המערכת המשפטית בישראל נמצאת בעיצומה של מהפכה תקדימית בכל הנוגע לדיני המשפחה, ובעיקר לשאלת מזונות הילדים במציאות של גירושין. חקיקתו של התיקון החדש לחוק שיפוט בתי דין רבניים משנה את מפת הסמכויות באופן דרמטי, ומציבה את נושא מזונות הילדים במוקד הדיון הציבורי, המשפטי והחברתי. כעת, לצד ההסדרים הוותיקים שנקבעו במשך עשורים ארוכים, ניצבת הוראת שעה חקיקתית שאושרה בכנסת לפני ימים אחדים בלבד, ושולחת גלי הדף למערכת המשפט, למשפחות ולכל העוסקים בדבר.
עד לאישור התיקון האחרון, הלכה פסוקה של בית המשפט העליון הגבילה את בתי הדין הרבניים מלדון במזונות ילדים ללא הסכמת שני ההורים, והדגישה את חשיבות טובת הילד וייחודיות זכותו למזונות. מציאות זו יצרה מאבקי סמכויות עיקשים בין ערכאות, ולוותה באי ודאות, במחלוקות רבות ובהשלכות משמעותיות על בני המשפחה ועל עורכי הדין המלווים אותם. אל מול מסורת של עשרות שנים, בחר המחוקק לבצע שינוי יסודי תוך קביעת תקופת ניסיון של שנתיים, כדי לבחון את יישום המודל החדש.
חוק המזונות – חוק שיפוט בתי דין רבניים
חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס׳ 6 – הוראת שעה), התשפ״ו‑2025. על פי נוסחו:
בסעיף (א) מסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי״ג‑1953, נוסח חדש קובע כי בתי דין לענייני נישואין וגירושין יהיו מוסמכים לדון בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, ובפרט במזונות ילדי הזוג.
בנוסף, החוק מגדיר כי הביטוי “מזונות ילדי הזוג” יתפרש ככולל את כל צורכיהם הכלכליים של ילדי הזוג, לרבות הוצאות מגורי הילדים (מדור), לחינוכם ולרפואתם, עד הגיעם לגיל שבו ההורים אינם מחויבים במזונותיהם לפי כל דין, לרבות על פי ההלכה. כמו כן, נקבע כי הוראת השעה תיכנס לתוקף לתקופה של שנתיים ממועד כניסת תיקון החוק לתוקף, והוקם מנגנון בקרה ודיון בוועדה לבחינת יישום החוק והשלכותיו. למעשה, קובע החוק החדש סמכות מפורשת לבית הדין הרבני לדון בתביעות מזונות ילדים במסגרת תיק גירושין גם ללא הסכמת שני ההורים, במסגרת הוראת שעה.
הסמכות החדשה מחוללת שינוי מהותי ביחס הרגיל שהיה נהוג עד כה, אותו אף עיגן בג”ץ בקביעתו מלפני מספר חודשים במה שזכה לשם בג”ץ מזונות ילדים, בהתאם להלכת שרגאי שהיתה נהוגה קודם לכן.
החוק קובע כי לבית הדין הרבני תהיה סמכות לדון בכל ענין המשויך לתביעת הגירושין בין בני זוג יהודים, ובפרט מזונות ילדי הזוג. כלומר, החוק מרחיב באופן ברור את סמכותם של בתי הדין הרבניים לכלול בתיק הגירושין גם את נושא מזונות הילדים, תוך שימוש במונח כולל “מזונות ילדי הזוג”, שמגדיר כי הכוונה היא לכל צורכי הילדים, ובכללם מגורים, חינוך ורפואה, עד גיל שבו ההורים כבר אינם מחויבים בשום דין.
מאחר שמדובר בהוראת שעה לתקופה מוגבלת של שנתיים, הרי שמטרתה לאפשר ניסוי והתאמה של המודל לפני עיגונו כחוק קבוע או שינויו. מהלך זה למעשה מבהיר כי כאשר תביעה בגירושין מוגשת לבית הדין הרבני, לבית הדין תהיה סמכות לדון במזונות הילדים גם ללא הסכמה מפורשת של שני ההורים בנוגע לערכאה זו. כך שיש פה שינוי יחסי סמכויות, במקום שסמכות זו הוגבלה לערכאה אזרחית או נדרשה הסכמה, החוק מעניק סמכות עצמאית לבית הדין הרבני במסגרת ההליך הדתי-משפחתי.
ניגודיות בין החוק החדש לבין החלטת בג”ץ
בפברואר שנת 2025 ניתן פסק דין המשתלח בסמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בתביעות מזונות ילדים כאשר הן ”כרוכות“ בתביעת הגירושין, כלומר תביעת המזונות הוגשה בהכרח במסגרת תביעת גירושין. בית המשפט העליון פסק בדעת רוב כי ההלכה הקודמת, לפיה בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון במזונות ילדים ללא הסכמת שני ההורים, מחייבת, וכי החלטות בתי הדין הרבניים שקבעו מזונות ילדים במסגרת גירושין בלא הסכמה – ראויות לביטול. וכעת החוק החדש, שעבר בקריאה שלישית בכנסת, מרחיב את סמכות בתי הדין הרבניים באופן שאינו תואם למעשה את הפסיקה המשפטית שקדמה לו, אשר הגבילה את הסמכות הזו.
במילים אחרות, בעוד בפסק הדין נאמר בבירור שסמכות בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים נדחית על הסף, החוק החדש מבטל את ההגבלה הזו ומקנה סמכות חקיקתית שנכנסה לתוקף, ונוגדת בפועל את החלטת בג”ץ. קיים כאן ניגוד בולט בין הפסיקה המחייבת (לפיה חייבת להיות הסכמה של שני ההורים לכך שבית הדין הרבני יוכל לדון במזונות ילדים) לבין החקיקה החדשה (שמאפשרת לבית הדין קבלת סמכות ככל והמזונות נכרכו במסגרת הליך גירושין).
מזונות ילדים בישראל עד חקיקת התיקון החדש
הדיון המשפטי בסוגיית מזונות ילדים בישראל התנהל לאורך השנים בערכאות אזרחיות ודתיות במקביל, תוך הבדלים מהותיים בגישה, בפרשנות ובפסיקה. בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני פעלו במשך עשרות שנים על פי כללי סמכות ייחודיים, שנקבעו בחוק שיפוט בתי דין רבניים. הסעיפים הרלוונטיים לחוק זה יצרו במשך תקופה ארוכה מרוץ סמכויות בין הערכאות, ומרוץ בין ההורים לעיגון סמכות: כל צד ניסה להקדים ולהגיש את תביעתו לערכאה שמצא לנכונה כדי להבטיח יתרון דיוני או מהותי. בית המשפט העליון פסק לאורך השנים הלכות רבות בנוגע לסוגיות מזונות, אך הנושא של מזונות ילדים היה מקור לוויכוחים ופרשנויות שונות, בעיקר בסוגיות כריכה בהליך גירושין, ההסכמה וגבולות סמכותם של בתי הדין הרבניים. מתוך המאבק המתמשך התחדדה ההכרה שהחוק המקורי לא פתר לחלוטין את השאלות המעשיות, וגרם במקרים רבים לאי ודאות להורים ולילדים.
עם השנים, עלתה ביקורת ציבורית ומשפטית כלפי התנהלות ההליך בבתי הדין הרבניים, במיוחד כאשר צד אחד, בדרך כלל האם, לא הסכים לברר את עניין המזונות בבית הדין הרבני. פסקי הדין הדגישו שוב ושוב כי למזונות ילדים יש אופי עצמאי, הנגזר מזכותו של הילד לקיום בכבוד. מערכת המשפט עמדה על כך שבירור הנושא חייב להיעשות תוך מתן שיקול דעת נרחב, המאזן בין טובת הילד לזכויות ההורים. בית המשפט הדגיש את עקרון ההסכמה הדדית כבסיס לקביעת סמכות בתי הדין הרבניים לדון בסוגיית מזונות ילדים, וקבע כי ללא הסכמה כזו, הערכאה המוסמכת היא בית המשפט לענייני משפחה בלבד.
הלכת בג”ץ שאושרה בשנת 2021 חידדה סופית את העיקרון שבתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון במזונות ילדים ללא הסכמת שני ההורים. פסיקה זו ביססה נורמה מחייבת, שזכתה לאישור מחודש בפסקי דין נוספים. התוצאה המעשית הייתה שבכל מקרה בו לא הושגה הסכמה, הועברה ההכרעה לערכאה האזרחית, גם אם הגירושין עצמם נידונו בבית הדין הרבני. גישה זו הבטיחה הגנה מירבית על טובת הילד אך יצרה מציאות שבה הורים רבים פעלו מראש לפי שיקול אסטרטגי של “מרוץ סמכויות”, תוך פנייה מהירה לערכאה המועדפת כדי להבטיח יתרון יחסי בהליך.
לאורך כל התקופה שקדמה לתיקון, המערכת המשפטית והציבורית ניסתה למצוא את שביל הזהב בין זכויות הילד, האוטונומיה של ההורים, והשיקולים הדתיים־חברתיים של מוסד הנישואין והגירושין בישראל. השיח הציבורי הגיע לשיאו בשנים האחרונות, כאשר הפערים בין פסיקת העליון, החקיקה, והפרקטיקה היומיומית יצרו לחץ גובר לעדכן ולייעל את המערכת.
המניעים והנסיבות שקדמו לחקיקת התיקון לחוק
התיקון לחוק שיפוט בתי דין רבניים נולד בעקבות מחלוקות ציבוריות ומשפטיות, דילמות ערכיות וסוגיות עקרוניות שהתעוררו סביב הליך הגירושין בישראל. המחוקק עמד בפני דרישה ברורה לייצר בהירות, שוויון וודאות משפטית להורים ולילדים כאחד. שנים רבות נמתחה ביקורת חריפה על כך שמוסד בתי הדין הרבניים פועל באופן שמעניק יתרון לצד המגיש ראשון את התביעה, לעיתים ללא שוויון בין ההורים. מצב זה גרם לעיוותי דין ולעיתים אף לפגיעה בזכויות הילדים, שנותרו לעיתים תלויים בנסיבות טכניות או בעמדותיו של אחד ההורים בלבד.
עם התגברות הוויכוח הציבורי, נשמעו קריאות לשנות את המצב הקיים וליצור כללים אחידים, ברורים וראויים, שיתנו מענה לבעיות הסמכות, לפערים המהותיים בפסיקה ולמרוץ הסמכויות שהפך לכלי משחק בידי הצדדים. במקביל, מערכת המשפט בישראל חוותה שינויים בפסיקה, בפרשנות החקיקה ובהתנהלות הערכאות. שופטים שבו והדגישו את חשיבות טובת הילד, את הצורך להגן על האינטרס של כל ילד לקבל מזונות הוגנים, ולחזק את ההגנה המשפטית מפני ניצול ההליך לעריכת מאבקים שאינם לטובתו של הקטין.
גיבוש התיקון לחוק ארך תקופה ארוכה וכלל שיח בין גופי חקיקה, ארגוני חברה אזרחית, משפטנים, נציגי בתי הדין, גופי רווחה ועורכי דין. עיקרי המחלוקת נסבו סביב שאלת הסמכות, החשש לפגיעה בזכויות נשים והורים, האיזון בין שיקולים דתיים לערכיים, והאינטרס המרכזי לשמור על טובת הילד. כמו כן, נשקלה ההשפעה על חוויית הגירושין ועל מבנה המשפחה הישראלית במציאות המשתנה של החברה. לבסוף, התגבשה הסכמה רחבה כי יש צורך בניסוי של תקופת זמן מוגבלת – הוראת שעה – שתאפשר לבדוק את יעילותו של המודל החדש טרם עיגון קבוע בחוק.
ההחלטה לכלול את התיקון כהוראת שעה לשנתיים בלבד נבעה מהבנה שיש לבחון בפועל את השפעות הרפורמה, לזהות כשלים ולהסיק מסקנות מהשטח בטרם ייקבע הסדר מחייב וקבוע. במהלך הדיונים נקבעו מנגנוני בקרה, ניטור, והוקמה ועדה ייעודית לבחינת השלכות החוק, אשר תספק המלצות להמשך לאחר תקופת הניסיון.
עיקרי התיקון והחידוש המהותי שנקבע בחוק
התיקון האחרון לחוק שיפוט בתי דין רבניים עוסק בעיקרו בהרחבת סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים, גם כאשר אין הסכמה של שני ההורים לכך. החוק קובע כי מעתה, כל סוגיית מזונות ילדים שנכרכה כדין בתביעת גירושין תוכל להידון בפני בית הדין הרבני, גם אם ההורה השני אינו מסכים לכך או מעדיף ערכאה אזרחית. התיקון מהווה שינוי מהותי ביחס לפסיקה שקדמה לו, אשר התנתה את סמכות בית הדין בהסכמת ההורים בלבד.
הוראת השעה שנקבעה מגבילה את תחולת התיקון לתקופה של שנתיים בלבד, במהלכה תיבחן השפעת ההסדר החדש. במקביל, הוקמה ועדה ייעודית שמטרתה לבדוק את יישום החוק, לאסוף נתונים ולהגיש המלצות האם לקבוע את השינוי כהוראת קבע, לשנותו או לבטלו לחלוטין. עד לאישור המלצות הוועדה, יחול ההסדר החדש בכל תביעת גירושין שתוגש לערכאה הרבנית, ובתי הדין הרבניים יהיו מוסמכים לדון לא רק בגירושין עצמם, אלא גם בכל סוגיית מזונות הילדים שנלווית אליהם.
החוק החדש משנה את מפת הסמכויות בישראל, ומבצע “היפוך מגמה” מובהק. כעת, בני זוג שיפתחו תיק גירושין בבית הדין הרבני עלולים למצוא עצמם מתנהלים בפני ערכאה זו גם בענייני מזונות ילדים, בין אם רצו בכך ובין אם לאו. בכך, למעשה, משיב המחוקק את האפשרות לנהל את כל תיק הגירושין תחת קורת גג אחת – הערכאה הרבנית, לרבות כל הנושאים הכרוכים, בניגוד למצב שקדם לתיקון.
משמעות אופרטיבית של החוק והשפעות מעשיות
כניסת התיקון לתוקף מחייבת כל אדם השוקל גירושין, כל עורך דין וכל מגשר לבחון מחדש את האסטרטגיה המשפטית שלו. התיקון משנה את הכללים הישנים של מרוץ הסמכויות ומחייב חשיבה שונה על תזמון פתיחת תיק, תוכן התביעה, והבחירה בערכאה המתאימה. מעתה, פתיחת תיק גירושין בבית הדין הרבני עשויה לכלול את כל ענייני המזונות, גם ללא הסכמה של שני הצדדים, דבר שמגביר את החשיבות של ייעוץ משפטי מקצועי וכוללני בשלבים הראשוניים ביותר של ההליך.
הורים המתמודדים עם הליך גירושין יידרשו לשקול היטב היכן לפתוח את התיק, באיזה שלב להגיש תביעות מזונות ובאילו עילות לבחור. עורכי דין ומגשרים יידרשו לעקוב אחר ההתפתחויות, ללמוד את פסקי הדין שיינתנו בתקופת הוראת השעה, ולבנות אסטרטגיה שמגנה על טובת הילד, מייצרת יציבות כלכלית, ומפחיתה סיכונים של חוסר ודאות משפטית. יש לשים דגש על כך שבתי הדין הרבניים פועלים על פי עקרונות דתיים־משפטיים ייחודיים, ושיקול הדעת בהם אינו זהה בהכרח לערכאה האזרחית, הן בנוגע לגובה המזונות והן בנוגע לשיקולי טובת הילד.
כניסת התיקון משנה גם את הדינמיקה בין עורכי הדין, אשר יידרשו להתעדכן בחקיקה ובפסיקה החדשה, לבחון את השלכות החוק על תיקים קיימים ולתכנן מראש את כל שלבי ההליך המשפטי. השפעות נוספות צפויות במישור החברתי, כאשר הציבור יידרש להסתגל לשינוי המהותי, ולעיתים להגן על זכויותיו במסגרות לא מוכרות או פחות מועדפות בעיניו.
מהפכה במזונות ילדים, האומנם?
סוגיית מזונות הילדים בישראל עומדת בימים אלה בפני מהפכה של ממש. החלת התיקון לחוק במסגרת הוראת שעה יוצרת מצב משפטי חדש, ששובר את האיזון הישן בין ערכאות השיפוט, ומעביר חלק מהכוח לידי בתי הדין הרבניים. תקופת הניסיון בת השנתיים תאפשר לבחון את השפעת ההסדר בפועל, לאסוף נתונים, לאתר קשיים ולהגיש המלצות מושכלות למחוקק. ציבור המתגרשים, עורכי הדין ואנשי המקצוע בכל התחומים יצטרכו לעקוב מקרוב אחר היישום, ולשנות את מדיניותם בהתאם להוראות הדין.
בעת הזו, כל אדם הניצב בפני פרידה חייב להיוועץ באנשי מקצוע שמכירים לעומק את ההסדר החדש, להתעדכן בפסיקה ובחקיקה, לשים לב למועדים, לנהל תיעוד מסודר ולפעול בזהירות רבה. במקביל, ראוי להדגיש כי עקרון טובת הילד נותר הערך המרכזי, וכל הליך חייב להיעשות בזהירות, באחריות, ובכוונה להגן על זכויות הילדים וההורים כאחד.
העתיד המשפטי בנושא זה אינו סופי. החלטות הוועדה, תוצאות ההוראת שעה, והפרקטיקה שתתגבש בשנים הקרובות – כל אלו יקבעו את דמותו של הדין הישראלי לשנים הבאות. מערכת המשפט, המחוקק והציבור כולו ימשיכו ללוות מקרוב את הדיון, במטרה להגיע לאיזון הנכון בין סמכות דתית, זכויות הילד והאינטרס החברתי הרחב ביותר.
