בדיקת פוליגרף בהליכי גירושין

ההליך המשפטי בענייני משפחה מאופיין באופיו הייחודי, השונה מהותית מן ההליכים האזרחיים הרגילים. כאשר בני זוג פונים אל מערכת המשפט כדי להסדיר את גירושיהם, מרכיב מרכזי בהכרעה אינו טמון רק ביישום דינים פורמליים, אלא בבירור מעמיק של עובדות, תחושות, רקע התנהגותי ויחסי אמון שהתערערו. בין אם מדובר בטענות לבגידה, לאלימות במשפחה, להסתרת רכוש או לניכור הורי – בית המשפט נדרש לעיתים להכריע בין גרסאות סותרות, כאשר לעיתים אין בנמצא ראיה חפצית ברורה שתטה את הכף. בתוך מציאות זו עולה השאלה האם ראוי לעשות שימוש בבדיקת פוליגרף ככלי המסייע בבירור האמת, ואם כן – באילו תנאים ובאיזה משקל יש לייחס לתוצאה כזו.

מבחינה ציבורית, בדיקת פוליגרף זוכה לעיתים להילה של אובייקטיביות מדעית, מעין “מכונת אמת”, אך המשפט הישראלי נוקט גישה מסויגת כלפיה. לא ניתן להפריז בחשיבות האבחנה בין תחושת האמת האינטואיטיבית לבין אמת משפטית, המבוססת על כללי ראיות, תקינות פרוצדורלית וציות לעקרונות יסוד של הגינות והליך הוגן. לפיכך, המאמר שלפנינו מבקש להעמיק בהיבטים המשפטיים, הראייתיים, האתיים והמעשיים של השימוש בבדיקות פוליגרף במסגרת הליכי גירושין בישראל. נדון בשאלות הנוגעות למעמד הבדיקה, להסכמה מרצון, למשמעות הסירוב, להשפעה האפשרית על תביעות משמורת ורכוש, ולשיקולים רחבים הנובעים מן הפסיקה הקיימת ומן האיזון בין תכליות ההליך.

מהותה של בדיקת פוליגרף והגדרתה המשפטית

בדיקת פוליגרף, בניגוד לדימוי הציבורי הנפוץ, אינה מגלה שקר או אמת באופן ישיר. מדובר בטכנולוגיה המתעדת תגובות פיזיולוגיות בלתי רצוניות, המושפעות מהתהליכים הקוגניטיביים של הנבדק בעת מתן תשובות לשאלות שהוכנו מראש. התיאוריה שבבסיס הבדיקה גורסת כי אדם המשקר צפוי להפגין מתח גבוה יותר, המתבטא בעלייה בדופק, בלחץ הדם ובקצב ההזעה, וכן בהפרעות בקצב הנשימה. עם זאת, תגובות אלו אינן ייחודיות לשקר, ויכולות לנבוע גם מחרדה, אשמה, טראומה מוקדמת או חשש כללי מן הבדיקה. מערכת המשפט ערה למגבלות אלו, ולכן אין מדובר באמצעי ראייתי המקבל מעמד עצמאי או מחייב.

בהיעדר חקיקה ישירה בנושא, מתבססת גישת המשפט הישראלי על פסיקה מתמשכת המבחינה בין קבילותו של הפוליגרף כראיה לבין משקלו כנסיבה תומכת בלבד. פסיקות רבות של בתי המשפט קובעות באופן עקבי כי בדיקת פוליגרף אינה קבילה כראיה חד משמעית, אלא רק כאשר שני הצדדים מסכימים בכתב לתוצאה ולמשמעותה הדיונית. הסכמה כזו, כאשר היא מתקיימת, הופכת את הבדיקה להסכמית – אך לא מחייבת כשלעצמה את בית המשפט לפסוק בהתאם לתוצאה. הדוקטרינה הרווחת מדגישה כי גם אם תוצאת הבדיקה תואמת את גרסת אחד הצדדים, אין די בכך כדי לשלול באופן ודאי את גרסת הצד שכנגד.

בחינת אמיתות בדיני משפחה

תחום דיני המשפחה נבדל מכל תחום משפטי אחר לא רק בהשלכות המעשיות שלו, אלא גם במורכבות האנושית והרגשית שמוטמעת בכל תיק. להבדיל מתובענה חוזית רגילה, בסכסוכי גירושין מתקיימת דינמיקה רגשית שמעצימה את הפערים ומטשטשת גבולות בין אמת משפטית לאמת סובייקטיבית. לא אחת מוצאים עצמם שופטים מתמודדים עם טענות של פגיעה נפשית, התעללות ממושכת, בגידה או ניכור הורי – כאשר כל צד מציג גרסה הפוכה בתכלית מזו של האחר. המורכבות גוברת כאשר ההתרחשויות הרלוונטיות אינן מגובות בתיעוד, עדים חיצוניים או ראיות אובייקטיביות. במצבים כאלה, האמון שניתן לייחס למהימנות הצדדים מקבל משקל משמעותי, ולעיתים מהווה את עיקר הבסיס לקביעות עובדתיות מהותיות.

שופטים בבית משפט למשפחה, ככלל, עושים שימוש נרחב במבחן המהימנות, אך מודעים היטב לכך שזיכרון אנושי מושפע מדינמיקות נפשיות, רצון להציג עמדה מוסרית נעלה או רצון להפעיל מניפולציה משפטית. מכאן נובעת המשיכה הטבעית לכלים טכנולוגיים הנתפסים כאובייקטיביים, ובראשם בדיקת הפוליגרף. אלא שבמבחן ההכרעה, כל עוד לא ניתן להצביע על קונסנזוס מדעי וראייתי באשר למהימנות הבדיקה, עלול בית המשפט להסתמך על אשליה של אמת – במקום על בירור יסודי של הראיות האמיתיות.

סוגיות של הסכמה חופשית לבדיקה

הסכמה של צד להיבדק בפוליגרף איננה פעולה טכנית בלבד, אלא החלטה משמעותית הנושאת השלכות משפטיות, תודעתיות ותדמיתיות. בהקשר של הליכי גירושין, לעיתים קרובות מתקיימים פערי כוחות מובנים בין בני הזוג. פערים אלה עשויים להיות כלכליים, רגשיים, מגדריים או הקשורים לייצוג המשפטי. לפיכך, גם אם ההסכמה ניתנת לכאורה מרצון, נדרש לבחון האם מדובר ברצון אמיתי, שקול ובלתי תלוי. במקרים לא מעטים, צד אחד מציע את הבדיקה ככלי להפעיל לחץ פסיכולוגי על בן הזוג השני, במטרה ליצור תחושת אשמה או להציב אותו בעמדת מגננה.

בתי המשפט נדרשים לבחון את תוקפה של הסכמה כזו בזהירות יתרה. האם הוצגה לצד האפשרות לסרב מבלי שייפגע מעמדו בהליך? האם ניתן לו ייעוץ משפטי עצמאי טרם ההסכמה? האם נוסח ההסכמה נחתם במסגרת הסכם כולל או כלחץ מבודד? ככל שהתשובות לשאלות אלו שליליות, עלול בית המשפט לקבוע כי ההסכמה אינה תקפה מבחינה מהותית, וכי אין לייחס לתוצאות הבדיקה משקל ראייתי ממשי.

הסירוב להיבדק והשפעתו על הכרעה שיפוטית

אחת השאלות הרגישות ביותר הנוגעות לפוליגרף בהליכי גירושין היא השאלה מה משמעות סירובו של צד להיבדק. סירוב שכזה, לכשעצמו, איננו מהווה ראיה לחוסר מהימנות, ואין להסיק ממנו מסקנות חד משמעיות. עם זאת, הפסיקה קובעת כי במקרים מסוימים רשאי בית המשפט להביא את הסירוב בחשבון כחלק ממערכת שיקוליו. כאשר צד מעלה טענה חמורה, ומנגד מסרב להיבדק – עשויה להתעורר תחושת אי נוחות שיפוטית, גם אם אין מדובר בקביעה פורמלית.

כדי להימנע ממצב בו הסירוב הופך למעין הודאה שבשתיקה, על בית המשפט להבטיח כי כל צד מודע היטב לזכויותיו, וכי הסירוב נובע מהעדפה לגיטימית ולא מפחד מתוצאה מזיקה. לעיתים, אנשים הסובלים מחרדה או מטראומה מתקשים לעבור בדיקה מסוג זה, מבלי שהדבר ישליך על אמינותם. במקרים כאלה, נדרשת רגישות שיפוטית גבוהה, הבוחנת את הנסיבות האינדיבידואליות ולא רק את התוצאה הפורמלית של הסירוב.

השפעת בדיקת פוליגרף על סוגיות משמורת והסדרי שהות

היבט נוסף בו עולה שאלת השימוש בפוליגרף הוא תחום המשמורת והסדרי שהות. לעיתים, אחד ההורים מעלה טענות חמורות נגד ההורה האחר, לרבות חשד לפגיעה פיזית, התעללות נפשית או הסתה מכוונת של הילדים. במקרים כאלה, במיוחד כאשר הילדים צעירים מאוד ואינם מסוגלים למסור עדות ברורה, עולה הצורך באמות מידה נוספות לבירור העובדות. בדיקת הפוליגרף נתפסת בעיני חלק מהצדדים ככלי שמסוגל להטות את הכף, ולהציג תמונה ברורה של אמיתות הטענות.

עם זאת, דווקא במקרים הרגישים הללו, נדרשת זהירות מוגברת. בית המשפט נדרש לשמור על עקרון טובת הילד – עקרון על החורג מהאינטרסים של ההורים עצמם. הפנייה לבדיקה עלולה לגרום לנזק רגשי להורה – ולעיתים אף לילדים – אם נלווית לה תחושת דה־לגיטימציה או סטיגמה. יתר על כן, גם תוצאה חיובית של בדיקת פוליגרף אינה פוטרת את בית המשפט מחובתו לבחון את כלל נסיבות המקרה, ולקבל החלטה הוליסטית ומושכלת.

עקרון תום הלב והשפעתו על השימוש בפוליגרף

בהליכי גירושין, עקרון תום הלב מקבל משקל מיוחד, לא רק ברמה המהותית אלא גם בהיבט הדיוני. הפסיקה הישראלית קובעת כי על כל צד לנהוג ביושר, בהגינות ובשקיפות לאורך כל שלבי ההליך, הן בשלב הגשת כתבי הטענות והן במהלך ההתנהלות המשפטית בפועל. כאשר צד מסרב להיבדק בפוליגרף לאחר שהביע נכונות לכך, או כאשר הוא מעלה טענות חמורות מבלי להביא כל חיזוק חיצוני להן, הדבר עלול להתפרש כעילה לפקפוק במהימנותו. מצד שני, שימוש יתר או תכוף מדי בדרישה לבדיקה עלול להתפרש כחוסר תום לב בפני עצמו, כאשר מטרתו אינה חשיפת האמת אלא הפעלת לחץ אסטרטגי.

השופטים נדרשים לאזן בין זכותו של אדם להימנע מהליך שאינו נדרש לפי חוק, לבין ציפייה לגילוי נאות של גרסתו המלאה והכנה. גם כאשר צד בוחר לעבור את הבדיקה, תום הלב נבחן לאורך כל הדרך – באופן ניסוח השאלות, באמינות הגורם הבודק ובמוכנות להציג את מלוא הממצאים בפני בית המשפט. תום הלב, אפוא, אינו מתמצה בנכונות לעבור בדיקה, אלא נמדד גם בהתנהלות רחבה, בכנות הטיעונים, ובשקיפות מול בית המשפט והצד שכנגד.

סוגיית חלוקת הרכוש וניסיון לאתר הסתרה

בתביעות רכושיות המתנהלות בין בני זוג, עולות לעיתים טענות בדבר הסתרת נכסים, חשבונות בנק סמויים, הסטת כספים לקרובי משפחה או רכישת נכסים על שם צדדים שלישיים. כאשר אין בידי הצד הנפגע כלים ראייתיים מספקים, ולעיתים גם אין סמכות להפעיל אמצעי גילוי ממוקדים, בדיקת הפוליגרף מציעה לכאורה קיצור דרך. אם צד ייבדק ויימצא דובר שקר – טוען הצד המבקש – יהיה בכך כדי לבסס טענה להסתרה ולהשפיע על אופן חלוקת הרכוש.

אלא שבתי המשפט אינם נוטים להסתמך על תוצאה שכזו לצורך קביעה רכושית. גם כאשר תוצאת הפוליגרף תומכת בטענה להונאה או העלמה, עדיין יידרש תימוכין נוסף, ולפחות אינדיקציה אובייקטיבית שאינה תלויה באותה בדיקה. בנוסף, קיימת פסיקה המבהירה כי גם כאשר הצדדים מסכימים להכניס תוצאה של בדיקת פוליגרף כהכרעה מוסכמת לתוך הסכם ממון או הסכם גירושין, אין בכך כדי לחייב את בית המשפט לאשר את ההסכם מבלי לבדוק את תקינות ההליך ואת תום הלב של הצדדים במעמד ההסכמה.

גישות בתי הדין הרבניים לעומת בתי המשפט האזרחיים

יש הבדל עקרוני בגישה לבדיקות פוליגרף בין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט לענייני משפחה. בעוד שבתי המשפט האזרחיים כפופים להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לדיני הראיות ולפסיקה המחייבת של בית המשפט העליון, בתי הדין הרבניים מונחים לפי עקרונות ההלכה היהודית ולפי נוהגי דיון שאינם בהכרח מקבילים לדין האזרחי. עם זאת, גם בתי הדין הרבניים מבקשים להקפיד על כללי דיון הוגנים, ולפיכך נדרשת זהירות בשילוב ראיות שאינן מבוססות על אמות מידה של קבילות.

בפסיקה הרבנית ניתן למצוא מקרים בודדים בהם נעשה שימוש בתוצאה של בדיקת פוליגרף כדי לחזק מסקנה עובדתית, אך בדרך כלל, גם כאן נדרשת הסכמה מראש, ולעיתים אף גיבוי הלכתי של פוסק מוסמך. במקרים מסוימים, הבדיקה משמשת ככלי הכרעה בהקשרים של סרבנות גט, כאשר יש מחלוקת האם הסירוב לגירושין נובע מתנאים סחטניים או מטענות אותנטיות לגבי הצד השני. השימוש בפוליגרף בנסיבות אלה אינו עובר ללא ביקורת, ויש החולקים על עצם הלגיטימיות ההלכתית של הסתמכות על כלי מדעי שלא נבחן במסגרת מקורות הסמכות הדתיים.

כיצד מתמודדות מדינות אחרות עם סוגיית הפוליגרף

בעולם המשפט הבינלאומי ניתן לזהות גישות מגוונות ביחס לשילוב בדיקות פוליגרף במסגרת הליכים משפטיים בכלל ובהליכי גירושין בפרט. במדינות רבות בארצות הברית, בדיקות פוליגרף אינן קבילות כלל כראיה בבית משפט, וזאת אף שהן נפוצות למדי בחקירות פליליות ובתיקים אזרחיים. עם זאת, בתי משפט אמריקאים נוטים לעיתים לקבל תוצאה של בדיקת פוליגרף כחלק מהסכמות דיוניות או במסגרת גישור, ובלבד שמתקיימת הסכמה הדדית מלאה ובכתב. ישנם מחוזות שבהם תוצאות פוליגרף עשויות להתקבל ככלי תומך להחלטות הנוגעות למשמורת ילדים, אך גם אז מדובר בשוליים הדיוניים.

באירופה, לעומת זאת, השימוש בפוליגרף נדיר בהרבה, ואינו נחשב לכלי משפטי לגיטימי. מדינות רבות, בהן גרמניה, צרפת ואיטליה, פוסלות את השימוש בבדיקות מסוג זה מכל וכל, בטענה שמדובר בהפרה של זכויות הפרט ובפגיעה בעיקרון של הליך הוגן. גישתן של מערכות משפט אלו מבוססת על חשש משימוש לרעה בטכנולוגיה שלא הוכחה מדעית, ועל העדפה של כלים מסורתיים לבירור מהימנות, דוגמת חקירה נגדית, חוות דעת פסיכולוגיות ועדויות תומכות.

בישראל, כאמור, נוקטת המערכת גישה משולבת: מחד, ההכרה בכך שהפוליגרף אינו ראיה קבילה כלל אלא בהסכמה; ומאידך, הפתיחות המוגבלת להשתמש בו ככלי עזר, במיוחד בהליכי גירושין שבהם העדויות לרוב מתנגשות ואין ראיה חיצונית מכרעת. שילוב זה מדגיש את הצורך בפיתוח מסגרת משפטית סדורה, שתסדיר את היקף השימוש, התנאים להכרה בתוצאה, וההשלכות האפשריות של סירוב.

המגבלות המדעיות של בדיקת הפוליגרף

בדיקת הפוליגרף אינה מבוססת על יכולת לזהות שקר באופן ישיר, אלא על ההנחה כי התגובה הפיזיולוגית לגירוי שקרי תהיה שונה מהתגובה לאמת. אך הנחה זו, על אף פשטותה, אינה מתיישבת עם כללי המדע המחמיר. מחקרים רבים מצביעים על כך שתגובות פיזיולוגיות מושפעות ממגוון גורמים, ובהם חרדה כללית, פחד מהמעמד, טראומות ילדות, או לחילופין – יכולת לשליטה עצמית גבוהה, כפי שנפוצה אצל אנשים מניפולטיביים.

מומחים רבים מזהירים מפני ההסתמכות על הפוליגרף ככלי חד ערכי, וטוענים כי שיעור הטעויות בו אינו נמוך כפי שנהוג לחשוב. למעשה, קיימים דיווחים על מקרים שבהם דוברי אמת נכשלו בבדיקה, ואילו דוברי שקר הצליחו לעבור אותה ללא זיהוי חריג. הבעיה גוברת ככל שמדובר בבדיקות שנערכות על רקע רגשי טעון, כמו בהליכי גירושין, שם קיים סיכוי מוגבר לתגובות לא טיפוסיות. לכך מצטרפים גם פערים מקצועיים בין בודקים, שונות בתנאי ההפעלה של המכשיר, ורמת האימון של הנבדק.

המסקנה המתבקשת מן המגבלות המדעיות היא שאין להעניק לבדיקה תוקף ראייתי עצמאי. גם כאשר צד מבקש מרצונו להיבדק, אין די בכך כדי לשוות לתוצאה אופי מחייב. אלא שהפיתוי להשתמש בפוליגרף נובע דווקא מהיעדר חלופות ברורות – במיוחד כאשר מדובר בטענות שמעמידות את טובת הילדים או זכויות רכושיות מהותיות על הכף.

היבטים חוקתיים וזכויות היסוד של המתדיין

הזכות להליך הוגן, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מכתיבה זהירות יתרה בכל הנוגע לשימוש באמצעים חודרניים במסגרת הליך משפטי. בדיקת פוליגרף, גם כאשר היא מוצגת כוולונטרית, מערבת פוטנציאל לפגיעה בפרטיות, בזכות לאוטונומיה ובהגנה על שלמות הגוף והנפש. החוק אינו מחייב אדם לחשוף את גופו למכשור רפואי או פסיכופיזיולוגי כלשהו לצורכי משפט, והכפייה לכך – בין אם ישירה ובין אם תוצאתית – מנוגדת לעקרונות יסוד של המשפט החוקתי.

יתר על כן, כאשר צד מסרב להיבדק ונוכח לדעת כי בית המשפט מייחס לכך משקל שלילי, עולה שאלה האם לא נגרמה לו פגיעה בזכות השתיקה או בזכות להליך הוגן. בתי המשפט בישראל משתדלים לא להחמיר עם מי שמסרב לבדיקה, אך לעיתים משתמעת בין השיטין התרשמות מהסירוב – והדבר עשוי לפגום בעצמאות ההליך השיפוטי. יש לשקול, אפוא, את קביעת עקרונות נורמטיביים שיבהירו כי סירוב להיבדק אינו יכול לשמש כל עילה להפחתת מהימנות או להשפעה על זכויות דיוניות.

המלצות למחוקק, לבתי המשפט ולעורכי הדין

לאור המורכבות המשפטית, המדעית והאתית של בדיקות פוליגרף בהליכי גירושין, נדרש כי המחוקק יתווה מדיניות ברורה באשר לשימוש בהן. יש מקום לחוקק הוראה ספציפית בחוק בתי המשפט לענייני משפחה או בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אשר תגדיר באילו נסיבות ניתן יהיה להיעזר בפוליגרף, מה התנאים לקבילותו כהסכמה דיונית, וכיצד יובטח כי לא תיפגע זכותו של צד להליך הוגן.

במקביל, מומלץ כי בתי המשפט יגבשו נוהל פנימי או הנחיות מוסדיות באשר לדרך ההתייחסות לבדיקה. למשל, ניתן להבהיר מראש כי הסכמה לבדיקה תיחשב תקפה רק אם התקבלה בנוכחות ייעוץ משפטי עצמאי. עוד ניתן לקבוע כללים בדבר ניסוח שאלות, מינוי בודק ניטרלי, ושקיפות מלאה של הדו”ח. עורכי הדין, מצדם, נדרשים להיזהר שלא להפוך את הפוליגרף לאמצעי לחץ מוצהר או סמוי, ולהבהיר ללקוחותיהם את המשמעות המשפטית המוגבלת של הבדיקה, גם כאשר התוצאה נוחה לכאורה.

בדיקת פוליגרף בהליכי גירושין מציבה אתגר משפטי עמוק. היא משקפת את הפער שבין שאיפתנו לאמת ברורה לבין המגבלות של המשפט כתחום נורמטיבי ומובנה. הפוליגרף עשוי להציע תחושת ודאות במצבים של אי־בהירות, אך ודאות זו היא פעמים רבות אשלייתית, ואינה מחליפה את הצורך בבחינה כוללת, מקצועית, רגישה ומאוזנת של מכלול הראיות והנסיבות.

השימוש בפוליגרף עשוי להתאים, אם בכלל, רק במקרים חריגים, תוך שמירה קפדנית על זכויות יסוד, קבלת הסכמה מדעת ותוך עיגון במנגנונים ברורים של בקרה משפטית. ראוי לזכור כי ככלי עזר – הבדיקה עשויה לתרום לשיח וליצירת אמון הדדי בין צדדים. אך ככלי הכרעה – היא עלולה להוביל לעיוות דין, לניצול יחסי כוח, ואף לפגיעה אנושה באמון הציבור במערכת המשפט.

בסופו של יום, הדיון בפוליגרף אינו דיון טכנולוגי בלבד, אלא סוגיה משפטית־ערכית החותרת לליבת מערכת הצדק המשפחתי. יש לנהוג בו באחריות, במתינות ובמבט רחב של טובת האדם, כבודו וחירותו.