המשפט ככלל הוא מרחב של ידע, ניתוח ועובדות, אך דווקא בתחום הגירושין – שבו מתנגשים הרגש, ההיסטוריה והמשפט – עולה חשיבותו של הסינון. עורך דין מקצועי, מנוסה ואחראי אינו זה שיודע הכול, אלא דווקא זה שיודע מה לא צריך לדעת, מה לא רלוונטי להליך המשפטי, ומה עלול להזיק יותר מאשר להועיל. בעוד הלקוחות מבקשים להכניס את עורך הדין אל לב לבה של הסערה הזוגית, עליו להישאר עוגן רציונלי. לא כל פרט הוא ראיה, לא כל כאב הוא טיעון, ולא כל סיפור אישי ראוי להישמע בבית המשפט. מי שיודע לסנן מידע חסר תועלת – שומר על המהות המשפטית נקייה ומדויקת.
אין זה מתפקידו של עורך דין לגירושין לדעת את פרטי הבגידות של הצדדים, אלא אם יש להן השלכה משפטית קונקרטית. לעיתים קרובות מגיעים לקוחות עם תיעוד של סטיות, פלירטוטים, בגידות והקלטות אינטימיות, בציפייה שהדבר ישפיע על תוצאת ההליך. בפועל, מרבית השופטים כלל אינם מתרגשים מהתנהגות מינית מחוץ לנישואין כל עוד אין לה השפעה ישירה על הילדים, רכוש משותף או על טובת המשפחה. עורך דין מנוסה לא רק שאינו זקוק לפרטים האינטימיים הללו, אלא גם נדרש להציב גבול ברור – כדי שלא להפוך למעין “וידוי כומר” במקום יועץ משפטי.
אין כל תועלת בכך שעורך הדין יכיר את ההיסטוריה הרגשית המלאה של הנישואין, לרבות כל ריב, פיוס, עלבון או אכזבה. מרבית המידע הזה, גם אם טעון רגשית או קשה לזיכרון, אינו רלוונטי להליך המשפטי. עורך הדין חייב להפעיל שיקול דעת ולברור את הסיפור המשפטי מתוך ים של רגשות וסיפורים. ההתמקדות צריכה להיות במועדים קריטיים, באירועים שיש להם השפעה משפטית, ובנסיבות בעלות נפקות ישירה – לא בתיאורי רקע שיכלו להופיע ברומן ולא בכתב תביעה.
עורך הדין אינו זקוק לפירוט של תכונות האישיות של בן או בת הזוג. “הוא נרקיסיסט”, “היא שתלטנית”, “הוא לא מבין רגשות”, “היא תלותית” – כל אלה אמירות סובייקטיביות, לעיתים חסרות כל ביסוס, ולעיתים נובעות ממשקעים זמניים. עורך דין לדיני משפחה הוא לא פסיכולוג, ולא מומחה להפרעות אישיות. בית המשפט בוחן התנהגות קונקרטית, מסמכים, ראיות והשלכות ממשיות על טובת הילד או על ההסדרים הרכושיים. ניסיון להפוך את ההליך המשפטי למאבק של אבחנות פסיכולוגיות – מרחיק את הדיון מהעיקר.
עורך דין לגירושין לא צריך להיחשף לכל פרטי ההתכתבות בין בני הזוג לאורך השנים. לקוחות רבים מביאים עימם מאות צילומי מסך, התכתבויות ישנות, שיחות וואטסאפ ומיילים – בציפייה שעורך הדין יעיין בכולם ויגלה בהם “אוצרות משפטיים”. בפועל, מרבית ההתכתבויות אינן רלוונטיות, וגרוע מכך – עיון בהן גוזל זמן יקר מהתמקדות בטענות המרכזיות. במקום לצלול אל תוך ים טקסטים שמרביתם רגשיים או רכילותיים, עורך הדין חייב להתמקד במסמכים בעלי נפקות משפטית מוכחת.
הוא גם לא צריך לדעת מי התחיל את ההחלטה להיפרד. השאלה מי יזם את הגירושין כמעט ואינה רלוונטית מבחינת ההשלכות המשפטיות. בישראל, הגירושין עצמם מתקיימים לפי עילות ההלכה היהודית או בהסכמה אזרחית – אך לא קיימת משמעות למושג “אשמה” במובן האמריקאי. גם אם בן הזוג נטש, או החליט חד צדדית לפרק את התא המשפחתי – לא ניתן לתבוע אותו על עצם ההחלטה. ניסיון לטעון כי האחר הוא האשם בגירושין לא רק שאינו מועיל משפטית, אלא אף פוגע בסיכויי גישור ופשרה.
אין תועלת בידיעת כל החפצים בבית – החל מהכורסא בסלון ועד לצלחת שקיבלו מהדודה בחתונה. סכסוכים על חפצים קטנים עלולים לסבך את התיק ולמנוע פתרון מהיר. עורך דין חכם מתמקד ברכוש בר חלוקה משמעותית: נכסי נדל”ן, כספים, חסכונות, רכבים וזכויות פנסיוניות. אם ייתפס לדיונים על אגרטל או שטיחון, הוא עלול לאבד את תמונת העל. הלקוחות מצדם לעיתים מייחסים ערך רגשי לחפצים – אך התפקיד של עורך הדין הוא להנחות אותם לעבר פרופורציות ולא להיסחף אחריהם.
גם דעות המשפחה המורחבת אינן נחוצות לעורך הדין. מה חושבת החמות, האם אחותה של הלקוחה תומכת בהחלטה, או האם החבר הטוב מאוכזב – אלו שאלות שאינן מעניינות את בית המשפט. עורך דין שמקשיב לכל קול מהמשפחה המורחבת עלול לסטות מדרך המלך. לא רק שאין בכך ערך משפטי, אלא שיש בכך פוטנציאל הרסני – כי דעות חיצוניות גורמות להעצים מאבקים ולהקשות על השגת הסכמות.
עורך הדין לא צריך לדעת אילו חופשות עברו בני הזוג יחד, היכן טיילו או מה היה בתמונות בפייסבוק. החופשות, כמו גם הזיכרונות המשותפים, עשויים להיות טעונים רגשית – אך חסרי כל רלוונטיות לחלוקת רכוש, למשמורת או לקביעת מזונות. ההיסטוריה הרומנטית אינה משנה את הכללים המשפטיים. גם אם צד אחד השקיע יותר בקשר, או חש שהוא היה יותר מסור – החוק לא מתגמל אהבה חד צדדית אלא בוחן זכויות משפטיות בפועל.
עורך דין לגירושין לא צריך לדעת מהם החלומות של הלקוח על עתידו לאחר הגירושין. לקוחות לעיתים משתפים תקוות לעבור עיר, להקים משפחה חדשה, או להגר לחו”ל – אך כל אלה תכניות שעדיין לא קרו, ולעיתים גם לא יקרו. עורך הדין צריך להתמקד בהווה המשפטי – ולא להתערב בבחירות עתידיות שאינן ודאיות. בנייה של תביעה או הסכם על סמך חלומות – היא מתכון לאכזבה.
עורך דין לגירושין אינו צריך לדעת את כל תחומי העיסוק של הצד השני אם אין לכך נפקות ישירה לסוגיות של מזונות או מסוגלות הורית. פעמים רבות מגיע לקוח ובקול נרגש מציין כי בן או בת הזוג עוסקים במקצועות שאינם “מכובדים”, או שזמני עבודתם אינם שגרתיים. אלא שבית המשפט לענייני משפחה אינו עוסק בשיפוט מוסרי של מקצועות אלא בבחינת מסוגלות הורית, הכנסות בפועל, ותרומת ההורה לילדים. גם אם בן הזוג הוא שחקן, נהג מונית או ברמן – אין בכך כשלעצמו כדי לשלול ממנו הסדרי שהות או להפחית מחובתו לכלכל את ילדיו. עורך דין חכם יודע שלא להיגרר לשיח מוסרי-אישי על מקצועות, אלא עוסק בשאלת ההכנסה הממשית, היציבות התעסוקתית, והשלכותיהם המשפטיות.
אין כל צורך שעורך הדין יכיר את הרקע של הקשר עם ההורים של בן או בת הזוג. טענות כמו “הוא תמיד העדיף את אמא שלו”, או “היא לא נתנה לי להחליט כלום בלי אבא שלה”, הן טענות שמקומן בטיפול רגשי – לא באולם הדיונים. ככל שאין לכך השלכה ישירה על טובת הילדים או אופן קבלת ההחלטות המשפחתיות, לא יהיה בכך כדי להשפיע על פסק הדין. עורך הדין נדרש להפריד בין יחסים משפחתיים מורכבים ובין זכויות משפטיות, ולהוביל את הלקוח להתמקד בעובדות הקשורות לזוגיות ולתפקוד המשפחתי, ולא בתלונות אישיות או בין-דוריות.
הוא גם לא צריך לדעת באילו בגדים הופיע בן הזוג לדיון הקודם, או כיצד דיבר אליו במסדרון בית המשפט. השיח המשפטי מבוסס על כתבי טענות, מסמכים, ראיות ועדויות – לא על אווירה. עורך דין מקצועי יודע לנתק עצמו מתפיסות אישיות על התנהגות רגעית ולא לתת להן להכתיב את האסטרטגיה המשפטית. גם אם בן הזוג צעק במסדרון או לבש בגדים שלא מכבדים את ההליך – אין בכך כלים משפטיים. כל ניסיון להיתפס למחוות סמליות בלבד, מסיט את הדיון מהשאלות האמיתיות: הסדרי שהות, איזון משאבים, חלוקת רכוש והורות משותפת.
עורך דין לגירושין לא צריך לדעת כמה חברים יש לבן הזוג או מה חושבים עליו ברשתות החברתיות. לעיתים הלקוח מביא “חומרים” המציגים את בן או בת הזוג כבלתי אהודים, מוקעים או לא אהודים חברתית. אולם, בית המשפט אינו נוהג לקבוע החלטות על בסיס אהדה או חיבה חברתית. הדגש הוא על עמידה בהתחייבויות משפטיות ועל מסוגלות הורית – לא על פופולריות. יתרה מכך, השימוש בחומרים מסוג זה עלול להיתפס כנקמני או רכילותי, ולפגוע באמינותו של עורך הדין מול בית המשפט.
אין שום צורך שעורך הדין יכיר את הרגלי הפנאי של הצדדים, למעט כאשר מדובר בהתנהגות מסכנת או פוגענית. תחומי עניין כמו “הוא אוהב לשחק בפלייסטיישן כל הלילה” או “היא קוראת ספרים כל היום” אינם טענות משפטיות תקפות כל עוד אין להם השפעה ישירה על הילדים או על היכולת לכלכל ולנהל את הבית. עורך דין ששומע את כל פרטי הרגלי הפנאי של לקוחו, נדרש לשאול את עצמו מה מהם רלוונטי לסוגיות של הסדרים משפטיים. הרגלים אישיים, העדפות תרבותיות וזמן איכות אישי – כל עוד אין בהם נזק ממשי או הזנחה – יישארו בגדר זכות אישית ולא עילה לתביעה.
אין לו גם צורך לדעת את כמות השיחות שקיים הלקוח עם חבריו על נושא הגירושין. לקוחות נוטים לפרט שיחות ארוכות שקיימו עם חברים, פסיכולוגים, קרובי משפחה או יועצים – כאילו שיש בכך כדי לבסס טענות. אלא שעורך דין מנוסה מבין היטב: עדות שמיעה אינה קבילה, והתרשמותו האישית של הלקוח מהשיחות לא תמיד משקפת את תמונת המציאות המשפטית. ההתמקדות חייבת להיות באירועים שניתן להוכיח – לא בפרשנויות שנשמעו באוזני צד שלישי.
גם דעות של רבנים, מטפלים זוגיים או יועצים חינוכיים – כל עוד אינם מגישים חוות דעת פורמלית – אינן רלוונטיות. לא כל דעה מקצועית הופכת לראיה. לעיתים קרובות מנסים לקוחות להסתמך על “מה שהרב אמר”, או “מה שהפסיכולוג אמר לי”, אך כל עוד אין מדובר במסמך קביל וחתום, שניתן להגישו לבית המשפט, אין בכך ערך משפטי. עורך דין ראוי יכבד את דעתם של גורמים חיצוניים – אך לא יבסס עליהם אסטרטגיה אם אין להם מעמד ראייתי. הניסיון לשכנע את בית המשפט בטענות צד שלישי שאינן מאומתות – נדון לרוב לכישלון.
אין מקום לעסוק בכוונות עתידיות שאינן מבוססות תשתית מוכחת. למשל, טענות כמו “היא תברח עם הילדים לחו”ל”, או “הוא מתכנן לא לשלם שקל אחרי הגירושין” – אינן טענות אלא ניחושים. בית המשפט עוסק בעובדות ולא בחשדות. עורך דין מקצועי מחויב לא רק להציג את עמדת לקוחו, אלא גם לברור ממנה את מה שמהווה טענה משפטית מבוססת, ולא חשש או תרחיש תאורטי. הכנת תיק על בסיס סברות – היא כמו בניית מגדל על מים.
גם ניתוחי אופי, ניתוחים גרפולוגיים או קונספירציות רגשיות – אין בהם מקום בדיון משפטי. “הכתב שלו מראה שהוא עצבני”, “הדרך בה היא מדברת מוכיחה שהיא מזייפת” – אינן טענות שמחזיקות מים. בית המשפט אינו עוסק בפרשנות גופנית או בלשון גוף – אלא בראיות חותכות, במסמכים ובעדויות. עורך הדין צריך להיזהר מלהיסחף לפרשנויות שאין להן ביסוס משפטי.
עורך הדין לגירושין אינו צריך לדעת מהי הסיבה לכך שבן הזוג לא חיבק את הלקוח בזמן הלידה או לא קנה לו מתנה ביום נישואין. הכאב האישי – אמיתי ככל שיהיה – הוא מחוץ למרחב המשפטי. השיח המשפטי עוסק בזכויות קנייניות, הורות, חובות משפטיות ותחיקת משפחה – לא בתסכולים רגשיים. תפקידו של עורך הדין הוא להזכיר ללקוחו שוב ושוב: אין הצדקה משפטית לפיצוי על אכזבה רומנטית.
כפי שבית המשפט אינו עוסק ברגשות, כך גם עורך הדין אינו נדרש לדעת את עומק הפגיעה הרגשית. הוא חייב להישאר מקצועי, קר רוח, ולנהל הליך ענייני. דווקא בנקודה הזו נדרשת אומנות העשייה המשפטית: להבין את הרקע האנושי מבלי לשקוע בו, להאזין בלי להזדהות, ולהוביל את התיק קדימה ללא התעכבות על כאבים רגשיים שאין להם תרופה משפטית.
אין זה מתפקידו של עורך הדין לדעת את סיפור האהבה הראשוני – מתי נפגשו בני הזוג, כיצד התחיל הרומן, מי אמר למי “אני אוהב אותך” ראשון או מה לבשה הכלה ביום חתונתה. אלו אמנם פרטים מעוררי געגוע או תסכול, תלוי במצב הרוח של המספר, אך אין להם ערך בבית המשפט. שופטים אינם מרותקים לרומנטיקה, אלא לאיזונים בין אינטרסים חוקיים. הזיכרונות אולי מרעידים את הלב, אך הם אינם מטילים חובה משפטית. עורך דין טוב הוא מי שמבין שהנוסטלגיה אינה תשתית לתביעה, ושחובת ההוכחה לא עוברת דרך הסיפור ההיסטורי של הזוגיות אלא דרך מסמכים ונתונים.
עורך הדין גם אינו צריך לדעת מה הייתה הכוונה הסמויה מאחורי כל פעולה של בן הזוג. לקוחות נוטים לפרש כל מילה, כל מחווה, כל החלטה – כמעשה מכוון לרעה. “הוא לא חזר הביתה כי רצה לפגוע בי”, “היא לא נתנה לי את הילד כי רצתה לשלוט” – כל אלו הן פרשנויות סובייקטיביות שאין להן נפקות ללא ראיה. תפקידו של עורך הדין הוא לנקות את המידע מהנחות יסוד רגשיות ולברור מתוכו את העובדות הקונקרטיות. פסיקה ניתנת על סמך מעשים, לא על סמך תחושות או פרשנות פסיכולוגית של כוונות.
עורך דין לגירושין לא צריך לדעת מה הייתה הבעת הפנים של בן הזוג כאשר קיבל את כתב התביעה. רגש אינו ראיה. לקוחות מצפים שעורך דינם יזדעזע יחד איתם מהאדישות, הזלזול או ההתרגשות של הצד השני. אולם מערכת המשפט אינה מגיבה לרגשות אלא למסמכים. עורך הדין המנוסה שומר על פרספקטיבה: כעס אינו מגביר את סכום המזונות, דמעה אינה מפחיתה חוב, וזעם אינו מחליף בקשת סעד.
אין כל ערך משפטי לשיחות שנוהלו לאחר הפירוד עם בני משפחה של הצד השני. לקוחות מנסים לעיתים להכניס לתוך התיק מכתבים ששלח חותנם, שיחות טלפון עם גיסים, או קללות שנאמרו על ידם. אלא שכאשר הצדדים המתגרשים הם הדמויות המשפטיות בתיק, כל גורם שלישי מחוץ להליך נחשב צד זר, ולעיתים גם מטריד. הכנסת דמויות נוספות מיותרות מזיקה למהלך ההליך, מעצימה רגשות נקמה, ומונעת פתרון מהיר. עורך הדין, כחלק מחובתו למקד את המחלוקת, צריך לדעת לא להיכנס למלחמות צד שלישי.
עורך הדין גם לא צריך לדעת אם הלקוח שוקל לשוב לקשר עם בן הזוג. הסוגיה המשפטית מנותקת משאלות הלב, וטוב שכך. מערכת המשפט מניחה כי מדובר בזוגות שמסיימים את דרכם המשפטית, ולא בזוגות שבוחנים מחדש אפשרות של פיוס. עורך דין שנגרר לייעוץ רגשי עלול לאבד את היכולת להגן על לקוחו כראוי, במיוחד אם נבנה הסכם שדורש אכיפה. העמימות הזו מזיקה, ומובילה לעיתים לפשרות שגויות, מתוך תקווה שווא שלא מתממשת. החוק מבוסס על עובדות, ולא על רגשות תלויים באוויר.
הוא גם אינו נדרש לדעת את פרטי הניסיונות “לשקם את הקשר”, אלא אם תועדו הסכמים משפטיים בפועל. שליחי שלום, יועצים זוגיים, נסיעות משותפות למען הילדים – כל אלו הם מאמצים אנושיים מבורכים, אך אין להם משקל משפטי ללא הסכמות חתומות או שינוי מצב. לקוח שמביא סיפורים על “מה היא אמרה לי אז”, או “הוא הבטיח לי שנחזור” – מציב את עורך דינו על קרקע בלתי יציבה. מבלי הוכחה ברורה ומסמך קביל, כל טענה כזו תתפרש כרגש בלבד, לא כעובדה מחייבת.
עורך דין לגירושין לא צריך לדעת כיצד נראה הבית כיום, אחרי הפירוד. לקוחות לעיתים מציגים תמונות של בלגן, ריקנות או מהפך עיצובי שעשה בן הזוג. אולם, אלא אם התמונות משקפות הזנחה מסכנת ילדים או פגיעה בזכויות רכושיות – אין להן ערך. התמקדות בנראות הדירה, ריהוטה או סידור המטבח לאחר הפירוד – עלולה לגרור את התיק למחוזות של קטנוניות ולאבד את העיקר.
גם סיפורים על עוזרת הבית, בייביסיטר, מאמן הכושר או הבוסית של בן הזוג – מיותרים כל עוד אין להם קשר ישיר לסוגיות משפטיות. לעיתים משולבים הגורמים האלו בסיפורי קנאה, חשד לבגידה או שמועות. עורך דין מנוסה יודע להימנע ממלכודת כזו. אלא אם מדובר בקשר שמערב את הילדים, כספי משפחה או ניצול יחסי מרות – הסיפור אינו שייך לאולם הדיונים. משפט אינו תיאטרון.
לבסוף, עורך דין לגירושין אינו צריך לדעת הכול. לעיתים, דווקא הידיעה החלקית מאפשרת ראייה צלולה יותר, כיוון שהיא חפה מהסחות דעת רגשיות. העו”ד אינו חבר, אינו כהן וידוי, אינו מתווך זוגי, ואינו בלש. הוא איש מקצוע, שצריך להיות מכוון לפתרון, לניהול סיכון, ולשמירה על זכויות לקוחו. הוא אינו מחויב לדעת כל מה שהלקוח מרגיש שצריך לשתף – אלא מה שבית המשפט צריך לשמוע.