גירושין בראיה היסטורית ומודרנית

מוסד הנישואין, כאבן יסוד של המבנה החברתי האנושי, עבר תהליכי התפתחות והשתנות דרמטיים לאורך ההיסטוריה, בהשפעת תמורות דתיות, תרבותיות, כלכליות וחברתיות. במקביל להתפתחות מוסד הנישואין, התפתחו גם המנגנונים המשפטיים והחברתיים לפירוקו – קרי, הגירושין. הגירושין אינם תופעה חדשה, והם התקיימו בצורות שונות, תחת תנאים שונים וביחס חברתי משתנה, בקהילות ובתרבויות רבות מאז ימי קדם ועד ימינו. הבנת ההיסטוריה של הגירושין מאפשרת בחינה מעמיקה של מוסד הנישואין עצמו, של היחסים המגדריים בתוך מסגרת זו, ושל תפקידה של החברה והמערכת המשפטית בהסדרת קשרים אינטימיים ופרידתם. המסע ההיסטורי של הגירושין משקף את האבולוציה של התפיסה האנושית לגבי מחויבות זוגית, זכויות הפרט בתוך מסגרת הנישואין, ותפקיד המדינה בהסדרת יחסים אלו.

בחינת ההיסטוריה של הגירושין מחייבת התבוננות בנקודות ציון שונות בזמן ובמרחב הגיאוגרפי והתרבותי. ניתן לזהות דפוסים מסוימים של יחס לגירושין שהיו משותפים לתרבויות שונות, אך גם שוני ניכר המשקף את המאפיינים הייחודיים של כל חברה ומערכת דתית. ההתפתחות ההיסטורית אינה ליניארית, ולעיתים ניכרות מגמות של הקלה או הקשחה ביחס לגירושין בתקופות שונות ובמקומות שונים. המחקר ההיסטורי בתחום זה מסתמך על מגוון מקורות, ובהם טקסטים דתיים, הליכים משפטיים עתיקים, רשומות היסטוריות, ועדויות ארכיאולוגיות, המאפשרים שחזור תמונה, גם אם חלקית, של האופן שבו הגירושין נתפסו ומומשו בעבר הרחוק.

העיסוק ההיסטורי בגירושין חושף גם את ההשלכות החברתיות והכלכליות של פירוק התא המשפחתי על הפרטים המעורבים – הגבר, האישה, וילדיהם. מעמד האישה בגירושין השתנה באופן ניכר לאורך ההיסטוריה; בעוד שבתקופות רבות לגבר הייתה עליונות משפטית וחברתית ביכולת ליזום גירושין ולהכתיב את תנאיהם, ניכרת מגמה הדרגתית של שיפור במעמד האישה ובהכרה בזכויותיה בעת פרידה, במיוחד בעידן המודרני. סוגיות כגון חלוקת רכוש, קביעת מזונות, והסדרת אחריות הורית על ילדים לאחר גירושין, גם הן סוגיות עתיקות יומין, שקיבלו מענים שונים ומשתנים בהתאם למערכת המשפטית והחברתית של התקופה.

הסיפור ההיסטורי של הגירושין שזור באופן בלתי נפרד בסיפור ההיסטורי של מוסד הנישואין עצמו. האופן שבו נישואין נכרתו, מטרותיהם העיקריות (ברית כלכלית, המשכיות משפחתית, איחוד שבטים, קשר רגשי), והיחס לכשלונם, כולם משפיעים על האופן שבו הגירושין נתפסים ומוסדרים. במערכות חברתיות בהן הנישואין נתפסו בעיקר כברית כלכלית או שבטית, הגירושין היו לרוב כפופים לשיקולים אלו. במערכות בהן הנישואין קיבלו נופך רוחני או דתי חזק, הגירושין היו לעיתים קרובות מורכבים יותר, כפופים לדין הדתי, ולעיתים נתפסו כאירוע שלילי מבחינה דתית וחברתית. המעבר ההיסטורי לתפיסת הנישואין כקשר המבוסס על אהבה אישית וקשר רגשי הדדי, תרם לעליית שיעורי הגירושין בעידן המודרני, שכן קשר כזה נתפס כפחות מחייב כאשר המרכיב הרגשי נעלם.

גירושין בעת העתיקה

התיעוד ההיסטורי מעיד על קיומם של מנגנוני גירושין בתרבויות רבות בעת העתיקה, אם כי בהיקף ובאופנים שונים. ברומא העתיקה, לדוגמה, במשך חלק ניכר מההיסטוריה, הייתה לגבר אפשרות לגרש את אשתו באופן חד צדדי, לעיתים מסיבות מגוונות. בתחילת הרפובליקה, הגירושין היו תחת שליטת הגבר (בנישואי המרות). בשלהי הרפובליקה ובתקופת הקיסרות, ככל שהנישואין החופשיים הפכו נפוצים יותר, גם לנשים ניתנה האפשרות ליזום גירושין, אם כי מעמדן המשפטי והחברתי היה לרוב נחות מזה של הגברים. ההיסטוריה הרומית אף מלמדת על ניסיונות של מחוקקים, כמו אוגוסטוס, להגביל את תופעת הגירושין מסיבות של שמירה על מוסד המשפחה והגברת הילודה, אך ניסיונות אלו לא תמיד צלחו למנוע שיעורים גבוהים יחסית של גירושין, במיוחד כאשר היה מדובר על גירושין במעמדות הגבוהים. הגירושין ברומא היו לעיתים קרובות קשורים גם לסוגיות כלכליות, כמו השבת הנדוניה לאישה או למשפחתה.

בתרבויות מזרחיות קדומות, כמו בבבל העתיקה (על פי קודקס חמורבי), הגירושין היו מותרים, אך הדין הבבלי הטיל מגבלות שונות ותנאים פיננסיים שנועדו להגן על האישה, במיוחד במקרים בהם הגבר יזם את הגירושין ללא עילה מוצדקת. הדין הבבלי הבחין בין גירושין יזומים על ידי הגבר לבין גירושין יזומים על ידי האישה (שזכותה לכך הייתה מוגבלת יותר), וקבע הסדרים שונים לגבי חלוקת רכוש והשבת נדוניה בהתאם לנסיבות הגירושין. קודקסים משפטיים נוספים מהמזרח הקדום גם הם התייחסו לגירושין, וניכרת שונות בין תרבויות שונות בנוגע לעילות המותרות, הפרוצדורה הנדרשת, וההשלכות הכלכליות של הפרידה.

בסין העתיקה, כפי שמשתקף בחוקי שושלת טאנג, הגירושין הותרו תחת “שבע העילות” ליזום גירושין על ידי הגבר (כגון היעדר צאצאים זכרים, ניאוף, חוסר כבוד לחמות, מחלה קשה, קנאה, פטפטנות, וגניבה). לצד זאת, הייתה קיימת גם אפשרות לגירושין בהסכמה הדדית, ואף אפשרות מצומצמת לאישה לפנות לבית המשפט בבקשה לגירושין במקרים קיצוניים. ההיסטוריה הסינית מראה גם כי תופעת הפילגשות השפיעה על דיני הגירושין, שכן קנאת האישה לפילגשים נחשבה לעילה לגירושין. היחס החברתי לגירושין בסין העתיקה היה לרוב מורכב, והושפע ממעמד המשפחה והצורך בהמשכיות השושלת.

במצרים העתיקה, קיימות עדויות המצביעות על כך שלנשים היה מעמד משפטי גבוה יחסית לעומת תרבויות אחרות באותה תקופה, והן יכלו להחזיק ברכוש ואף ליזום הליכי גירושין. הסכמי נישואין מצריים עתיקים כללו לעיתים תנאים פיננסיים למקרה של גירושין, שנועדו להגן על האישה ולהבטיח את ביטחונה הכלכלי לאחר הפרידה. נשים מצריות יכלו לפנות לבתי המשפט כדי לאכוף זכויותיהן, וגם בענייני גירושין.

במערכות דתיות עתיקות, כמו ביהדות, הגירושין הוכרו כאפשרות לגיטימית לסיום קשר הנישואין, אך כפופים לדין הדתי. בתורה (דברים כ”ד, א’-ד’) מוזכר “ספר כריתות” כאופן הפרידה. חז”ל פיתחו את דיני הגט, תקנו תקנות שנועדו לצמצם את האפשרות של גירושין חפוזים (כמו למשל, תקנת דרבנו גרשום האוסרת לגרש אישה בעל כורחה) ולהגן על מעמד האישה (כמו חיוב הכתובה). הדין העברי התבסס על מתן גט על ידי הבעל לאישה, אך במהלך הדורות ניתנה גם לאישה האפשרות לתבוע גט בבתי הדין הרבניים במקרים מסוימים, וכן הוטלו סנקציות על בעלים המסרבים לתת גט.

התפתחות הגירושין בעולם המודרני

בתקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה, ובמיוחד עם התבססות הנצרות באירופה, היחס לגירושין הפך במקרים רבים מחמיר יותר. בנצרות הקתולית, למשל, הנישואין נחשבים לברית קדושה ובלתי ניתנת לפירוק, והדבר השפיע באופן דרמטי על חוקי המדינות שהושפעו מכנסייה זו. במדינות קתוליות רבות נאסרו הגירושין באופן מוחלט למשך תקופות ארוכות, והאפשרות היחידה לסיום קשר נישואין הייתה ביטול נישואין (annulment), הליך שדרש הוכחה לכך שהנישואין מעולם לא היו תקפים מלכתחילה על פי הדין הדתי, והיה קשה להשגה. גישה מחמירה זו שיקפה תפיסה דתית של קדושת הנישואין כקשר לכל החיים.

עם התפתחות הרפורמציה הפרוטסטנטית, היחס לגירושין בחלק מהזרמים הפרוטסטנטיים הפך מקל יותר. הנישואין נתפסו לעיתים יותר כברית אזרחית או דתית הניתנת לפירוק בתנאים מסוימים. הדבר הוביל לחקיקת חוקי גירושין במדינות פרוטסטנטיות שונות, אשר התירו גירושין בעילות מוגדרות, כגון ניאוף, נטישה, או אכזריות. שינוי זה שיקף תפיסה משתנה של תפקיד המדינה והחוק האזרחי בהסדרת יחסים אינטימיים ופרידתם, לצד השפעה דתית מופחתת על דיני המשפחה בהשוואה למדינות קתוליות.

ברוב העולם המערבי, עד לשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, חוקי הגירושין התבססו על עיקרון ה”אשם” (Fault-based divorce). על מנת לקבל גט, היה על אחד מבני הזוג להוכיח כי הצד השני אשם בכישלון הנישואין על בסיס עילות מוגדרות בחוק, כגון בגידה, נטישה, התנהגות אכזרית, או מחלת נפש. הליכי גירושין אלו היו לרוב יריבותיים, כרוכים בהוכחת אשמה של צד אחד ובחשיפה של פרטים אינטימיים בבית המשפט, והם הובילו לעיתים קרובות להסלמת קונפליקט בין בני הזוג. המטרה הייתה להטיל אחריות משפטית ומוסרית על הצד ה”אשם” בפירוק הנישואין.

השינוי המשפטי המשמעותי ביותר בעולם המודרני בתחום הגירושין היה המעבר ההדרגתי לגירושין ללא אשם (No-fault divorce). החל בשנות ה-60, ובאופן נרחב יותר בשנות ה-70 ואילך, מדינות רבות (החל מקליפורניה בארה”ב) החלו לחוקק חוקים שאפשרו גירושין על בסיס הצהרה על “קרע בלתי ניתן לאיחוי” (Irretrievable breakdown) ביחסי הנישואין, ללא צורך להוכיח אשמה של אחד הצדדים. שינוי זה שיקף הכרה חברתית ומשפטית בכך שכישלון נישואין אינו תמיד תוצאה של אשמה של צד אחד, וכי הליכי גירושין המבוססים על אשם גורמים לקונפליקט מיותר ואינם משרתים את טובת המשפחה, ובפרט את טובת הילדים. גירושין ללא אשם הפכו את התהליך לפשוט ומהיר יותר במקרים רבים, והקלו על בני זוג להגיע להסכמות בנושאים הנלווים לגירושין.

היסטוריית הגירושין בישראל – בין דין דתי למשפט אזרחי

ההיסטוריה של הגירושין בישראל שזורה בהיסטוריה של הסדרת המעמד האישי, שהתבסס על שיטת ה”מילט” מהתקופה העות’מאנית. על פי שיטה זו, ענייני המעמד האישי של אזרחי האימפריה, ובכלל זה נישואין וגירושין, הוסדרו על פי דינם הדתי של בני הזוג ונדונו בבתי הדין הדתיים של העדות השונות (מוסלמים, יהודים, נוצרים). הסדר זה נשמר בעיקרו גם בתקופת המנדט הבריטי, וקיבל ביטוי בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, שזיהה אחת-עשרה עדות דתיות מוכרות. ענייני הגירושין של יהודים בארץ ישראל טופלו על ידי בתי הדין הרבניים ועל פי הדין העברי.

עם הקמת מדינת ישראל, הוסדר מעמד בתי הדין הרבניים בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953, אשר קבע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים אזרחי המדינה או תושביה, מסורים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים בישראל. חוק זה ביסס את המונופול של בתי הדין הרבניים על מתן גט בין יהודים, והמשמעות היא שגירושין בין יהודים בישראל אפשריים רק באמצעות קבלת גט בבית הדין הרבני.

במקביל, עם התפתחות מערכת המשפט האזרחית בישראל, הוקמו בתי המשפט לענייני משפחה (בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995), אשר הוסמכו לדון במגוון רחב של סוגיות נלוות לגירושין, כגון מזונות, משמורת ילדים, הסדרי שהות, וחלוקת רכוש. סוגיות אלו נדונות בבתי המשפט לענייני משפחה על פי הדין האזרחי (חוק יחסי ממון, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ועוד), אלא אם כן הן נכרכו כדין לתביעת הגירושין בפני בית הדין הרבני. מערכת כפולה זו של ערכאות ודינים (בתי משפט לענייני משפחה ודין אזרחי מול בתי דין רבניים ודין עברי) יצרה מורכבות ייחודית בדיני הגירושין בישראל.

שיעורי הגירושין בישראל הראו מגמה של עלייה משמעותית מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. נתונים סטטיסטיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על גידול מתמשך במספר הזוגות המתגרשים בישראל בעשורים האחרונים. עם זאת, בהשוואה בינלאומית למדינות OECD רבות, שיעורי הגירושין בישראל עדיין נמוכים יחסית, אם כי הפער מצטמצם עם השנים. מגמות דומות של עלייה בשיעורי הגירושין ניכרות גם באוכלוסיות שאינן יהודיות בישראל (מוסלמים, דרוזים, נוצרים), אם כי בשיעורים שונים.

גורמים המשפיעים על שיעורי הגירושין לאורך ההיסטוריה

שיעורי הגירושין והיחס אליהם לאורך ההיסטוריה הושפעו באופן עמוק ממגוון גורמים חברתיים וכלכליים. במערכות חברתיות בהן מבנה המשפחה המורחבת היה דומיננטי, ונישואין שימשו בעיקר לבריתות כלכליות או שבטיות, שיקולים אלו השפיעו רבות על האופן שבו גירושין נתפסו ומומשו. לדוגמה, בתקופות בהן הנדוניה הייתה בעלת חשיבות כלכלית מרכזית, דיני הגירושין לעיתים קרובות התמקדו בהסדרת סוגיית השבת הנדוניה ובהשלכות הכלכליות של הפרידה על משפחתה של האישה. יציבות כלכלית של התא המשפחתי הייתה לעיתים שיקול משמעותי יותר מיחסים אישיים בין בני הזוג.

השינויים במעמד האישה לאורך ההיסטוריה היוו גורם משמעותי המשפיע על שיעורי הגירושין ועל זכות האישה ליזום אותם. בחברות פטריארכליות בהן לנשים היה מעמד משפטי וכלכלי נחות, ונישואין היו לעיתים כמעט בלתי ניתנים לפירוק מבחינת האישה, שיעורי הגירושין שיזמו נשים היו נמוכים מאוד. עם התפתחות תנועות פמיניסטיות, שיפור במעמד האישה, עלייה בהשכלתה וביכולת השתכרותה, גדלה גם יכולתה של אישה לעמוד ברשות עצמה מבחינה כלכלית וחברתית, והדבר תרם משמעותית לעלייה בשיעורי הגירושין שיזמו נשים במאה ה-20 וה-21, וכן להקלה על נשים להתגרש גם כאשר הדבר לא התאפשר להן בעבר.

שינויים בתפיסה החברתית של מוסד הנישואין עצמו השפיעו גם הם על שיעורי הגירושין. בעוד שבעבר נישואין נתפסו לרוב כמחויבות לכל החיים, לעיתים קרובות מסיבות דתיות, כלכליות או חברתיות, בעידן המודרני, במיוחד בחברות מערביות, ניכרת מגמה של הדגשת האספקטים האישיים והרגשיים של הנישואין. נישואין נתפסים יותר ויותר כקשר המבוסס על אהבה הדדית, תמיכה רגשית ומימוש עצמי משותף. כאשר מרכיבים אלו נפגעים, מוכנות בני הזוג לשקול פרידה וגירושין עולה. הדבר משקף שינוי בתפיסה מהנישואין כברית בלתי ניתנת לפירוק לכדי קשר הניתן לסיום אם אינו משרת עוד את רווחת הפרטים המעורבים.

גורמים כלכליים מודרניים, כמו לחץ כלכלי, אבטלה, או חובות, יכולים להוות גורמי לחץ משמעותיים על קשר נישואין ולהגביר את הסיכון לגירושין. מנגד, עצמאות כלכלית של שני בני הזוג, כפי שרווחת בעידן המודרני, מאפשרת לכל אחד מהם את היכולת הכלכלית לעמוד ברשות עצמו במקרה של פרידה, מה שיכול גם הוא להקל על החלטה על גירושין. ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של כל תקופה ושל כל חברה משפיעה אפוא באופן ניכר על דינמיקת הנישואין ועל שיעורי הגירושין.

הגירושין כתמונת מראה לשינויים חברתיים ותפיסתיים

ההיסטוריה של הגירושין היא תמונת מראה מרתקת לשינויים שעברו על החברה האנושית, על מוסד הנישואין, על מעמד האישה, ועל היחסים בין הפרט לקהילה ולמערכת המשפטית. מנגנוני גירושין התקיימו בתרבויות רבות בעת העתיקה, אם כי בתנאים שונים וביחס חברתי משתנה. הדין הדתי, הדין האזרחי, ומנהגים חברתיים השפיעו כולם על האופן שבו גירושין נתפסו ומומשו לאורך הדורות, וניכרת שונות משמעותית בין תרבויות ותקופות שונות בנוגע לעילות המותרות, הפרוצדורה הנדרשת, וההשלכות של הפרידה.

ההתפתחות ההיסטורית של הגירושין בעולם המודרני משקפת מגמה של מעבר ממודלים שהתבססו על אשמה ודין דתי מחמיר, למודלים המתבססים יותר על הדין האזרחי ועל הכרה ב”קרע בלתי ניתן לאיחוי” כעילה לגירושין. שינוי זה ביטא הכרה חברתית ומשפטית בכך שכישלון נישואין אינו תמיד תוצאה של אשמה של צד אחד, ושליכי גירושין צריכים להיות יעילים ופחות יריבותיים ככל הניתן. עלייה בשיעורי הגירושין בעידן המודרני קשורה גם לשינויים במעמד האישה, עלייה בעצמאותה הכלכלית, ושינוי בתפיסת הנישואין כקשר המבוסס על רווחה אישית ומימוש עצמי.

בישראל, ההיסטוריה של הגירושין קשורה קשר הדוק להתפתחות הסדר המעמד האישי ולמערכת הכפולה של בתי הדין הדתיים (למשל הרבניים) ובתי המשפט לענייני משפחה. בעוד שהגירושין עצמם (מתן גט) מסורים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים, סוגיות נלוות רבות נדונות בבתי המשפט לענייני משפחה. שיעורי הגירושין בישראל עלו באופן משמעותי מאז שנות ה-70, בדומה למגמות גלובליות, אך נותרו נמוכים יחסית למדינות רבות אחרות במערב. מורכבות המערכת המשפטית בישראל משקפת את המתח בין מסורת דתית לבין משפט אזרחי מודרני.

בסופו של דבר, ההיסטוריה של הגירושין מלמדת כי הצורך האנושי לסיים קשר נישואין כאשר הוא אינו מתקיים עוד בצורה מיטיבה, הוא צורך עתיק וחוצה תרבויות. האופן שבו חברות שונות ומערכות משפטיות שונות ניגשו לצורך זה משקף את ערכיהן, סדרי העדיפויות שלהן, והבנתן את היחסים בין גבר לאישה ובין ההורים לילדיהם בתוך מסגרת הנישואין ובעת פירוקה. לימוד ההיסטוריה של הגירושין מעמיק את הבנתנו את מורכבות מוסד הנישואין עצמו, ואת האתגרים וההזדמנויות הכרוכים בסיום קשר נישואין בעידן המודרני. התפתחות חוקי הגירושין ממודלים של אשם למודלים של ללא אשם משקפת שאיפה לחולל את תהליך הגירושין באופן פחות קונפליקטואלי ויותר מכבד, תוך הכרה במציאות של יחסים אנושיים ובזכותו של הפרט לסיים קשר שאינו מיטיב עוד.