שפה אינה רק אמצעי תקשורת אקראי, היא כלי רב-עוצמה אשר משקף מציאות, מעצב תודעה ובורא נורמות חברתיות ומשפטיות. בדיני המשפחה בישראל, אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהתחוללו בשנים האחרונות אינו נוגע בהכרח לסעיף חוק טכני כזה או אחר, אלא דווקא לשפה המשפטית בבסיס המערכת. המונח “הסדרי ראייה”, אשר שלט במשך עשורים רבים והיווה את לחם חוקם של שופטים, עורכי דין, בתי דין רבניים ועובדים סוציאליים, הולך ונעלם מן העולם. למעשה, הוא הפך למונח שלא קיים עוד בשיח המקצועי.
במקומו של המונח הישן, עלו וביססו את מעמדם מונחים כגון “זמני שהות” ו”אחריות הורית”. שינוי זה אינו קוסמטי, לשוני או סמנטי בלבד. זהו שינוי המגלם בתוכו תמורה פילוסופית, פסיכולוגית ומשפטית עמוקה בכל הנוגע לתפיסת ההורות, למעמדו של הילד, ולחלוקת התפקידים השוויונית בין הורים שחייהם המשותפים והזוגיים הגיעו לקצם.
תום עידן “הסדרי הראייה”
כדי להבין את גודל המהפכה שהתחוללה בדיני המשפחה, עלינו לבחון את המציאות המשפטית והחברתית שבה צמח המונח “הסדרי ראייה”. בעבר הלא רחוק, הגישה הרווחת בסכסוכי גירושין התבססה על דיכוטומיה ברורה ונוקשה: הורה אחד (לרוב האם, גם בחסות חזקת הגיל הרך וגם בחסות נורמות חברתיות פטריארכליות) הוכתר כ”הורה המשמורן”. הורה זה נתפס כמי שמגדל את הילד בפועל, כמי שהילד נמצא ב”החזקתו” (מונח קנייני לכשעצמו), והוא שניווט את ספינת חייו של הילד ביומיום.
מנגד, ניצב ההורה השני (לרוב האב), אשר הודבק לו התואר “הורה שאינו משמורן”. להורה זה לא ניתנה הזכות לגדל את ילדו באופן טבעי, אלא הוקצבו לו “הסדרי ראייה”. ביטוי אשר מזכיר אסיר בכלא, שזכאי לתנאים מגבילים מאוד. המונח הזה שלעצמו טומן בחובו משמעויות קשות ובעייתיות. המילה “ראייה” יוצרת באופן אינהרנטי תחושה של צפייה פאסיבית. אדם בא “לראות” סרט בקולנוע, “לראות” יצירת אמנות במוזיאון, או “לראות” חבר ותיק שלא פגש שנים. הורה אינו בא “לראות” את ילדיו. הוא אמור לחיות איתם, לחנך אותם, לטפל בהם, לדואג להם, להשכיב אותם לישון, ולחוות עמם את מכלול החוויות המרכיבות את מסע החיים.
השימוש במילה “ראייה” הנציח הלכה למעשה מעמדות בתוך המשפחה המפורקת: הורה סוג א’, שהוא ההורה העיקרי והמחנך, והורה סוג ב’, שמתפקד לעיתים קרובות כמעין “דוד רחוק” המגיע לביקורים קצובים פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה. הטרמינולוגיה הזו העניקה כוח עצום להורה המשמורן, שכן היא יצרה תודעה, הן אצל ההורים, הן אצל הערכאות השיפוטיות, והן, למרבה הצער, אצל הילדים עצמם. לפיה, הילד “שייך” להורה אחד, ואילו ההורה השני זקוק לאישור או להסדרה פורמלית רק כדי לבקר בחייו.
שחיקתו של המונח הישן והצורך בשינוי
ההבנה כי המונח “הסדרי ראייה” פוגעני ואינו משרת את טובת הילד הלכה וחלחלה בהדרגה אל תחומי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והמשפט החל מסוף שנות ה-,90 וביתר שאת בעשור הראשון והשני של שנות ה2000. מספר גורמים מרכזיים חברו יחד כדי ליצור את הקרקע הפורייה לשינוי.
- המחקר הפסיכולוגי: מחקרים ארוכי טווח בארץ ובעולם הצביעו באופן חד-משמעי על כך שילדים להורים גרושים חווים רווחה נפשית גדולה יותר , חוסן נפשי והישגים אקדמיים וחברתיים טובים יותר, כאשר קיימת מעורבות פעילה, רציפה ומשמעותית של שני ההורים בחייהם. ההבנה הייתה שילד זקוק לשני הורים מתפקדים בחייו, ולא להורה אחד מתפקד ואחד שמגיע לעיתים לבקר…
- המהפכה השוויונית בשוק העבודה: השינויים במבנה התא המשפחתי המודרני הולידו מציאות שבה אימהות רבות פיתחו קריירות תובעניות, ואבות רבים לקחו חלק שוויוני ופעיל בגידול הילדים, כבר מיום היוולדם. בתי המשפט הבינו כי זהו עוול אבסורדי לנתק הורה שהיה מעורב באופן עמוק בחיי ילדיו טרם הגירושין, ולהפוך אותו באחת ל”מבקר” הזוכה להסדרי ראייה דלים.
- התאגדויות ומודעות ציבורית: קבוצות למען שוויון הורי, עמותות אזרחיות וגורמי אקדמיה החלו להציף את הבעייתיות הטרמינולוגית. הם טענו, בצדק רב, שכאשר המערכת מנמיכה את ציפיותיה מהורה מסוים וקוראת לזמנו עם הילדים “ראייה”, היא למעשה מתירה לו להתנער מאחריות הורית אמיתית, או לחלופין, פוגעת בזכותו היסודית להורות מלאה.
“זמני שהות” ו”אחריות הורית” במרחב המשפטי
הביקורת הגוברת הובילה תחילה לשינוי אצל אנשי המקצוע. עובדים סוציאליים לסדרי דין (פקידי סעד) החלו להשתמש במונח “זמני שהות” בתסקירים שהגישו לבתי המשפט. הנהלת בתי המשפט, אימצה את הגישה, וכיום פסיקות בתי המשפט לענייני משפחה וחוזרי מנכ”ל של משרדי ממשלה (כגון משרד החינוך) משתמשים כמעט בלעדית במונח “זמני שהות”.
המונח “זמני שהות” מתקן את העיוות המהותי ביותר שהיה נהוג קודם לכן. הוא קובע כי ילד שוהה עם הוריו. הוא אינו מיטלטלין, אינו איזה חפץ, המוחזק על ידי צד אחד ומוצג לראווה בפני הצד השני. כשהילד נמצא עם אמו, הוא שוהה עמה והיא מפעילה את מלוא אחריותה ההורית. כשהוא עם אביו, הוא שוהה עמו, וגם האב נדרש להפעיל את מלוא אחריותה ההורית לילד, לספק קורת גג, להכין איתו שיעורי בית, לדאוג לתזונתו, לביגוד ולחינוך ערכי.
לצד זאת, אנו עדים לעלייתו של המונח “אחריות הורית”. בשנת 2021 תוקן חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס’ 14), אשר היווה קפיצת מדרגה משמעותית בדין הישראלי. התיקון משקף מגמה שנועדה לזנוח לחלוטין מונחים של “משמורת” לטובת מונח של “אחריות הורית משותפת”. השיח המשפטי העדכני גורס כי ההורות אינה פריבילגיה שבית המשפט מעניק, אלא אחריות עליונה המוטלת על כתפי שני ההורים במידה שווה, ללא תלות בסטטוס הזוגי שלהם.
ההשפעה הדרמטית של השפה על חוויית הילד
עקרון העל המנחה בדיני המשפחה הוא “טובת הילד”. בעוד שעבור המבוגרים שינוי המינוח עשוי להיראות לעיתים כמו התפלפלות משפטית, עבור הילד מדובר בהבדל התהומי שבין להיות נוכח בבית אחד כאורח, לבין להיות בן בית אמיתי בשני בתים.
כאשר המערכת משדרת להורים כי עליהם לחלק ביניהם את “זמני השהות”, הילד מפנים כי יש לו שני בתים בטוחים. הוא לא “הולך לבקר את אבא” וחוזר “הביתה לאמא”, או להפך. הוא פשוט שוהה במחיצת כל אחד מהוריו. התחושה הזו מפחיתה דרמטית תופעות של חרדת נטישה, דיסוננס קוגניטיבי ו”נאמנויות כפולות”. הילד מקבל מסר חינוכי נקי ונטול סתירות. כן, המשפחה שינתה את צורתה הפיזית, ההורים הפרידו מגורים, אך מהות הקשר ההורי, עם כל אחד מההורים, נותרה איתנה ושוויונית.
השלכות המהפכה המושגית על הפסיקה בפועל
למעבר למונח “זמני שהות” ישנן השלכות אופרטיביות נרחבות על אופן ניהול הליכים משפטיים:
- התאמת זמני שהות: בניגוד ל”הסדרי ראייה” שהיו נוקשים ואחידים (תבנית קבועה מראש), קביעת זמני שהות מותאמת כיום אישית למרקם החיים של כל משפחה. בתי המשפט נוטים לפסוק או לאשר הסכמות הכוללות חלוקת זמנים נרחבת, ולעיתים קרובות שוויונית לחלוטין (לשעבר “משמורת משותפת”), מתוך הנחה שלשני ההורים תרומה זהה להתפתחות הקטין.
- הסדרי שהות כחובה: שינוי מרתק הנובע מהמהפכה הטרמינולוגית, הוא היחס של בתי המשפט להפרה של חלוקת הזמנים. בעבר, אב שלא הגיע ל”הסדרי ראייה” נתפס כמי שויתר על זכותו. כיום, הורה שלא מממש את “זמני השהות” שלו, נתפס כמי שמפר חובה אקוטית ופוגע באחריות ההורית שלו כלפי ילדיו. בתי המשפט אינם מהססים להטיל סנקציות כספיות משמעותיות, להשית הוצאות טיפול, ואף לצמצם זמני שהות של הורה המזלזל בהם באופן כרוני, שכן התנהלות כזו מהווה פגיעה ישירה ביציבות חייו של הילד.
- השפעה עקיפה אך ברורה על דיני המזונות: המעבר לתפיסה שוויונית של זמני שהות ואחריות הורית, היווה את אחד היסודות שעליהם נשענה פסיקת בית המשפט העליון (בע”מ 919/15) המהפכנית, אשר קבעה מנגנון שוויוני יותר בפסיקת מזונות ילדים מעל גיל 6. הפסיקה קושרת כיום קשר הדוק וישיר בין היקף זמני השהות בפועל, לבין הנטל הכלכלי הראוי וההוגן שיוטל על כל אחד מההורים, תוך בחינת רמת ההשתכרות של שניהם.
העלמתו של המונח “הסדרי ראייה” מדפי ההיסטוריה המשפטית בישראל היא תעודת כבוד למערכת המשפט, היודעת לעדכן את עצמה אל מול מציאות אנושית מורכבת ומשתנה. המונח “זמני שהות”, טומן בחובו הבטחה חברתית עמוקה – הפרידה הזוגית אינה מפקיעה בשום צורה את המהות ההורית.
השינוי הטרמינולוגי מחייב את כלל הגורמים המעורבים, שופטים, עורכי דין, מגשרים, ובמיוחד את ההורים עצמם. כך שיש להותיר מאחור תפיסות של שליטה, רכושנות ובלעדיות, ולאמץ פריזמה שוויונית המושתתת אך ורק על תרומה הדדית לחייו של הקטין. זהו מסע שלא יושלם רק בהחלפת מילים על גבי נייר בהסכם גירושין, אלא כזה הדורש הטמעה יומיומית בשטח, בחדרי הגישור ובאולמות בתי המשפט, על מנת להבטיח שכל ילד בישראל יזכה למלוא הנוכחות, האהבה וההכוונה מכל אחד מהוריו, במלוא מובן המילה של המושג “אחריות הורית”.
