אלפי משפחות בישראל מוצאות עצמן לאחר הליך גירושין מתמשך במצב כלכלי הרסני, אשר במקרים רבים לא נובע מהעדר אמצעים, אלא מהחלטות שגויות בשלב מוקדם של הסכסוך. תיקים רבים נפתחים בגישה לוחמנית, מתוך אמונה שגויה כי עמידה על זכויות תושג רק דרך מאבק עיקש, אך בפועל מתברר כי המחיר הכלכלי שמשלמים שני הצדדים חורג מכל היגיון סביר. גירושין משפטיים על כל רכיביהם יוצרים עומס תקציבי עצום על כל צד, כאשר ההוצאות אינן מסתכמות בשכר טרחת עורכי דין בלבד. כל תביעה נוספת, כל דיון, כל תגובה משפטית, מצריכים הכנות, איסוף מסמכים, מינוי מומחים, תשלומי אגרות והוצאות נלוות רבות. בשלב שבו מתעוררת ההכרה בהיקף ההוצאה, כבר קשה לעצור את התהליך מבלי לספוג נזק נוסף.
תיקים מורכבים במיוחד כוללים גם חוות דעת כלכליות, בדיקות רפואיות או פסיכולוגיות לילדים, דיונים חוזרים ונשנים בנוגע לחלוקת הרכוש, פערי גרסאות לגבי חובות ונכסים, ולעיתים גם עימותים בין גרסאות היסטוריות של התנהלות פיננסית בין בני הזוג. כל שלב כזה מוסיף עלות נוספת, לא רק במונחים כספיים אלא גם בזמן, בשחיקה נפשית ובמשאבים אישיים. אין מדובר בחריגים. התופעה רחבה כל כך עד שניתן להצביע על דפוס קבוע: ככל שהתיק ממושך יותר, כך נפגעת היכולת של המשפחה לשמר את נכסיה או לדאוג לביטחונם הכלכלי של ילדיה.
כאשר הסכסוך המשפטי נמשך מספר שנים, בני הזוג לעיתים שוכחים מה היה יעדם המקורי. בתחילה הייתה כוונה להבטיח תנאים הוגנים, הסדרי שהות, חלוקה צודקת של רכוש. אך בתוך מערכת מתמשכת של טענות והגנות, נשכחת התמונה הגדולה. המאבק הופך להיות מטרה בפני עצמה, וכתוצאה מכך נשרפים משאבים אדירים על סוגיות שאינן מהותיות. גם כאשר ברור מהו היקף הנכסים, גם כאשר ניתן להציע פשרה ראויה, פעמים רבות ממשיך ההליך להיסחב בשל חוסר אמון, לחצים משפחתיים, או יעוץ משפטי שמעודד גישה תקיפה. כל יום נוסף של עימות שוחק את קרן המשפחה, ולעיתים אף מחייב נטילת הלוואות, מכירת רכוש בהפסד או ויתור על השקעות עתידיות שהיו יכולות לשמש את הילדים.
בפועל, משפחות רבות מגיעות לסיום ההליך כשהן מרוששות. דירה אחת נמכרה כבר בתחילת התהליך למימון הוצאות ההליך המשפטי. כספי הפנסיה חולקו או נמשכו טרם עת. חסכונות ארוכי טווח שהיו מיועדים לחינוך הילדים או לרכישת דירה בעתיד הוצאו לטובת תשלום חוות דעת או עלויות אכיפה. כאשר מביטים על הסכום הכולל שהוצא, כולל שכר טרחת עורכי דין, תשלומים למומחים, הפסדים בגין מכירת נכסים במהירות, עלויות מעבר דירה, והשפעת אובדן ימי עבודה, מגלים כי מדובר לעיתים בסכום הגבוה ממחיר דירה ממוצעת לילד בפריפריה.
במקום להשקיע בעתיד הילדים את הכסף שנצבר במשך עשור או שניים של חיים משותפים, נוצר תהליך שבו עשרות או מאות אלפי שקלים מופנים לניהול מאבק, שכל כולו עוסק בשאלה מי יוותר פחות, כאשר בדרך שני הצדדים מפסידים, מפסידים כסף, וזורעים המון רגשות שליליים. ההיגיון הכלכלי מתערער, הכסף הולך לפרנס עורכי דין תוך כדי מאבקים שסופם ידוע מראש. מרחב הפעולה מצטמצם בכל שלב, עד לנקודה שבה נותרת רק אדמה חרוכה, בלי נכסים, ובלי אופק כלכלי יציב לדור הבא.
הוצאות משפטיות כמנוע להרס הון משפחתי
המנגנון המשפטי הישראלי בגירושין, כפי שהוא פועל כיום, אינו מתוכנן לשמר את ההון של המשפחה אלא לספק במה להסדרת מחלוקות. בפועל, הוא מאפשר ואף מתמרץ הליכים ממושכים, יקרים ולעיתים מיותרים. כאשר בני זוג פונים להליך שיפוטי ללא הסכמה מוקדמת, הם נכנסים למסלול עתיר שלבים: בקשה ליישוב סכסוך, דיונים זמניים, צווים, תביעות רכוש, מזונות, משמורת ולעיתים גם ערעורים. כל שלב מלווה במסמכים, ייצוג, אסטרטגיה והוצאות שוטפות. עורכי הדין אינם גובים סכום אחד עבור כלל ההליך, אלא לפי שעות עבודה, דיונים, כתבי טענות ועוד. כך נוצר מצב שבו תביעה אחת על הסדרי ראייה בלבד, שאפשר היה להסדיר בשיחה אחת עם מגשר מנוסה, עשויה להפוך למערכה בת שנה עם הוצאה של עשרות אלפי שקלים לכל צד.
כאשר כל צד מרגיש שהוא “משלם ביוקר”, ישנה נטייה פסיכולוגית להמשיך להילחם, כדי לא להרגיש “מפסיד”. תחושת ההשקעה הכלכלית הגבוהה יוצרת אפקט של “כבר אין דרך חזרה”, כך שהצדדים אינם מוכנים להתפשר, משום ש”השקיעו כבר יותר מדי”. זוהי מלכודת פסיכולוגית מוכרת היטב בניהול קונפליקטים, אך בהקשר של גירושין, ההשלכות שלה הרסניות במיוחד. ההוצאה המשפטית הולכת ומאמירה, אך הנכסים הממשיים הולכים ונעלמים. נוכח עלויות שכר טרחה, עלויות מגשרים חיצוניים, אגרות, אקטוארים, חוקרים פרטיים ופסיכולוגים, סכומים מצטברים לרמות שמחייבות חיסול של נכסים קיימים. מי שמחזיק שתי דירות, מוכר אחת. מי שיש לו רכב נוסף, מוותר עליו. במקרים מסוימים גם מתבצעים משיכות מקרנות הפנסיה או קופות גמל, תוך פגיעה חמורה באופק הכלכלי לטווח הארוך.
הבעיה איננה רק במספרים עצמם, אלא באופי ההחלטות הכלכליות שמתקבלות תוך כדי סערה רגשית. אדם שבור רגשית, כועס, מתוסכל או מושפל, אינו מקבל החלטות כלכליות חכמות. הוא מוכן לשלם כל סכום כדי “לנצח”, “להוכיח” או “למנוע מהצד השני להשיג משהו”. עורכי דין שאינם ממתנים את הלהבות, אלא דווקא מתדלקים את האש לצורך רווח, הופכים שותפים מלאים לשריפת העתיד הכלכלי של המשפחה. במקום לעצור את הלקוח, להסביר לו את ההשלכות, לבחון חלופות אמיתיות להסכמה, ולהציע תכנון אחראי, הם מציעים אסטרטגיות התקפה יקרות, שמעודדות הקצנה והתבצרות. התוצאה היא שהכסף שהיה יכול לעבור לילדים, עובר למערכות משפטיות, לבעלי מקצוע ולאובדן כלכלי בלתי הפיך.
כאשר מחשבים את העלות המצטברת להורים שנמצאים בסכסוך גירושין ממוצע הנמשך כשנתיים, עם ייצוג לשני הצדדים, תיקים נלווים ודיונים חוזרים, מדברים על טווח של מאתיים עד שלוש מאות אלף שקלים לכל צד. לא מדובר בהוצאות על דיור, מזון או טיפול בילדים, אלא בעלות ישירה של מאבק משפטי. במקרים חמורים יותר, הסכום חוצה גם את רף החצי מיליון שקלים. כסף זה, לו היה מנוהל בתבונה, יכל לשמש כהון עצמי לרכישת דירה בפריפריה, להפקדה בחיסכון לטובת ילד, או אפילו לרכישת שתי דירות קטנות להשכרה עתידית. אך במקום זאת, הוא נבלע בתכתובות, דיונים, בקשות ודחיות, כשהתוצאה איננה הסכם טוב יותר, אלא פשרה מרה בתום ההליך, לאחר שכל האופציות הכלכליות כבר התרסקו.
פעמים רבות עורכי הדין עצמם מודים בסוף ההליך כי “לא הייתה ברירה” אלא להתפשר. אך השאלה איננה אם יש ברירה בסיום, אלא אם הייתה ברירה בתחילה. והאמת היא שברוב מוחלט של המקרים, כן הייתה. יכול היה להתקיים תהליך גישור מוקדם, תכנון רכושי מוסכם, פניה להסכם כולל עוד טרם פתיחת הליכים, או אפילו שיחה אחת שקופה ומתווכת. אך כשם שברפואה יש הבחנה בין טיפול מניעתי לבין טיפול כירורגי, כך גם כאן, הפניה להליך משפטי מיידי מבלי למצות את כל האפשרויות החלופיות היא הבחירה הגרועה ביותר, ולרוב, בלתי הפיכה כלכלית.
הילדים משלמים את מחיר ההחלטות של הוריהם
כאשר מסתיים ההליך המשפטי, הצדדים נותרו לא רק עם הסכם גירושין אלא עם מציאות כלכלית חדשה, לרוב קשה ומגבילה. הילדים, שהיו אמורים להיות במרכז השיקולים, מוצאים את עצמם לעיתים בדירה שכורה שאינה מתאימה לצורכיהם, עם חוסר ודאות כלכלית מתמשך, ולעיתים אף עם מעבר בין מוסדות חינוך בשל אילוצים תקציביים. ההשלכות ניכרות בהתנהגות, בביטחון העצמי וביכולת להשתקם רגשית. הכסף שהיה יכול לשמש להשקעה בהשכלה, בפעילויות העשרה או ברווחה כללית, התבזבז כולו על הליכים משפטיים. כל שקל שהוזרם לאגרה או חוות דעת היה יכול לשמש את הילד לשכר לימוד או להון עצמי בעתיד.
במהלך הגירושין עצמם, כאשר הילדים נחשפים לעימותים, תחושת האובדן מתרחבת גם לפן הכלכלי. ילדים חשים היטב במתח הכלכלי המרחף בבית, גם אם לא נחשפים ישירות לנתונים. הם מרגישים בצמצום, בוויתורים, בחוסר יכולת ההורים להיענות לצרכים בסיסיים. השיח סביב כסף הופך טעון, ההורים מתחשבנים לא רק ביניהם אלא גם מול הילדים, ונוצרים דפוסים של אשמה, שקר, והסתרה. הילד מוצא את עצמו שואל את עצמו, למה איבדנו הכול, ולא תמיד מבין שהתשובה אינה נסיבות אלא בחירות.
הנזקים הכלכליים אינם נמדדים רק באובדן רכוש. הם ניכרים גם בנכסים שלא נוצרו: חלומות שנגנזו, פוטנציאלים שלא מומשו, השקעות שלא נעשו. כשהורים פוגעים ביכולתם לחסוך, להשקיע ולתכנן לטווח ארוך, הם לא רק משמידים את מה שהיה, הם מונעים את מה שיכול היה להיות. ילדים שנולדו לבית עם שתי משכורות, חסכונות ודירה, מוצאים את עצמם לאחר מספר שנים ללא נכס, עם הורה אחד בקושי קיומי, והשני נאבק בהחזרים. ההחמצה הזו מלווה אותם לשנים, ולעיתים אף לדורות הבאים.
מבחינה כלכלית טהורה, לו היה זוג נשוי ממוצע משקיע את הסכום שנשרף בגירושין בתיק השקעות מדוד או בנדל”ן בפריפריה, ניתן היה לספק לכל ילד בסיס יציב. במונחים של תכנון פיננסי, מדובר באובדן של תשואות עתידיות, הכנסות משכירות, ומינוף כלכלי. במקום לנהל את הכסף בחוכמה, הוא הופנה למאבק, מתוך מחשבה שזו הדרך הנכונה לנהל את הסכסוך. אך בעוד ההליך מסתיים, ההשלכות נמשכות לעשורים קדימה.
ההבדל בין משפחות שהתגרשו בהסכמה לבין אלו שהתגרשו במאבק משפטי ארוך ניכר כמעט בכל תחום: ביכולת הכלכלית של ההורים לאחר הפרידה, ברמת הביטחון התעסוקתי, באיכות החיים של הילדים, ובתחושת היציבות הכללית. בעוד המשפחה הראשונה ממשיכה לנהל חיים כלכליים סבירים, השנייה מתמודדת עם נזקי חוב, ירידה באשראי, פיגורים בהחזרי הלוואות, ולעיתים אף תיקי הוצאה לפועל שנוצרו כתוצאה מהסכמות שגובשו מתוך חולשה ולא מתוך בחירה. כל זה אינו תיאור מקרה בודד, אלא תופעה רחבת היקף, ואותה יש לעצור לפני שמאוחר מדי.
בין ייעוץ משפטי לאחריות הורית
במקרים רבים, ההורים אינם פועלים ממקום של רוע, אלא מחוסר הבנה, בלבול ולחץ נפשי. הם פונים לעורך הדין הראשון שמציע הבטחה, נגררים לאסטרטגיות התקפיות בלי להבין את המחיר האמיתי, ולעיתים פשוט אינם מודעים לכך שיש דרך אחרת. כאן נכנסת לתמונה האחריות של המערכת המשפטית ושל אנשי המקצוע המלווים את התהליך. עורכי דין, מגשרים, שופטים ועובדים סוציאליים צריכים כולם להבין שהם אינם עוסקים רק בדין, אלא בעתיד של ילדים ומשפחות. כל פעולה משפטית שננקטת משפיעה לא רק על הסעיף הבא בהסכם, אלא על יציבותם הכלכלית והרגשית של צדדים שלישיים, הילדים.
עורך דין לגירושין אחראי לא רק להילחם עבור הלקוח שלו, אלא גם לוודא שהמלצותיו נשענות על שקילה של טובת המשפחה כולה. תפקידו כולל הסבר מלא של המשמעות הכלכלית של כל פעולה משפטית, החל מבקשה פשוטה ועד לדיון בבית הדין הרבני. עליו להבהיר מתי מאבק שווה את מחירו, ומתי מדובר בסיכון כלכלי מיותר. ברגע שעורך הדין מייצג לא רק את הזכויות המשפטיות אלא גם את האינטרסים ארוכי הטווח של הלקוח ומשפחתו, גוברת הסבירות להליך יעיל, קצר, ועם נזקים מינימליים.
מעבר לכך, נדרשת הכשרה מערכתית שתשנה את נקודת המוצא של ההליך המשפטי. במקום לראות בכל גירושין “תיק”, יש לראות בהם תהליך של שינוי משפחתי שדורש פתרונות אינטגרטיביים: שילוב של ייעוץ כלכלי, גישור רגשי, תמיכה משפטית ותכנון אסטרטגי לטווח ארוך. בתי המשפט, במידת האפשר, צריכים להפנות להליכי גישור ולא להסתפק בהצעת פשרה. רק כך ניתן להבטיח שהתוצאה המשפטית לא תבוא על חשבון הדור הבא.
חשוב להדגיש כי ישנם גם מקרים שבהם אין ברירה אלא לפנות להליך משפטי מלא: כאשר יש אלימות, הסתרת רכוש, מניפולציות כלכליות חמורות או סרבנות מוחלטת להסכים על עקרונות בסיסיים. אך במקרים אלו, האחריות רק גוברת, לנהל את ההליך בחוכמה, לא להיגרר לנקמנות, ולא לאבד את המצפן הערכי של טובת הילדים. גם בתוך מאבק יש הבדל בין לוחמנות לעיוורון. בין נחישות להרס עצמי.
הדגש המרכזי שצריך לעבור לאורך כל התהליך הוא לא “כמה קיבלתי?” או “כמה שילמתי?”, אלא “מה ישאר לילדים?”. זו צריכה להיות השאלה המרכזית שמובילה כל החלטה: האם הדרך שבחרתי משאירה מקום לבית, לחיסכון, למינימום של יציבות? האם ילדיי יקבלו מפתח או מסמך? עתיד או חשבון סגור? זו אינה שאלה רגשית, אלא כלכלית נטו. ניתן לחשב אותה במספרים, לדמות אותה בטבלאות, ולהבין את משמעותה בצורה ברורה. אך הכרחי לשאול אותה בכל רגע.
ההחמצה הגדולה והאפשרות שלך כהורה
כמעט כל זוג שהתגרש ועמד מול שוקת כלכלית שבורה יאמר בדיעבד כי אילו היה יודע מראש את ההשלכות, היה נוהג אחרת. אין זו קלישאה של חרטה מאוחרת, אלא מסקנה כואבת שבאה רק לאחר שנשרף ההון, לאחר שהתשתיות הכלכליות נחרבו, ולאחר שעתיד הילדים התערפל. האמת הפשוטה היא שרוב המתגרשים לא היו צריכים להגיע למצב הזה. לו הייתה מתקיימת בחינה שקולה, עצה אחראית ותכנון מראש, ניתן היה להימנע מהרס כלכלי כה חמור. לא כל גירושין חייבים להסתיים כך. לא כל מחלוקת צריכה להוביל לקריסה.
האפשרות לבחור אחרת תמיד קיימת, גם אם נדמה כי המתח גדול מדי או שהקונפליקט בלתי ניתן לפתרון. במקרים רבים, פנייה מוקדמת להליך של גישור, או אף פנייה לעורך דין שמתמחה בניהול הליכים בהסכמה, יכולה לחסוך עשרות ואף מאות אלפי שקלים. אין צורך לוותר על זכויות, אלא לוותר על המלחמה. כאשר הצדדים מבינים שהעתיד שלהם ושל ילדיהם עדיף על פני ניצחון זמני, הם בוחרים לנהל את המשבר, לא להסלים אותו.
המחשבה שהמעמד המשפטי הוא זה שיקבע את הערך העצמי של המתגרש היא שגויה מיסודה. רבים נלחמים על עקרונות רק כדי להרגיש שניצחו, אך מגלים שהניצחון ריק כאשר לא נותרו משאבים לבנות מחדש. ילד אינו צריך לדעת מי צדק, אלא שדאגו לו. הדרך שבה מתנהלים הגירושין מספרת לילד סיפור שלם על ערכים, סדרי עדיפויות ורגישות לאחר. כאשר הילד רואה שהוריו השקיעו בהשארת קרקע בטוחה, במקום בכתבי טענות, הוא גדל אחרת.
בניית תודעה ציבורית חדשה סביב הליך הגירושין תוכל לשנות את כללי המשחק. כאשר יותר זוגות יבינו שהשקעה בשלום עדיפה מהשקעה בעימות, כאשר עורכי הדין עצמם יבחרו לקדם מודלים של הסכמות במקום הסלמה, וכאשר מערכת המשפט תתעדף פתרונות מהירים ויעילים, תשתנה המציאות. לא מדובר באידיאל רומנטי, אלא בפרקטיקה כלכלית־משפחתית בריאה.
המסר החשוב ביותר שצריך לעבור הוא שהילדים זקוקים לקרקע. לא בהכרח לשתי דירות, לא לרמת חיים גבוהה, אלא לוודאות בסיסית, לקורת גג ראויה, ולהורים שלא איבדו את דרכם בתוך קרב. כסף שנשמר יכול להפוך לדירה, לקרן חיסכון, או לכל השקעה שתעניק לילדים יתרון התחלתי בחיים. כסף שנשרף, לעולם לא יוחזר. ההבדל בין השניים הוא החלטה, לא גורל.
לסיים אחרת, לבחור נכון כבר מהצעד הראשון
הבחירה כיצד להתגרש היא לא רק החלטה משפטית אלא הצהרה ערכית על הדרך שבה אנחנו בוחרים לנהל את המשברים החשובים ביותר בחיינו. במקום להשקיע משאבים במאבקים ממושכים, יש בידינו היכולת לנתב את אותם כספים ואנרגיות לבניית עתיד יציב ונכון עבור ילדינו. תהליך גירושין אינו חייב להיות שדה קרב, הוא יכול להפוך למסלול מחושב, רגיש ומקצועי, שבו בני הזוג מקבלים החלטות לא מתוך פחד ונקמה, אלא מתוך אחריות ובשלות.
כשמתבוננים לאחור, רבים מבינים שהיו יכולים להשאיר יותר, להילחם פחות, ולבחור אחרת. אפשר היה לדבר במקום לטעון, להסכים במקום להתווכח, לבנות במקום להרוס. אך גם אם הדרך התחילה במאבק, תמיד ניתן לשנות כיוון. בכל שלב של התהליך קיימת האפשרות לעצור, לבחון מחדש, ולבחור בדרך שמכבדת את הצדדים, חוסכת עלויות, ומבטיחה עתיד טוב יותר לילדים. זו אינה חולשה, זו הנהגה הורית.
עורכי הדין, המגשרים וכל יתר אנשי המקצוע חייבים להוביל שינוי, לא רק לטפל בסכסוכים אלא לעצב תרבות חדשה של גירושין חכמים, שבהם מקדמים פתרונות מתוך שותפות ולא מתוך יריבות. התנהלות משפטית שקולה אינה רק עניין של אסטרטגיה אלא של חזון חברתי. ככל שיותר הורים יבינו שהניצחון האמיתי הוא לא בפסיקת השופט אלא ביציבות של הילד, כך נחולל שינוי של ממש.
במקום לגמור את מערכת היחסים עם שטר חוב, אפשר לסיים אותה בהבנה. במקום להשליך את כל מה שנבנה, אפשר לחלק אותו באופן שמכבד את מה שהיה. במקום לכלות את המשאבים, אפשר לשמר אותם לדור הבא. כל אלה אינם רעיונות תאורטיים, הם מתממשים מדי יום בקרב זוגות שבחרו לנהל את הגירושין שלהם באחריות. הם בחרו לא להעניש אלא לשחרר, לא לשבור אלא לארגן מחדש.
במבט מפוכח, עולה השאלה הפשוטה: מה הייתם מעדיפים להשאיר לילדכם, דירה או חובות? ברגע האמת, התשובה ברורה. ילד לא יזכור את פרטי הסכם הגירושין של הוריו, אבל הוא יזכור אם היו לו חדר משלו. לא יעניין אותו כמה מזונות שילמו או קיבלו ההורים שלו, אלא אם הרגיש בטוח, אהוב ומוגן. ואת זה לא קונים בכסף!