מאבקי גירושין הם מההליכים המשפטיים והרגשיים המורכבים ביותר, במיוחד כאשר מעורבים בהם ילדים. אחד הנושאים הכאובים שצצו בשנים האחרונות בבתי המשפט לענייני משפחה הוא הצגת מצגי שווא מצד אחד ההורים, כלומר טענות לא מבוססות או מוגזמות כאילו הילד סובל מבעיות נפשיות קשות, לעיתים אף נטיות אובדניות, שמקורן כביכול בהתנהלות ההורה השני. האינטרס של ההורה היא לרוב להשיג דבר מה באחד או יותר מהתחומים הבאים:
- זמני שהות / משמורת
קבלת משמורת מלאה/בלעדית: הצגת הילד כ”פגיע” או כמי שנמצא בסכנה כאשר הוא עם ההורה השני, עלולה להוביל להחלטות של בית המשפט להעביר את המשמורת או להגביל את הקשר עם ההורה האחר.
הגבלת הסדרי ראייה: טענות למצב נפשי קשה או נטיות אובדניות שמופיעות לכאורה לאחר מפגשים עם ההורה השני, יכולות להביא להחלטות של קציני רווחה ושופטים לצמצם או להשעות זמנית את המפגשים.
- אינטרס כלכלי
הגדלת דמי מזונות: הורה שמצליח להוכיח כי הילד זקוק לטיפולים נפשיים קבועים ויקרים (תרופות, טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי) עשוי לזכות בפסיקת מזונות גבוהה יותר.
סיוע מהמדינה: לעיתים ילדים עם “אבחון” של קושי נפשי מזכים את המשפחה בקצבאות נכות, הטבות במס, או תמיכה כלכלית מהביטוח הלאומי.
- פגיעה בהורה השני
ניכור הורי: הצגת ההורה השני כמסוכן או מזיק נפשית לילד עלולה לגרום לנתק רגשי בין הילד לאותו הורה, תופעה המכונה “ניכור הורי”, שנחשבת חמורה ומסוכנת לטווח ארוך.
פגיעה במוניטין ובהמשך ההליכים המשפטיים: הצגת ההורה האחר כגורם מסכן עלולה להשפיע על החלטות עתידיות בנושאים של חינוך, בריאות ואפילו מעורבות משפחתית מורחבת.
- תמריצים רגשיים ואישיותיים
חרדה, נקמה או פרנויה: לא תמיד מדובר בניסיון מניפולטיבי מכוון. לעיתים הורים פועלים מתוך חרדה אמיתית, פרנויה, או רצון להכאיב להורה השני לאחר גירושין סוערים.
האינטרסים מאחורי מצג שווא במאבקי גירושין
במהלך הליכי גירושין, במיוחד כאשר ישנם ילדים משותפים, נוצרים לעיתים קרובות קונפליקטים חריפים על רקע משמורת, זמני שהות וחלוקת האחריות ההורית. לא אחת, הורים מוצאים עצמם עושים שימוש בטענות שונות על מנת לזכות ביתרון במסגרת ההליך המשפטי. אחד הכלים המטרידים והבעייתיים ביותר הוא הצגת מצג שווא לגבי מצב נפשי של הילד, ולעיתים אף טענות על נטיות אובדניות או בעיות פסיכיאטריות חמורות. מצגי שווא כאלה אינם בהכרח נחלתם של נשים בלבד או של גברים בלבד, אלא נפוצים בשני הצדדים, בהתאם לנסיבות ולמערכת היחסים בין ההורים. פעמים רבות, המניע המרכזי למהלך כזה הוא רצון להרחיק את ההורה האחר מהילד או להגביל את הקשר עמו. הטענה כי הילד מצוי במצוקה רגשית קיצונית כאשר הוא אצל ההורה השני, מהווה לעיתים עילה לבקשה לשינוי זמני השהות, ואף לשלילת משמורת או ראיית הילד לתקופה ממושכת. אינטרס נוסף המניע הורים להציג את הילד כמי שזקוק לטיפול נפשי הוא אינטרס כלכלי, שכן קבלת הכרה בכך שהילד סובל ממצב רפואי או נפשי קשה עשויה להביא להגדלת דמי המזונות, להקלה במס, או לזכאות לקצבאות ולסיוע מהמדינה. ישנם גם מקרים בהם ההורה מנסה להוכיח כי בן הזוג לשעבר אינו כשיר להיות הורה, מתוך שאיפה לפגוע בתדמיתו החברתית, המקצועית או המשפחתית. בכל אחד מהמקרים האלו, האינטרס האישי גובר לעיתים על טובת הילד, כאשר הורה עושה שימוש במצג שווא לצורך קבלת יתרון משפטי, רגשי או כלכלי.
תופעה זו אינה רק תוצאה של תכנון קר ומחושב, אלא לעיתים קרובות נובעת גם ממצב רגשי מורכב בו מצוי ההורה. גירושין, ובעיקר גירושין סוערים, מלווים ברגשות עזים של כעס, אכזבה, קנאה, פגיעה וגאווה. במקרים לא מעטים, אחד ההורים חש תסכול עמוק מן המצב אליו נקלע, ובמקום לנהל דיאלוג ענייני על טובת הילד, בוחר לפעול בדרכים עקיפות כדי להשיג יתרון. מניעים כמו רצון “לנצח” בהליך, להכאיב לבן הזוג לשעבר, או להחזיר לעצמו תחושת שליטה, עשויים להביא למעשים קיצוניים, לרבות הצגת הילד כמסכן, חולה או פגוע נפשית. ישנם הורים שחווים את עצמם כקורבן בתהליך, ומנסים באמצעות מצגי שווא לגייס לצידם את המערכת המשפטית, את אנשי הרווחה ואף את הילד עצמו. לא אחת, הילד נשאב אל תוך הסכסוך, ולעיתים גם הוא עצמו משתכנע כי הוא נמצא בסכנה או במצוקה, למרות שבפועל מדובר בנרטיב שהוזן לו על ידי ההורה הדומיננטי. ההשלכות של דינמיקה זו חמורות וארוכות טווח, וכוללות נזק רגשי, פגיעה בקשר עם ההורה השני, ואף פגיעה בעצמאותו של הילד ובדימויו העצמי.
מצגי שווא אינם תמיד תוצאה של רוע לב או כוונה לפגוע. לעיתים קרובות, הורה המעלה טענות מסוג זה מאמין באמת ובתמים כי הילד שלו סובל, או שהוא מצוי תחת איום ממשי מצד ההורה האחר. כאשר החרדות האישיות של ההורה עולות על גדותיהן, הוא עלול לראות כל קושי של הילד כהוכחה למצוקה נפשית עמוקה. לעיתים הורה משליך על הילד את רגשותיו האישיים, דאגה, לחץ, אשמה או פחד, ובכך יוצר סביב הילד אווירה של פאניקה וחשש, גם אם בפועל אין לכך בסיס ממשי. הגורמים הפסיכולוגיים המניעים מצגי שווא מורכבים ועמוקים, ולא אחת מערבים גם דפוסים של תלות רגשית, חשש מאובדן שליטה או ניסיון לזכות באהדת הסביבה. המערכת המשפטית, שנדרשת להכריע בין גרסאות סותרות ולעיתים גם בין חוות דעת מקצועיות מנוגדות, ניצבת בפני אתגר עצום כאשר היא נדרשת להבחין בין אמת לבדיה. במיוחד כאשר מדובר במצוקות נפשיות, הקשות לזיהוי אובייקטיבי, קיים סיכון אמיתי שמצג שווא יצליח להשפיע על תוצאות ההליך, ויגרום להשלכות כבדות על הילד ועל כלל בני המשפחה.
השלכות פסיכולוגיות ומשפטיות על הילד ועל המשפחה
לתופעת הצגת מצגי שווא לגבי מצב נפשי של ילדים יש השפעות חמורות על הילד עצמו, על ההורה השני ואף על התא המשפחתי המורחב. בראש ובראשונה, כאשר ילד מתוייג כ”סובל מנטיות אובדניות” או כמי שנמצא במצוקה נפשית קשה, אפילו אם בפועל הוא בריא בנפשו, הוא עלול לאמץ לעצמו זהות של “פגוע” או “חולה”. הזהות הזו מלווה אותו במערכת החינוך, בטיפולים, וביחס של הסביבה הקרובה, ולעיתים אף נמשכת לשנים רבות לאחר מכן. מחקרים פסיכולוגיים מראים כי ילדים שחוו תיוג שלילי כזה, במיוחד במסגרת קונפליקט הורי, נוטים לפתח חרדות, בעיות בדימוי העצמי, קשיים ביצירת קשרים חברתיים, ואף בעיות התנהגותיות. מעבר לכך, כאשר הילד נחשף שוב ושוב למסרים של סכנה, איום או מצוקה, הוא עלול להאמין כי הוא אכן סובל, גם אם לא חש כך קודם לכן. תהליך זה מכונה בפסיכולוגיה “נבואה שמגשימה את עצמה”, ובו הילד מאמץ לעצמו את המאפיינים שמייחסים לו.
נוסף לנזקים הפסיכולוגיים הישירים, מצגי שווא פוגעים אנושות בקשר של הילד עם ההורה השני. פעמים רבות, בעקבות טענות על מצוקה נפשית או סכנה, מצמצמים בתי המשפט את הסדרי הראייה, ולעיתים אף מונעים מהילד לפגוש את ההורה האחר במשך תקופות ממושכות. ניכור הורי, מצב בו הילד מפתח עוינות, פחד או חוסר אמון כלפי אחד מהוריו, הוא אחת התופעות הקשות והכואבות ביותר במצבים כאלה. הניכור נגרם לעיתים כתוצאה ישירה מהמצג שמציג ההורה המשמורן, ולעיתים גם מתוך תגובת הילד עצמו לאווירה המתוחה בין ההורים. לאורך זמן, הילד עלול לאבד את הקשר עם מחצית מהזהות המשפחתית שלו, לחוות בלבול רגשי, ואף לסבול מרגשי אשם, כעס או נטישה. הנזק שנגרם לקשר ההורי במקרים אלו קשה לתיקון, ולעיתים נמשך גם אל הבגרות, עם השלכות על מערכות יחסים עתידיות, זוגיות והורות עתידית.
השלכות משפטיות של הצגת מצגי שווא הן מורכבות ומעוררות דאגה. פעמים רבות, בתי המשפט נאלצים להכריע בין טענות קשות של אחד ההורים לבין הכחשות או גרסאות נגדיות של ההורה האחר. במקרים לא מעטים, שופטים בוחרים לנקוט בגישה שמרנית ולהעדיף את עקרון הזהירות, מתוך חשש שמא יתפספסו סימנים אמיתיים למצוקה. המשמעות היא, שגם כאשר לא הוכחה באופן חד משמעי סכנה לילד, ייתכן שהסדרי הראייה יצומצמו או יושעו, ולעיתים אף תישלל משמורת מההורה השני עד לבירור נוסף. מדובר במצב שמעמיד את ההורה הנתון לאשמות שווא בעמדת נחיתות קשה, ופוגע קשות בזכויותיו כהורה. יתרה מזו, פעמים רבות קשה מאוד להפריך טענות על מצב נפשי, במיוחד כאשר יש “הסכמה” או שיתוף פעולה מסוים מצד הילד עצמו, לעיתים מתוך חשש, ולעיתים מתוך רצון לרצות את ההורה הדומיננטי.
דוגמאות מהפסיקה וההתמודדות של המערכת
בתי המשפט למשפחה בישראל נדרשו לא אחת להתמודד עם תופעת מצגי שווא בהליכי גירושין, תוך הסתמכות על חוות דעת מומחים והמלצות של אנשי מקצוע. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא פסק הדין בו נטענה טענה קשה מצד אם כי האב מהווה סכנה נפשית לילדים, כולל טענות על פגיעה נפשית חמורה ועל מצוקה מתמשכת של הילדים בעקבות המפגשים עמו. לאחר סדרה של בדיקות, חוות דעת מקצועיות ושיחות עם הילדים, קבע בית המשפט כי הילדים תפקדו היטב במחיצת האב, וכי אין ראיות לקשיים נפשיים כפי שנטען. בפסק הדין הזהירה השופטת מפני ניצול לרעה של ההליך המשפטי והדגישה את הצורך לבחון בקפדנות כל טענה מסוג זה, תוך שמירה על זכויות שני ההורים והעדפת טובת הילד. פסק דין זה מהווה תמרור אזהרה בפני הורים המעלים טענות שווא, אך גם מעיד על הקושי הרב בזיהוי ובאבחון המקרים בהם הטענות מבוססות או מופרכות.
דוגמה נוספת ניתן למצוא בפסק דין אחר, בו אם טענה כי הילד סובל מדיכאון ונטיות אובדניות בעקבות קשריו עם האב. במקרה זה, פסיכולוגית שמונתה מטעם בית המשפט קבעה כי הילד אינו סובל מקשיים יוצאי דופן, וכי טענות האם מוגזמות ואינן נתמכות בממצאים אובייקטיביים. השופטת פסקה לטובת הרחבת הסדרי הראייה עם האב, ואף המליצה על טיפול משפחתי כולל לכלל בני המשפחה, מתוך הבנה כי מצגי שווא כאלה מסכנים לא רק את הקשר בין הילד להורה אלא את יציבותו הנפשית של הילד. דוגמאות אלה ממחישות את הערנות ההולכת וגוברת של מערכת המשפט למציאות הסבוכה שמולה היא ניצבת, אך גם את החשש שמא יתפספסו טענות אמיתיות.
האתגר המרכזי בהתמודדות עם מצגי שווא של אחד ההורים הוא בגיוס אנשי מקצוע ניטרליים, אמינים ובלתי תלויים, שיבחנו לעומק את מצבו האמיתי של הילד. בישראל נהוג לעיתים למנות מומחים מטעם בית המשפט כגון פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופקידי סעד, שתפקידם לקיים שיחות, תצפיות ובדיקות אובייקטיביות עם הילד והוריו. עם זאת, גם אנשי מקצוע מנוסים מתקשים לעיתים להבחין בין סימפטומים אמיתיים לבין כאלה שנובעים מהשפעה הורית או מהצגת מציאות מסולפת. כאשר ילד נשאב לתוך מאבק הורי ממושך, קיימת סכנה כי גם איש המקצוע יתקשה להגיע לחקר האמת, במיוחד כאשר קיים תיאום מסרים בין ההורה לילד או כאשר הילד עצמו מבולבל ומפוחד. הקושי באבחון וההבדלים בין חוות דעת מקצועיות הופכים את עבודת המערכת המשפטית למורכבת וטעונה במיוחד.
פגיעות ארוכות טווח ודרכי התמודדות
השלכותיה של הצגת מצג שווא על מצבו הנפשי של הילד אינן מסתכמות במישור המיידי. לעיתים, ילד שנחשף למצג כזה לאורך זמן, מפתח דפוסי התנהגות של הימנעות, חרדה או דיכאון, גם אם בתחילה היה בריא לחלוטין בנפשו. החשיפה המתמשכת למתח, לאיומים ולתחושת חוסר הוודאות מחלישה את תחושת הביטחון הבסיסית של הילד, ולעיתים אף פוגעת ביכולתו להתפתח, ללמוד ולהשתלב בחברה. בנוסף, דימוי עצמי שלילי או תיוג כ”ילד בעייתי” עלול ללוות את הילד לשנים רבות ולפגוע בעתידו. התוצאה היא מעגל סבל שקשה מאוד לעצור אותו, במיוחד כאשר ההורה הדומיננטי ממשיך להזין את הנרטיב של מצוקה או סכנה. גם בתום הסכסוך המשפטי, קשה לעיתים להחזיר את הגלגל לאחור ולשקם את הקשרים שנפגעו.
במישור המשפחתי, תופעה זו פוגעת לעיתים לא רק בילד ובשני הוריו, אלא גם בסבים, דודים, ואחים, כל מי שנפגע מנתק כפוי, מהסדרי ראייה מוגבלים או מאווירה של חשדנות והאשמות הדדיות. לעיתים הסכסוך הופך לעניין משפחתי מורחב, ויוצר קרעים שיכולים להימשך דורות. מעבר לכך, כאשר הילד גדל בסביבה בה שקר, מניפולציה או ניצול לרעה של מערכת המשפט הם כלים לגיטימיים, הוא עשוי לאמץ לעצמו דפוסים אלה גם בבגרותו, ולשחזר את אותם קונפליקטים בקשרים זוגיים עתידיים.
דרכי ההתמודדות עם מצגי שווא מגוונות ודורשות שיתוף פעולה של אנשי מקצוע, מערכת המשפט והמשפחה המורחבת. ראשית, חשוב שכל הורה שמוצא עצמו מואשם בטענות שווא יתעד כל אינטראקציה עם הילד וההורה השני, וישמור תיעוד של שיחות, הסכמות, ופגישות עם אנשי מקצוע. שנית, יש לפנות באופן מיידי לאנשי מקצוע בלתי תלויים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים או יועצים, ולבקש חוות דעת עצמאיות. לא פחות חשוב, יש לפנות לבית המשפט בבקשה למינוי מומחה אובייקטיבי ולדרוש בדיקות חוזרות, במיוחד כאשר קיימת סתירה בין גרסאות ההורים. ליווי משפטי מקצועי הוא קריטי במקרים אלו, מאחר שעורך דין מנוסה יידע להציג ראיות, להתמודד עם טענות ולהגן על זכויות ההורה והילד.
אחריות המערכת המשפטית והחברתית
האחריות של מערכת המשפט, רשויות הרווחה ואנשי המקצוע בטיפול בתופעת מצגי השווא היא עצומה. הכרה בנזקים האפשריים הנגרמים מהצגת טענות לא מבוססות מחייבת את הגורמים המטפלים לבדוק כל מקרה לגופו, להיזהר מהסקת מסקנות נמהרות, ולהעדיף תמיד את טובת הילד. יש צורך בהכשרה ייעודית לעובדים סוציאליים, פסיכולוגים ושופטים לזהות סימני אזהרה למצגי שווא, ולהבחין בין דאגה כנה של הורה למצוקה נפשית לבין ניסיון לניצול המערכת. המערכת המשפטית בישראל הולכת ומשכללת את האמצעים להתמודד עם תופעות אלו, בין היתר באמצעות מינויים של מומחים בלתי תלויים, חקירות מעמיקות, והטלת סנקציות במקרים של תלונות שווא ברורות.
בפסקי דין שונים, הביעו שופטים את מורת רוחם מהשימוש במצגי שווא ככלי לחץ במאבקי גירושין, והבהירו כי תופעה זו אינה נסבלת ויש להיאבק בה בכל הכלים העומדים לרשות המערכת. לא אחת, בתי המשפט מזהירים הורים כי ניצול ילדים במסגרת מאבקים הוריים הוא בבחינת פגיעה חמורה בטובת הילד, ועבירה מוסרית ומשפטית. בפסיקות שונות אף הוטלו סנקציות כספיות, שלילת משמורת, ואף חיוב בהוצאות משפט כנגד הורים שהוכח כי פעלו במזיד להצגת מצגי שווא. יחד עם זאת, יש לזכור כי במקרים של ספק, טובת הילד תחייב תמיד התערבות זהירה ורגישה, ולעולם לא התעלמות מסימנים למצוקה אמיתית.
הצגת מצגי שווא אינה תופעה שולית או נדירה, ומחייבת שינוי תרבותי וחברתי, עידוד הסכמות בין הורים, חיזוק ההסכמה על גידול הילדים, ושיח פתוח ואמיתי גם במצבים של משבר. הכרה בכך שלילד זכות בסיסית לקשר עם שני הוריו, אלא אם כן הוכחה סכנה ממשית, חייבת להיות עקרון מנחה בכל הליך גירושין. קידום הסכמות, הליכי גישור, ותמיכה רגשית להורים ולילדים, עשויים לצמצם את התופעה ולמנוע את הנזק הבלתי הפיך הנגרם לילדים.
טובת הילד לפני הכול
תופעת הצגת מצגי שווא על מצב נפשי של ילדים בהליכי גירושין היא מהחמורות, המסוכנות והכואבות ביותר שמערכת המשפחה נדרשת להן. כאשר הורים עושים שימוש בילדיהם ככלי במאבק אישי, נפגעים לא רק ההורה שמותקף, אלא בראש ובראשונה הילד, שעלול לאבד את יציבותו הרגשית, זהותו האישית וקשריו המשפחתיים. האינטרסים המניעים להורים לפעול כך מגוונים: משפטיים, כלכליים, רגשיים ופסיכולוגיים, ולעיתים אף מורכבים משילוב של כמה מניעים יחד. מערכת המשפט נדרשת לשמור על איזון עדין בין הגנה על הילד לבין מניעת ניצול לרעה של הליך הגירושין, ולטפל במצבים אלו במקצועיות, רגישות ונחישות.
ההתמודדות עם התופעה דורשת מודעות, חינוך והדרכה הן להורים והן לאנשי מקצוע. על כל הורה לזכור כי טובת הילד מחייבת לשמור על קשר בריא ומכבד עם ההורה האחר, גם כאשר הקשר האישי הסתיים בקושי. אנשי מקצוע חייבים להיות ערים לסכנות שבמצגי שווא, לאבחן בזהירות, ולהמליץ על פתרונות אמיתיים לטובת הילד. ככל שמערכת המשפט, המשפחה והחברה כולה יאמצו גישה זו, ניתן יהיה לצמצם את מקרי הניצול והפגיעה, ולאפשר לילדים לעבור את תקופת הגירושין בשלום יחסי וללא מעורבותם ב”מלחמות” של הוריהם, כשהם מחוזקים ומוגנים, ולא קרבנות של מאבקים שאינם שלהם.
