גירושין בתוך משפחה שבה ישנם פערי שפה ותרבות אינם רק שינוי במבנה הזוגי. לעיתים זהו שינוי במפת החיים כולה. שפה היא דרך חשיבה, תרבות היא מערכת כללים סמויה, וכאשר היחסים מסתיימים בין בני הזוג, כל מה שעבד בזכות גמישות יומיומית, מתחיל להתפרק לשאלות קשות ונוקבות: מי מבין את המכתבים מהרשויות? מי מדבר עם בית הספר? מי מתווך לילדים? מי מתרגם רגשות? מי מסביר למשפחה המורחבת את מה שלא נאמר בקול?
במשפחות מעורבות, או כאשר אחד הצדדים עולה חדש או דובר שפה אחרת, נוצרת לעיתים קרובות תלות מעשית. צד אחד יודע להתנהל בעברית מול מוסדות, מכיר את הנהלים המקומיים ומבין מה מקובל ומה חריג. כאשר היחסים תקינים, התלות הזאת יכולה להיות נוחה. כאשר מתגרשים, אותה תלות עלולה להפוך לפער כוח שמכתיב החלטות הרות גורל.
הקושי אינו נמדד רק ביכולת לתרגם מילים. הוא נמדד ביכולת להבין משמעות. אותה הודעה מבית הספר יכולה להתפרש כהערה שולית בעיני הורה אחד, וכקריאת מצוקה בעיני הורה אחר. אותה פגישה עם גורם טיפולי יכולה להיתפס כתהליך טבעי אצל צד אחד, וכאיום על הסמכות ההורית אצל הצד השני. במקום לנהל דיון על טובת הילדים, הדיון נגרר לשאלה “מי מבין נכון את המציאות?”.
פערי שפה = פערי כוח במהלך הגירושין
במצבים רבים, הצד שדובר עברית שוטפת, הופך באופן טבעי למנהל התהליך. הוא מדבר עם עורכי דין, הוא מתכתב עם מוסדות, הוא מבין מסמכים, והוא מסוגל להגיב מהר. הצד האחר, גם אם הוא הורה מסור ואדם “חזק”, עלול להרגיש שמתרחשת סביבו סערה שהוא לא שולט בה. התוצאה עלולה להיות ויתורים שנעשים מתוך עייפות, או עימותים שנובעים מפחד.
פערי שפה יוצרים גם פערי הבנה של ניואנסים משפטיים. ניסוח מסוים בהסכם, מונח מקצועי, או הבדל בין החלטה זמנית לבין החלטה סופית, עלולים להישמע אותו הדבר לאדם שאינו שולט בשפה המשפטית המקומית. כאן טמונה סכנה אמיתית. לא משום שמישהו מוכרח להטעות, אלא משום שטעות בהבנה יכולה להפוך אחר כך לסכסוך גדול שקשה לתקן.
עוד נקודה רגישה היא תקשורת עם גורמים מקצועיים. צד שאינו שולט בעברית היטב עלול להיראות פחות עקבי, פחות מדויק, או פחות אמין, רק כי הוא מתקשה להתבטא. זו אינה בעיה של מהות אלא של הצגת הדברים. לכן, חשוב שההליך יתנהל באופן שמאפשר לכל צד לדבר ולהישמע בצורה מלאה, גם אם זה דורש התאמות או תרגומים במהלך הדרך.
הילדים בתוך בית דו תרבותי בזמן גירושין
ילדים בבית דו תרבותי מחזיקים לעיתים שתי זהויות במקביל. הם יודעים להתאים את עצמם לשפה של כל הורה, למנהגים, למוזיקה, לאוכל, ולחוקים הלא-כתובים של כל צד במשפחה. כאשר ההורים נפרדים, הילדים עלולים להרגיש שהם נדרשים לבחור זהות לעצמם. לפעמים זה מתבטא במשפטים קטנים כמו “אני מדבר רק בעברית אצל אבא”, או “אני לא רוצה לדבר בשפה של אמא כי זה מביך אותי”. אלה אינם רק משפטים, אלה סימנים לכאב או מצוקה רגשית.
במקרים אחרים, ילדים הופכים למתורגמנים של המבוגרים, של ההורים שלהם. הם מתרגמים שיחות טלפון, מכתבים, הודעות מבית הספר, ולעיתים גם שיחות טעונות בין ההורים. זה יוצר עומס רגשי כבד על הילד. הילד לומד שה”שקט” בבית תלוי בו, והוא מפנים תפקיד שאינו תפקידו. לאורך זמן זה עלול לפגוע בו וביכולת שלו להיות ילד ולא מתווך בין הוריו.
פערי תרבות יכולים להשפיע גם על תפיסת סמכות. הורה אחד רגיל לבית שבו המילה של ההורה היא כלל מוחלט, הורה אחר רגיל לבית שבו ילדים משתתפים בהחלטות. בזמן גירושין הפער הזה מתחדד, כי כל הורה מנסה לבנות בית יציב בדרכו. הילד, שמנסה להבין כללים חדשים, עלול להרגיש שהוא חי בשתי מערכות חוקים שאינן מסונכרנות זו עם זו.
מסגרות חינוך ורווחה, כשהשפה אינה משותפת
בתי ספר, גנים, קופות חולים ושירותי רווחה עובדים בשפה ובתרבות המקומית. הורה שאינו שולט בעברית עלול לפספס מידע, או לחשוש לשאול שאלות. לעיתים הוא נמנע מלהגיע לפגישות, לא כי אינו מעוניין, אלא כי הוא חושש להיראות חלש. התוצאה היא שהמסגרת מזהה מעורבות גבוהה של הורה אחד, ובד בבד, מעורבות נמוכה של השני. הפער הזה עלול להפוך לתמונה רשמית בהליך גירושין, שאינה משקפת את המציאות בשטח.
גם כאשר ההורה מגיע לפגישה במסגרת לימודית למשל, הפער התרבותי יכול ליצור אי הבנות. למשל, תיאור של קושי רגשי אצל ילד יכול להישמע ככישלון הורי בתרבות אחת, וכבקשת עזרה לגיטימית בתרבות אחרת. אם המסגרת אינה מודעת לפערי התרבויות, היא עלולה לפרש תגובה כהתנגדות, או כהכחשה, במקום להבין שמדובר בשוני תרבותי.
ההתנהלות הנכונה אינה רק תרגום לשוני של הדברים הנאמרים או נכתבים, היא יצירת ערוץ תקשורת קבוע וברור עם המסגרות. הורה צריך לדעת שהוא מקבל מידע באותה רמה, באותו זמן, רק בדרך שהוא מסוגל להבין. כאשר זה קורה, פוחתותה דרמות, מתפוגג החשד וחוסר האמון, והילד מרוויח יציבות אמיתית משני הוריו.
התנהלות מול רשויות
במשפחות מעורבות יש לעיתים שאלות שנוגעות לתושבות, אזרחות, דרכונים, יציאה מהארץ, ורישום ילדים למסגרות חינוכיות. אלה נושאים מאתגרים שמייצרים לחץ, והלחץ הזה מתגלגל מהר מאוד לילדים. יחד עם זאת, הרבה מהחיכוך מול הרשויות בכלל לא קשור למעמד של ההורה. הוא קשור לשגרה ולמציאות היומיומית. חוסר ההבנה של אחד הצדדים את הביורוקרטיה הישראלית יכול לגרור עימותים לא נעימים בגלל מחסום שפה או שוני תרבותי.
כאשר הורה אחד עושה הכל כי הוא יודע עברית, נוצרת תלות שמטשטשת אחריות הורית. ואז ברגע הסכסוך, ההורה האחר עלול להיתפס כמי שאינו מעורב. בפועל הוא פשוט לא קיבל כלים שווים. לכן חשוב לבנות שוויון תפקודי, גם אם השפה אינה שווה. שוויון תפקודי פירושו שכל צד יודע מה קורה, מבין מה נדרש, ומסוגל לפעול בעצמו.
בנושאים של נסיעות לחוץ לארץ, במיוחד כאשר אחד ההורים מחובר למדינה אחרת או למשפחה בחוץ לארץ, נדרש לעיתים תיאום מדויק במיוחד. כל אי-בהירות עלולה להפוך לסכסוך קשה. כאשר יש מנגנון כתוב, ברור, ומוסכם מראש, החיכוך יורד משמעותית.
הסכמות כתובות שמכבדות שתי תרבויות
הסכם גירושין טוב בבית דו תרבותי אינו מתמקד רק בחלוקת רכוש, מזונות וזמני שהות. הוא מתייחס גם לחיים עצמם. שפה בבית, מסגרות חינוך, חגים ומנהגים, קשר עם המשפחה המורחבת, ואופן קבלת החלטות רפואיות וחינוכיות. כאשר הדברים נשארים כמשפט כללי, כל צד מפרש לפי התרבות שלו. כאשר הדברים מוגדרים בצורה ברורה, בתוך הסכם גירושין מסודר, יש פחות מקום למלחמות.
חשוב במיוחד לעגן דרך תקשורת בין ההורים. לא רק מה כותבים, אלא באיזו שפה, באיזה ערוץ, ובאיזו תדירות. הורה שאינו קורא עברית מהר, עלול להיתפס כמתעלם אם הוא מגיב באיחור. פתרון פשוט הוא לקבוע כלל מעשי שמכבד את הפער בין התרבויות או השפות. זמן תגובה סביר, ניסוחים ברורים, והימנעות מהודעות ארוכות שעלולות למבלבל את הצד השני.
עוד כלי עזר משמעותי הוא מנגנון קבלת החלטות מוסכם. כאשר יש החלטה על חוג, טיפול, אבחון, או שינוי מסגרת, יש לקבוע כיצד מנגישים מידע, כיצד מתייעצים, ומה עושים אם אין הסכמה. מנגנון טוב אינו מבטל מחלוקות, אבל הוא מונע מהן להפוך למאבקי כוח.
טעויות נפוצות שמחמירות את הסכסוך
טעות שכיחה היא להפוך את השפה לכלי. הורה אחד מדבר עם הילד בשפה שההורה השני לא מבין, וההורה השני מרגיש ממודר. או הורה אחד מתעקש שכל התקשורת תהיה בעברית, וההורה השני מרגיש מושפל וחסר אונים. בשני המקרים הילד מקבל מסר ששפה היא נשק. זה מסר הרסני שעלול לפגוע בילד לטווח הארוך.
טעות נוספת היא לערב את הילדים בתרגום ובהסברה. זה נראה יעיל אולי באותו הרגע, אבל זה מלמד את הילד שהוא אחראי על השקט בין ההורים. ילד שגדל כך מתקשה לפתח גבולות בריאים. לכן צריך להוציא את הילד מתפקיד המתורגמן, גם אם זה דורש מאמץ נוסף מהמבוגרים.
טעות שלישית היא הנחה שתרבות אחת היא הטבעית והשנייה היא חריגה. כל אמירה שמקטינה את השורשים של הילד, או את השפה של אחד ההורים, פוגעת בילד ישירות. ילד אינו חצי. הוא שלם, וכל צד בזהות שלו הוא חלק מהשלמות.
לגשר על הפערים לטובת הילדים
המפתח הוא יצירת שוויון בהבנה. כאשר שני הצדדים מבינים מסמכים, החלטות, ולוחות זמנים, הסכסוך נרגע. לפעמים זה אומר תרגום מקצועי של מסמכים מרכזיים, לפעמים זה אומר שיחה מסודרת אחרי כל פגישה, ולפעמים זה אומר לנסח הסכמות בשפה פשוטה וברורה. לא מתוך הנמכה, אלא מתוך כבוד הדדי האחד לשני.
נוסף על כך, חשוב לקבוע עקרונות חינוכיים משותפים שמכירים בכך שהילד חי בשני עולמות. לא נדרש שההורים יחשבו אותו דבר. נדרש שהם יסכימו לא לפגוע בשפה של האחר,או בתרבות של האחר, לא יפגעו במשפחה של האחר, ולא יהפכו את הזהות של הילד לזירת מאבק.
כאשר קיימת משפחה מורחבת משמעותית מחוץ לישראל, מומלץ להגדיר מראש מהי מדיניות הקשר, ביקורים, ושיחות עם סבא וסבתא. אם הנושא נשאר פתוח, כל חופשה משפחתית עתידה להפוך לסכסוך. אם הוא מוסדר, הילד מרוויח רצף רגשי וקשר עם שורשיו ומשפחתו.
גירושין בבית עם פערי שפה ותרבות דורשים עדינות כפולה. מצד אחד ניהול משפטי נכון ומדויק, מצד שני ניהול אנושי שמבין ששפה היא לא רק מילים, אלא זהות. כאשר בונים הליך שמכבד את הפערים ומצמצם אותם תפקודית, הילדים מקבלים יציבות. וכאשר ההורים מפסיקים להשתמש בתרבות ובשפה ככלי מאבק, הבית החדש של כל אחד מהם הופך בטוח יותר.
