החלטתי להתגרש – מאישה נשואה לגרושה עצמאית

אני בת 32, אמא לשני ילדים: ילדה בת 14 וילד קטן בן 3. תהליך הגירושין שלי הוא חוויה שאני עדיין מעבדת, חוויה שלא הייתה קלה רגשית ונפשית לי וגם לילדיי. מדובר בצעד שהרגשתי שאין ממנו חזור, אבל גם לא הייתה לי ברירה אחרת. כל יום במערכת היחסים שלי עם בעלי לשעבר הפך למאבק מתמשך: חוסר התקשורת, התחושה שאני לא נראית ולא נשמעת, והידיעה שהאהבה שהייתה שם פעם הפכה לזיכרון רחוק.

לא פשוט להחליט לפרק משפחה, במיוחד כשיש ילדים בתמונה. לא אחת שאלתי את עצמי אם אני עושה את הדבר הנכון. הייתי ערה לכך שההחלטה הזאת תגרום לטלטלות עצומות לא רק לי, אלא גם להם. ניסיתי להחזיק מעמד, להילחם על הקשר, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני חייבת לעשות את הצעד הזה לא רק למעני, אלא גם למענם. הילדים שלי לא היו צריכים לגדול בבית שבו אין שמחה, שבו ההורים לא מדברים אלא מתווכחים, שבו שורר מתח תמידי.

השלב הראשון היה הפנמה. לקח לי זמן להודות בפני עצמי שהמצב לא הולך להשתנות. היה בי פחד עצום מהעתיד: איך אצליח לבד? איך אדאג לילדים? איך נסתדר כלכלית? ואיך אוכל לשאת את כאבם של הילדים כשהם יבינו את משמעות הפרידה? התשובות לא היו ברורות, אבל ידעתי דבר אחד: אני לא יכולה להישאר במערכת יחסים שבה אני חשה בלתי נראית. אחרי שהחלטתי, השלב הבא היה למצוא את הכוחות לספר לבעלי שאני רוצה להתגרש.

הרגע שבו שיתפתי אותו בהחלטתי היה קשה. הוא הופתע, כעס, ניסה לשכנע אותי לשנות את דעתי. אבל אני כבר הייתי שלמה עם הבחירה שלי. ידעתי שזה לא יהיה קל, אבל הייתי מוכנה להתמודד עם המחיר. התחלנו תהליך ארוך של גישור משפטי, חלוקת רכוש, הסכמות על הסדרי משמורת, והחלטות בנוגע למזונות. בכל שלב בתהליך הזה, נאלצתי להתמודד עם רגשות סוערים: אשמה, פחד, אובדן, ולעיתים גם כעס.

מעבר לפן המשפטי, היה כמובן הפן האישי-רגשי. לא פשוט להתמודד עם התחושה שאת מאבדת חלק ממי שהיית. מערכת היחסים, עם כל הקשיים שהיו בה, הייתה חלק משמעותי בחיי. פתאום מצאתי את עצמי נדרשת להגדיר את עצמי מחדש כאישה וכאמא. לא עוד “אשתו של” אלא אני לבד, העצמאית, זו שמנהלת את החיים שלה בעצמה.

בפן ההורי, ההתמודדות הייתה עוד יותר קשה. הילדה שלי בת ה-14 הבינה היטב מה קורה. היא כעסה עליי, האשימה אותי, ולא חסכה במילים קשות. אני זוכרת את הדמעות שלה ואת התחושה הקשה בלב שלי כששמעתי אותה אומרת: “אמא, למה פירקת את המשפחה שלנו?” ניסיתי להסביר לה, בכל פעם מחדש, שזה לא נבע מרצון לפגוע, אלא להפך – מתוך רצון ליצור עתיד טוב יותר לכולנו. לא תמיד היא קיבלה את הדברים שלי, אבל עם הזמן, ראיתי איך היא מתחילה להבין, איך הקשר בינינו משתנה ומתעצב מחדש.

עם הילד הקטן היה סיפור שונה לגמרי. הוא לא הבין לגמרי מה קורה, אבל הרגיש את השינויים סביבו. פתאום אבא כבר לא בבית כל הזמן, ופתאום יש ימים שהוא רק אצל אבא ויש ימים שהוא רק אצל אמא. זה יצר אצלו המון בלבול, וראיתי את זה בהתנהגות שלו. הוא התחיל לבכות הרבה יותר, התקשה להיפרד ממני כשהייתי לוקחת אותו לגן, והיה מחפש תשומת לב בכל הזדמנות. ידעתי שעליי להיות סבלנית, להכיל אותו, ולעשות כל שביכולתי כדי לתת לו תחושת ביטחון גם בתוך הכאוס הזה.

היו גם לא מעט אתגרים כלכליים. מעבר לדאגה האישית שלי איך אצליח לפרנס אותנו לבד, נאלצתי להתמודד עם חלוקת הרכוש, עם ההסכמים על המזונות ועם ניהול משק בית לבד. פתאום הכל הפך להיות באחריותי: חשבונות, קניות, תשלומים. כל דבר דרש ממני יותר כוחות ממה שחשבתי שיש לי. לפעמים הרגשתי שאני נשברת, אבל אז הייתי נזכרת למה עשיתי את הצעד הזה ומוצאת את הכוח להמשיך.

בתוך כל זה, היה גם רגע של הקלה. כשהתחלתי להרגיש את השקט בבית, כשלא היו עוד ויכוחים קולניים ולא עוד תחושת מתח תמידי, הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. כן, זה היה קשה, ועדיין יש ימים שאני מרגישה לבד, אבל אני מרגישה גם חופש – חופש להיות אני עצמי, חופש לגדל את הילדים שלי בצורה שאני מאמינה בה, וחופש לבנות את העתיד שלי.

אחת החוויות המאתגרות ביותר הייתה ההתמודדות עם התככים שהיו ביני לבין בעלי לשעבר. למרות שהחלטתי לפעול בדרך מכובדת ועניינית, היו רגעים שבהם הוא ניסה להקשות עליי. הוא סירב לשתף פעולה בחלוקת הרכוש, ניסה להסתיר חלק מהנכסים, ולעיתים הגיב בכעס שנראה לי לא הגיוני. אחת הדוגמאות שהכי זכורות לי היא כאשר נאלצנו לדון על הסדרי המשמורת. בעוד שאני רציתי לוודא שהילדים יזכו ליציבות ולשגרה ברורה, הוא דרש הסדרים שחשתי שהם אינם מתאימים לצרכים שלהם. התחושות האלו יצרו מתח רב בינינו וגרמו לא אחת לשיחות להפוך לעימותים רועשים.

מעבר לקשיים מולו, היה עליי להתמודד גם עם התגובות של הסביבה. כשסיפרתי למשפחה שלי על ההחלטה להתגרש, קיבלתי מגוון תגובות. חלקם תמכו בי באופן מוחלט, אבל אחרים הביעו דאגה ואפילו התנגדות. אמא שלי, לדוגמה, שאלה אותי שוב ושוב אם אני בטוחה בהחלטה שלי, ואם אני מבינה את ההשלכות. אני מבינה שהיא דאגה לי ולילדים, אבל זה גרם לי להרגיש שאני צריכה להגן על הבחירה שלי שוב ושוב.

גם החברות הקרובות שלי הגיבו בדרכים שונות. חלקן הפתיעו אותי בתמיכה ובנכונות להיות שם בשבילי בכל רגע, בעוד שאחרות התרחקו. אני זוכרת במיוחד חברה אחת שאמרה לי: “אני לא מבינה איך את עושה את זה לילדים שלך.” המילים שלה כאבו לי, אבל הן גם חיזקו אותי בהחלטתי להיות נאמנה לעצמי.

את הילדים עצמם החלטתי לשתף בהדרגה. קודם כל שוחחתי עם בתי הבכורה, בת ה-14. זו הייתה שיחה ארוכה ומלאה ברגשות. ניסיתי להסביר לה בצורה ברורה אך עדינה מה עומד לקרות ולמה. עם הבן הקטן, בן ה-3, הדברים היו שונים. הסברתי לו בצורה שמתאימה לגילו, תוך שאני מנסה להרגיע אותו ולהדגיש שעדיין יש לו שני הורים שאוהבים אותו מאוד.

היום, כשאני מביטה אחורה על כל התהליך הזה, אני מרגישה גאווה. גאווה על האומץ שהיה לי לעשות את הצעד הזה, על היכולת שלי להתמודד עם כל האתגרים שעמדו מולי, ועל זה שאני ממשיכה לבנות חיים טובים יותר לי ולילדים שלי. אני יודעת שהמסע עוד לא הסתיים, אבל אני גם יודעת שאני בדרך הנכונה.

החיים שאחרי הגירושין

אחרי שכל הניירת נחתמה וההסכמים הושגו, התחילה המציאות החדשה שלי. החיים לבד כאמא לשני ילדים היו שונים לגמרי ממה שדמיינתי. פתאום הייתי צריכה לדאוג להכול בעצמי – החל בניהול משק הבית ועד לתמיכה הרגשית בילדים. כל יום היה מבחן חדש, אבל בכל פעם שצלחתי עוד אתגר, הרגשתי חזקה יותר.

בין היתר, התחלתי לחפש עבודה שתאפשר לי להיות שם בשביל הילדים בשעות אחר הצהריים, ובמקביל תספק לי יציבות כלכלית. זו הייתה משימה לא פשוטה, אך למרבה המזל, הצלחתי למצוא משרה שענתה על הצרכים שלי. מעבר לכך, החלטתי לפנות לייעוץ כלכלי כדי ללמוד לנהל את התקציב שלי טוב יותר ולוודא שלא אמצא את עצמי במצוקה כלכלית.

עם הזמן, הבנתי שאני לא רק אם לשני ילדים – אני גם אישה שזקוקה לזמן לעצמה. ניסיתי לבנות מחדש את מעגל החברים שלי, להיפתח לאנשים חדשים ולצאת לאירועים חברתיים. זה לא היה קל, במיוחד לאור העובדה שהייתי רגילה להיות חלק מזוג במשך שנים רבות. עם זאת, התחלתי להבין את חשיבותה של התמיכה החברתית והיכולת שלי לבנות לעצמי חיים

ההתמודדות עם תגובות החברה והמשפחה

אחת החוויות המשמעותיות בתהליך הגירושין הייתה ההתמודדות עם תגובות האנשים סביבי. כשהחלטתי לשתף את בני המשפחה והחברים בהחלטה שלי, חשבתי לתומי שהם יעמדו לצדי ללא היסוס. עם זאת, המציאות הייתה מורכבת יותר. בעוד שאחיותיי תמכו בי בצורה בלתי רגילה, אימי הביעה ספקות חוזרים ונשנים. היא שאלה אותי אם שקלתי את כל ההשלכות ומה תהיה ההשפעה על הילדים. הבנתי שהיא דואגת, אך היה לי קשה לשמוע את השאלות שלה שוב ושוב, כאילו היא מצפה ממני להתחרט או לשנות את דעתי.

גם מעגל החברות שלי היה מגוון בתגובותיו. חברות קרובות שהכרתי שנים היו שם בשבילי, תמיד עם אוזן קשבת ועצה מחזקת. לעומת זאת, היו חברות שהופתעתי לגלות כמה רחוקות הן הפכו להיות. אחת מהן אפילו העירה בבוטות שאני “פוגעת במשפחה שלי” ושאולי עדיף היה “לנסות שוב”. המילים שלהן לא רק פגעו בי, אלא גם גרמו לי לפקפק בהחלטתי ברגעים מסוימים. למרות הכול, למדתי להעריך את התמיכה של אלה שבאמת היו שם בשבילי ולעמוד על שלי מול כל ביקורת. חדשים.

התמודדות הילדים לאורך הדרך

הילדים המשיכו להיות מוקד הדאגה המרכזי שלי. בתי הבכורה, שהייתה בתחילת גיל ההתבגרות, מצאה את עצמה מתמודדת עם רגשות סותרים. היו רגעים שהיא הייתה תומכת בי באופן מרגש, אבל גם רגעים שבהם היא הביעה כעס ותסכול. היא שאלה שאלות רבות על העבר, על הקשר שלי עם אביה, ועל מה שהוביל להחלטה לפרק את המשפחה. ניסיתי להיות פתוחה וישירה איתה ככל האפשר, תוך שאני מגנה עליה מהפרטים הכואבים ביותר.

הבן הקטן, לעומת זאת, היה זקוק לחום ולקרבה רבה יותר מתמיד. הוא התחיל לבקש שאשאר איתו יותר זמן, ובכל פעם שהיה צריך לעבור בין ביתי לביתו של אביו, הוא התרגש והתבלבל. פניתי ליועץ משפחתי כדי לקבל כלים שיעזרו לי להתמודד עם המצב החדש ולתמוך בילדיי באופן הטוב ביותר.

התמודדות הילדים בבית הספר

לא רק אני, גם הילדים נאלצו להתמודד עם השלכות הפרידה, בעיקר במסגרות החינוכיות שלהם. הבת הבכורה שלי חוותה קשיים חברתיים בבית הספר. היו תלמידים שהעירו לה הערות פוגעות על כך שההורים שלה “לא ביחד”. היא הגיבה בכעס ובפעמים מסוימות אף נכנסה לעימותים עם חברות. זה היה שובר לב לראות אותה סובלת, אך החלטתי לקחת יוזמה ופניתי ליועצת בית הספר. יחד, הצלחנו לבנות עבורה תוכנית שתעזור לה להתמודד עם התחושות שלה ולחזק את הביטחון העצמי שלה.

הבן הקטן, לעומת זאת, הראה שינויים בהתנהגות בגן. הוא הפך רגיש יותר, ולעיתים סירב לשחק עם ילדים אחרים. גננת הגן הייתה קשובה מאוד למצבו, ודאגה לשתף אותי בכל שינוי שראתה. יחד עבדנו על דרכים לתמוך בו רגשית, כולל זמן איכות משותף שבו אני מקריאה לו סיפורים שמדברים על משפחות שונות ומגוונות.

הקשיים הכלכליים ומעבר לדירה עצמאית

אחת המשימות הראשונות שהייתי צריכה להתמודד איתן הייתה מציאת דירה משלי. לא היה מדובר רק במעבר פיזי אלא גם בבנייה מחודשת של בית עבורי ועבור ילדיי. בתקופה שבה התחלתי לחפש דירה, הבנתי עד כמה יקר לנהל משק בית עצמאי. שכר הדירה, עלויות ההובלה, רכישת רהיטים חדשים וכל שאר ההוצאות – הכול הפך למטען כלכלי כבד.

המחשבות על הכסף הלחיצו אותי מאוד. נאלצתי ללמוד לנהל תקציב הדוק – לחשב כל שקל שנכנס ויוצא, לוותר על מותרות ולהתרכז בצרכים הבסיסיים. אחת ההחלטות הקשות ביותר הייתה לוותר על דירת החלומות שלי ולבחור בדירה קטנה יותר, פשוטה וצנועה יותר, אבל כזו שתאפשר לי להחזיק כלכלית. למרות האתגרים, המעבר לדירה החדשה סימן עבורי התחלה חדשה. הרגע שבו הצבתי את המיטה בחדר השינה ואת צעצועי הילד בסלון היה רגע שבו הרגשתי שאני מתחילה פרק חדש בחיי.

עורכי הדין וההתמודדות המשפטית

עבודת עורכי הדין בתהליך הגירושין הייתה גם היא חוויה רגשית לא פשוטה. למרות שבחרתי במגשרת כדי לנסות להגיע להסכמות בצורה נעימה ככל האפשר, היו רגעים שבהם המחלוקות עם בעלי לשעבר החריפו ונדרשתי להיעזר בעורכי דין כדי להגן על זכויותיי.

במיוחד זכור לי רגע שבו דנו בשאלת המזונות. הייתי בטוחה שמדובר בתהליך פשוט יחסית, אך המציאות הייתה שונה לחלוטין. היו מקרים שבהם בעלי לשעבר ניסה להקטין את הסכומים או להתווכח על הצרכים של הילדים. המתח בחדרי הדיונים היה גבוה, והתחושה הייתה שאני נאלצת להילחם על כל דבר קטן. למרות הקושי, הבנתי שהמאבק הזה הוא חלק מהדרך להבטיח עתיד יציב יותר לילדיי.

התהליך שעברתי היה אחד האתגרים הגדולים בחיי, אבל גם אחד הצעדים המשמעותיים והאמיצים שעשיתי למען עצמי ולמען ילדיי. היום, אני במקום טוב יותר – מקום שבו אני יכולה להיות נאמנה לעצמי ולחיות חיים מלאים ואמיתיים. המסע עדיין נמשך, אבל אני בטוחה שאני בדרך הנכונה.