הטלפון של הילד, והנוכחות שלו ברשתות החברתיות, אינם עוד עניין טכני פעוט. בעידן שבו צילום הופך לרשומה ציבורית, הודעה הופכת לראיה, וקבוצת הורים בווטסאפ יכולה להפוך לזירת עימות. ההחלטות הדיגיטליות של הורים לאחר גירושין משפיעות ישירות על שלומו, פרטיותם וביטחונם של הילדים. בתוך מציאות כזו נולדת שאלה משפטית יומיומית אך כבדת משקל: מי מחליט, מה מותר, ומה עושים כשהטכנולוגיה הופכת לכלי במאבק בין הורים?
המסגרת המשפטית שמעל לכללים
הבסיס הוא עיקרון פשוט: הורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, והאפוטרופסות כוללת חובה וזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוך, שמירה על ענייניו וייצוגו. בתוך האפוטרופסות קיים כלל מהותי נוסף: שני ההורים חייבים לפעול בהסכמה בעניינים הנתונים לאפוטרופסות, וכאשר אין הסכמה, קיימת אפשרות לפנות לבית המשפט שיכריע.
לצד זה, עומד תחום הגנת הפרטיות. פרסום תצלום של אדם ברבים בנסיבות שעלולות להשפילו או לבזותו מוגדר כפגיעה בפרטיות. גם כאשר ההורה המפרסם אינו מתכוון לפגוע, השאלה המשפטית אינה “מה הכוונה של ההורה” בלבד, אלא מה התוצאה, מה הסיכון, ומה טובת הילד במציאות של שיתוף, העתקה, אחסון והפצה שאינם בשליטת ההורה לאחר הלחיצה על כפתור הפרסום.
מכאן נגזרים שני כללי על: הראשון הוא טובת הילד, לא טובת ההורה, לא ניצחון בעימות, ולא בניית תדמית ברשת. השני הוא מינימום חשיפה, ככל שהדבר אפשרי וסביר, משום שהנזק הדיגיטלי נוטה להיות בלתי הפיך.
פרסום תמונות וסרטוני ילדים להורים גרושים
כאשר הורים חיים יחד, החלטה על פרסום תמונה של הילד נתפסת לעיתים כהחלטה “שגרתית”. לאחר גירושין, אותה החלטה הופכת במהירות להחלטה בעלת משקל רב: היא נוגעת לפרטיות, לביטחון, לתדמית, ולעיתים גם להשלכות חברתיות בבית הספר ובסביבת הילד. לכן, ההבחנה המעשית היא בין שיתוף נקודתי ומצומצם לבין פרסום בעל חשיפה רחבה.
שיתוף מצומצם, פירושו שליחה לבני משפחה קרובים בקבוצה סגורה, ללא פרטים מזהים וללא אפשרות הפצה קלה. פרסום רחב פירושו העלאה לרשת חברתית, לקבוצה פתוחה, או לכל פלטפורמה שבה אין שליטה אמיתית על הורדה, צילום מסך, העברה הלאה או שימוש משני בתמונות או בסרטונים. פרסום רחב כזה מייצר סיכון מוגבר לילד, ולכן במישור ההורי הוא אמור להיחשב החלטה שמחייבת הסכמה בין ההורים, בהתאם לחובת השיתוף באפוטרופסות.
הסכמה אינה חייבת להיות טקסית, אך היא חייבת להיות ברורה.
הבעיה מתחילה כשאחד ההורים מפרש שתיקה כהסכמה, או מפרש “זה כבר היה פעם” כהיתר קבוע. מבחינה מעשית, כלל נכון הוא הסכמה ממוקדת לכל סוג חשיפה: תמונות פנים ברורות, סרטונים עם קול, תמונות עם מדי בית ספר או שלט רחוב, ותוכן שקשור לאירוע רגיש, כגון טיפול רפואי, מצב רגשי, או תקרית משמעת.
דוגמה שכיחה במיוחד היא פרסום תמונה “תמימה” עם פרטים מזהים. ילד מצולם בחולצה עם שם בית הספר, ברקע שם הרחוב, ובכיתוב נרשם באיזו שעה נערך למשל חוג בו הוא משתתף. מבחינת ההורה זה רגע גאווה. מבחינת הילד, זו הרחבת חשיפה שמזמינה מעקב, פגיעה וחדירה לפרטיות. גם אם אין כאן השפלה, קיימת כאן שאלת זהות ומיקום, ולעיתים די בכך כדי להצדיק דרישת הסרה מיידית, ולקבוע כלל מניעה לעתיד במסגרת הסכם בין ההורים.
כלל יעיל הוא מבחן שלושה מעגלים. האם הילד מזוהה. האם המיקום מזוהה. האם התוכן עלול להביך את הילד כיום או בעתיד. אם התשובה חיובית לאחד מהם, ההמלצה המשפטית נוטה לכיוון אי פרסום, או פרסום לאחר טשטוש, או פרסום בקבוצת משפחה מצומצמת בלבד.
מי מחליט על רשת חברתית ועל הגדרות הטלפון?
השאלה “מי מחליט” מתחלקת לשניים. החלטות שגרתיות בזמן שהות, כגון כמה זמן משחקים ביום מסוים או האם מותר להוריד משחק מסוים, הן לרוב החלטות ניהוליות של ההורה באותו זמן שהות, כל עוד הן אינן קיצוניות ואינן פוגעות בילד. לעומת זאת, החלטות בעלות השלכות ארוכות טווח, כגון פתיחת חשבון ציבורי לילד, הפיכת הפרופיל לציבורי, שימוש בתמונת פרופיל מזוהה, חיבור אוטומטי לאנשי קשר, או הפעלת שירותי מיקום ושיתוף מיקום, הן החלטות מהותיות שראוי שייקבעו בהסכמה בין ההורים, משום שהן נוגעות לביטחון ולפרטיות ומקרינות על הילד גם בבית ההורה האחר. העיקרון של פעולה בהסכמה בענייני אפוטרופסות הוא נקודת המוצא.
במחלוקות מהסוג הזה בתי משפט נוטים לחפש יציבות וכלל אחיד, לא מלחמת גרסאות. לכן כלל נכון הוא לקבוע מראש “פרוטוקול דיגיטלי” שמסדיר שלושה נושאים: מי בעל גישה לחשבון, מי מחזיק סיסמאות, ומה נחשב שינוי מהותי שמחייב עדכון והסכמה.
נוסחת פשרה מקובלת במציאות משפחתית מורכבת היא בעלות פונקציונלית של הילד על החשבון, עם פיקוח הורי כפול בשקיפות. כלומר, החשבון לא “שייך” להורה, וההורה לא משתמש בו לבניית נרטיב אישי. במקום זאת, שני ההורים מסכימים על כללי פרטיות, רשימת חברים מאושרת לפי גיל, איסור פרסום פומבי של תכנים אישיים, וחובת שמירת תכתובות חריגות שמעלות חשש לפגיעה.
למה זה דחוף? הנתונים לא מאפשרים להקל ראש!
בדיון משפטי קל להיתפס לעיקרון, ולהחמיץ את המציאות. המציאות מצביעה על פגיעות מקוונות שאינן שוליות. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתוך סקר ביטחון אישי, בשנת 2022 דווח כי במשקי בית עם ילדים בני 6 עד 17, בריונות ברשת וביוש(“שיימינג”) הופיעו כעבירה שכיחה כלפי ילדים, עם דיווח של 2.2 אחוז ממשקי הבית שבהם ילדים נפגעו, ובחלק ניכר מהמקרים דווח על חוויית פגיעה חוזרת. נתון כזה אינו רק “סטטיסטיקה כללית”, אלא תזכורת שבחיי ילד אחד שנפגע, מסך הטלפון הופך לזירה של חרדה, בושה והימנעות, וההורים נדרשים לפעול מהר ובמדויק.
המסר המשפטי המתבקש הוא מניעה מראש. קל בהרבה למנוע חשיפה מאשר לתקן לאחר הפצה, צילום מסך או העברה בקבוצות.
כשאחד ההורים “מסית” דרך הודעות
הסתה דיגיטלית בהקשר משפחתי אינה חייבת להיות משפט אחד גס. לעיתים מדובר בזרם עקבי של מסרים קטנים: רמיזות על ההורה האחר, חשיפת פרטי סכסוך כלכלי לילד, שימוש בילד כשליח, או לחץ רגשי כגון “אם תלך אליו תבגוד בי”. הודעות כאלה פוגעות בטובת הילד משום שהן מכניסות אותו לתפקיד שאינו שלו, תפקיד של שופט, מגשר או סוכן מודיעין.
הטעות הנפוצה ביותר היא מלחמת תגובות בתוך אותו ערוץ, מול הילד. הורה שנפגע מהסתה נוטה לענות לילד בהסברים, בהפרכות ובציטוטים. בפועל זה מעמיק את הקרע ומלמד את הילד שהטלפון הוא שדה קרב בין שני עולמות.
התגובה המשפטית הנכונה בנויה משלושה שלבים. בשלב הראשון אוספים ראיות באופן נקי, ללא פרובוקציה וללא עריכה. צילומי מסך נשמרים עם תאריך ושעה, ומומלץ לשמור גם את ההקשר, לא רק משפט בודד. בשלב השני נעשית פנייה כתובה להורה השני שמגדירה גבולות בצורה עניינית, לא מאשימה ולא משפילה, עם דרישה ברורה להפסיק התנהגות מסוימת ולהסיר תכנים, וכן הצעת מנגנון תיקון, למשל שימוש בערוץ תקשורת הורי ייעודי בלבד בענייני הילד. בשלב השלישי, אם אין הפסקה או אם קיימת סכנה ממשית לילד, פנייה לערכאה מתאימה יכולה לבקש צווים שמטרתם להגן על הילד, להסדיר תקשורת, או לקבוע כללים מחייבים לשימוש דיגיטלי סביבו. כאן נכנס תפקידו של בית המשפט לענייני משפחה כמכריע כשאין הסכמה בין ההורים בענייני האפוטרופסות.
חשוב במיוחד להדגיש מה אסור לעשות. אסור להפעיל את הילד כדי “להוציא הודאה” מההורה האחר. אסור לייצר לילד שאלונים, להקליט אותו בסתר, או לבקש ממנו להעביר צילום מסך “כדי שיהיה לבית המשפט”. פעולות כאלה הופכות את הילד לכלי, ובמקרים רבים הן מזיקות יותר מהמסר המקורי.
איך יוצרים הסכמות שמונעות מריבות חוזרות
הסכמות בתחום הדיגיטלי נכשלות בדרך כלל מסיבה אחת: הן כלליות מדי. משפט כמו “ההורים ינהגו בכבוד ולא יפגעו בילד” הוא חשוב, אך אינו עונה על שאלות של פרסום, סיסמאות, מיקום, קבוצות, ומסרים. ההסכם צריך להיות קונקרטי, קצר מספיק כדי שיקוימו אותו, אך מפורט מספיק כדי למנוע פרשנויות יצירתיות.
נכון לחשוב על נספח ייעודי להסכם ההורות, נספח הורות דיגיטלית, שמגדיר נורמות קבועות. להלן נוסחאות לדוגמה שממחישות את סוג הסעיפים הנחוצים, בניסוח שאפשר להתאים למקרה:
- ההורים מסכימים כי פרסום תמונות או סרטונים של הקטין בפלטפורמה בעלת חשיפה ציבורית, לרבות קבוצות שאינן משפחתיות מצומצמות, ייעשה רק בהסכמה מראש ובכתב של שני ההורים. בהיעדר הסכמה, לא יפורסם התוכן.
- ההורים מסכימים כי לא יפורסם תוכן שיש בו זיהוי מיקום של הקטין בזמן אמת או באופן שמאפשר איתור שגרתי, לרבות ציון מוסד לימודים, שלט רחוב, תגית מיקום, או פרטים מזהים דומים.
- ההורים מסכימים כי פתיחת חשבון רשת לקטין, שינוי הגדרות פרטיות לחשיפה ציבורית, שינוי שם משתמש, ותמונת פרופיל מזוהה, ייחשבו החלטות מהותיות ויחייבו הסכמה מראש של שני ההורים. סיסמאות תישמרנה אצל שני ההורים באופן מאובטח, ולא ייעשה בהן שימוש לשם חדירה לתכתובות שאינן קשורות לבטיחות הקטין.
- ההורים מסכימים כי לא יועברו לקטין מסרים כתובים או קוליים שיש בהם השחרה של ההורה האחר, ייחוס מניעים, או הכנסת הקטין למחלוקת המשפטית או הכלכלית. כל טענה בין ההורים תועבר ישירות בין ההורים בלבד.
- במקרה של מחלוקת דיגיטלית, ההורים יקפיאו פעולה למשך 48 שעות, יחליפו הודעה אחת עניינית בערוץ ההורי הייעודי, ואם לא הושגה הסכמה יפנו לייעוץ מקצועי מוסכם או להכרעה משפטית לפי הצורך, תוך שמירה על טובת הקטין.
הסוד אינו רק בנוסח. הסוד הוא במנגנון האכיפה העצמית. כאשר ההסכם כולל כלל עצירה, כלל תיעוד, וכלל הכרעה, הוא מפחית את הדחף “לנצח עכשיו” ומחליף אותו בתהליך שמגן על הילד.
הורות דיגיטלית היא הורות לכל דבר
טלפון ורשתות אינם נושא צדדי בתוך גירושין, אלא שדה שבו נבחנים כבוד הדדי, גבולות, ויכולת להציב את הילד מחוץ לעימות. הכללים הנכונים הם שילוב של משפט ומציאות: פעולה בהסכמה בעניינים מהותיים, צמצום חשיפה, שמירה על פרטיות, מניעה של שימוש בילד כשליח, ומנגנון כתוב שמחליף ויכוחים חוזרים בהחלטות צפויות מראש. כאשר הורים מאמצים גישה זו, הם לא רק מצמצמים סיכון משפטי, הם מייצרים לילד תחושת ביטחון והמשכיות בתוך שינוי החיים.
המאמר כתוב באופן כללי ואינו תחליף לייעוץ משפטי פרטני.
