כריכת תיקים בבית הדין הרבני היא אחת הסוגיות המורכבות והמשפיעות ביותר בהליכי גירושין בישראל. מדובר במהלך משפטי שבו צד אחד פונה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין, ובמסגרת אותה תביעה מוסיף גם תביעות נוספות, כגון מזונות ילדים, משמורת ילדים, חלוקת רכוש וזכויות כספיות אחרות. כריכה זו משנה את פני ההליך המשפטי כולו, משום שהיא קובעת את הערכאה שתדון לא רק בגירושין עצמם אלא גם בשאר הנושאים הנלווים. המשמעות של פעולה זו אינה רק דיונית, אלא גם מהותית, שכן לכל אחת מהערכאות מערכת נורמטיבית שונה לחלוטין. בית הדין הרבני פוסק לפי הדין הדתי, בעוד שבית המשפט לענייני משפחה פועל בהתאם לחוק האזרחי. ההשלכות של כריכה תקינה הן רבות ומשפיעות על כלל ההיבטים האישיים והכלכליים של הגירושין. מהלך זה עלול להקנות יתרון משמעותי לצד היוזם אותו, ולעיתים אף לקבוע את תוצאת ההליך כולו עוד בטרם החל הדיון המשפטי. בשל כך, מדובר במהלך אסטרטגי שמחייב זהירות, הבנה משפטית מעמיקה והתייעצות עם גורם משפטי הבקיא בפרקטיקה ובפסיקה הרלוונטית.
ההבדל בין הכרעה בערכאה אזרחית ובין דיון במסגרת בית הדין הרבני אינו הבדל טכני בלבד, אלא הבדל בעל משקל ערכי, תכליתי ותוצאתי. בתי המשפט לענייני משפחה מחילים עקרונות של שוויון מגדרי, עקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והלכות שנקבעו בפסיקות מחייבות של בית המשפט העליון. לעומתם, בתי הדין הרבניים פוסקים על פי עקרונות הדינים הדתיים, ובהם קיימות תפיסות שונות לגבי חלוקת רכוש, זכויות אישה, זכויות גבר וחלוקת אחריות הורית. לפיכך, מי שכורך את התיקים קובע לא רק את מיקום ההליך אלא גם את כלל מערכת הנורמות והכללים שתוחל על המחלוקת. ההשלכה הישירה היא שונה עבור כל נושא הכרוך, ולכן החלטה זו עלולה להשפיע דרמטית על זכויות רכושיות, גובה מזונות, קביעת זמני שהות עם הילדים, ואף הסדרי ראייה או קביעת מגורים. לא אחת קרה שצד שנקט בכריכה לא הבין את המשמעות העמוקה של הבחירה, ונמצא לאחר מכן חסר אונים לנוכח פרשנות שונה מהותית מהציפיות שהיו לו במישור האזרחי.
האפשרות לבצע כריכה מותנית בקיומם של תנאים משפטיים נוקשים שנקבעו בפסיקה ואשר חלים גם כיום באופן מחייב. התנאי הראשון הוא שהכריכה תיעשה בכנות ובתום לב, ולא מתוך ניסיון לעקוף את הסמכות הטבעית של בית המשפט לענייני משפחה. תנאי זה בודק האם מטרת הכריכה הייתה לברר את המחלוקות לגופן במסגרת תביעת הגירושין, או שמא מדובר במהלך טקטי בלבד. התנאי השני הוא שהכריכה תיעשה במקביל להגשת תביעת הגירושין עצמה, ולא תתווסף אליה בשלבים מאוחרים או תוך כדי דיון שכבר נפתח. תנאי זה דורש להגיש את התביעה לכריכה בעת ובעונה אחת עם כתב התביעה לגירושין, תוך פירוט מלא של העילות, הדרישות והסעדים המבוקשים. התנאי השלישי הוא שהכריכה תהיה כנה ועניינית, קרי שכל אחד מהנושאים הנלווים לתביעת הגירושין יוכח כבעל זיקה אמיתית ועניינית לגירושין עצמם, ולא יובא מתוך רצון לטרפד את סמכות הערכאה האחרת. אם שלושת התנאים מתקיימים במלואם, יוכר בית הדין הרבני כבעל סמכות לדון גם בתביעות הכרוכות, וכל ניסיון עתידי להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה יידחה.
המונח המשפטי “כריכה כדין” הפך למושג יסוד בשיח הדיני בין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט לענייני משפחה, ומשמש כקו פרשת מים בכל הנוגע לסמכות העניינית של כל ערכאה. הפסיקה הישראלית התייחסה לא אחת למצבים בהם נדרשה הכרעה האם הכריכה בוצעה לפי הכללים המשפטיים הנדרשים, או שמא הייתה פגומה ולכן בטלה. במקרה שבו נקבע כי הכריכה לא עומדת בדרישות, יאבד בית הדין את סמכותו לדון בנושא שהוסף לתביעת הגירושין, אפילו אם הצדדים כבר החלו בדיון. בתי המשפט פסקו לא פעם כי כריכה שנעשתה שלא בהתאם לעקרונות תום הלב, או שמועדה היה שגוי, תוביל למחיקת הסעיפים הנלווים ולהעברתם לבית המשפט האזרחי. עקרון הסמכות הוא עקרון יסוד בדין, וכל חריגה ממנו תיחשב לחריגה מסמכות המצדיקה סעד של ביטול. לכן, עורך הדין המלווה את ההליך חייב לבחון את כל רכיבי הכריכה במבחן כנות, בזמן ובמהות, ולוודא שהם מבוססים הן על הדין הדתי והן על כללי המשפט האזרחי והפסיקה העדכנית.
הסמכות הבלעדית של בית הדין הרבני
כאשר בית הדין הרבני זוכה בסמכות לדון גם בעניינים הנלווים לתביעת הגירושין, המשמעות היא שלבית המשפט לענייני משפחה לא נותרת כל סמכות לדון באותם נושאים. המצב הזה מעורר לא פעם מחלוקות חמורות בין הצדדים, במיוחד כאשר צד אחד סבור כי ערכאה אחרת תיטיב עמו יותר. הסמכות הבלעדית שמוענקת לבית הדין הרבני מתבססת על הכריכה התקפה, והדבר מוביל לכך שכל החלטה עתידית על מזונות, משמורת או חלוקת רכוש תתקבל במסגרת הדין הדתי בלבד. מצב זה עלול לפגוע בזכויות קנייניות, בזכויות ילדים או בזכויות תלויות זמן, כמו מועד הפירוד, זכויות סוציאליות או זכויות פנסיוניות. כל צד המעוניין להגן על זכויותיו חייב לפעול בזמן, משום שלא ניתן יהיה לערער על עצם סמכותו של בית הדין לאחר שההליך התקדם או התקבלה החלטה. הכללים הנוגעים לסמכות עניינית הם כה נוקשים, עד כי חריגה מהם תיחשב כפגם היורד לשורש ההליך. בית המשפט העליון קבע פעמים רבות כי שאלת הסמכות קודמת לכל שאלה אחרת, ולכן הדיון בה נעשה עוד לפני כל טענה לגופה. מי שנוקט בהליך מבלי לבדוק את משמעות הסמכות עלול להיקלע למבוי סתום ולהפסיד זכויות שיפוטיות שלא ניתן יהיה להשיב.
אחד הקשיים הנפוצים בהקשר זה הוא חוסר המודעות של הציבור להבדלים בין הערכאות ולמשמעות העמוקה של מושג הסמכות הבלעדית. רבים פונים לבית הדין מתוך הרגל, מסורת או הבנה חלקית, מבלי לדעת כי עם הכריכה ייאבדו האפשרויות לניהול תביעה נפרדת בבית המשפט האזרחי. עורך דין מנוסה בתחום דיני המשפחה חייב להסביר ללקוח את כל המשמעויות המשפטיות של הכריכה, לרבות האפשרות לשקול את היתרונות והחסרונות שבכל מסלול. כאשר מדובר בסוגיות מורכבות של רכוש, זכויות סוציאליות, ילדים עם צרכים מיוחדים או הליכים קודמים שהתנהלו בערכאות אחרות, המשמעות של בחירה לא מדויקת עלולה להיות הרת גורל. לכן כל החלטה על כריכה צריכה להתקבל רק לאחר קבלת חוות דעת מקצועית, הכוללת סקירה של הפסיקה העדכנית, בדיקת הסכמים קודמים או חוות דעת אקטוארית, במידת הצורך. כל מקרה צריך להיבחן לגופו ואין להעתיק החלטות או המלצות ממקרה אחר, שכן הפסיקה משתנה כל העת בהתאם לנסיבות. לא פעם יש לבחון גם את סמכותו של בית הדין לדון בנכסים שאינם בישראל או בזכויות בחברות משפחתיות, נושא שלא תמיד נכרך במלואו.
מהי כריכה פסולה וכיצד ניתן לבטל אותה?
כריכה פסולה היא מצב שבו התביעות הנלוות לגירושין צורפו לתביעה הראשית באופן שאינו עומד בדרישות שנקבעו בפסיקה. מדובר בכריכה שנעשתה שלא בתום לב, לא באותו מעמד של הגשת התביעה או שלא מתקיים קשר מהותי בין הנושאים שנכרכו. בית המשפט העליון פסק כי כריכה שאינה עומדת בשלושת התנאים הללו לא מקנה סמכות לבית הדין הרבני, גם אם הצד השני לא התנגד לה מיד או אף אם הסכים לה בשתיקה. כל עוד ההליך טרם הגיע לשלב פסק הדין, ניתן לעתור להעברת הסמכות לערכאה האזרחית באמצעות בקשה למחיקת סעיפי הכריכה. התנגדות מבוססת חייבת לכלול את פירוט הפגמים שנפלו בהליך הכריכה, לרבות חוסר קשר ענייני בין תביעת הגירושין לבין התביעה הרכושית, אי פירוט של הסעדים, העדר כנות או כוונה לסיים את הקשר האישי, ולעיתים גם חוסר סמכות בשל מקום המגורים או זהות הצדדים. בתי המשפט העניקו משקל רב לשאלת כנות ההליך, וקבעו כי כריכה שנעשתה אך ורק לצורך הקניית יתרון טקטי תהווה שימוש לרעה בהליך משפטי.
על פי הדין והפסיקה, גם לאחר תחילת הדיון בבית הדין הרבני, רשאי הצד שכנגד להגיש התנגדות לכריכה ולבקש להחזיר את הסוגיות הנלוות לבית המשפט לענייני משפחה. התנאי לכך הוא שלא ניתנה החלטה סופית באותם נושאים ושלא חלף זמן רב מאז הכריכה בוצעה. ההלכה מתירה לבית המשפט לבדוק בכל שלב האם הכריכה אכן הייתה תקפה, גם אם הצד שהגיש את תביעת הגירושין טוען כי התקיימו כל התנאים. יש לבחון את לשון כתב התביעה, את מועדי הגשת המסמכים, את ההתנהלות לאורך ההליך, את הקשר הרגשי בין הצדדים בעת הגשת הכריכה ואת מידת הרצינות של תביעת הגירושין עצמה. כאשר הכריכה מתבררת כבלתי תקפה, יועבר הדיון כולו לערכאה האזרחית, וזאת כדי למנוע פגיעה בזכויות מהותיות של מי מהצדדים. מי שמעוניין להגיש התנגדות לכריכה חייב להסתייע בעורך דין מיומן, שידע לנסח את הבקשה במדויק, לכלול בה הפניות לפסיקות הרלוונטיות, ולהציגה בפני בית המשפט בדרך שתוכיח כי אין מדובר רק בטענה טכנית אלא בזכויות מהותיות שהופרו.
הפסיקה הרלוונטית בישראל לכריכה תקפה או פסולה
בתי המשפט בישראל דנו פעמים רבות בשאלת תקפותה של כריכה במסגרת תביעות גירושין שהוגשו לבית הדין הרבני. חלק מן ההחלטות הפכו לאבני דרך בהבנת כללי הכריכה ובקביעת ההלכות המחייבות שנשענות על עקרונות של כנות, זיקה עניינית ועיתוי נכון. בפסיקה עקבית הובהר כי הכריכה איננה מהלך טכני בלבד אלא נדרשת לבחינה משפטית מעמיקה בכל מקרה לגופו. אחת ההלכות החשובות קבעה כי כאשר הצד התובע אינו מביע כוונה כנה להתגרש אלא עושה שימוש בתביעת הגירושין כאמצעי להשיג יתרון בנושאים אחרים, הכריכה תיחשב לפסולה. בתי הדין הרבניים לעיתים קיבלו את טענות הכנות במובנן הצר בלבד, אך כאשר הסוגיה נדונה בערכאה אזרחית, הגישה הייתה קפדנית בהרבה והתמקדה בעיקר במידת הקשר הענייני בין העילות ובשאלה האם מדובר במהלך שנועד לסכל את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.
במקרה שנדון בפני ערכאה מחוזית, בית המשפט קבע כי תביעה לחלוקת רכוש שנכרכה לגירושין הייתה חסרה פירוט עובדתי מינימלי ונעדרה כל טענה עניינית לעניין זכויות הרכוש או החובות המשותפים, ולכן נקבע כי לא התקיים התנאי המהותי של כריכה עניינית. במקרה אחר, אשר נידון בשלב מאוחר יותר בבית המשפט העליון, נקבע כי אפילו כאשר התביעה הוגשה במועד הנכון וביחד עם תביעת הגירושין, אך לשון כתב התביעה הייתה עמומה וכללית, לא ניתן לראות בכך כריכה תקפה. ההחלטה הדגישה כי לא די באזכור מילולי של כותרת משפטית כגון “מזונות ילדים” או “חלוקת רכוש”, אלא יש לפרט את המהות, להניח תשתית עובדתית מינימלית ולציין את הסעדים המבוקשים באופן ברור. אי עמידה בדרישות אלו תוביל לכך שבית הדין ייחשב כמי שפעל ללא סמכות והכרעותיו בעניין לא יעמדו.
מנגד, קיימות דוגמאות רבות בהן נקבע כי הכריכה הייתה תקפה, אף על פי שכתב התביעה לא היה מפורט עד תום, אך התקיימו יתר התנאים הנדרשים. בתי המשפט הדגישו כי יש לבחון את מכלול נסיבות ההגשה, לרבות כנות התביעה, זהות המייצגים, תיעוד קודם של הליך נישואין מורכב או טענות קודמות שהתבררו בערכאות אחרות. דוגמה לכך היא מקרה בו בן הזוג שהגיש את התביעה התגורר עם בת זוגו בנפרד מזה מספר חודשים, צירף לתביעתו חוות דעת אקטוארית על הרכוש המשותף, וביקש להתגרש ללא דרישה לתנאים מוקדמים. אף על פי שהסעיף שעסק במשמורת הילדים לא היה מנוסח בפרוטרוט, נקבע כי מדובר בכריכה כנה ומעשית, שכן הכוונה לסיים את הנישואין ולברר את כל ההשלכות ניכרה במפורש מתוך החומר כולו.
לאור ריבוי הפסיקות והתפתחות הגישה לאורך השנים, ניתן לראות כי המגמה בבתי המשפט היא להחמיר בדרישות כלפי הכריכה, כדי להבטיח שהשיקולים להעברתה לבית הדין יהיו ענייניים בלבד. גישה זו נובעת מן ההבנה כי ערכאה דתית עלולה במקרים מסוימים להחיל נורמות שאינן מתיישבות עם עקרונות היסוד של המשפט האזרחי. החשש מפני ניצול לרעה של מוסד הכריכה מחייב את בתי המשפט להפעיל בקרה שיפוטית ברורה כבר בשלב הראשון של ההליך, ולבחון לעומק את הנסיבות העובדתיות של הגשת הכריכה ואת ניסוחה. לפיכך, כל אדם השוקל את המהלך הזה חייב להבין היטב את משמעותו המשפטית, לבחון את עיתויו ואת המסמכים הנלווים אליו, ולא להסתמך על נוסח כללי או על עצה בלתי מקצועית. כשל בתנאי אחד בלבד עלול להפיל את כל הכריכה כולה ולחייב פתיחה מחודשת של הליכים, לעיתים תוך פגיעה בלתי הפיכה בזכויותיו של הצד המבקש.
היבטים כלכליים של כריכת תביעות רכוש ומזונות בביה”ד
כאשר צד להליך גירושין כורך לתביעת הגירושין גם תביעות רכוש או מזונות במסגרת בית הדין הרבני, נוצרת מסגרת דיונית שמביאה עמה השלכות כלכליות כבדות משקל. בית הדין הרבני פוסק לפי עקרונות ההלכה היהודית ולא לפי עקרונות הדין האזרחי, והמשמעות היא שהשיקולים הכלכליים שינחו אותו יהיו שונים באופן מהותי מאלו של בתי המשפט לענייני משפחה. כך למשל, בנושא חלוקת רכוש, בית הדין אינו מחויב להחיל את חוק יחסי ממון בין בני זוג במתכונתו המחמירה, ולעיתים הוא יסטה מהאיזון הנדרש לפי החוק ויחיל עקרונות של הסכמה מכללא, ויתור משתמע או זכויות הנובעות מהתנהגות. כאשר מדובר ברכוש רב או בהפרשי השתכרות ניכרים בין הצדדים, סטייה שכזו עלולה לגרום לאי שוויון חמור בפועל ולהפוך את הליך הגירושין לבלתי הוגן עבור אחד מהצדדים.
בנוגע למזונות, ההבדלים בין הערכאות חריפים עוד יותר, בעיקר כשמדובר במזונות ילדים. בעוד שבית המשפט לענייני משפחה פוסק מזונות לפי עקרונות של שוויון מגדרי, הכנסות שני ההורים וצרכים קונקרטיים, בית הדין הרבני לעיתים פוסק לפי הדין הדתי בלבד, שלפיו האחריות הכלכלית מוטלת בעיקרה על האב. הדבר עשוי להוביל לפסיקות שאינן תואמות את המציאות הכלכלית העדכנית, במיוחד כאשר האם משתכרת יותר מהאב או כאשר קיימות הוצאות חריגות שמצריכות חלוקה יחסית של נטל ההוצאות. נוסף לכך, כאשר כרוך נושא המזונות בבית הדין הרבני, ייתכן שההכרעה תתבסס גם על שיקולים שאינם כלכליים טהורים, כגון התנהגות ההורים, מידת שיתוף הפעולה ביניהם או אופי הסכסוך הזוגי, דבר שאינו מתקבל כלל בערכאות אזרחיות הפוסקות על פי מבחנים כמותיים בלבד.
בתביעות רכוש, החשש המרכזי הוא מהשפעת הכריכה על האפשרות של אחד הצדדים לקבל זכויות שמקורן בשיתוף לא רשום, תביעות השבה, השקעות משותפות או הסדרים כלכליים שהתקיימו במהלך חיי הנישואין ואינם מעוגנים במסמכים פורמליים. בעוד שבית המשפט לענייני משפחה מכיר במגוון רחב של טענות כאלה, ולעיתים אף מכריע על בסיס נסיבות חיים, השקעות בפועל ומידת ההסתמכות, בית הדין הרבני מחמיר בהכרה בזכויות כאלה אם לא התקיים הסכם ברור או ראיה ישירה. לפיכך, אדם שפועל לכריכת תביעת רכוש במסגרת בית הדין עלול לגלות כי זכויות שהיו מוכרות לו כשותף לחיים, אינן זוכות להכרה משפטית בשל אמות המידה השונות בין הערכאות. במקרים קיצוניים, הדבר הוביל להפסדים של מאות אלפי שקלים ואף יותר, ללא כל סעד אפקטיבי בערכאות הערעור.
כאשר צד שוקל לכרוך נושא של מזונות אישה, עליו לדעת כי בתי הדין הרבניים בוחנים את שאלת החיוב על פי כללים שאינם זהים לאלו הנהוגים בבית המשפט לענייני משפחה. בין השאר נבחנת מידת הציות של האישה לחובותיה ההלכתיות, קיומו של נימוק הלכתי לשלילת המזונות, וכן שאלת “מרידה” כפי שמפורשת בדין הדתי. פסקי דין אחדים קבעו כי אישה שאינה מקיימת חובות דתיות מסוימות או שבחרה להיפרד מבעלה שלא בהסכמתו, תיחשב כמורדת ויאבדו לה זכויות המזונות, גם אם במישור האזרחי הייתה מוכרת כמי שזכאית לתמיכה. הבדל זה גורם לא פעם לפערים בלתי נסבלים בין ערך הנישואין כהסדר אזרחי לבין ערכם כמוסד דתי. המסקנה המתבקשת היא כי כריכת נושא המזונות בבית הדין הרבני איננה רק שאלה של סמכות, אלא גם של עקרונות יסוד שעל פיהם תוכרע הזכאות עצמה.
כריכת משמורת ילדים בבית הדין הרבני
כאשר סוגיית משמורת הילדים נכרכת יחד עם תביעת הגירושין בפני בית הדין הרבני, מתעוררת שאלה עקרונית ומשפטית בדבר התאמת הערכאה הדתית להכריע בנושאים הרגישים ביותר הנוגעים לחיי הקטינים. בניגוד לבית המשפט לענייני משפחה אשר נוהג לפסוק לפי עקרון טובת הילד כערך עליון שאינו כפוף לשיקולים נוספים, בית הדין הרבני לעיתים פוסק מתוך ראייה דתית או מסורתית של מבנה המשפחה והתפקידים המגדריים בה. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בהעדפה עקבית של האם כהורה המשמורן לילדים בגיל הרך, מבלי שתיערך לעומק בדיקה פרטנית של מסוגלות הורית, קשר רגשי עם כל אחד מההורים, או עמדות מקצועיות של גורמי טיפול. אמנם קיים שיתוף פעולה בין ערכאות דתיות לחוות דעת של פקידי סעד ומומחים, אך לעיתים קרובות מתן המשקל להמלצות אלו משתנה באופן ניכר ביחס למה שהיה נעשה בערכאה אזרחית.
עקרון טובת הילד נתפס בבתי המשפט כחובה משפטית מוחלטת אשר מנחה את כל ההליך בענייני קטינים, בעוד שבבתי הדין הרבניים קיימים מקרים שבהם הוא נבחן לצד עקרונות נוספים, כגון קידוש מוסד הנישואין, מניעת ניכור הורי או שמירה על אחדות משפחתית בהתאם לתפיסה מסורתית. עקרונות אלו כשלעצמם אינם פסולים, אולם כאשר הם גוברים על שיקולים פסיכולוגיים מובהקים או מתעלמים מדינמיקה הורית מורכבת, עלולה להתקבל תוצאה הפוגעת בטובתם המיידית או ארוכת הטווח של הילדים. כאשר צד להליך הגירושין מבקש לכרוך את סוגיית המשמורת לבית הדין הרבני, עליו להביא בחשבון כי הערכאה הדתית אינה כפופה לדוקטרינות המודרניות של אחריות הורית משותפת במתכונתה השוויונית, ולעיתים אינה מקבלת את עקרונות ההורות המקבילה שנהוגים היום בבתי המשפט.
בפועל, הכרעות בענייני משמורת בבית הדין הרבני נוטות להתבסס על ראיית ההורה האידיאלי לפי ההלכה, ולא בהכרח על תפקודו הקונקרטי של כל אחד מההורים במסגרת המשפחתית. לעיתים הוחלט כי האב אינו זכאי למשמורת משותפת או להרחבת זמני השהות רק משום שאינו מקיים מצוות מסוימות, או משום שתפיסותיו לגבי חינוך הילדים נחשבות חריגות מן הנורמה המקובלת בזרם ההלכתי אליו משתייך בית הדין. כך גם במקרים בהם האם בחרה באורח חיים שונה לאחר הגירושין, וכתוצאה מכך הוגבלו זכויותיה ההוריות באופן יחסי. בית המשפט לענייני משפחה נוהג אחרת לחלוטין, ובוחן כל מקרה לפי המבחנים הקליניים והפסיכולוגיים המקובלים, תוך שימת דגש על היכולת של כל הורה לשמור על יציבות, עקביות, הכלה, תמיכה רגשית וגבולות תקינים.
כריכה של נושא המשמורת בבית הדין הרבני עלולה להביא להחלטות אשר אינן בהכרח תואמות את ההמלצות של אנשי המקצוע שטיפלו בילדים לאורך ההליך. לעיתים הדיינים רואים עצמם חופשיים לקבוע הסדרים עצמאיים, גם אם חוות דעת של פקידת סעד לחוק סדרי דין מצביעה על צורך ברור בהפרדה הורית, באבחון נוסף או בהתערבות טיפולית. נוסף לכך, הערעור על החלטות בית הדין בענייני משמורת מתברר בבית הדין הרבני הגדול ולא בבית המשפט האזרחי, דבר אשר עשוי לעגן את ההכרעה הראשונה גם כאשר היא עומדת בניגוד למידע מקצועי מהותי. כתוצאה מכך, הכריכה בסוגיה זו מחייבת שקילה זהירה ומושכלת, תוך בדיקה מראש של עמדות בית הדין הספציפי שבו תתברר התביעה, זהות הדיינים, הרקע הערכי של כל צד, והערכות מצב עדכניות לגבי טובת הילדים.
השלכות כריכה על ניהול הליך הגירושין
כאשר צד מגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני וכורך אליה נושאים נוספים, כגון רכוש, מזונות או משמורת ילדים, משתנה מבנה ההליך כולו, ובמקרים רבים נגרמות השלכות חמורות על משך הזמן שיידרש להשלמת ההליך. בניגוד להליך שמתנהל בבית המשפט לענייני משפחה אשר מתאפיין בניהול ממוקד של כל סוגיה בפני עצמה, בבית הדין הרבני נוהגים לעיתים לדון בכלל הנושאים במקביל ובאותו תיק עיקרי. גישה זו יוצרת עומס דיוני חמור, כאשר כל אחד מהנושאים נדחה בשל התקדמות בלתי מספקת של נושא אחר. לא אחת קרה שתביעה למזונות ילדים לא נדונה במשך חודשים ארוכים רק משום שהדיינים ביקשו לקבל הכרעה מוקדמת בשאלת הגירושין או חלוקת הדירה. תוצאה זו פוגעת פגיעה ממשית בצדדים התלויים בקבלת הכרעה דחופה, במיוחד כאשר מדובר במזונות, זמני שהות או מדור זמני לילדים.
מבחינה מעשית, ככל שהתיק שנכרך מורכב יותר ומכיל תביעות מגוונות, כך גדלה הסבירות שההליך יתארך, ידרוש ריבוי דיונים, יידחה שוב ושוב בשל היעדר החלטות ביניים, ואף יועבר להרכב דיינים אחר בשל סיום כהונה, חופשות או שינויים בהרכב בית הדין. ניהול כזה של הליך כרוך עלול להביא לכך שצדדים ינהלו את ההליך במשך שנים מבלי להגיע להכרעה סופית. יתרה מכך, פסיקות חלקיות שיינתנו במסגרת תיק אחד יקבעו מסמרות עובדתיות או משפטיות שיקשו על הגשת ערעורים, על פתיחת תיקים נוספים או על קידום פתרונות מוסכמים מחוץ לכתלי הערכאות. כל החלטה שניתנת בעניין הרכוש או המשמורת בתוך ההליך הכרוך תשפיע על ההליך כולו, ולעיתים תשבש את האפשרות של הצדדים להגיע להסכמות או להידברות אמיתית. התוצאה היא תחושת תקיעות, עומס רגשי וכלכלי, ולעיתים אובדן שליטה מוחלט על ההליך.
הצדדים עצמם אינם תמיד מודעים לכך שהכריכה יוצרת תלות מוחלטת בין הסוגיות, כך שהתקדמות בכל נושא מותנית בקידום מקביל של שאר הנושאים. לדוגמה, כאשר צד מבקש הכרעה מיידית במזונות הילדים, עליו לעיתים להמתין לסיום חקירת ההכנסות של הצד השני במסגרת תביעת הרכוש או להשלמת בירור טענות הקשורות להוצאות מדור, המשולבות בדיון בנכס המשפחתי. מצב זה יוצר סרבול ניכר, מונע קבלת הכרעות יעילות במועדים קריטיים, ולרוב מחייב את הצדדים לפנות בבקשות דחופות, צווים זמניים או הליכים נפרדים לבתי משפט אחרים. גם אם ניתנות החלטות זמניות, הן לעיתים אינן נאכפות בזמן, בשל עיכובים טכניים במזכירות בתי הדין, עומסים ביומני הדיינים, או קשיים הנובעים מהצורך לגבות תצהירים והוכחות על כל נושא לגופו בתוך מסגרת אחת.
מבחינת העלויות, הכריכה יוצרת לעיתים נטל כלכלי עצום, שכן כל דיון נוסף משית עלויות משפטיות כבדות, הן בצד של ייצוג משפטי והן בצד של אגרות, שכר מומחים, חוות דעת, ושירותי תרגום או ייעוץ חיצוני. יתרה מכך, במקרים שבהם אחד הצדדים מבקש להעביר את הסמכות לבית משפט לענייני משפחה, אך נתקל בסירוב מבית הדין או בהחלטות ביניים שמונעות זאת, נדרש הליך ערעור מקביל בפני בית הדין הרבני הגדול. הליך כזה מחייב משאבים נוספים, זמן יקר, ולעיתים הבנה מעמיקה של ניואנסים הלכתיים שאינם מוכרים לעורכי דין הפועלים בדרך כלל בערכאות אזרחיות. כל אלו מציבים את הצדדים בפני אתגר כפול – הן לנהל את המאבק המשפטי לגופו והן להתמודד עם המבנה המורכב של הערכאות בישראל. חשוב להבין כי החלטה על כריכה משפיעה לא רק על מהות הדיון, אלא גם על הסיכוי לסיימו בתוך זמן סביר ובעלויות הגיוניות.
לבטל כריכה שכבר בוצעה
במקרים רבים, צדדים להליך גירושין מגלים בשלב מאוחר כי הכריכה שביצעו או שנעשתה כלפיהם פוגעת באינטרסים שלהם או מכשילה את סיכוייהם להצלחה. ברגע שבו מתברר כי הנושאים שנכרכו לתביעת הגירושין אינם מטופלים כראוי, כי ההליך מתעכב ללא צורך, או כי התוצאה שאליה מוביל בית הדין אינה משקפת שוויון מגדרי או זכויות קנייניות מלאות, עולה הצורך לבחון אפשרות לבטל את הכריכה ולהעביר את הסוגיות הספציפיות לבית המשפט לענייני משפחה. השאלה המרכזית היא האם הכריכה שבוצעה הייתה תקפה מלכתחילה, והאם קיימת עדיין האפשרות המשפטית לערער עליה או לבטלה. הדין בישראל קובע כי ניתן לבטל כריכה אם יוכח שהכריכה נעשתה שלא בתום לב, שלא בזיקה אמיתית לתביעת הגירושין, או שלא הוגשה באותו המועד יחד עם תביעת הגירושין עצמה.
בית המשפט העליון עמד לא אחת על כך שאין בכוחה של כריכה פורמלית בלבד כדי להקנות סמכות לבית הדין הרבני, אלא יש לבחון את שלושת התנאים המצטברים שנקבעו בפסיקה. אם אחד מן התנאים לא התקיים, רשאי הצד שנפגע לטעון לחוסר סמכות ולבקש את העברת הדיון לערכאה האזרחית. גם כאשר הדיון כבר החל והתקיימו דיונים במספר ישיבות, כל עוד לא ניתנה הכרעה סופית ולא חלף זמן ניכר, ניתן להגיש בקשה למחיקה מחמת העדר סמכות, בליווי טיעונים עובדתיים ומשפטיים מפורטים. בתי המשפט אף קבעו כי במקרים חריגים, ניתן להגיש ערעור על הכריכה גם לאחר שניתנו החלטות ביניים, אם יתברר כי הכריכה נועדה לחסום את האפשרות להליך הוגן או שהייתה נגועה בחוסר כנות מהותי.
אפשרות נוספת העומדת לצד שנפגע מהכריכה היא להגיש תביעה נפרדת לבית המשפט לענייני משפחה ולבקש להורות כי סמכות הדיון בסוגיה הספציפית נתונה לבית המשפט ולא לבית הדין הרבני. כאשר קיימת מחלוקת על הסמכות, רשאית כל ערכאה להכריע בשאלה ולהעביר את הסוגיה לערכאה המתאימה. פעמים רבות יוגשו במקביל שתי תביעות נפרדות, האחת בבית הדין והשנייה בבית המשפט לענייני משפחה, והדיון בסוגיית הסמכות יתקיים כהליך עצמאי. ככל שהשאלה אינה נפתרת בהחלטה מנומקת של אחת הערכאות, עשויה להתברר הסוגיה בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. כל שלב כזה מחייב ייצוג משפטי איכותי, שכן המשמעות של ההחלטה חורגת מן המישור הטכני ומשפיעה על מכלול ההליך כולו.
במקרים שבהם בית הדין כבר נתן הכרעה סופית, האפשרות לבטל את הכריכה מצטמצמת מאוד. עם זאת, במצבים חריגים של טעות מהותית, הטעיה, הצגת מצג שווא או מקרה שבו לא הייתה כלל סמכות עניינית, ניתן לשקול פתיחה מחודשת של ההליך בדרך של ערעור לבית הדין הרבני הגדול או בהגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. מדובר בצעד חריג המחייב הצגת עילה חזקה וראיות מוצקות לכך שההליך כולו היה פגום מן היסוד. ככל שהכריכה פגעה בזכויות מהותיות, במיוחד כאשר מדובר בזכויות של קטינים או בזכויות קנייניות, ייבחן המקרה במשקפיים מחמירות יותר, אך אין ודאות כי תינתן סעד של ביטול. לכן, הדרך היעילה ביותר היא מניעה מראש של כריכה מזיקה או הגשת התנגדות בשלב מוקדם ככל האפשר.
כריכת תיקים בהסכמה או בכפייה ומה ההבדל ביניהן?
הבחנה חשובה נוספת שיש לערוך במסגרת דיון משפטי בכריכת תיקים נוגעת לשאלה האם הכריכה נעשתה בהסכמה מלאה של שני הצדדים או שמא מדובר בכריכה חד צדדית, אשר הוגשה ביוזמת אחד מהם בלבד. כריכה בהסכמה מתקיימת לרוב כאשר הצדדים פועלים יחד לצורך סיום כולל של היחסים המשפטיים והאישיים, תוך בחירה מודעת בהליך אחיד שיכלול את כל סוגיות הגירושין תחת קורת גג אחת. במקרים כאלו, הצדדים עשויים להגיע להסכמה מוקדמת על כך שכל הנושאים יתבררו בפני בית הדין הרבני, ולעיתים הדבר מגולם בתוך הסכם כולל אשר מוגש לאישור במסגרת ההליך. כאשר מדובר בכריכה בהסכמה, הסיכוי לכך שהכריכה תעמוד במבחנים המשפטיים גבוה יותר, שכן הדרישה לכנות, לעיתוי נכון ולזיקה מהותית מתקיימת כבר מתוך רצון הדדי ולא מתוך כפייה או מרוץ סמכויות.
לעומת זאת, כריכה חד צדדית מתרחשת כאשר אחד מהצדדים מקדים ופונה לבית הדין הרבני, מבלי לקבל את הסכמת הצד השני, ומבקש לצרף לתביעת הגירושין גם את יתר הסוגיות כגון רכוש, מזונות או משמורת ילדים. פעולה זו נועדה פעמים רבות לקבוע את הערכאה השיפוטית שתדון בתיק כולו, ומטרתה אינה תמיד עניינית או לגיטימית. בתי המשפט בוחנים מקרוב כריכות כאלה, במיוחד כאשר הן נעשות בהפתעה או באופן שגורע מהצד השני את האפשרות להגיש תביעה מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה. הפסיקה בישראל הכירה בכך שכאשר הכריכה נובעת מאינטרס טקטי בלבד, יש בכך כדי להטיל ספק בכנות המהלך, ולעיתים אף להוביל למחיקת הסוגיות הנלוות או להעברתן לערכאה האזרחית. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, אך ככל שהפער בין עמדות הצדדים גדול יותר, כך עולה הסבירות לכך שהכריכה לא תעמוד במבחנים הקבועים בדין.
הבדל מהותי נוסף בין שני סוגי הכריכה טמון גם בדרך שבה מתבצע ניהול ההליך לאחר מכן. כאשר הכריכה נעשתה בהסכמה, ניכרת לרוב רמה גבוהה יותר של שיתוף פעולה בין הצדדים, ולעיתים ההליך כולו מתנהל באופן מקוצר, תוך הגשת מסמכים מוסכמים, חוות דעת מוסכמות ולעיתים אף טיוטות של הסכמות עתידיות. לעומת זאת, כריכה חד צדדית יוצרת הליך קונפליקטואלי אשר דורש בירור מלא של כל טענה, קביעת דיונים רבים, ולעיתים אף מינוי מומחים נפרדים לצורך הערכת שווי רכוש, מסוגלות הורית או צרכים כלכליים של ילדים. תוצאה זו מאריכה את משך ההליך, יוצרת עומס רגשי כבד על הצדדים, ועלולה להשפיע גם על נכונותם של הצדדים להיכנס להליכי גישור או לפנות למנגנונים חלופיים לפתרון סכסוכים. לפיכך, הבחירה באיזו דרך לנקוט צריכה להיעשות מתוך שיקול דעת משפטי ולא מתוך אמוציה או לחצים סביבתיים.
גם כאשר שני הצדדים הסכימו לכרוך את הנושאים בבית הדין הרבני, עדיין נדרש בית הדין לבחון האם אכן התקיימו התנאים הנדרשים לקיומה של כריכה כדין. עצם ההסכמה אינה מהווה תחליף לדרישה לזיקה מהותית בין תביעת הגירושין לבין יתר הסוגיות, ואינה פוטרת את בית הדין מהצורך לוודא כי הכריכה איננה פוגעת בעקרונות יסוד של סדרי דין תקינים. כאשר מתעורר ספק לגבי הכנות או העיתוי, על בית הדין לבדוק אם התקיימה תשתית עובדתית מספקת המצביעה על כך שמדובר בתביעות של ממש ולא במהלך טכני בלבד. ככל שהמסקנה היא כי לא הונחה תשתית כזו, רשאי בית הדין להימנע מלדון בנושאים הנלווים ולהורות על העברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. בכך נשמר האיזון הראוי בין זכויות הצדדים ובין סמכות הערכאות, תוך שמירה על האינטרס הציבורי בקיום הליך הוגן וענייני.
היחס בין כריכת תביעות רכוש לבין הסכמים ממוניים קיימים
כאשר אחד מבני הזוג כורך תביעת רכוש במסגרת תביעת גירושין, קיימת חשיבות עליונה לבחינת קיומו של הסכם ממון תקף בין הצדדים, אשר עשוי לשנות את כל מערכת הזכויות והחובות ביניהם. הסכם ממון אשר נערך כדין, אושר כדין על ידי בית משפט או בית דין מוסמך, ועמד בתנאים שנקבעו בחוק יחסי ממון בין בני זוג, מהווה הסכם מחייב אשר גובר על כל דין אחר, לרבות ההוראות הכלליות הקבועות בחוק. כאשר הסכם כזה קיים, אין הצדדים יכולים לדרוש חלוקה שונה של הנכסים, אלא אם הוכח כי ההסכם נחתם שלא מרצון חופשי, מתוך הטעיה או כפייה, או שהוא מקפח את אחד הצדדים באופן חמור. לפיכך, כריכה של תביעת רכוש אשר מתעלמת מקיומו של הסכם ממון עלולה להידחות או להימחק, שכן היא נוגדת את הוראות ההסכם הקיים ואת עיקרון סופיות ההסכמות.
במקרים רבים, צד המגיש תביעת רכוש במסגרת כריכה מנסה לעקוף את הוראות ההסכם הממוני בטענה כי חל שינוי נסיבות מהותי מאז חתימתו או כי יש לפרש את ההסכם באורח שונה מזה שניתן לו עד כה. טענות מסוג זה מחייבות בירור עובדתי ומשפטי מעמיק, ולעיתים מצריכות קבלת ראיות, זימון עדים ואף מינוי מומחים בתחום הכלכלי. אף על פי שלבתי הדין הרבניים נתונה הסמכות לפרש הסכמים, הם אינם מוסמכים לשנותם באופן חד צדדי או לבטל אותם ללא עילה חוקית מוצקה. כאשר תביעת רכוש נכרכת לבית הדין הרבני בעוד שלפניו מונח הסכם ממון תקף, עליו לבחון האם יש מקום כלל לברר את הדרישה, או שמא יש לדחות את הכריכה מחוסר סמכות עניינית או בשל קיומו של השתק שיפוטי. במקרים מסוימים, צדדים אף עושים שימוש כפול באותן טענות במקביל בשתי ערכאות שונות, מה שעשוי להיחשב להליך פסול ולשימוש לרעה בהליכי משפט.
כאשר הסכם ממון קובע מנגנוני חלוקה פרטניים ומפורטים, כדוגמת הפרדה רכושית מלאה, הסכמות ביחס לחשבונות בנק, חסכונות, זכויות סוציאליות או מניות בחברות פרטיות, אין מקום לכרוך תביעות רכושיות מבלי להתייחס לאותם הסכמים. בתי המשפט ובתי הדין כאחד מקפידים להחיל את ההסכמות שנקבעו מראש, וזאת מתוך מטרה לכבד את רצון הצדדים, לשמור על תוקף הסכמי ולהימנע מהפרת עיקרון הוודאות המשפטית. ככל שקיימת טענה כי ההסכם בטל או ניתן לביטול, יש להעלותה במסגרת הליך ייעודי ולא להשתמש בה כעילה לכרוך רכוש לתביעת גירושין מתוך רצון לשנות את מסגרת ההסדרים שנקבעו בעבר. בהיעדר עילה מבוססת לביטול ההסכם, כל תביעה רכושית שתיכלל בכריכה צפויה להידחות על הסף, שכן היא נעדרת בסיס משפטי.
יש להדגיש כי הכריכה אינה יכולה לשמש ככלי לעקוף מגבלות חוזיות שמחייבות את הצדדים ומסדירות את יחסיהם הכלכליים. תביעה שמטרתה היחידה היא לבטל בדלת האחורית את ההסכם הממוני תיחשב לכריכה בחוסר תום לב, ובתי המשפט עשויים לקבוע כי מדובר בשימוש פסול במוסד הכריכה. על כן, כל צד המעוניין לכרוך תביעת רכוש חייב לבדוק את המסמכים הקיימים, להיוועץ בעורך דין ולשקול היטב את תוצאות המהלך. ישנם מקרים שבהם דווקא פנייה להליך אזרחי לביטול הסכם הממון עשויה להניב תוצאה טובה יותר מאשר ניסיון לכלול את הדרישה בתוך תביעת גירושין בבית הדין הרבני. ההבחנה בין תוקף חוזי לבין סמכות שיפוטית היא מהותית, וכריכה שאינה מתחשבת במרקם החוזי שבין הצדדים עלולה להביא לדחיית התביעה, להטלת הוצאות ואף להשלכות משפטיות רחבות יותר.
ניהול נכון של כריכה בגירושין
כריכת תיקים בבית הדין הרבני היא אחד הצמתים המרכזיים שבהם נקבע גורלו של הליך הגירושין כולו. משמעותה אינה מסתכמת בבחירה פרוצדורלית בין שתי ערכאות, אלא היא נוגעת ללב ההבדלים המהותיים בין הדין הדתי לבין הדין האזרחי. כל סוגיה שנכרכת לתביעת הגירושין הופכת לחלק ממערכת נורמטיבית שונה, שלעיתים תוביל לתוצאה שונה לחלוטין מזו שהייתה מתקבלת בערכאה אזרחית. במקרים של מזונות, רכוש או משמורת, ההבדלים עשויים להיות דרמטיים מבחינת הסכומים הנפסקים, מבנה הזכויות שייקבע או ההכרעות ההוריות שינתנו. לפיכך, על הצדדים להפעיל שיקול דעת משפטי מעמיק טרם ביצוע הכריכה, ולהבין את מלוא ההשלכות של המהלך, גם בטווח הקצר וגם בהיבטים עתידיים.
לקח מרכזי שעולה מכלל הפסיקות וההתנסויות שנצברו בתחום זה הוא הצורך לפעול במהירות ובמקצועיות מרגע קבלת ההחלטה על פתיחת הליך גירושין. כל עיכוב, הססנות או חוסר פעולה עלולים להוביל לכך שהצד השני יקדים ויבצע כריכה חד צדדית, אשר תמנע מהצד שנפגע לטעון את טענותיו בערכאה המתאימה לו. אסור להניח שהסכמה ראשונית בין הצדדים תישמר בהמשך ההליך, ולכן יש להבטיח מראש את מסלולו המשפטי של כל רכיב בסכסוך. אקטיביות משפטית מוקדמת עשויה להציל זכויות מהותיות, למנוע משך הליך ארוך מהרגיל ולספק מסגרת דיונית צודקת יותר. עורכי דין המומחים בדיני משפחה יודעים לזהות סימנים מוקדמים לניסיון לכרוך תביעות לא כדין, ויודעים לפעול בזמן על מנת למנוע קיבוע של סמכות שיפוטית בלתי הולמת.
על אף החשש מכריכה חד צדדית, יש להכיר בכך שבמקרים מסוימים, ובעיקר כאשר הצדדים מסכימים ביניהם מראש, כריכה יכולה לשמש כלי יעיל לפתרון כולל ומרוכז של כל הסוגיות. כאשר מתקיימת הסכמה אמיתית, ערכאה אחת המטפלת בכל היבטי הסכסוך יכולה להוביל לפישוט ההליך, חיסכון בזמן, הוצאות נמוכות יותר והפחתת מתחים בין בני הזוג. התנאי לכך הוא שההסכמה לא תיכפה על צד אחד, אלא תיגזר ממשא ומתן שוויוני ומדויק אשר לוקח בחשבון את צרכי שני הצדדים ואת טובת הילדים במלואה. בהקשרים אלה, דווקא היוזמה לנהל שיח מוקדם בין עורכי הדין של שני הצדדים עשויה להניב פתרון כולל ויעיל יותר. לעומת זאת, ניסיון להפעיל לחץ או לכפות ערכאה מסוימת מוביל כמעט תמיד להסלמת הסכסוך, להארכת משכו ולהחמרת הפערים בין הצדדים.
הבחירה האם לכרוך תביעות לבית הדין הרבני או לפצל אותן בין הערכאות תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. אין פתרון אחיד, ואין להסתמך על ניסיונם של אחרים או על המלצות שאינן מותאמות למצב הספציפי של המשפחה. מי שמבקש לנהל הליך גירושין אחראי, צודק ומקצועי, חייב להקדים ולקבל ייעוץ משפטי מותאם אישית, המבוסס על בדיקה מקיפה של העובדות, המסמכים, הסכמים קיימים, מצבם של הילדים, שיקולים כלכליים, והערכת עמדות הצד שכנגד. רק כך ניתן לקבוע אסטרטגיה משפטית נכונה, למנוע טעויות בלתי הפיכות, ולהבטיח תוצאה שתכבד את זכויות כל הצדדים המעורבים. הכריכה היא לא רק שאלת סדר דין, אלא נקודת הכרעה שעשויה לעצב את חייהם של בני המשפחה לשנים רבות, ולכן אין להקל בה ראש בשום מקרה.