גישור גירושין: כל מה שמגשר גירושין לא יספר לך

רבים מבני הזוג הפונים להליך גישור לקראת סיום קשר הנישואין עושים זאת מתוך תקווה כנה לסיים את דרכם המשותפת ברוח טובה, בשיח מכבד וללא מאבק משפטי מיותר. מושגים כמו תקשורת מיטיבה, שיתוף פעולה ושלום בית זמני נזרקים לחלל האוויר, והמגשר מציג את התהליך כאלטרנטיבה רגועה וחסכונית להליכים משפטיים ארוכים ומכבידים. התחושה הראשונית של בני הזוג היא כי מדובר בזירה מוגנת, נטולת שיפוטיות, המעניקה לשני הצדדים את המקום להשמיע את קולם, לבטא את רצונותיהם ולהגיע להסכמה שמתאימה לשניהם. אלא שתחושת הביטחון הזאת מתנפצת לא אחת כאשר מגלים כי הגישור איננו תחליף לבירור משפטי אלא הליך נייטרלי, אשר במהלכו ניתנת עדיפות להסכמות – גם אם הן אינן הוגנות, שקולות או משקפות את הזכויות המשפטיות של מי מהצדדים. בפועל, צד שלא מגיע לגישור מוכן, מיוצג ובעל הבנה מלאה של ההשלכות, עלול למצוא עצמו חותם על הסכמות שמעמידות אותו בעמדת נחיתות כלכלית, הורית או אישית לטווח הארוך. בעוד ההליך מצטייר כלפי חוץ כפתרון מוסכם, הוא עלול לגלות פנים אחרות לחלוטין כאשר מתברר בדיעבד כי הוויתורים שנעשו היו חד צדדיים, מונעים מפחד או בורות, או נשענים על מצג שווא.

הליך הגישור אמנם נועד להפחית את המתח בין הצדדים ולאפשר להם לסיים את יחסיהם מחוץ לכותלי בית המשפט, אך ברוב המקרים הוא אינו מבטיח איזון אמיתי בין זכויותיהם. מגשר איננו עורך דין של אף אחד מהצדדים, איננו שופט, איננו מייעץ משפטית, ולעיתים גם איננו מוודא שההסכמות שהושגו הובנו כראוי או נשקלו על כל היבטיהן. יתרה מכך, מערכת הגישור אינה כוללת חקירת נתונים, בדיקת עובדות, הצגת ראיות או איזונים מקצועיים – וכל הסכמה שמושגת בה נבחנת רק לפי קריטריון אחד: האם שני הצדדים הביעו הסכמה. במאמר שלפניך תוצג התמונה המלאה של מה שמגשר גירושין אינו מספר, ולעיתים אף לא רשאי לגלות, לצדדים הנכנסים לחדר הגישור. מדובר באמיתות משפטיות, כלכליות ורגשיות שחשוב מאוד לדעת מראש – לפני שחותמים, לפני שמוותרים, ולפני שמעניקים תוקף להסכמות שאינן ניתנות לשינוי. כל מי שנכנס לגישור ללא הבנה מלאה של ההשלכות מסתכן בחתימה על הסכם שעלול ללוות אותו במשך שנים כעסק כואב, לא הוגן ולעיתים גם בלתי הפיך.

המגשר איננו שופט ואין לו סמכות לבדוק את הצדק שבהסכם

רבים מהפונים לגישור מפתחים ציפייה סמויה שהמגשר יגן עליהם או יוודא שיקבלו את המגיע להם על פי דין, אך בפועל מדובר בתפקיד שונה לחלוטין. המגשר פועל כנייטרלי שאינו נוקט עמדה ואינו שופט את המחלוקות, אלא רק מסייע לשיח ולהבנה בין הצדדים. אין בסמכותו לפסוק, להכריע, להמליץ או להנחות צדדים משפטית. המגשר לא בוחן אם ההסכמות תואמות את החוק או את עקרונות הצדק החלוקתי. אין הוא מוסמך לברר עובדות או לדרוש ראיות כלשהן מהצדדים המשתתפים. הוא גם לא מוסמך למנוע הסכם שנראה לו לא הגיוני, כל עוד שני הצדדים מסכימים לו. פעמים רבות הסכמה בגישור נובעת מלחץ, פחד או רצון לסיים את התהליך במהירות. באותם מקרים, המגשר לא יתערב גם אם ברור כי צד אחד מוותר על זכויות רבות מתוך חולשה. בתי המשפט בישראל רואים בהסכם גישור שאושר הסכם תקף לכל דבר. כלומר, גם אם ההסכם אינו הוגן או אינו משקף את עקרונות הדין, הוא יישאר בתוקף כל עוד אין בו פגם מהותי כמו כפייה, עושק או תרמית. במקרים בהם צד חתם מבלי להבין לעומק את המשמעות, ייתקל בקושי עצום לנסות לבטל את ההסכם. תביעות לביטול הסכמים נדחות ברוב המקרים, במיוחד כאשר הוסבר לצדדים כי מדובר בהסכם מחייב. מגשרים מדגישים את עיקרון הרצון החופשי, אך אינם מספקים אזהרות מעשיות או מידע מפורט על ההשלכות המשפטיות. כך נוצר מצב מסוכן, בו צד אחד חותם על מסמך מחייב שאינו מובן לו, מבלי שאיש יתריע על כך. רבים מהצדדים כלל אינם מקבלים ייעוץ משפטי לפני חתימה, וחלקם אפילו לא מודעים לאפשרות לקבל כזה. המגשר אינו מחויב לידע את הצדדים על זכויותיהם המשפטיות או להמליץ על ייצוג. כל הסכמה, גם אם אינה מאוזנת או צודקת, תהפוך להסכם מחייב אם תאושר. במציאות זו, אחריותו של כל צד לדעת את זכויותיו ולהבין את ההשלכות חלה עליו בלבד. מגשר לא נושא באחריות משפטית להסכמות שנרשמו בפרוטוקול, גם אם יתברר בדיעבד כי צד אחד נפגע באופן מהותי. לאור זאת, כל אדם הפונה לגישור חייב לדעת שאין בחדר המגשר מי שישמור עליו או יילחם עבורו. האחריות המשפטית על ההסכם, לרבות הבנתו, חלה רק על הצדדים עצמם.

פערי כוחות סמויים בגישור והשפעתם הרסנית

אחד האלמנטים המתוחכמים והמסוכנים ביותר בתהליך גישור גירושין הוא קיומם של פערי כוחות סמויים בין הצדדים, שאינם תמיד ניכרים לעין או נאמרים במפורש במהלך הפגישות. פערים אלו אינם מתבטאים רק בכוח כלכלי, אלא גם בהשכלה, ביכולת ביטוי, בניסיון חיים, בתחכום משפטי ובשליטה פסיכולוגית. צד אחד עשוי להיראות רגוע, מחויך ונחוש, בעוד הצד השני חושש, מתבלבל ולעיתים אף פועל מתוך תחושת נחיתות מובנית. גברים רבים מגיעים לגישור בליווי כלכלי וייעוץ משפטי צמוד, לעומת נשים רבות שמגיעות ללא כל ייעוץ, מתוך תקווה שההגינות תגבר. מגשרים אינם נדרשים לאזן בין הצדדים או לבדוק את הרקע שממנו הם מגיעים. אין להם את הכלים להעריך עד כמה צד אחד פועל תחת השפעה רגשית, פחד, אשמה או לחץ סמוי. יתרה מכך, מגשר עלול להתרשם דווקא מהצד המשכנע יותר, מבלי להבחין במניפולציות או באיומים סמויים שאינם נראים כלפי חוץ. כל הסכמה שמתקבלת במצב של חוסר שוויון כזה, עלולה לשקף עיוות עמוק בזכויות, ולא ניתן יהיה לבטלה לאחר מכן רק בשל הפער הזה. בתי המשפט בישראל לא רואים בפערים לא גלויים סיבה לבטל הסכם חתום, כל עוד לא הוכחה כפייה ממשית. מגשר גם אינו רשאי להפסיק את ההליך רק בשל תחושת אי נוחות של אחד הצדדים, אלא אם מדובר באיום ממשי. אנשים רבים חותמים על הסכמים מתוך רצון “לסיים עם זה כבר” מבלי להבין שלעיתים הם מוותרים על זכויות שצברו במשך עשרות שנים. במצבים רבים, גישור שמתבצע במעמד צד אחד חזק וצד שני חלש הופך לא רק לא הוגן אלא גם מסוכן. המגשר לא ידרוש מסמכים, לא יחקור הצהרות, ולא יאמת נתונים. פערי הכוח נשארים בלתי פתורים, אך ההסכם מקבל תוקף מחייב. במציאות הזו, צד שמרגיש שאינו שווה בעוצמתו לצד השני, חייב לדאוג לייעוץ עצמאי, גם אם הדבר יידחה את תהליך הגישור. זוהי השקעה קריטית לעתידו, שכן גישור שמתנהל מתוך חוסר שוויון הוא מדרון חלקלק לעוול משפטי שנחתם באישור בית המשפט.

חוסר הבנה של מושגים משפטיים

במהלך פגישות גישור רבות, נעשה שימוש תדיר במושגים משפטיים שרבים מהמשתתפים אינם מבינים לעומק, ולעיתים אף לא כלל. מונחים כמו משמורת משותפת, הסדרי שהות, דמי מדור, מזונות מדורגים, איזון משאבים או מנגנון הצמדה, מושמעים בשיח בין הצדדים והמגשר מבלי לעצור להסבר מעמיק. בהיעדר ליווי משפטי, חלק מהצדדים ממהרים להסכים לדברים מתוך רצון להרגיע את הרוחות, או מתוך אמונה שהכול יסתדר בעתיד. אולם כאשר ההסכם מאושר, מתברר כי חלק מהסעיפים מבטאים התחייבויות כבדות שאינן תואמות את כוונותיהם של הצדדים בזמן החתימה. לדוגמה, אבות רבים מסכימים להסדרי שהות נרחבים כדי לזכות במשמורת משותפת מבלי להבין שהמשמעות היא הפחתה כמעט מוחלטת של דמי המזונות. נשים רבות חותמות על הסכם חלוקת רכוש ללא הבנת מנגנוני ההיוון של הפנסיה או הקופות האישיות של בן הזוג, וכתוצאה מכך מאבדות מאות אלפי שקלים. הביטוי “וויתור סופי ומוחלט” מופיע פעמים רבות בהסכמים מבלי שהצד החותם יבין שאינו יכול לתבוע דבר בעתיד. מגשר איננו מסביר לעומק את משמעותם של הסעיפים, ואינו בוחן אם הצדדים אכן מבינים את הנאמר. כל עוד קיימת הסכמה מילולית, התהליך מתקדם. חוסר הבנה איננו עילה לביטול הסכם בדיעבד, גם כאשר מתברר כי ההשלכות היו שונות מהמצופה. בפועל, צד שחתם על ויתור תוך חוסר ידיעה ייאלץ לשאת בתוצאות. חובת ההבנה חלה על החותם בלבד, ולא על המגשר או בית המשפט המאשר. זוהי אחת הסכנות הגדולות בגישור ללא ליווי משפטי הולם, והנזקים עלולים להיות בלתי הפיכים. הליך גישור צריך לכלול הבנת עומק של כל מושג ומושג, ולא רק הסכמה שטחית לשפה משפטית שאינה נהירה. אחרת, נחתם הסכם חמור מבלי שהצדדים הבינו את משמעותו, ומעמד הגישור הופך להיות תחנה של אובדן זכויות במקום הזדמנות להסכמה הוגנת.

הצדדים חותמים על ויתורים שאינם מבינים את השלכותיהם המשפטיות

במקרים רבים, צדדים מגיעים אל שולחן הגישור מתוך תחושת עומס רגשי, עייפות מההליך המשפטי או רצון כן לסיים את הפרק הכואב בחייהם בהקדם האפשרי. תחושות אלו, כשהן משתלבות עם העדר הבנה משפטית מספקת, מובילות להסכמות שבדיעבד יתבררו ככאלה שפגעו באופן משמעותי בזכויותיהם. כך למשל, אישה עשויה לחתום על ויתור מפורש על מזונות אישה מבלי להבין שמדובר בזכות הנובעת מדין אישי שיש לה משמעויות עמוקות. גבר עלול להסכים לוותר על דירה משותפת לטובת הסכמה על זמני שהות שווים, מתוך אמונה שהמשמעות הכלכלית אינה כה משמעותית, מבלי להבין שהוא נושא בנטל כפול של מגורים והוצאות. המגשר לא מחויב להסביר את המונחים המשפטיים באופן מפורט, ואין הוא מוסמך לתת חוות דעת משפטית. לעיתים קרובות, הצדדים עצמם מתביישים לשאול או חוששים להיתפס כלא מבינים. הוויכוחים מתנהלים סביב רגשות, כעסים או תחושת צדק פנימית, אך אינם מגובים בניתוח של ההשלכות המשפטיות המעשיות. לאחר חתימת ההסכם ואישורו, הצד שחתם על הוויתור מגלה כי אין באפשרותו לתבוע שוב את אותה הזכות. גם כאשר מתברר בדיעבד שהוויתור היה רחב מדי, בלתי מידתי או אפילו מופרך משפטית, בית המשפט לא יתערב כל עוד לא הוכחה עילה חמורה כגון הטעיה או כפייה. המצב החוקי בישראל מקדש את עיקרון הרצון החופשי, ולכן כל אדם נדרש להבין את משמעות חתימתו באופן עצמאי. לצערנו, רבים מוותרים מבלי לדעת, מסכימים מבלי להבין, וחותמים על הסכמים מתוך עייפות רגשית או שכנוע פנימי מוטעה. חשוב להבין שוויתור בגישור הוא בגדר פסק דין לכל דבר, על כל המשתמע מכך. אין מדובר במסמך זמני או בהסכמה ראשונית, אלא בהחלטה משפטית מחייבת שאינה ניתנת לשינוי בקלות.

המגשר אינו נדרש לבדוק אם ההסכם עומד בעקרון טובת הילד

אחת ההנחות השגויות של הורים המגיעים לגישור נוגעת לאמונה כי המגשר יבחן את טובת ילדיהם ויבחן האם ההסכם שנחתם משרת את צרכיהם הרגשיים והחינוכיים. למעשה, המגשר פועל בשיטת עבודה שונה לחלוטין ואיננו נושא באחריות ישירה לרווחתם של הקטינים אלא אם הוסמך לכך באופן ייחודי. המערכת המשפטית בישראל אינה דורשת ממגשר לוודא שההסכם שהושג תואם את עקרונות טובת הילד כפי שהיו נבדקים בהליך שיפוטי. המגשר פועל מתוך הנחת יסוד כי שני ההורים יודעים מה נכון לילדיהם, ולכן תפקידו להוביל להסכמה בלבד. בפועל, הסכמות רבות נחתמות תוך שיקולים של נוחות אישית, תמרון רגשי או איזון רכושי, תוך ויתור או התפשרות על צרכים חיוניים של הילד. לדוגמה, ישנם מקרים שבהם אחד ההורים מתעקש על מעבר מגורים עם הילד לעיר אחרת, בעוד ההורה השני מוותר על התנגדותו רק כדי לקבל זיכוי כספי במזונות. אין באחריות המגשר לעצור את ההסכם כדי לבחון האם הילד יוכל לשמר קשר רציף עם שני הוריו או האם יהיו לו מסגרות חינוכיות יציבות במקום החדש. כאשר ההסכם מאושר, בית המשפט לרוב ייתן לו תוקף מבלי להעמיק בבחינת השפעתו על הילד אלא אם מדובר במקרה חריג. תסקירי פקידת סעד נדרשים רק במחלוקות משמעותיות או כאשר עולה טענה בדבר פגיעה בילד. רוב ההסכמים בגישור מאושרים כלשונם וללא בקשה לחוות דעת חיצונית. כך עלול להיווצר מצב שבו הילד הופך לכלי מיקוח או נושא משני, בעוד ההורים מתמקדים ברווחים אישיים מההסכם. המגשר, בתורו, יראה את תפקידו כסיום סכסוך ולא כהגנה על טובת הילד. במצבים אלו, רק ליווי משפטי עצמאי או דרישה מיזמתו של אחד הצדדים לבדיקה נוספת יכולים למנוע הסכם שעלול להזיק לילדים בעתיד.

פערי ידע משפטי יוצרים הסכמות שאינן שוויוניות

בתהליכי גישור רבים קיימת אשליה של שוויון בין הצדדים, בעיקר כאשר שניהם מדברים בטון רגוע, מפגינים נימוס הדדי ומשדרים כי מטרתם המשותפת היא הסכם הוגן. אולם מאחורי חזות זו עשויים להתקיים פערי ידע משפטי מהותיים שמובילים להסכמות שהן חד צדדיות, גם אם נדמה כי מדובר בפשרה הדדית. לדוגמה, צד אחד עשוי לדעת כי יש לו זכות לקבל מחצית מהזכויות הפנסיוניות של בן זוגו, אך בוחר לא להזכיר זאת במהלך הגישור, מתוך רצון לשמור על יתרון מסוים או להשיג ויתור בתחום אחר. הצד השני, שאינו מודע לקיומה של הזכות או להשפעתה ארוכת הטווח, מוותר עליה מבלי לדעת כי הוא עושה כן. המגשר איננו אחראי להעלות נושאים משפטיים בעצמו, והוא פועל רק בהתאם למה שהצדדים מעלים בפניו. גם כאשר ברור כי צד אחד מחמיץ זכויות משמעותיות מתוך חוסר ידיעה, המגשר לא יבליט את הנושא ולא יציע לתקן את המאזן. כך עלול להיווצר הסכם שנראה מאוזן כלפי חוץ, אך בפועל מעניק יתרון מובהק לאחד הצדדים, רק בשל היכרותו עם מושגים משפטיים, פסיקה עדכנית או מנגנוני איזון משאבים. פערי הידע הללו אינם מטופלים בגישור והם אינם מתוקנים לאחר החתימה. גם אם יתגלה כי צד חתם על הסכם מבלי לדעת את משמעות זכויותיו, אין בכך כשלעצמו עילה משפטית לביטול ההסכם. בתי המשפט רואים בצדדים בגירים ואחראיים שחתימתם מחייבת אותם, אלא אם הוכח פגם קיצוני כגון מרמה או השפעה בלתי הוגנת. הפערים המשפטיים אינם באים לידי ביטוי גלוי, אך השלכותיהם ניכרות היטב כאשר נבחנת התוצאה הכספית או ההורית של ההסכם. לפיכך, גישור ללא ליווי משפטי עצמאי הופך לאזור סיכון משפטי שבו כל טעות, השמטה או חוסר הבנה עלולים להתגלות מאוחר מדי, ככאלו שאין אפשרות לתקנם.

ויתור על זכות לתביעה עתידית מתוך חוסר מודעות

בהסכמי גישור מופיעים לעיתים קרובות סעיפים משפטיים המציינים במפורש כי הצדדים מוותרים על כל תביעה שהיא בעבר, בהווה או בעתיד בקשר למערכת היחסים או להסכמות שנעשו. משפט זה, הנראה טכני או ניסוח משפטי מקובל, מהווה למעשה הצהרה גורפת על ויתור כללי שכולל גם תביעות עתידיות שעדיין לא התגבשו. צד שאינו מיוצג משפטית ואינו שולט בשפה המשפטית, עלול להבין את הסעיף כהצהרה כללית בלבד, מבלי לדעת שמדובר בויתור קונקרטי שיחסום אותו בעתיד מלתבוע זכויות שעדיין לא הופרו או תשלומים שעוד לא הגיעו מועד פרעונם. כך למשל, אישה שחתמה על הסכם הכולל ויתור כולל על תביעות עתידיות, עשויה לגלות שנים לאחר מכן שהיא אינה יכולה לתבוע את חלקו של בעלה לשעבר בהפקדות סוציאליות שלא הועברו בזמן. גם גבר שחתם על סעיף כזה עלול לגלות שהוא איבד את הזכות לתבוע על אי עמידה בזמני שהות או הוצאות חינוך שהוסכמו בעל פה ולא נרשמו. הסכמות מהסוג הזה נכתבות לעיתים בלשון מורכבת או מבלבלת, ולעיתים אף המגשר עצמו אינו מסביר אותן לעומק מתוך הנחה שהן חלק בלתי נפרד מהליך הגישור התקני. הצדדים עצמם אינם מבינים את משמעותן המשפטית המדויקת, ולכן הם עלולים לחשוב כי כל תביעה מוצדקת בעתיד תוכל להתברר כרגיל. אולם ברגע שנחתם הסכם הכולל ויתור על תביעות עתידיות, מדובר בויתור גורף שמקבל תוקף של פסק דין. כדי לבטל את הוויתור יש להוכיח תנאים חמורים מאוד, ובתי המשפט אינם ממהרים להתערב בהסכמות כאלה. הפער בין הבנת הסעיף בשעת הגישור לבין המשמעות המשפטית שלו בפועל עלול לגרום לפגיעה ממשית בזכויות הצדדים ולחסימת דרכם לקבל סעד ראוי בעתיד. לכן, כל סעיף מסוג זה חייב להיבחן בעין משפטית זהירה מאוד וללא קבלת דבר כמובן מאליו.

חלוקת רכוש מתבצעת בלי להתחשב בשווי הנכסים האמיתי

בתהליך הגישור הצדדים מנסים להגיע להסכמות שיאפשרו להם להיפרד ללא סכסוך ממושך, ולעיתים עושים זאת תוך התעלמות מהצורך לבחון את הערך האמיתי של הרכוש המשותף. במקרים רבים, אחד מבני הזוג מציע חלוקה שנראית על פניו הוגנת, כגון השארת הרכב לאחד הצדדים, או העברת קרן השתלמות לצד השני, מבלי שצורפה הערכת שווי מקצועית לנכסים הללו. כך עלול להיווצר מצב שבו צד אחד מקבל רכוש שערכו נמוך משמעותית מזה שקיבל הצד השני, אך בשל אי ידיעתו, חוסר מומחיותו או אמונו בהצעה, הוא מסכים להסדר שמותיר אותו במצב כלכלי נחות לאורך זמן. דוגמה נפוצה היא כאשר אישה מקבלת דירת מגורים ישנה אך ללא זכויות בנייה, בעוד הגבר מקבל מגרש או נכסים עסקיים בעלי פוטנציאל השבחה ניכר, והפער האמיתי ביניהם אינו נלקח בחשבון בעת החתימה על ההסכם. מגשר אינו מחויב לדרוש חוות דעת שמאיות או מסמכים פיננסיים, והוא איננו מבצע הערכת שווי של הנכסים הנדונים. הוא מניח שהצדדים יודעים את ערכם או יודעים לבדוק אותו. המציאות מוכיחה כי צדדים רבים חותמים מבלי להעריך את ההשלכות הכלכליות של ההסכם לטווח הארוך, ולעיתים מגלים רק לאחר תקופה כי הפסידו רכוש רב או ויתרו על זכויות מבלי שהיו מודעים להיקפן. בנוסף לכך, המגשר אינו מתערב אם צד אחד מבקש לוותר על זכויות עתידיות בתמורה לשקט רגשי בהווה. הוא יברך על הסכמה, גם אם ההסכמה איננה מבוססת על איזון כלכלי מהותי. בתי המשפט אינם בודקים מחדש את שווי הרכוש במעמד אישור ההסכם אלא אם צד מעלה טענה ברורה ומנומקת. כאשר לא קיימת השגה בעת החתימה, אין בכך פגם. משמעות הדבר היא שכל שווי שלא נבדק לפני החתימה ייחשב כמוסכם. בפועל, הדבר עלול לגרום להפסדים עצומים, ולפיכך יש להבטיח שתתקיים בדיקה עצמאית, מדויקת, מקצועית ומקיפה של כלל הרכוש טרם החתימה על כל סעיף גישורי, גם אם הדבר יאט את קצב התקדמות התהליך.

הסכמות בנושא משמורת מתקבלות בלי ידיעה שיהפכו לקבועות

כאשר גישור נערך בשלב שבו הצדדים עדיין נמצאים בעיצומה של פרידה, נוצרת לעיתים תחושת דחיפות שמובילה להסכמה על משמורת זמנית או על זמני שהות זמניים מתוך הבנה שהנושא ייבחן שוב בעתיד. רבים מההורים חותמים על הסדרי שהות ראשוניים מתוך תקווה שהם ישתנו בהתאם להתייצבות המצב הרגשי או הכלכלי, אך אינם מבינים שההסדר הזמני שנחתם עשוי להפוך להסדר הקבוע לאחר אישורו בבית המשפט. גם כאשר נכתב מפורשות שמדובר בהסדר זמני, בפועל בתי המשפט נוטים לראות בהסכמה שנמשכה מספר חודשים כבסיס יציב ומבוסס להמשך. דוגמה לכך היא אב שמסכים לראות את ילדיו פעמיים בשבוע בלבד במהלך תקופה בה הוא שוכר דירה זמנית רחוקה מהאם, מתוך מחשבה שבעתיד ידרוש משמורת שוויונית. כשהוא פונה לבית המשפט בבקשה להרחיב את זמני השהות, האם טוענת שהילדים הסתגלו לשגרה הנוכחית, והבקשה נדחית בטענה לשמירה על יציבות. מגשר איננו מסביר לעומק את משמעות הסכמות זמניות, ולעיתים אף מברך על כך שההורים מגלים גמישות מבלי להזהיר שמדובר בהסכמה שעשויה להכתיב את עתידם ההורי לשנים רבות. יתרה מכך, גם כאשר אחד הצדדים מוותר זמנית על זכות למעורבות יומיומית, ההנחה שתהיה לו הזדמנות עתידית לשנות את ההסדר מתבררת פעמים רבות כהנחה שגויה. בתי המשפט מצפים לראיה חיצונית לשינוי נסיבות, ולא מוכנים לדון בשינוי אם לא הוצגה סיבה מוצקה לכך. מגשרים אינם מיידעים את ההורים על גישה זו, ואינם נדרשים להסביר את ההשלכות ארוכות הטווח של כל הסכמה הנוגעת לילדים. כתוצאה מכך, צד שמוותר על זמן שהות כיום עלול לגלות שהוא איבד את ההזדמנות לחזק את הקשר עם ילדיו, וכל ניסיון עתידי לשנות את ההסדר ייתקל בהתנגדות מטעמי יציבות רגשית או שגרה פדגוגית.

זכויות פנסיוניות וחסכונות ארוכי טווח נזנחות בגישור

בהליכי גישור רבים סוגיית הפנסיה והחיסכון לטווח ארוך נידונה בשלב מאוחר או במידה שטחית בלבד, למרות שמדובר בנכסים מהותיים אשר משפיעים על עתידם הכלכלי של שני הצדדים. לעיתים קרובות, צד אחד מגיע לגישור מוכן ומצויד במסמכים מפורטים על כל קרן פנסיה, קופת גמל או פוליסת ביטוח, בעוד הצד השני כלל אינו מודע לקיומם של נכסים אלו או לערכם המשמעותי. ההנחה של רבים מהמשתתפים בגישור היא שהפנסיה היא רכוש אישי ולא משותף, ולכן אין להם חלק בה. בפועל, כל הזכויות הפנסיוניות שנצברו במהלך חיי הנישואין נחשבות לרכוש משותף, בכפוף לעקרונות החוק ולפסיקה הקיימת. מגשר שאינו עורך דין או רואה חשבון לא נוהג להיכנס לעובי הקורה בנוגע למבנה הפנסיוני של הצדדים, והוא אף אינו מחויב לעשות כן. ההשלכה היא שצדדים מגיעים להסכמות חלקיות או מוטעות מבלי שיידעו כי הם מוותרים על עשרות ולעיתים אף מאות אלפי שקלים. גבר שצבר קופת גמל משמעותית עלול לקבל את כולה מבלי לחלוק אותה, אם הצד השני אינו מבקש זאת. אישה שצברה זכויות פנסיוניות ציבוריות עשויה למסור את הסכמתה להעברת קצבה חודשית עתידית מבלי לחשב את שוויה המצטבר. בנוסף, קיימים מנגנונים משפטיים להסדרת חישוב ואיזון זכויות פנסיה, כמו חוות דעת אקטוארית או פנייה למרכז לגירושין הוגנים, אך אלו אינם מוצעים במסגרת גישור רגיל. חלק מהמגשרים אף מעדיפים לא להיכנס לסוגיות מורכבות אלו כדי לא להכביד על ההליך. כך נוצר מצב שבו רכיב כלכלי מרכזי אינו מקבל את המשקל הראוי לו, וההסכמה המושגת אינה משקפת חלוקה אמיתית של כלל הנכסים. הצד שמוותר על זכויות אלו בגישור מגלה את הטעות רק בגיל פרישה, כאשר אין בידיו עוד אפשרות לפתוח את ההסכם. גם ניסיונות מאוחרים להגיש תביעה נתקלים במחסום הוויתור שנחתם, ובתי המשפט אינם מבטלים הסכמים רק משום שאחד הצדדים לא הבין את ערך הזכויות שמהן ויתר. מדובר בטעות קשה שמחירה עלול להיות כלכלי ונפשי כאחד, והדרך היחידה להימנע ממנה היא ליווי משפטי ופיננסי מקצועי כבר בשלב מוקדם של ההליך.

התעלמות מחובות קיימים או הסתרת התחייבויות

בתהליכי גישור רבים ניתנת תשומת לב מרכזית לנכסים, אך לעיתים החובות נידונים בשוליים או נזכרים במעורפל בלבד. חלק מהצדדים נמנעים מלפרט את מלוא התחייבויותיהם, או שאינם מודעים להשלכות המשפטיות של חובות שצברו במהלך הנישואין. לדוגמה, בן זוג אשר לקח הלוואות עסקיות לצורך ניהול משק הבית עשוי לטעון כי מדובר בהתחייבות אישית שאינה נוגעת לצד השני. מנגד, בת הזוג עשויה להסכים לכך מתוך חוסר ידע מבלי לבדוק את פרטי ההלוואה או את מטרתה המדויקת. מגשרים אינם מוסמכים לבדוק מסמכים בנקאיים, והם גם אינם מחויבים להצליב נתונים או לבדוק את טיב החוב. הם מניחים שהצדדים מביאים עמם את כל המידע הרלוונטי ומסכימים על בסיסו. כאשר הצדדים חותמים על הסכם הכולל התייחסות לחובות, אך ללא תיעוד או פירוט מספק, עלול להיווצר מצב שבו צד אחד נושא לבדו בעול של התחייבויות שהיו אמורות להיות משותפות. יתרה מכך, אם צד מסתיר חוב שנמצא על שמו בלבד, אך למעשה שימש את הבית כולו, הרי שהצד השני יישאר מחוץ לתמונה למרות חלקו האמיתי בחוב. רק לאחר שההסכם מאושר, מתבררת לעיתים תמונת מצב כלכלית שונה לחלוטין, אך ההסכם כבר מחייב. הצד שנפגע יתקשה לשנות את חלוקת הנטל, גם אם יוכיח כי לא ידע על קיום החוב. בתי המשפט ידרשו הוכחה כי החוב הוסתר בכוונה ובתחבולה, ולא יסכימו לבטל את ההסכם רק בשל חוסר פירוט או חוסר הבנה. המצב מחמיר כאשר החוב מתגלה רק לאחר שנים, והצד שנפגע מגלה כי הוא נשא בהחזר של התחייבות שהייתה אמורה להתחלק. לפיכך, חשוב מאוד שבמסגרת גישור תינתן התייחסות יסודית לכל התחייבות כלכלית, בין אם היא נושאת ריבית או לא, בין אם היא חוב עסקי או אישי, ובין אם היא קשורה לצד ג’ או לא. כל חוב חייב להיות מתועד במסמכים רשמיים ולהיכנס להסכם בצורה ברורה, מפורשת וחד משמעית. אחרת, נוצרת מערכת יחסים חדשה של חוסר איזון שמעבירה את העוול מהעבר אל העתיד.

הסכמות על תשלומי מזונות בגישור מתקבלות מהנחות יסוד שגויות

בהליך הגישור צדדים רבים מגיעים לשולחן הדיונים עם תפיסות לקויות לגבי חובתם או זכאותם לתשלום מזונות עבור הילדים. גברים רבים סבורים כי בהסדר של משמורת משותפת אין כל חובה לשלם מזונות, ונשים רבות משוכנעות כי גם אם יש שוויון בזמני השהות, הגבר חייב לשלם מזונות באופן מלא. מגשרים מציגים פעמים רבות את גישת הפסיקה החדשה המעדיפה חלוקה שוויונית, אך אינם מסבירים לעומק כיצד מחושב בפועל גובה המזונות לפי ההכנסות, זמני השהות וצרכי הקטינים. כתוצאה מכך, צדדים מגיעים להסכמה על סכום חודשי שנראה להם הגיוני אך אינו מבוסס על עקרונות משפטיים מחייבים, ולא תמיד משקף את הוצאות הילדים בפועל. במקרים מסוימים, אחד הצדדים מסכים למזונות נמוכים מאוד כדי להשיג הישג אחר בהסכם, כמו קבלת נכס או הסדרי ראייה נרחבים. לעיתים גם מוותרים כליל על מזונות, תוך התחייבות לחלוקת הוצאות עתידיות “בהבנה”, אך אין בהסכם כל מנגנון אכיפה ברור או התייחסות לתרחישים אפשריים כמו שינוי תעסוקה, מעבר דירה או מצב רפואי משתנה של הילד. לאחר זמן מה, כאשר מתעוררות מחלוקות סביב חלוקת ההוצאות או כאשר ההורה שמקבל את הילדים בתדירות גבוהה נושא בעלות גבוהה מהצפוי, כבר קשה מאוד לתקן את המצב. בתי המשפט לא ממהרים לפתוח הסכם גישור שאושר, במיוחד כשמדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין. הפסיקה בישראל קובעת כי יש להוכיח שינוי נסיבות מהותי על מנת לשנות את גובה המזונות, אך עצם העובדה שהסכום שנקבע אינו משקף את ההוצאות בפועל איננה נחשבת לשינוי כזה. מגשרים מצידם אינם מתערבים או ממליצים על תחשיב מדויק, אלא מסתפקים בהסכמות הצדדים. כך נוצר מצב שבו הצדדים כובלים עצמם להסכם כספי ארוך טווח המבוסס על הערכות גסות, תחושות בטן או רצון להימנע מוויכוחים, והתוצאה היא מערכת כלכלית שאינה תואמת את המציאות ונוטה להתפרק במהרה.

חלוקת זמני השהות בגישור נעשית משיקולים שלא מיטיבים עם הילד

אחד התחומים הרגישים והמשמעותיים ביותר בהסכמות גירושין נוגע להסדרי השהות של ההורים עם ילדיהם. בגישור, הצדדים מבקשים לקבוע מערכת יציבה, אך פעמים רבות ההחלטות שמתקבלות אינן נובעות משיקולים של טובת הילד, אלא מהיבטים טכניים כגון זמינות מקום מגורים, שיקולי עבודה או שיקולי עלות. לדוגמה, הורה שמתגורר זמנית בדירת חדר עלול להסכים להסדר שבו הילד ישהה אצלו רק בסופי שבוע, מתוך תקווה שבעתיד יוכל לשכור דירה גדולה יותר. מגשרים אינם תמיד מדגישים כי הסדרים אלו, גם אם נתפסים כזמניים, מקבלים תוקף מחייב ואינם ניתנים לשינוי בקלות. לעיתים גם נעשים ויתורים הדדיים, כאשר הורה אחד מוותר על יום בשבוע בתמורה לויתור כלשהו של ההורה השני בתחום אחר. במקרים אחרים, משך השהות של הילד עם כל אחד מההורים מחושב לפי זמינות הרכב או קרבת העבודה, ולא לפי הצרכים הרגשיים של הילד עצמו. הגישה הגישורית מכבדת את רצון ההורים ומעודדת אותם להגיע להסכמות עצמאיות, אך אינה כוללת מנגנון מקצועי הבודק אם ההסדר אכן משרת את טובת הילד. אין בגישור חוות דעת של אנשי טיפול, אין תסקיר ואין ראיה מקצועית על הדינמיקה המשפחתית. לעיתים אף לא נערך בירור מקדים עם הילד עצמו, במיוחד אם הוא קטן בגיל. ההורים מסכימים על חלוקה מסוימת מבלי לראות את ההשפעות על שגרת הלימודים, שעות השינה או תחושת השייכות של הילד לכל אחד מהבתים. לאחר אישור ההסכם, קשה לשנות את הזמנים אלא אם הוכח שינוי נסיבות או שהילד הביע מצוקה משמעותית. אולם נזק רגשי שהצטבר כתוצאה מהסדר לקוי איננו תמיד ניכר לעין בזמן אמת. לפיכך, כל הסכמה על זמני שהות חייבת להיעשות מתוך בחינה עמוקה של רווחת הילד, שגרת חייו, קשרים חברתיים, מסגרות חינוך וזמינות ההורים בפועל, ולא רק מתוך הרצון “לסיים יפה” את התהליך. כל פתרון זמני בגישור עלול להפוך לקבוע, ולכן אין להסכים לו ללא שקילה מפוכחת של כל הנתונים.

מנגנוני אכיפה של ההסכם אינם נבחנים לעומק בגישור

אחת הנקודות הרגישות ביותר בהסכמי גישור היא שאלת האכיפה – כלומר, מה יקרה אם צד אחד לא יעמוד בהתחייבויותיו. רבים מהצדדים יוצאים מהליך הגישור בתחושת ביטחון שההסכמות שנחתמו יהפכו למציאות מחייבת, אך בפועל אינם בוחנים לעומק כיצד ניתן יהיה לאכוף את ההסכם במקרה של הפרה. לדוגמה, אם אחד הצדדים מתחייב להעביר תשלום קבוע בכל חודש עבור הוצאות חינוך, אך אינו עושה כן, על הצד השני לפנות לבית המשפט בבקשה לאכיפה, ולעיתים נדרש הליך משפטי מורכב שכרוך בהגשת בקשה, צירוף מסמכים, ולעיתים גם חקירה. מגשרים לרוב אינם מפרטים בפני הצדדים כיצד מתבצע תהליך האכיפה, מה נחשב להפרה של הסכם, ומה הסיכונים במקרה שהפרה תתרחש אך לא תתועד כראוי. לעיתים ההסכמות מנוסחות בשפה עמומה, הכוללת ניסוחים כלליים כגון “הצדדים יפעלו בהבנה” או “ההוצאות יתחלקו ביניהם לפי הנסיבות”, מבלי לקבוע מנגנון ברור, סכומים מדויקים או מועדים מחייבים. כאשר מתעורר סכסוך בעתיד, מסתבר שלחלקים רבים בהסכם אין אפשרות אכיפה של ממש. גם סעיפים כמו קנס מוסכם או מנגנון של גישור מחודש אינם תמיד נכתבים בצורה שניתן לממש אותה. יתרה מכך, אין בגישור חובת ניסוח באמצעות עורך דין, ולעיתים ההסכם נכתב על ידי המגשר בלבד, ללא תבניות משפטיות תקניות. כך עלול להיווצר מצב שבו צד מבצע התחייבויות, בעוד הצד השני נמנע מכך, אך אין כל כלי משפטי ברור להתמודד עם ההפרה מבלי להיכנס להליך חדש. גם כאשר נכתב שההסכם יקבל תוקף של פסק דין, אין בכך לבדו כדי להבטיח שניתן יהיה לאכוף אותו ללא קושי. אכיפת התחייבויות כספיות מחייבת לעיתים פתיחת תיק בהוצאה לפועל, ואילו אכיפת התחייבויות הוריות מחייבת פנייה לבית המשפט, שיבחן את טובת הילד מחדש. תהליך זה אינו פשוט, וגורם לצדדים להרגיש כי ההסכם שנחתם בגישור אינו מספק להם הגנה מספקת. לפיכך, כל הסכם חייב לכלול מנגנוני אכיפה מדויקים, כגון מועדים ברורים, סנקציות במקרה של הפרה, ודרכי פעולה במצבי מחלוקת, אחרת מדובר במסמך שאין בו תוחלת אמיתית בטווח הארוך.

העדר מנגנון לבחינת שינויים עתידיים בגישור גירושין

בעת ניסוח הסכם גישור, הצדדים מתמקדים לרוב במצב הקיים – כלומר, בגיל הילדים היום, במקום המגורים הנוכחי, בהכנסות המדויקות בזמן הדיון ובנסיבות המשפחתיות ברגע החתימה. אלא שהחיים דינמיים ומצבים משתנים במהירות, במיוחד כאשר מדובר בילדים שגדלים, מקומות עבודה משתנים, או צרכים רפואיים שמתפתחים. הסכמי גישור רבים אינם כוללים כל מנגנון המאפשר בחינה תקופתית של ההסכמות, וגם לא קובעים כל דרך לפעול במקרה של שינוי נסיבות מהותי. כך עלול להיווצר מצב שבו ילד בן ארבע שהיה אצל אמו רוב הזמן, ממשיך לפי ההסכם לבלות עימה גם בגיל עשר, למרות שכבר אז הוא מבקש לעבור לבית אביו. מגשרים אינם נוטים להכניס סעיפים שמתייחסים למנגנוני עדכון או לבחינה חוזרת של הסדרים, ולעיתים אף נמנעים מכך כדי למנוע פתיחת מחלוקות חדשות. אולם בהיעדר מנגנון כזה, כל שינוי מחייב פנייה חדשה לבית המשפט, ולעיתים גם הגשת תביעה, דבר שמעורר מחדש את הקונפליקט שנמנע בגישור מלכתחילה. ניתן לקבוע מראש מועדים קבועים לבחינה מחודשת של ההסכם, להכניס סעיפים שמדברים על שינוי בהתאם לגיל הילדים, לשינוי מקום עבודה או שינוי הכנסות, אך מגשרים רבים נמנעים מכך מתוך רצון לשמר את תחושת הוודאות. בפועל, הסכם קשיח מדי שאינו מתאים את עצמו למציאות משתנה, יוצר עיוותים בעתיד, והצד שנפגע ממנו נדרש להילחם מחדש על תנאיו. הפסיקה בישראל אומנם מאפשרת שינוי תנאים, אך רק כאשר הוכח שינוי נסיבות מהותי ולא זמני. היעדר מנגנון פנימי בתוך ההסכם לבחינה מחודשת הופך כל ניסיון לשינוי למאבק משפטי חדש, עם עלויות, מתחים ופגיעה נוספת בילדים. מסיבה זו, יש לשקול היטב כיצד מנסחים את סעיפי ההסכם כך שיכילו גמישות מובנית, שיקבעו מסלול לשיח בעת שינוי, ויאפשרו פתרונות מחודשים מבלי להידרש לבית המשפט בכל פעם. מדובר בכלי משפטי חיוני, אשר בלעדיו ההסכם הופך לעול מתמשך ולא לכלי של פתרון אמיתי.