונימיים, ולהשיב את הכספים האבודים למסת הרכוש המשותף העומדת לחלוקה.
4. פיצויים נזיקיים וחלוקת משאבים לא שוויונית: מערכת המשפט בישראל נוטה כיום להחמיר משמעותית עם צדדים המבצעים אלימות כלכלית ומבריחים נכסים בחוסר תום לב. בהתאם לחוק יחסי ממון, בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לעשות שימוש בסמכותו החריגה (על פי סעיף 8(2) לחוק) ולהורות על חלוקת רכוש לא שוויונית – דהיינו, להעניק לצד הנפגע נתח גדול יותר מכלל הנכסים, כדי לאזן את העוול שנגרם לו. יתרה מזאת, מגמה עדכנית וחשובה בפסיקה האזרחית מאפשרת לנפגעים להגיש תביעת נזיקין נגררת או עצמאית בגין נזקים שנגרמו בשל אלימות כלכלית, לרבות עוגמת נפש ואובדן יכולת השתכרות. הצעות חוק חדשות אף מציעות מסלול של פיצויים סטטוטוריים בסכומים משמעותיים, ללא צורך בהוכחת נזק מיוחד, מה שמעצים את גורם ההרתעה.

מניפולציות הוריות

החוליה הרגישה והפגיעה ביותר בכל הליך פרידה הם הילדים המשותפים. הורים בעלי נטייה מניפולטיבית או כאלו המונעים מיצר נקם, נוטים לראות בילדים נשק אסטרטגי במאבק המשפטי, כלי להענשת ההורה השני, או קלף מיקוח שנועד לשיפור עמדות במשא ומתן על נושאים כלכליים. התנהלות זו גורמת לנזק נפשי עצום לילדים, שלעיתים נותן את אותותיו לאורך כל חייהם הבוגרים.

קונפליקט נאמנויות ושימוש בילדים ככלי ניגוח

במצבים של סכסוך בעצימות גבוהה, הורה חסר עכבות עשוי לערב את הילדים בפרטי הסכסוך המשפטי והפיננסי, בניגוד לכל עקרון מקצועי של טובת הילד. הדבר מתבטא בהפיכת הילד ל”שליח” או “מודיע” – הטלת האחריות עליו להעביר מסרים טעונים להורה השני (“תגיד לאבא שאני לא יכולה לשלם על החוג כי הוא מקמץ במזונות”), או תחקור צולב ומניפולטיבי של הילד לאחר שחזר משהות אצל ההורה השני, כדי לדלות מידע שיוכל לשמש בהליכים המשפטיים.

ילדים החשופים לדינמיקה רעילה זו נקרעים תחת קונפליקט נאמנויות אכזרי. הם נדרשים לבחור צד, ומפתחים לרוב חרדה עמוקה, קשיי הסתגלות חברתיים ולימודיים, ותחושת אשמה כאילו הם הגורם למצוקה של הוריהם. הלחץ התמידי פוגע פגיעה אנושה בביטחון העצמי שלהם ועלול להוביל להסתגרות, להתפרצויות זעם וללמידה של דפוסי התנהגות הרסניים שישפיעו על מערכות היחסים העתידיות שלהם.

תופעת הניכור ההורי

ניכור הורי הוא הקצה החמור ביותר של רצף ההתערבות בחיי הילד, ומוגדר על ידי מומחים כתופעה משפחתית קשה וקיצונית השקולה להתעללות נפשית. התופעה מתארת מצב שבו ילד מפתח עוינות יוצאת דופן ובלתי מוצדקת כלפי אחד מהוריו (ההורה המנוכר), עד כדי סירוב מוחלט לפגוש אותו או לקיים עמו קשר מינימלי, וזאת לרוב בהשפעת הסתה שיטתית ומכוונת מצד ההורה השני (ההורה המנכר).

ההורה המנכר עושה דמוניזציה מתמשכת להורה השני, ממציא עליו עלילות ומטפח בילד תחושת חרדה, סלידה או פחד מפניו. לעיתים קרובות, הילד מאמץ את שפת המבוגרים, מדבר ב”שפה משפטית”, וצובר כוח מדומה המשבש לחלוטין את היררכיית ההורות התקינה. הילד עלול להרגיש שהוא ה”שופט” או ה”מחנך” של ההורה הדחוי, תוך שהוא מתנה קיום קשר בהתנצלויות משפילות או באספקת דרישות חומריות. יש לציין כי קיימת מורכבות אבחונית ומשפטית בהגדרת המושג; בעוד שחלק מהמומחים דוגלים בגישה המזהה ניכור רק במצבים שבהם ההסתה היא זדונית ומוכוונת מראש, אחרים מצביעים על כך שניכור יכול להיווצר גם מדינמיקה סביבתית מורכבת או מסיבות אובייקטיביות, מה שמחייב בחינה מעמיקה כדי לשלול מקרים של סירוב קשר הנובע מאלימות או פגיעה אמיתית מצד ההורה הנדחה.

התמודדות מקצועית ומשפטית עם מניפולציות הוריות

לאור חומרת ההשלכות על התפתחות הילד, מערכת המשפט ורשויות הרווחה פיתחו בשנים האחרונות כלים טיפוליים ואכיפתיים מחמירים לזיהוי ולמיגור של ניכור הורי והסתה:

1. תסקיר עובד סוציאלי לסדרי דין: עובדים סוציאליים מטעם רשויות הרווחה ממלאים תפקיד מפתח בבירור התפקוד ההורי ויחסי הגומלין במשפחה, לבקשת בית המשפט. דוח מקצועי זה (התסקיר) מבוסס על סדרת פגישות עם ההורים והילדים, ואיסוף מידע ממוסדות החינוך והרפואה. הורים מניפולטיביים ינסו לא פעם להקסים את פקיד הסעד, להציג עצמם כקורבנות תמימים, או להשתמש בילדים כדי שיעידו נגד ההורה השני בניסיון להשפיע על מסקנות התסקיר. על ההורה הנפגע להגיע לפגישות אלו מוכן היטב, מצויד בראיות אובייקטיביות לשיתוף הפעולה שלו מול ניסיונות טרפוד הקשר, לשמור על קור רוח, ולהימנע מהכפשה ישירה ואמוציונלית של ההורה השני, דבר שעלול להיתפס כחוסר מסוגלות להפריד בין הכעס הזוגי לאחריות ההורית. משקלו של תסקיר העו”ס בבית המשפט הוא דרמטי, ולרוב השופטים יאמצו את המלצותיו לעניין הסדרי השהות והאחריות ההורית.
2. התערבות שיפוטית מוקדמת, סדנאות וסנקציות כלכליות: ההסכמה הגורפת בקרב החוקרים ואנשי המקצוע היא שבמקרי חשד לניכור הורי יש קריטיות מכרעת להתערבות מוקדמת, מהירה ונחרצת, כדי למנוע את קיבוע המצב השלילי בנפש הילד. בתי המשפט, המונחים על ידי נהלים ארציים שהתפתחו בשנים האחרונות, מוסמכים להפעיל שורת צעדים: לחייב את ההורים להשתתף בסדנאות ייעודיות להבנת השלכות הניכור, להפנות את המשפחה למרכזי קשר או טיפול פסיכולוגי בקהילה, ולהטיל קנסות כספיים כבדים על הורה מנכר המפר במכוון את הסדרי הראייה או מטרפד אותם. במקרים מתמשכים, ייתכן שימוש בפקודות ביזיון בית משפט לאכיפת ההחלטות.
3. העברת משמורת וצעדי קיצון (האיזון השנוי במחלוקת): במקרי קיצון בהם ההורה המנכר מתבצר בעמדתו, מסרב בעקביות לשתף פעולה עם גורמי הטיפול, וממשיך במסע ההסתה למרות החלטות בית המשפט, שופטים עשויים לעשות שימוש בצעדים קיצוניים והרתעתיים. צעדים אלו עשויים לכלול מתן הוראה על החלפת משמורת מלאה לידי ההורה המנוכר, הגבלת הקשר עם ההורה המנכר להשגחה בלבד, או הוצאת הילד למסגרת של סידור חוץ-ביתי או תוכניות ייעודיות ל”איחוד מחדש”. גישה זו, הגם שהיא שנויה במחלוקת עזה בקרב מומחים מתוך חשש כי ניתוק הילד מההורה שאליו הוא קשור (אפילו אם הקשר פתולוגי) עלול לגרום לטראומה נוספת, נובעת מהתפיסה המשפטית והפסיכולוגית שניכור הורי מחמיר שקול להתעללות נפשית של ממש, המצריכה הגנה על הילד והרחקתו מהגורם המרעיל את נפשו.

מניפולציות מערכתיות בגירושין

תופעה מטרידה ומורכבת לא פחות בהליכי פרידה בישראל היא הרתימה של מנגנוני החוק והמוסדות עצמם לשם הפעלת סחיטה ולחץ על היריב. הדין הישראלי, המאופיין בדואליות המשלבת ערכאות אזרחיות (בתי המשפט לענייני משפחה) לצד ערכאות דתיות (בתי הדין הרבניים או בתי הדין השרעיים), מאפשר לעיתים להיווצרות של “מרוץ סמכויות” ופרצות הניתנות לניצול למטרות כוחניות.

סרבנות גט כמנוף סחיטה כלכלי ורגשי

על פי הדין העברי (החולש על יהודים במדינת ישראל), התרת הקשר של הנישואין דורשת מעשה אקטיבי של מתן גט מצד הבעל וקבלתו מרצון מצד האישה. דרישה הלכתית זו, המעניקה לשני הצדדים זכות וטו דה-פקטו, מייצרת במקרים רבים פתח מסוכן לסחיטה. במצבים אלו, אחד הצדדים (לרוב הבעל, בשל הבדלים הנובעים מההלכה היהודית הנוגעים לחומרת ההשלכות של אי-מתן גט על גברים לעומת נשים בגין סכנת הממזרות ופוליגמיה, אך לעיתים גם האישה מסרבת לקבלו) הופך ל”סרבן גט”. הוא משתמש בסירוב לתת או לקבל את הגט ככלי מיקוח ציני, במטרה לאלץ את הצד המבקש להתגרש להסכים לתנאים מחמירים ומקפחים בנוגע לחלוקת הרכוש המשותף, ויתור על דמי מזונות, או התפשרות כואבת על סוגיית משמורת הילדים.

ההתמודדות עם תופעת סרבנות הגט דורשת שילוב של סנקציות דתיות ואזרחיות. כדי להיאבק בתופעה זו, העמיד המחוקק הישראלי לרשות בתי הדין הרבניים סמכויות נרחבות להוצאת “צווי הגבלה”, המוסדרים תחת חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ”ה-1995. לאחר שבית הדין הגיע להחלטה לחייב או לכפות גט, הוא רשאי להפעיל סנקציות מדרגיות שנועדו להכביד את שגרת חייו של הסרבן, בהן: עיכוב יציאה מהארץ, שלילה או מניעת חידוש של רישיון הנהיגה, מניעת האפשרות לפעול בחשבונות בנק (הגבלת לקוח בבנק), מניעת העסקה במשרות שונות במגזר הציבורי או עיסוק במקצועות הדורשים רישוי ממשלתי, השתת קנסות כספיים באמצעות “מזונות מדין מעוכבת” (סכומים גבוהים המשולמים לאישה המעוכבת מגט), ובמקרי הקיצון – אף מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, היכול להצטבר לתקופה ארוכה של עד עשר שנים.

במקביל לסנקציות הדתיות, הפסיקה האזרחית בבתי המשפט לענייני משפחה התפתחה באופן משמעותי, והחלה מכירה בזכותם של מסורבי גט (לרוב נשים, אך לעיתים רחוקות גם גברים) להגיש תביעות נזיקין אזרחיות כנגד בן הזוג הסרבן. בתי המשפט נוהגים לפסוק פיצויים גבוהים בשל הנזק הנפשי, אובדן החירות, שלילת האוטונומיה האישית ואובדן שנות פוריות פוטנציאליות שנגרמו בשל סרבנות הגט. מורכבות ההליכים מחייבת תכנון אסטרטגי קפדני ובחירה מושכלת של הזירה המשפטית המתאימה לניהול התביעות השונות, כדי למקסם את הלחץ על הסרבן.

תלונות שווא ואלימות מדומה במסגרת צווי הרחקה

תלונה המוגשת למשטרה בגין אלימות במשפחה (פיזית, מינית או מילולית ברף הגבוה) גוררת בעקבותיה, באופן כמעט אוטומטי, החלטות על הרחקה מיידית של הצד המואשם מבית המגורים המשותף, הוצאת צווי הגנה ואף מעצר ופתיחת הליכי חקירה פליליים. לצד החשיבות הקריטית והחיונית שאין להפחית בערכה להגנה על קורבנות אלימות אמיתיים המצויים בסכנת חיים, הפכו כלי המגן הללו לא פעם לפלטפורמה אכזרית למניפולציה שיטתית, המכונה בקרב עורכי הדין ואנשי המקצוע בתחום “טקטיקה מלוכלכת”.

לעיתים, על מנת להשיג יתרון טקטי פתאומי בהליך הגירושין, בן זוג בודה מליבו אירוע אלימות, או מקצין באופן מעוות חיכוך מילולי חסר משמעות, כדי לזכות בצו הגנה במעמד צד אחד בלבד. טקטיקה זו משרתת שורת אינטרסים מיידיים עבור המלין: היא מאפשרת לו לקבל לידיו חזקה ושימוש בלעדי ונטול הפרעות בנכס המגורים, מנתקת באופן כפוי ומידי את בן הזוג המורחק מיחסי קשר תקינים עם ילדיו (טרם קביעת הסדרי שהות זמניים), ומקנה למלין עמדת עליונות משפטית, תדמיתית ופסיכולוגית מכרעת בהליך כולו. הצד המואשם לשווא, מנגד, מוצא את עצמו מנוע מליצור קשר עם משפחתו, מורחק מסביבתו המוכרת, ונאלץ לכלות משאבים כספיים ונפשיים עצומים על הגנה מפני הליך פלילי שמרחף מעל ראשו. המצוקה, תחושת העוול ואובדן השליטה, דוחפים לעיתים קרובות את הצד המורחק להרים ידיים ולחתום על הסכם ויתור תחת לחץ קיצוני, רק כדי לחזור ולראות את ילדיו.

ההתמודדות עם חשש מתלונות שווא דורשת זהירות עליונה והיערכות מוקדמת מצידו של בן הזוג הנתון בסיכון. ההנחיות המקצועיות כוללות המלצה לנטישה מיידית של זירת האירוע בכל עת שבה מתפתח מוקד חיכוך העלול להסלים, הימנעות מוחלטת משיח טעון או הרמת קול גם כאשר ברור שהצד השני מתגרה במכוון כדי לעורר תגובה סוערת, ושקילת שימוש מושכל באמצעי הקלטה חוקיים כדי לשמש עדות מפריכה לאירועים של עימות, ככל שהדבר נעשה בגבולות החוק המותרים.

הצורך ההוכחתי מול מגבלות חוק הגנת הפרטיות

אבן היסוד בנטרול והפרכה של כל מניפולציה היא היכולת להוכיח אותה עובדתית בפני ערכאה אובייקטיבית. בהליכי פרידה, “תיעוד שקט ומקצועי” הוא כלי הנשק היעיל וההכרחי ביותר בחדר המשא ומתן ובאולמות בית המשפט. תיעוד מסודר של הודעות טקסט (כגון ווטסאפ), הקלטות תקינות, תכתובות עם מוסדות החינוך ומסמכים בנקאיים, מספקים משקל נגד קריטי למול הכחשותיו של הצד השני וניסיונותיו לגזלות דעת, ועשויים להיות שובר שוויון מכריע במצבים של “מילה כנגד מילה”. עם זאת, הרצון העז לאיסוף ראיות אגרסיבי במטרה “לתפוס את בן הזוג על חם” (בין אם מדובר בהוכחת בגידה, הסתרת כספים או אלימות) עלול להפוך במהרה לחרב פיפיות. מערכת המשפט הישראלית, באמצעות חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, מציבה גבולות ברורים ואוסרת בתכלית האיסור על פגיעה בפרטיות של אדם לשם השגת ראיות.

האזנות סתר ופגיעה פלילית בפרטיות

הדין הפלילי בישראל מתייחס בחומרה יתרה להשגת ראיות באמצעים פסולים. חוק האזנת סתר, התשל”ט-1979 קובע כי הקלטה, קליטה או העתקה של שיחת זולת באמצעות מכשיר, מבלי שהדבר נעשה בהסכמתו של לפחות אחד מבעלי השיחה, מהווה עבירה פלילית חמורה שהעונש בצידה יכול להגיע עד חמש שנות מאסר. במקביל, חוק הגנת הפרטיות מגדיר מעשים כמו ציתות או בילוש כעבירות המקימות עילה לתביעה נזיקית ואזרחית נפרדת מצד בן הזוג שנפגע.

• פעולות הקלטה ותיעוד מותרות וחוקיות: הכלל המנחה הוא שהקלטת שיחה עם בן הזוג מותרת, חוקית ויכולה לשמש כראיה קבילה בבית משפט או בבית הדין, אך ורק כאשר המקליט הוא צד פעיל ונוכח בשיחה המוקלטת. משמעות הדבר היא שאדם רשאי להקליט כל עימות או דיון בינו לבין בן זוגו ללא ידיעתו של האחרון, כל עוד ההקלטה נעשית כאשר המקליט מהווה צד לשיח. בנוסף, הקלטת שיחות במרחב הציבורי נחשבת למותרת, שכן במוקדים אלו אין לאנשים ציפייה סבירה וחוקית לפרטיות.
• הקלטות אסורות, בילוש ופסילת הראיות (“פירות העץ המורעל”): בניגוד גמור לכך, שורה של פעולות איסוף נחשבות לעבירות פליליות. ציתות למכשיר הטלפון הנייד של בן הזוג באמצעות תוכנות ריגול (Spyware) השואבות מידע, חדירה למחשבו האישי מרחוק, שתילת מכשירי ציתות בחפציו או ברכבו, או התקנת מצלמות נסתרות בחללים המוגדרים כאינטימיים (כמו חדר השינה המשותף, המקלחת או הדירה במקרה שבן הזוג המצלם כבר אינו מתגורר בה), מהווים הפרה בוטה של חוקי המדינה. ראיות המושגות תוך פגיעה מובהקת בפרטיות (כמו צילום ממצלמה נסתרת בחדר המיטות המעיד על בגידה) ייפסלו באופן כמעט גורף הן בדיונים בבית המשפט לענייני משפחה והן בבית הדין הרבני. בית המשפט העליון ביסס עיקרון ברור הקובע כי המערכת המשפטית כפופה לחוק הגנת הפרטיות, ואין לאפשר לצד שחטא בהפרת פרטיות לצאת נשכר ממעשיו, גם אם הראיות שהושגו מעידות באורח פסקני על העלמת הון או ניאוף. החריגים לקבלת ראיות מסוג זה הם נדירים ביותר ואינם מהווים עוגן אסטרטגי בטוח בהליך המשפטי.

אסטרטגיות התמודדות וניטרול מניפולציות

נטרול המניפולציה אינו יכול להסתמך רק על החלטות משפטיות או הגנה נקודתית. הוא דורש שינוי פרדיגמה מחשבתית ורגשית מהותית מצד הקורבן, מעבר לשימוש בייעוץ משפטי קפדני. מומחי טיפול ומשפטנים מנוסים משלבים כיום בין גישות תקשורתיות מתקדמות להתערבויות פסיכולוגיות מעמיקות, שמטרתן לחזק את עמידתו של הנפגע למול מנגנוני הלחץ.

ניהול שיח באמצעות שיטת BIFF

אחת השיטות היישומיות והיעילות ביותר להתמודדות עם תקשורת רעילה המגיעה מאישיות בעלת נטייה לסכסוך בעצימות גבוהה, היא התנהלות תקשורתית מבוססת על מודל BIFF – ראשי תיבות לועזיים שמשמעותם תקשורת שהיא Brief (קצרה), Informative (עובדתית/מספקת מידע), Friendly (ידידותית במידה או נטולת כעס), ו-Firm (נחרצת/מוצקה). יישום שיטה זו מחייב אימוץ כללים נוקשים:

• מעבר ממשחקי האשמות לניהול פתרונות: כאשר הצד הפוגעני משגר האשמות או מנסה לעורר ויכוח עקר, על הנפגע להימנע מלנסות ולהעמיד אותו על טעותו באמצעות טיעונים לוגיים. ניסיון כזה רק מזין את מעגל ההאשמות והתשומת הלב שהמניפולטור מחפש. התקשורת צריכה להיות יבשה, תוך הצגת עובדות בלבד, שאלות המכוונות לפתרון בעיות קונקרטיות, וללא כל ניסיון לפרשנות אישית או רגשית.
• השהיית זמן התגובה (ניתוק המנגנון התגובתי): תגובה אימפולסיבית להודעת טקסט או דוא”ל מתריסה פועלת ישירות לידיו של המניפולטור, ששואף להוציא את הנפגע משיווי משקלו. ההנחיה המקצועית החשובה ביותר היא להמתין לפני כל תגובה. מומלץ לכתוב את התשובה כטיוטה, לתת לזמן לחלוף כדי לנטרל את ההצפה הרגשית, לצנזר כל סממן רגשי שנכתב בעידנא דריתחא, ולשלוח מסר תכליתי ומהודק. יצוין בהקשר זה כי בתי המשפט, הבוחנים את היסטוריית תכתובות הווטסאפ במקרי מחלוקת, נוטים להעריך ולפסוק לטובת הצד שמפגין בגרות ושליטה עצמית, ומצליח לבלום בעקביות את ההסלמה.
• גבולות מגע מבוקרים לאחר הגירושין: במידה ולבני הזוג אין ילדים משותפים הדורשים המשך ניהול תקשורת, ההמלצה החד-משמעית היא לצמצם ולנתק כל מגע לאחר סיום ההליכים המשפטיים, ולנהל תקלות נותרות דרך עורכי דין. אם קיימים ילדים משותפים, יש לנהל את התקשורת סביב לוגיסטיקה הנוגעת אך ורק להם, תוך הימנעות מוחלטת ממעורבות בסוגיות הקשורות לחייו האישיים או רגשותיו של בן הזוג לשעבר.

השימוש בחוק להסדר התדיינויות והימנעות ממלכודת הגישור הפסול

כלי מערכתי חשוב שעומד כיום בישראל להרגעת סכסוכים הוא חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע”ה-2014. חוק זה דורש מהצדדים, בטרם פתיחת שערי בית המשפט להגשת תביעות פורמליות (למעט בסעדים זמניים דחופים), להגיש בקשה ליישוב סכסוך ולעבור סדרת ישיבות מהו”ת (מידע, הערכה ותיאום) יחד עם עובדת סוציאלית ביחידת הסיוע הממוקמת ליד ערכאות השיפוט. הליך זה נועד בראש ובראשונה להנמיך את להבות הסכסוך, לצמצם התדיינויות בבתי המשפט, ולאפשר שיח טיפולי המעודד מעבר לתהליכי גישור והסכמות. דיווחים מצביעים כי מאז יישום החוק ניכרת ירידה בשיעור פתיחת התיקים להליכים משפטיים מלאים.

עם זאת, לצד היתרונות הבולטים של הליכי גישור במצבים שגרתיים, הספרות המקצועית והמומחים בתחום מסכימים באופן נרחב כי תהליך גישור משפחתי קלאסי אינו מומלץ, ולעיתים אף עלול לגרום נזק רב, כאשר מעורבת אישיות מניפולטיבית בצורה קיצונית. במצבים בהם קיימת אלימות (פיזית או כלכלית), התעללות נפשית, או פער כוחות מובנה ואדיר בין הצדדים, הליך הגישור אינו מייצר תנאי שוויון. תחת זאת, הצד הפוגעני עלול לנצל את מסגרת חדר הגישור להמשך הפעלת מנגנוני הסחיטה, עיכוב ההליכים כדי לפגוע כלכלית בצד החלש, ולהוביל לחתימה על הסכם ויתור תחת עקה ואיומים סמויים. במקרים מורכבים מסוג זה, נדרשת אסטרטגיה נוקשה הרבה יותר הכוללת פנייה ישירה לערכאות שיפוטיות וניהול מערכה במסגרת מוגנת ומפוקחת בתוך כותלי בית המשפט.

ההתמודדות עם הפעלת מניפולציות וטקטיקות השפעה בהליכי גירושין איננה מסתכמת בניהול מאבק משפטי פרוצדורלי, אלא מצריכה ניהול משברים רב-ממדי הדורש עירנות, ידע מעמיק ושליטה עצמית. בני זוג המפעילים כוח וסחיטה בזירה המשפחתית עושים שימוש מתוחכם בפערי ידע, משחקים על חולשות רגשיות ומנצלים פרצות המובנות במערכות החוק והרווחה כדי להתיש את היריב, לשלול את חירותו ולזכות ביתרון בהליכי חלוקת המשאבים הכספיים וסוגיות משמורת הילדים.

העקרונות המרכזיים לחשיפת התנהגות מניפולטיבית זו ולנטרולה נשענים על אינטגרציה הדוקה ובלתי מתפשרת בין הדיסציפלינה המשפטית, הכלכלית והפסיכולוגית. מהלך ההתגוננות מחייב: שימוש במומחיות של רואי חשבון וחקירות מעמיקות לחשיפת אלימות ממונית והברחת נכסים אקטיבית אל מול הכחשות; הכרה משפטית מתרחבת בפגיעה הנגרמת מנזקים של גזלות דעת ושליטה מכפיפה; נקיטת צעדים מרתיעים, מהירים וחד-משמעיים במקרי חשד לניכור הורי במטרה למנוע השחתת נפשו של הילד; והקפדה מחמירה על תקשורת עניינית, מושכלת ומגודרת בין ההורים בהתאם למודלים המקצועיים המומלצים (BIFF).

מעל הכול, הפעילות בזירה זו מחייבת עמידה איתנה על גבולות החוק, ובפרט ציות לחוק הגנת הפרטיות במסגרת מלאכת איסוף הראיות, שכן סטייה ממנו עלולה להוביל לאי-קבילות של ראיות חשובות ולפגיעה הרסנית במעמדו המשפטי של קורבן הסחיטה. באמצעות בניית חוסן נפשי בעזרת גורמי טיפול מיומנים והימנעות מתגובות מונעות עקה ופחד, יכול הצד הנפגע להתמודד ביעילות מול מעגל הסחיטה, לצמצם את הנזקים למינימום האפשרי ולסלול את הדרך לשיקום חייו, לשמירה על הונו ולכינון עתיד יציב ובריא לו ולילדיו.