איך מתגרשים בישראל? מדריך מקיף למתגרש

הליך הגירושין במדינת ישראל מהווה סוגיה משפטית מורכבת, הנגזרת ממערכת דינים דואלית ייחודית אשר מעצבת את מסלול הפרידה של זוגות. מערכת זו מקנה סמכויות שיפוט מקבילות הן לבתי הדין הרבניים והן לבתי המשפט לענייני משפחה, כאשר לכל אחת מהערכאות ישנה סמכות ייחודית ומשותפת בנושאים שונים. הדין החל על גירושין של זוגות יהודים הוא הדין הדתי האישי, כלומר דין תורה, המיושם על ידי בתי הדין הרבניים. ענייני הנישואין והגירושין של יהודים, אזרחי המדינה או תושביה, יימצאו בסמכותם הייחודית של בתי הדין הרבניים. מנגד, בית המשפט לענייני משפחה דן בסוגיות הנלוות לגירושין על פי הדין האזרחי, ויוצר מציאות משפטית המחייבת התנהלות אסטרטגית. הבנת המארג המשפטי הסבוך הזה היא תנאי הכרחי לניהול נכון של הליך הפרידה, תוך שמירה על זכויות הצדדים. אי ידיעת החוק והפרוצדורה עלולה להוביל לטעויות קריטיות בעלות השלכות ארוכות טווח על כל הנוגעים בדבר. על כן, ניהול ההליך דורש בקיאות מעמיקה בדין המהותי ובסדרי הדין של שתי הערכאות. המערכת המשפטית בישראל מכירה באוטונומיה של בתי הדין הדתיים בענייני המעמד האישי. החקיקה האזרחית, כגון חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953, מעגנת את סמכותם זו. מצב דברים זה מייצר לעיתים קרובות מתח בין הדין הדתי לדין האזרחי, במיוחד בסוגיות הרכושיות ובנושאי משמורת ילדים. התוצאה היא שעל בני זוג המבקשים להתגרש לנווט בזהירות בין שתי המערכות. הדין העברי קובע כי גירושין יכולים להתבצע רק בהסכמת שני הצדדים למתן וקבלת גט פיטורין. ללא הסכמה הדדית, על הצד המעוניין בגירושין להוכיח עילת גירושין מוכרת בדין תורה. המורכבות אינה מסתכמת בכך, שכן גם כאשר ישנה הסכמה, יש לאשר את הסכם הגירושין בערכאה מוסמכת. כל החלטה המתקבלת, החל מבחירת הערכאה בה יוגש ההליך הראשוני, תשפיע באופן דרמטי על התוצאות הסופיות. לכן, התייעצות עם עורך דין המתמחה בדיני משפחה היא צעד בלתי נמנע וחיוני. על בני הזוג להבין כי מדובר במסע משפטי ורגשי מורכב המחייב תכנון קפדני.

ההחלטה על פירוק התא המשפחתי היא אחת ההחלטות המשמעותיות והקשות ביותר שאדם יכול לקבל בחייו. לפני נקיטת צעדים משפטיים פורמליים, קיימת חשיבות מכרעת לבחינת כל האפשרויות העומדות בפני בני הזוג. הליכים אלטרנטיביים ליישוב סכסוכים, כגון טיפול זוגי או גישור, עשויים להציע פתרון שימנע את הצורך בניהול מאבק משפטי. הליך הגישור, למשל, מאפשר לצדדים לנסח הסכמות בעצמם בסיוע של מגשר ניטרלי, ובכך לשמור על מערכת יחסים תקינה ככל הניתן. אפשרות זו רלוונטית במיוחד כאשר לבני הזוג ישנם ילדים משותפים, והם יידרשו להמשיך ולתקשר כהורים גם לאחר הפרידה. בחינת האפשרות לשיקום הנישואין אינה מעידה על חולשה, אלא על אחריות ובגרות. במקרים רבים, משברים בנישואין הם ברי פתרון באמצעות כלים מקצועיים מתאימים. עם זאת, כאשר ההחלטה על גירושין היא סופית ובלתי נמנעת, יש להיערך להליך בצורה מושכלת ומסודרת. היערכות זו כוללת איסוף של כל המסמכים הפיננסיים הרלוונטיים, לרבות דפי חשבון בנק, תלושי שכר, דוחות פנסיוניים וביטוחיים, וכן הערכות שווי של נכסים. תיעוד מסודר של המצב הכלכלי המשותף יסייע בהבטחת חלוקת רכוש הוגנת ושקופה. יש להבין כי מרגע שההליכים המשפטיים מתחילים, יכולתם של הצדדים לשלוט בתוצאה פוחתת באופן משמעותי. בתי המשפט ובתי הדין הם שיכריעו בסוגיות שבמחלוקת על פי הדין והראיות שיוצגו בפניהם. ניהול נכון של השלבים המקדמיים יכול לחסוך זמן, כסף ועוגמת נפש רבה בהמשך הדרך. על כל צד להיוועץ בנפרד עם איש מקצוע כדי להבין את מלוא זכויותיו וחובותיו המשפטיות. צעד זה יאפשר לכל אחד מהצדדים לגבש אסטרטגיה מותאמת למצבו האישי והמשפחתי. המידע שייאסף בשלב זה יהווה את הבסיס לכל החלטה שתתקבל, בין אם בדרך של הסכמה ובין אם בדרך של מאבק משפטי. התנהלות פזיזה או רגשית עלולה להוביל לוויתורים בלתי סבירים או לדרישות מופרזות שיסרבלו את ההליך. לכן, קור רוח וייעוץ משפטי הולם הם המפתח לצליחת שלב קריטי זה.

קיימים שני מסלולים עיקריים לניהול הליך גירושין בישראל: ניהול ההליך באמצעות הגשת תביעות משפטיות, או ניהולו בדרך של הידברות והגעה להסכם גירושין כולל. המסלול הראשון, המכונה גם המסלול הליטיגטורי, מתאפיין במאבק משפטי בין הצדדים בערכאות השונות. כל צד מיוצג על ידי עורך דין מטעמו, וההכרעה בסופו של דבר נתונה בידי השופט או הדיין. מסלול זה הוא לרוב ארוך יותר, יקר יותר, וגורם למתח רב ולנזקים רגשיים קשים לכל המעורבים, ובמיוחד לילדים. ההליכים המשפטיים יכולים להימשך שנים, במהלכן נדרשים הצדדים לחשוף פרטים אינטימיים מחייהם ולהתמודד עם חקירות נגדיות. לעומת זאת, המסלול השני של גירושין בהסכמה מבוסס על רצונם החופשי של הצדדים להסדיר את כל הנושאים הכרוכים בפרידה באופן עצמאי. בני הזוג, בסיוע עורכי דין או מגשר, מנסחים הסכם מפורט המסדיר את חלוקת הרכוש, משמורת הילדים, מזונות, וכמובן את סידור הגט. הסכם זה מוגש לאחר מכן לאישור של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, אשר בוחן את תקינותו ואת התאמתו לטובת הילדים. לאחר אישורו, מקבל ההסכם תוקף של פסק דין ומחייב את שני הצדדים. היתרונות של דרך זו הם רבים ומשמעותיים, ובראשם היכולת של הצדדים לעצב בעצמם את עתידם ועתיד ילדיהם. כמו כן, הליך הנערך בהסכמה הוא מהיר וזול משמעותית מניהול תביעות. הוודאות המשפטית המושגת באמצעות הסכם מונעת את הסיכון הכרוך בהכרעה שיפוטית, שתוצאותיה אינן ניתנות לחיזוי מראש. חשוב להדגיש כי גם כאשר קיימים פערים משמעותיים בין עמדות הצדדים, ניתן לגשר עליהם באמצעות משא ומתן מקצועי. הבחירה במסלול ההסכמי מעידה על רצון לסיים את הקשר בצורה מכובדת ולפתוח דף חדש בצורה חיובית יותר. על כן, מומלץ תמיד למצות את האפשרות להגיע להסכמות בטרם פונים להליכים משפטיים.

ההליך בבית הדין הרבני

לבית הדין הרבני נתונה סמכות שיפוט ייחודית ובלעדית לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל. משמעות הדבר היא שפעולת הגירושין עצמה, המכונה “סידור גט”, יכולה להתבצע אך ורק בבית הדין הרבני, על פי כללי ההלכה היהודית. ללא מתן גט כשר על ידי הבעל וקבלתו על ידי האישה בפני הרכב של שלושה דיינים, בני הזוג יישארו נשואים זה לזה מבחינת מדינת ישראל. גם אם ינהלו הצדדים את כל ענייניהם בבית המשפט לענייני משפחה ויקבלו פסק דין לחלוקת רכוש ומשמורת, הם לא ייחשבו גרושים עד להשלמת הליך הגט. הגט הוא מסמך משפטי-דתי, “שטר כריתות”, אשר מפרק את קשר הנישואין באופן סופי ומוחלט. הליך סידור הגט הוא טקס פורמלי ומדוקדק, הכולל כתיבת הגט על ידי סופר סת”ם, מסירתו מיד הבעל ליד האישה, והכרזתה כ”מותרת לכל אדם”. סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני מעוגנת בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. חוק זה קובע כי רק ערכאה זו מוסמכת להכריע בשאלת תוקף הנישואין ובשאלת הצורך במתן גט. כל זוג יהודי המבקש להתגרש בישראל, בין אם נישאו בארץ ובין אם בחו”ל, חייב לעבור דרך בית הדין הרבני. גם זוגות שנישאו בנישואין אזרחיים בחו”ל יחויבו בדרך כלל בגט לחומרא, כדי למנוע ספקות הלכתיים בעתיד. לצורך פתיחת תיק גירושין בבית הדין, על אחד הצדדים להגיש תביעת גירושין מנומקת. התביעה צריכה לפרט את עילת הגירושין המוכרת על פי ההלכה. בית הדין יבחן את התביעה ואת הראיות, ואם ישתכנע בקיומה של עילה, יפסוק כי על הצדדים להתגרש. במקרה של הסכמה, ההליך פשוט יותר וכולל הגשת בקשה משותפת לאישור הסכם גירושין ולסידור גט. חשוב להבין כי סמכות זו הופכת את בית הדין לשחקן מרכזי בכל הליך גירושין, גם אם יתר הסוגיות נדונות בבית המשפט האזרחי.

בנוסף לסמכותו הייחודית בעצם אקט הגירושין, לבית הדין הרבני ישנה סמכות מקבילה לדון גם בכל הנושאים הנלווים לגירושין, וזאת באמצעות מנגנון משפטי המכונה “כריכת תביעות”. מנגנון זה מאפשר לתובע הגירושין, בדרך כלל הבעל, לכרוך בתביעת הגירושין המוגשת לבית הדין הרבני גם את התביעות למשמורת ילדים, מזונות ילדים, מזונות אישה וחלוקת רכוש. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע את התנאים לרכישת סמכות זו על ידי בית הדין. התנאים הם שהוגשה תביעת גירושין, שהכריכה נעשתה בכנות ועל פי דין, ושהנושא הכרוך עדיין לא נדון בבית המשפט לענייני משפחה. כנות הכריכה נבחנת על פי השאלה האם התובע אכן מעוניין בגירושין, או שמא הוא משתמש בתביעת הגירושין כאמצעי טקטי לרכוש סמכות בערכאה הנוחה לו. הכריכה חייבת להיות מפורטת ומפורשת, ולא ניתן להסתפק באמירה כללית. המשמעות המעשית של כריכה מוצלחת היא שבית הדין הרבני הוא זה שידון ויכריע בכל הסוגיות הכרוכות בפרידה, תוך שהוא מיישם הן את הדין הדתי והן את הדין האזרחי, למשל בחלוקת הרכוש. מנגנון זה יצר את תופעת “מרוץ הסמכויות”, במסגרתה כל צד מנסה להקדים את משנהו ולהגיש את תביעותיו בערכאה שלדעתו תיטיב עמו. לעיתים קרובות, נתפסת הערכאה הרבנית כנוטה יותר לטובת הגבר, בעוד בית המשפט לענייני משפחה נתפס כנוטה יותר לטובת האישה, אם כי תפיסה זו אינה תמיד מדויקת. הפסיקה קבעה מבחנים מחמירים לבחינת כנות הכריכה, במטרה למנוע שימוש לרעה בהליך. על התובע להראות רצון כן ואמיתי להתגרש, ולא רק רצון להשיג יתרון דיוני. בית המשפט העליון, בשבתו כבג”ץ, משמש כערכאת ביקורת על החלטות בתי הדין הרבניים בנושאי סמכות. ההחלטה היכן להגיש את התביעה הראשונה היא אפוא החלטה אסטרטגית בעלת משקל רב. כריכה נכונה יכולה לקבוע את זהות הערכאה שתעצב את חייהם של בני הזוג וילדיהם לשנים רבות.

כדי שבית הדין הרבני יחייב צד במתן גט או יכפה עליו לתת גט, על הצד המבקש את הגירושין להוכיח קיומה של עילת גירושין מוכרת על פי ההלכה היהודית. דין תורה אינו מכיר בגירושין ללא אשם, ודורש סיבה קונקרטית לפירוק הנישואין כאשר אין הסכמה של שני הצדדים. נטל ההוכחה רובץ על כתפי התובע, ועליו להציג בפני הדיינים ראיות מוצקות ומשכנעות לקיומה של העילה הנטענת. בין עילות הגירושין המרכזיות ניתן למצוא “מעשה כיעור” או בגידה, כאשר נדרשת הוכחה ברמה גבוהה, לעיתים באמצעות עדים. עילה נוספת היא “מורדת”, המתייחסת לאישה המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה, ויש לה השלכות כלכליות, לרבות שלילת זכותה למזונות וכתובה. במקביל, גם גבר המסרב לקיים יחסי אישות עשוי להיחשב “מורד” ולחוב בגט. עילות נוספות כוללות אלימות פיזית או מילולית קשה, מחלות נפש, עקרות ממושכת, או קיומם של מומים גופניים דוחים שהוסתרו לפני הנישואין. במקרים מסוימים, גם התנהגות פסולה אחרת, כגון התמכרות להימורים או לאלכוהול, יכולה להוות עילה מספקת. תהליך הוכחת העילה הוא מורכב ודורש הצגת עדויות, מסמכים ולעיתים גם חוות דעת של מומחים. בית הדין יקיים דיוני הוכחות, במסגרתם ייחקרו הצדדים והעדים בחקירה שתי וערב. אם בית הדין ישתכנע כי הוכחה עילה המצדיקה חיוב בגט, הוא ייתן פסק דין בהתאם. פסק הדין יכול להמליץ על גירושין, לחייב במתן גט, ובמקרים קיצוניים אף לכפות את הגט על צד סרבן. היעדר עילת גירושין מוכחת עלול להוביל למצב של “עיגון”, בו אחד הצדדים מסרב לתת או לקבל גט, והצד השני נותר כבול בקשר הנישואין. מסיבה זו, קיימת חשיבות רבה לאיסוף ראיות קפדני ולהצגת טיעונים משפטיים מבוססים היטב בפני בית הדין.

ההליך הפורמלי של פתיחת תיק גירושין בבית הדין הרבני מתחיל בהגשת כתב תביעה באמצעות מערכת “נט המשפט” או במזכירות בית הדין האזורי הרלוונטי למקום המגורים המשותף האחרון של בני הזוג. כתב התביעה חייב להיות ערוך בהתאם לתקנות סדר הדין, ולכלול את פרטי הצדדים, פרטי הנישואין והילדים, ואת סעיף עילות הגירושין המהווה את לב התביעה. יש לפרט באופן מדויק וברור את העובדות המבססות את עילת הגירושין הנטענת, תוך צירוף כל המסמכים התומכים, כגון תעודת נישואין, תעודות לידה של הילדים וכל ראיה רלוונטית אחרת. אם התובע מעוניין לכרוך בתביעת הגירושין גם את נושאי הרכוש והילדים, עליו לציין זאת במפורש ובאופן מפורט בכתב התביעה, כפי שנדרש בחוק. לאחר הגשת התביעה ותשלום האגרה הנדרשת, מזכירות בית הדין תמציא עותק מכתב התביעה לידי הנתבע. לנתבע עומדת הזכות להגיש כתב הגנה מטעמו בתוך פרק זמן קצוב, בדרך כלל 30 ימים. בכתב ההגנה, על הנתבע להגיב לכל אחת מהטענות שהועלו נגדו בכתב התביעה, ולהציג את גרסתו העובדתית והמשפטית. לאחר הגשת כתבי הטענות, ייקבע מועד לדיון ראשון בפני הרכב הדיינים. דיון זה נועד בעיקרו לברר את עמדות הצדדים, לבחון את האפשרות להגיע לשלום בית או להסכמות, ובמידת הצורך לקבוע את סדר הדין להמשך ניהול התיק. במהלך הדיון, הדיינים עשויים להפנות את הצדדים ליחידת הסיוע שליד בית הדין בניסיון לגשר על הפערים. אם לא מושגת הסכמה, בית הדין יקבע מועדים לדיוני הוכחות, בהם יישמעו העדויות ויוצגו הראיות. התהליך כולו מתנהל על פי סדרי דין ייחודיים לבית הדין הרבני, השונים מאלו של בתי המשפט האזרחיים.

סמכויות בית המשפט לענייני משפחה

בית המשפט לענייני משפחה מהווה את הערכאה האזרחית המרכזית הדנה בסכסוכים בתוך התא המשפחתי, ולו נתונה סמכות שיפוט מקבילה לזו של בית הדין הרבני במרבית הסוגיות הנלוות לגירושין. בעוד שאת הגט עצמו ניתן לסדר רק בבית הדין הרבני, בית המשפט לענייני משפחה מוסמך באופן מלא לדון ולהכריע בתביעות הנוגעות למשמורת והחזקת ילדים, הסדרי שהות, מזונות ילדים, מזונות אישה וחלוקת כלל הרכוש המשותף של בני הזוג. סמכות זו מעוגנת בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995. החוק קובע כי כל תובענה אזרחית בין אדם לבן משפחתו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, תידון בבית משפט זה. המשמעות היא שכל אחד מבני הזוג רשאי לבחור להגיש את תביעותיו הכספיות והאחרות בערכאה זו, במקום לכרוך אותן בתביעת הגירושין בבית הדין הרבני. בית המשפט פועל על פי הדין האזרחי הכללי, כגון חוק יחסי ממון, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). גישה זו שונה מהדין הדתי המיושם בבית הדין הרבני, והיא עשויה להוביל לתוצאות שונות באותן סוגיות בדיוק. לדוגמה, בעוד שבבית הדין הרבני זכותה של אישה למזונות עלולה להישלל עקב בגידה, בבית המשפט האזרחי סוגיית האשם בפירוק הנישואין היא לרוב חסרת משמעות. ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה מתנהלים בדלתיים סגורות, במטרה להגן על פרטיות הצדדים וילדיהם. לשופטי בית המשפט לענייני משפחה ישנה מומחיות ייחודית בתחום, ולרשותם עומדים כלים מקצועיים נוספים, כגון יחידות הסיוע ועובדים סוציאליים, המסייעים להם בקבלת החלטות מורכבות, בעיקר אלו הנוגעות לילדים. הפיצול בסמכויות בין שתי הערכאות מחייב את הצדדים ועורכי דינם לכלכל את צעדיהם בתבונה, שכן הבחירה בערכאה הנכונה יכולה להיות בעלת השפעה מכרעת על תוצאות ההליך כולו.

הקיום של שתי ערכאות שיפוט בעלות סמכויות מקבילות, בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה, יצר תופעה ייחודית למערכת המשפט הישראלית, המכונה “מרוץ הסמכויות”. תופעה זו מתארת את המאמץ של כל אחד מבני הזוג להיות הראשון שמגיש את תביעתו בערכאה השיפוטית שלדעתו תהיה אוהדת יותר לעניינו ותשרת את האינטרס שלו בצורה הטובה ביותר. הכלל הבסיסי הקובע את זהות הערכאה שתדון בסכסוך הוא “כל הקודם זוכה”, כלומר, הערכאה שאליה הוגשה התביעה הראשונה בזמן היא זו שתרכוש את הסמכות לדון בה. לפיכך, ברגע שאחד מבני הזוג הגיש תביעה למזונות או למשמורת בבית המשפט לענייני משפחה, בן הזוג השני לא יוכל עוד לכרוך נושאים אלה בתביעת גירושין שיגיש מאוחר יותר בבית הדין הרבני. מנגד, אם אחד הצדדים הקדים והגיש תביעת גירושין כנה וכרוכה כדין בבית הדין הרבני, הוא יחסום את האפשרות של הצד השני לפנות לבית המשפט באותם עניינים. “מרוץ הסמכויות” הופך את רגע ההחלטה על פתיחת ההליכים לרגע קריטי וטעון אסטרטגיה. לעיתים קרובות, צדדים פועלים בחופזה ובחשאיות כדי להקדים את הצד השני ולהשיג יתרון טקטי משמעותי. התפיסה הרווחת, הגם שאינה מדויקת תמיד, היא שבית הדין הרבני נוטה להיטיב עם גברים, במיוחד בסוגיות של חלוקת רכוש ומזונות אישה, בעוד שבית המשפט לענייני משפחה נתפס כערכאה המגנה יותר על זכויות נשים. הבחירה בערכאה אינה רק שאלה של העדפה אישית, אלא היא בעלת השלכות מהותיות על הדין שיחול ועל אופי ההליך. על מנת למנוע את המרוץ הפרוע, נחקק “החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה”, המחייב את הצדדים להשתתף בפגישות מהו”ת (מידע, היכרות ותיאום) ביחידת הסיוע לפני הגשת תביעות. למרות ניסיון זה למתן את המרוץ, עדיין קיימת חשיבות רבה לפעולה מהירה ומחושבת ברגע שההחלטה על גירושין מתקבלת.

אופן ניהול ההליך המשפטי בבית המשפט לענייני משפחה שונה באופן מהותי מזה הנהוג בבית הדין הרבני, והוא מתבסס על עקרונות המשפט האזרחי וסדרי הדין האזרחיים. ההליך נפתח בהגשת כתב תביעה על ידי אחד הצדדים, למשל תביעה למזונות, למשמורת או לפירוק שיתוף ברכוש. כתב התביעה חייב להיות מפורט, לכלול את כל העובדות הרלוונטיות, ולהיתמך בתצהיר ערוך כדין ובמסמכים תומכים. בניגוד לבית הדין הרבני, שם הדיון נסוב סביב עילות הלכתיות, בבית המשפט הדיון מתמקד בזכויות וחובות על פי חוקי המדינה. לדוגמה, תביעת מזונות ילדים תיבחן לאור צרכי הילדים ויכולותיהם הכלכליות של ההורים, ללא קשר לשאלת האשם בפירוק הנישואין. לאחר הגשת כתב התביעה, הצד הנתבע נדרש להגיש כתב הגנה מפורט, הנתמך אף הוא בתצהיר. בשלב הבא, בית המשפט יקיים בדרך כלל דיון קדם-משפט, שמטרתו לנסות ולגבש הסכמות בין הצדדים, ולקבוע את הפלוגתאות הדורשות הכרעה. אם הצדדים לא מגיעים להסכמה, התיק יקבע לדיון הוכחות. במהלך דיון ההוכחות, הצדדים והעדים מטעמם נחקרים על תצהיריהם על ידי עורכי הדין של הצד שכנגד. בית המשפט מתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדויות ומהראיות שהוצגו בפניו, כגון מסמכים בנקאיים, חוות דעת מומחים ותסקירים של עובדים סוציאליים. בסיום שלב ההוכחות, הצדדים מגישים סיכומים בכתב, בהם הם מפרטים את טיעוניהם המשפטיים והעובדתיים. לאחר עיון בסיכומים ובכל חומר הראיות, השופט נותן פסק דין מנומק, המכריע בכל הסוגיות שהיו במחלוקת. חשוב לציין כי בית המשפט לענייני משפחה שם דגש רב על טובת הילד כשיקול על, ומפעיל מנגנונים שונים להבטחתה, לרבות מינוי אפוטרופוס לדין לייצוג הילדים בהליך.

המסגרת החוקית המסדירה את חלוקת הרכוש בין בני זוג שהתגרשו מעוגנת בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973. חוק זה חל על כל הזוגות שנישאו לאחר תאריך 1.1.1974, והוא קובע את עקרון “איזון המשאבים” ככלל המנחה בחלוקת הרכוש. על פי עיקרון זה, עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות של אחד מבני הזוג, זכאי כל אחד מהם למחצית שוויים של כלל הנכסים שנצברו על ידם במהלך הנישואין, למעט נכסים מסוימים. הנכסים הנכללים במסת הרכוש המשותף הם כל הנכסים מכל סוג, לרבות נכסי מקרקעין, כלי רכב, כספים בחשבונות בנק, תוכניות חיסכון, זכויות סוציאליות ממקומות העבודה (כגון פנסיה, קופות גמל וקרנות השתלמות), וכן נכסי קריירה ומוניטין עסקי או אישי שנצברו בתקופה זו. החוק מבוסס על תפיסה של שותפות מאמצים, לפיה שני בני הזוג תרמו, כל אחד בדרכו, למאמץ המשפחתי המשותף, ולכן יש לחלק את פירות המאמץ באופן שוויוני. החוק מוציא מכלל איזון המשאבים נכסים שהיו לכל אחד מהצדדים ערב הנישואין, וכן נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין. עם זאת, הפסיקה קבעה כי גם נכסים חיצוניים אלה עשויים להיכלל ברכוש המשותף אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בהם. לדוגמה, אם דירה שהתקבלה בירושה שימשה למגורי המשפחה במשך שנים רבות ועברה שיפוץ משמעותי מכספים משותפים, בית המשפט עשוי לראות בה נכס משותף. בית המשפט לענייני משפחה מוסמך, במקרים חריגים, לסטות מהחלוקה השוויונית ולקבוע חלוקה אחרת, אם מצא נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. על זוגות שנישאו לפני 1.1.1974 חלה “הלכת השיתוף”, שהיא יציר הפסיקה, ועקרונותיה דומים מאוד לעקרון איזון המשאבים.

גירושין בהסכמה: הדרך המומלצת

הסכם גירושין כולל מהווה את המסמך המשפטי המרכזי והחשוב ביותר עבור בני זוג הבוחרים לסיים את נישואיהם בדרך של הידברות והסכמה. מדובר בחוזה משפטי מחייב, אשר צופה פני עתיד ומסדיר באופן מפורט ומקיף את כל הסוגיות הכרוכות בפרידה ובחיים שלאחריה. הסכם ערוך היטב צריך לכלול התייחסות לכל הנושאים הרלוונטיים, כדי למנוע מחלוקות עתידיות ולהבטיח ודאות ויציבות לכל בני המשפחה. בראש ובראשונה, ההסכם חייב לקבוע את הסכמתם של הצדדים להתגרש זה מזה בגט פיטורין כדת משה וישראל, ולקבוע את המועד והאופן בו יתבצע סידור הגט בבית הדין הרבני. בנוסף, ההסכם יכלול פרק מפורט בנושא הילדים, אשר יגדיר את נושא המשמורת (משותפת או יחידנית), את הסדרי השהות של כל אחד מההורים עם הילדים, לרבות בחגים ובחופשות. פרק זה יתייחס גם לאופן קבלת החלטות משמעותיות בענייני חינוך ובריאות של הילדים. נדבך מרכזי נוסף הוא ההסדר הכספי, הכולל את קביעת גובה דמי המזונות עבור הילדים, אופן הצמדתם, והשתתפות ההורים בהוצאות חריגות כגון חוגים, שיעורים פרטיים וטיפולים רפואיים. כמו כן, ההסכם יפרט את אופן חלוקת כלל הרכוש המשותף, החל מדירת המגורים, דרך כספים וחסכונות, וכלה בזכויות סוציאליות ופנסיוניות. הסכם טוב צופה גם מצבים עתידיים, כגון מעבר מקום מגורים של אחד ההורים או שינוי מהותי בהכנסות, וקובע מנגנונים ליישוב מחלוקות עתידיות. ניסוח ההסכם דורש מומחיות משפטית, רגישות והבנה מעמיקה של דיני המשפחה, ולכן חיוני לערוך אותו באמצעות עורך דין המתמחה בתחום. לאחר גיבוש ההסכם, יש להגישו לאישור ערכאה שיפוטית, אשר תעניק לו תוקף של פסק דין.

תהליך המשא ומתן לקראת גיבוש הסכם גירושין יכול להתנהל במגוון דרכים, כאשר המטרה המשותפת לכולן היא הגעה להסכמות הוגנות ומקובלות על שני הצדדים, מחוץ לכותלי בית המשפט. אחת הדרכים הנפוצות והיעילות ביותר היא הליך הגישור. בגישור, בני הזוג נפגשים עם מגשר, שהוא איש מקצוע ניטרלי (לרוב עורך דין או עובד סוציאלי בהכשרתו), אשר מסייע להם לנהל דיאלוג בונה, לזהות את האינטרסים האמיתיים של כל אחד מהם, ולמצוא פתרונות יצירתיים לסוגיות שבמחלוקת. המגשר אינו כופה פתרון, אלא מנחה את התהליך ומאפשר לצדדים להגיע להסכמות בעצמם. דרך נוספת היא ניהול משא ומתן ישיר בין עורכי הדין המייצגים את הצדדים. במודל זה, כל צד מיוצג על ידי עורך דין מטעמו, ועורכי הדין מנהלים את המגעים ביניהם, מעבירים טיוטות של ההסכם, עד להגעה לנוסח מוסכם. אפשרות מתקדמת יותר היא הליך של “גירושין בשיתוף פעולה” (Collaborative Divorce). בשיטה זו, שני בני הזוג ושני עורכי הדין שלהם חותמים על הסכם מיוחד, לפיו הם מתחייבים לנהל את המשא ומתן בשקיפות מלאה ובשיתוף פעולה, ולהימנע מפנייה לערכאות משפטיות. הצוות עשוי לכלול גם אנשי מקצוע נוספים, כמו יועצים כלכליים ומומחים לילדים, המסייעים לגבש פתרון מקיף. המפתח להצלחת המשא ומתן, בכל דרך שתיבחר, הוא נכונות אמיתית של שני הצדדים לפשרה ולהתחשבות בצרכי הצד השני, ובמיוחד בצרכי הילדים. הליך הנעשה ברוח טובה יכול להניח את היסודות למערכת יחסים הורית מתפקדת ובריאה לאחר הגירושין. ניהול המשא ומתן דורש סבלנות, אינטליגנציה רגשית ויכולת לראות את התמונה הכוללת, מעבר למחלוקות הנקודתיות.

לאחר שבני הזוג, בסיוע נציגיהם, הגיעו לנוסח מוסכם של הסכם הגירושין, ההליך אינו מסתיים. על מנת שההסכם יהיה בעל תוקף משפטי מחייב, יש להגישו לאישור של ערכאה שיפוטית מוסמכת, קרי, בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני. הצדדים יכולים לבחור לאיזו ערכאה לפנות לצורך אישור ההסכם, ובדרך כלל הבחירה תיעשה על פי נוחות או העדפה. הגשת הבקשה לאישור ההסכם היא הליך פורמלי, הכולל הגשת עותק חתום של ההסכם ובקשה משותפת לאשרו ולתת לו תוקף של פסק דין. הערכאה השיפוטית תזמן את בני הזוג לדיון קצר, אשר במהלכו השופט או הדיין יוודא מספר דברים מהותיים. ראשית, בית המשפט יאמת את זהות הצדדים ויוודא כי הם חתמו על ההסכם מרצונם החופשי והטוב, ללא כל כפייה, עושק או לחץ. שנית, וחשוב מכך, בית המשפט יבחן את הוראות ההסכם ויוודא כי הוא מובן לצדדים, וכי הם מודעים למשמעויותיו ולהשלכותיו. כאשר מעורבים ילדים קטינים, לבית המשפט ישנה חובה מוגברת לבחון את ההסדרים הנוגעים להם, ולוודא כי ההסכם אינו פוגע בטובתם. השופט עשוי לשאול את הצדדים שאלות לגבי הסדרי המשמורת, המזונות והקשר עם כל אחד מההורים, כדי להשתכנע שההסדרים סבירים ומשרתים את הילדים. אם בית המשפט ימצא כי ההסכם הוגן, חוקי, ועומד במבחנים אלה, הוא ייתן פסק דין המאשר את ההסכם. מרגע זה ואילך, ההסכם הופך להיות מחייב ככל פסק דין אחר של בית המשפט. אם אחד הצדדים יפר את הוראותיו בעתיד, הצד השני יוכל לפנות להליכי אכיפה, כגון הוצאה לפועל. אישור ההסכם הוא אפוא השלב המעניק לו את הגושפנקא המשפטית הסופית והרשמית.

הבחירה בדרך של גירושין בהסכמה נושאת בחובה יתרונות רבים ומשמעותיים, אשר הופכים אותה לאופציה המועדפת והמומלצת כמעט בכל מקרה ומקרה. היתרון הבולט ביותר הוא השליטה והוודאות. כאשר בני הזוג מנסחים את ההסכם בעצמם, הם אדונים לגורלם ויכולים לעצב את ההסדרים בהתאם לצרכים הייחודיים של משפחתם, במקום להותיר את ההכרעות בידיו של גורם חיצוני, שאינו מכיר אותם ואת ילדיהם. ודאות זו מונעת את אי הוודאות והסיכון הכרוכים בניהול הליך משפטי, שתוצאותיו לעולם אינן מובטחות. יתרון מרכזי נוסף הוא החיסכון הניכר במשאבים. הליכים משפטיים יכולים להיגרר במשך שנים ולעלות עשרות ומאות אלפי שקלים בשכר טרחת עורכי דין, אגרות ועלויות מומחים. לעומת זאת, הליך הנערך בהסכמה הוא קצר ותחום בזמן, ועלויותיו נמוכות באופן דרמטי. מההיבט הרגשי והנפשי, היתרונות ברורים עוד יותר. מאבק גירושין מכוער וקשה גורם לנזקים עצומים לצדדים ובעיקר לילדים, אשר נקרעים בין הוריהם. ניהול ההליך בדרך של הידברות וכיבוד הדדי מאפשר לסיים את הקשר הזוגי בצורה מכובדת, ולשמר ערוץ תקשורת פתוח והכרחי לצורך ההורות המשותפת. יתר על כן, הסכם שהושג מרצון הדדי הוא בעל סיכוי גבוה יותר להיות מכובד ומיושם על ידי שני הצדדים לאורך זמן, מה שמפחית את החיכוכים ואת הצורך בהליכי אכיפה עתידיים. פרטיותם של בני הזוג נשמרת, בניגוד להליך משפטי בו פרטים אינטימיים נחשפים בפרוטוקולים ובפסקי דין. לבסוף, היכולת לסיים את הפרק הזה בחיים במהירות וביעילות מאפשרת לכל אחד מהצדדים להתחיל בבניית חייו החדשים בצורה טובה ורגועה יותר. כל הסיבות הללו מצביעות בבירור על עדיפותו של מסלול ההסכמה.

סוגיות ליבה בהליך הגירושין

אחת הסוגיות המרכזיות והרגישות ביותר בכל הליך גירושין היא קביעת הסדרי המשמורת והשהות של הילדים. העיקרון המנחה את בית המשפט ואת בית הדין בקבלת החלטות בנושא זה הוא עקרון העל של “טובת הילד”. עיקרון זה מחייב את הערכאה השיפוטית לבחון כל מקרה לגופו ולקבוע את ההסדר שישרת באופן המיטבי את צרכיו הפיזיים, הרגשיים, החינוכיים והחברתיים של הילד הספציפי. החוק בישראל קובע חזקה, המכונה “חזקת הגיל הרך”, לפיה ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת אמם, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכך. עם זאת, בשנים האחרונות חלה שחיקה משמעותית במעמדה של חזקה זו, ובתי המשפט נוטים יותר ויותר לבחון את מסוגלותם ההורית של שני ההורים ולקבוע הסדרים של משמורת משותפת. במשמורת משותפת, האחריות ההורית מתחלקת באופן שווה יחסית בין שני ההורים, והילדים שוהים עם כל אחד מהם פרקי זמן דומים. הסדר זה דורש רמה גבוהה של תקשורת ושיתוף פעולה בין ההורים, וכן מגורים בסמיכות גיאוגרפית. באם נקבעה משמורת יחידנית לאחד ההורים, ההורה השני, שאינו משמורן, יהיה זכאי להסדרי שהות קבועים ומוגדרים עם הילדים, הכוללים בדרך כלל מפגשים באמצע השבוע וכל סוף שבוע שני, וכן חלוקה של החגים והחופשות. לצורך קבלת החלטה מושכלת, בית המשפט נעזר לעיתים קרובות בתסקיר סעד, הנערך על ידי עובדת סוציאלית מיחידת הסיוע, אשר נפגשת עם ההורים והילדים ומגישה המלצותיה. במקרים של מחלוקת קשה, ניתן למנות גם פסיכולוג או מומחה אחר למסוגלות הורית. חשוב לזכור כי ההחלטות בענייני משמורת אינן סופיות וניתן לשנותן בעתיד אם יחול שינוי מהותי בנסיבות.

סוגיית מזונות הילדים היא נדבך כלכלי מרכזי בהליך הגירושין, ומטרתה להבטיח את המשך קיומם ורווחתם של הילדים גם לאחר פירוק התא המשפחתי. על פי הדין העברי, החל על יהודים בישראל, חובת המזונות המוחלטת עבור הצרכים ההכרחיים של הילדים עד גיל 15 מוטלת על האב בלבד, ללא קשר לגובה הכנסתו או הכנסתה של האם. צרכים הכרחיים כוללים מזון, ביגוד, מדור (השתתפות בשכר דירה או משכנתא) והוצאות אחזקת המדור, וכן חלק מהוצאות החינוך והבריאות. החל מגיל 15 ועד גיל 18, חובת המזונות נובעת מדיני הצדקה, ושני ההורים חבים בה בהתאם ליכולותיהם הכלכליות היחסיות. מעבר לצרכים ההכרחיים, קיימים צרכים נוספים, המכונים “צרכים מדין צדקה”, הכוללים חוגים, בילויים, חופשות וכדומה, ובהם שני ההורים נושאים על פי יחס הכנסותיהם. בשנים האחרונות, בעקבות פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון (בע”מ 919/15), חל שינוי משמעותי בפסיקת המזונות במקרים של משמורת משותפת ופערי הכנסה נמוכים בין ההורים, עבור ילדים בגילאי 6-15. במצבים אלה, נקבע כי שני ההורים ישתתפו במימון צרכי הילדים באופן שוויוני יותר, בהתאם ליחס הכנסותיהם הפנויות ולחלוקת זמני השהות. קביעת גובה המזונות נעשית על ידי בית המשפט לאחר בחינת מכלול נתונים, לרבות רמת החיים לה הורגלו הילדים לפני הגירושין, צרכיהם הספציפיים, והכנסותיהם של שני ההורים מכל המקורות. על הצדדים להציג בפני בית המשפט מסמכים המעידים על הכנסותיהם והוצאותיהם, כגון תלושי שכר, דפי חשבון בנק ודוחות שנתיים לעצמאים. דמי המזונות שנפסקים צמודים בדרך כלל למדד המחירים לצרכן ומתעדכנים מעת לעת.

מזונות אישה הם תשלום חודשי שהבעל חייב לשלם לאשתו מיום עזיבתו את הבית ועד למועד מתן הגט ופקיעת הנישואין באופן סופי. חובה זו נובעת מהדין העברי, אשר קובע כי הבעל מחויב לספק את כל צרכיה של אשתו כל עוד הם נשואים, לרבות מזון, ביגוד, מדור ורפואה. מטרתם של מזונות האישה היא לשמור על רמת החיים לה הורגלה האישה במהלך הנישואין, ולמנוע מצב בו היא נותרת ללא אמצעי קיום בתקופת הביניים של הליך הגירושין. גובה מזונות האישה נקבע בהתאם לרמת החיים שהייתה נהוגה בבית, ובהתאם להכנסות הבעל ופוטנציאל ההשתכרות שלו. בית המשפט או בית הדין יבחנו את צרכיה של האישה מחד, ואת יכולתו הכלכלית של הבעל מאידך, ויקבעו את הסכום בהתאם. בניגוד למזונות ילדים, שהם חובה כמעט אבסולוטית, זכותה של אישה למזונות אינה מובטחת ועשויה להישלל ממנה בנסיבות מסוימות הקבועות בהלכה. לדוגמה, אישה שבגדה בבעלה (“מעשה כיעור”) או אישה שעזבה את הבית ללא סיבה מוצדקת, עלולה לאבד את זכותה למזונות. כמו כן, אישה שיש לה “מעשה ידיה”, כלומר הכנסה מעבודה, הכנסתה תקוזז מסכום המזונות לו היא זכאית, אלא אם הכנסתה אינה מספיקה לכלכל אותה ברמת החיים לה הורגלה. גם אישה “מורדת”, המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה, תאבד את זכותה למזונות. חשוב להדגיש כי החובה למזונות אישה פוקעת מיד עם סידור הגט, שכן מרגע זה ואילך הם אינם נשואים עוד. לעיתים, סוגיית מזונות האישה משמשת כאמצעי לחץ טקטי בהליך הגירושין, כאשר אחד הצדדים מנסה להאיץ או לעכב את מתן הגט באמצעות התביעה הכספית.

אופן חלוקת הרכוש המשותף של בני הזוג הוא אחד הנושאים המורכבים והטעונים ביותר בהליך הגירושין, ולעיתים קרובות מהווה את מוקד הסכסוך העיקרי. כפי שצוין, הכלל המנחה הוא עקרון איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, לפיו כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין יחולק בין הצדדים באופן שווה. הרכוש המשותף כולל לא רק נכסים מוחשיים כמו דירה, רכב וחסכונות, אלא גם נכסים בלתי מוחשיים, המכונים “נכסי קריירה”. נכסים אלה כוללים מוניטין אישי או עסקי שצבר אחד מבני הזוג במהלך השנים, וכן פוטנציאל השתכרות עתידי הנובע מהשכלה או מהתמחות שנרכשה במהלך חיי הנישואין, לעיתים קרובות תוך תמיכה וויתור של בן הזוג השני. הפסיקה הכירה בכך שפערים משמעותיים בכושר ההשתכרות שנוצרו במהלך הנישואין מהווים נכס בר חלוקה, ויש לאזן אותם באמצעות תשלום כספי. סוגיה מורכבת נוספת היא חלוקת הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות. זכויות אלה, שנצברו על ידי כל אחד מהצדדים ממקום עבודתו, מהוות רכיב רכוש משמעותי, והן יחולקו בין הצדדים בהתאם לתקופת החיים המשותפת. לצורך חישוב ואופן החלוקה, ממנה בית המשפט בדרך כלל אקטואר, אשר עורך חוות דעת מקצועית ומציג את הדרכים לחלוקה צודקת של הזכויות. נכסים שהתקבלו בירושה או במתנה במהלך הנישואין, או נכסים שהיו שייכים לאחד הצדדים לפני הנישואין, אינם נכללים בבסיס החלוקה, אלא אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בהם. הליך חלוקת הרכוש דורש שקיפות מלאה מצד שני הצדדים, וכל ניסיון להבריח או להסתיר נכסים עלול לגרור סנקציות חריפות מצד בית המשפט.

דירת המגורים המשותפת היא לרוב הנכס המשמעותי והיקר ביותר שבבעלות בני הזוג, ולכן סוגיית חלוקתה דורשת התייחסות מיוחדת. כאשר בני הזוג מחליטים להתגרש, עליהם להחליט מה יעלה בגורלה של הדירה. ההליך המשפטי לפירוק הבעלות המשותפת בדירה נקרא “פירוק שיתוף במקרקעין”. קיימות מספר אפשרויות לחלוקת הדירה. האפשרות הנפוצה ביותר היא מכירת הדירה בשוק החופשי לצד שלישי, וחלוקת התמורה נטו (לאחר סילוק המשכנתא ותשלום כל ההוצאות) בין בני הזוג באופן שווה, או בהתאם לחלקו של כל אחד בבעלות. אפשרות נוספת היא שאחד מבני הזוג ירכוש את חלקו של בן הזוג השני בדירה, ובכך יהפוך לבעלים היחיד שלה. במקרה כזה, יש צורך בקבלת הערכת שווי עדכנית של הדירה על ידי שמאי מקרקעין, ועל בסיסה יחושב הסכום שישולם. לעיתים, כאשר ישנם ילדים קטינים, הצדדים מסכימים או בית המשפט מורה על עיכוב בפירוק השיתוף, כדי לאפשר לאם ולילדים להמשיך ולהתגורר בדירה לתקופה מסוימת, עד שהילדים יגיעו לגיל מסוים. הסדר זה מכונה “מדור ספציפי”, והוא נועד להבטיח את יציבותם וטובתם של הילדים. בנוסף, לאישה ישנה זכות למדור, מכוח הדין העברי, והיא זכאית לקורת גג, בין אם בדירה המשותפת ובין אם באמצעות השתתפות הבעל בשכר דירה. כל החלטה הנוגעת לדירת המגורים צריכה להתקבל תוך התחשבות בהשלכות המיסוי, כגון פטור ממס שבח, ובהסדרים מול הבנק הממשכן. הליך פירוק השיתוף, אם אינו נעשה בהסכמה, יתנהל כתביעה נפרדת בבית המשפט לענייני משפחה, אשר ימנה כונס נכסים לצורך ביצוע המכירה במידת הצורך.

הליכים מיוחדים וסעדים זמניים

במטרה לצמצם את ההתדיינויות המשפטיות המרות והארוכות בסכסוכי גירושין, נכנס לתוקפו בשנת 2016 החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, המוכר גם כ”חוק גישור חובה”. חוק זה שינה את האופן בו נפתחים הליכים משפטיים בתחום דיני המשפחה, והוא מחייב כל אדם המעוניין להגיש תביעה נגד בן משפחתו, לרבות תביעות גירושין, לעבור הליך מקדמי של פגישות מהו”ת (מידע, היכרות ותיאום) ביחידת הסיוע שליד הערכאה השיפוטית. מטרת החוק היא לאפשר לבני הזוג לבחון אפשרויות ליישוב הסכסוך בדרכי שלום, כגון גישור, בטרם הם נכנסים למאבק משפטי מלא. ההליך מתחיל בהגשת “בקשה ליישוב סכסוך” על ידי אחד הצדדים. מרגע הגשת הבקשה, חל “עיכוב הליכים” לתקופה של עד 60 ימים, במהלכה הצדדים אינם רשאים להגיש תביעות זה נגד זה, למעט בקשות דחופות לסעדים זמניים. במהלך תקופה זו, מוזמנים הצדדים לסדרה של עד ארבע פגישות מהו”ת עם עובד סוציאלי, ללא עלות. הפגישות נועדו לספק לצדדים מידע על ההליכים המשפטיים והשלכותיהם, וכן על היתרונות של יישוב הסכסוך בהסכמה. בפגישות אלה נבחנת מידת ההתאמה של בני הזוג להליך גישור, והם מקבלים כלים ראשוניים לניהול התקשורת ביניהם. אם הצדדים מסכימים לפנות לגישור, ההליך ממשיך אצל מגשר פרטי או מטעם יחידת הסיוע. אם בתום תקופת עיכוב ההליכים הצדדים לא הגיעו להסכמות, רשאי הצד שפתח בהליך להגיש את תביעותיו לבית המשפט או לבית הדין בתוך 15 ימים. רק לאחר מכן יוכל הצד השני להגיש את תביעותיו. למרות כוונותיו הטובות של החוק, יש הטוענים כי הוא לעיתים מסרבל ומאריך את ההליכים שלא לצורך, במיוחד במקרים בהם אין כל סיכוי להסכמה.

בתחילתו של הליך גירושין, כאשר המתח גבוה ורמת האמון נמוכה, קיים לעיתים קרובות חשש שאחד הצדדים יפעל באופן חד-צדדי שיפגע בזכויותיו של הצד השני או של הילדים. כדי למנוע מצבים כאלה, מאפשר החוק הגשת בקשות לסעדים זמניים, שהם צווים שיפוטיים הניתנים בשלב מוקדם של ההליך ומטרתם לשמר את המצב הקיים ולהסדיר את הנושאים הדחופים עד למתן פסק דין סופי. אחד הסעדים הזמניים הנפוצים ביותר הוא בקשה למזונות זמניים. אישה או ילדים יכולים לבקש מבית המשפט לפסוק להם דמי מזונות לתקופת הביניים, כדי להבטיח את כלכלתם עד להכרעה בתביעת המזונות העיקרית. סעד חשוב נוסף הוא צו עיקול זמני או צו מניעה, שמטרתו למנוע מאחד הצדדים להבריח נכסים או לבצע פעולות בחשבונות הבנק המשותפים. בית המשפט יכול להורות על עיקול חשבונות בנק, נכסי מקרקעין או זכויות אחרות, כדי להבטיח שניתן יהיה לחלקם בצורה הוגנת בסוף ההליך. בנוסף, ניתן לבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד בן הזוג או נגד הילדים, כאשר קיים חשש שאחד ההורים ינסה להוציא את הילדים מהארץ ללא הסכמה. בתחום המשמורת, ניתן לבקש קביעה זמנית של משמורת והסדרי שהות, כדי ליצור מסגרת יציבה וברורה לילדים בתקופה הסוערת של הפרידה. הגשת בקשה לסעד זמני דורשת הצגת ראיות ראשוניות המבססות את הצורך בצו, וכן התחייבות לפיצוי הצד השני אם יתברר שהבקשה הוגשה שלא בתום לב. בית המשפט דן בבקשות אלה בדחיפות, ולעיתים נותן צווים במעמד צד אחד עד לקיום דיון בנוכחות שני הצדדים. קבלת סעדים זמניים יכולה להשפיע באופן משמעותי על מאזן הכוחות בין הצדדים ועל המשך ניהול ההליך.

שיאו של הליך הגירושין בקרב זוגות יהודים הוא טקס סידור הגט, אשר מתקיים בבית הדין הרבני והוא האקט המסיים את קשר הנישואין באופן רשמי וסופי. לאחר שהצדדים הגיעו להסכם גירושין כולל ואישרו אותו, או לאחר שבית הדין נתן פסק דין המחייב גירושין, נקבע מועד לסידור הגט. הטקס עצמו הוא הליך מדוקדק, המתנהל על פי כללים הלכתיים בני מאות שנים. בני הזוג נדרשים להגיע לבית הדין בליווי שני עדים כשרים כל אחד (שאינם קרובי משפחה), וכן להצטייד בתעודות זהות ובתעודת הנישואין המקורית. הדיון נערך בפני הרכב של שלושה דיינים, אשר מוודאים תחילה את זהות הצדדים ואת רצונם החופשי והמוחלט להתגרש. לאחר מכן, הבעל ממנה סופר סת”ם מוסמך כשליחו לכתוב את שטר הגט, וכן ממנה עדים שיחתמו על השטר. הסופר כותב את הגט, המנוסח בארמית, בדיו מיוחדת על גבי קלף, בנוכחות העדים. כל שלב בתהליך הכתיבה והחתימה מפוקח בקפידה על ידי הדיינים. לאחר השלמת כתיבת הגט וחתימתו, מתבצע החלק המרכזי של הטקס: מסירת הגט. הבעל מניח את הגט המקופל בכפות ידיה של האישה, אשר אוספת אותו אל חיקה, והוא אומר לה את הנוסח הקבוע: “הרי זה גיטך, והתקבלי גיטך זה, והרי את מותרת לכל אדם”. לאחר שהאישה מקבלת את הגט והולכת עמו מספר צעדים, מכריז בית הדין על הגירושין ועל כך שהאישה מותרת להינשא לכל גבר, למעט לכהן. בסיום הטקס, בית הדין מנפיק לצדדים “מעשה בית דין”, המהווה אישור רשמי על הגירושין, וכן תעודת גירושין. עם קבלת תעודה זו, ניתן לעדכן את המרשם במשרד הפנים ולשנות את המצב האישי מ”נשוי/אה” ל”גרוש/ה”.

אחד המצבים הקשים והכואבים ביותר בהליך הגירושין הוא תופעת סרבנות הגט, המתרחשת כאשר אחד מבני הזוג, לרוב הבעל, מסרב לתת את הגט, או כאשר האישה מסרבת לקבלו, ובכך מותיר את הצד השני “עגון” וכלוא בקשר נישואין שאינו רצוי. מצב זה מהווה פגיעה קשה בזכויות האדם הבסיסיות לחירות ולאוטונומיה, ועלול לגרום לסבל נפשי וכלכלי עצום. הדין העברי דורש את הסכמתו החופשית של הבעל למתן הגט, ולכן בית הדין הרבני אינו יכול לבטל את הנישואין באופן חד-צדדי. עם זאת, החוק וההלכה מעניקים לבתי הדין הרבניים כלים וסמכויות להתמודד עם סרבנות גט, במטרה להפעיל לחץ על הצד הסרבן ולשכנעו לתת את הגט. כאשר בית הדין משתכנע כי הסרבנות אינה מוצדקת, ולאחר שפסק דין המחייב גירושין הפך לסופי, הוא רשאי להטיל על הסרבן סנקציות חריפות, המכונות “הרחקות דרבנו תם”. סנקציות אלה יכולות לכלול שלילת רישיון נהיגה, מניעת יציאה מהארץ, הגבלת שימוש בחשבונות בנק ובכרטיסי אשראי, מניעת קבלה או החזקה של דרכון, ואף מניעת מינוי למשרה ציבורית. במקרים קיצוניים ועקשניים במיוחד, חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) מאפשר לבית הדין להוציא צו מאסר נגד סרבן הגט, עד אשר יתרצה וייתן את הגט. הטלת המאסר היא צעד דרסטי, הננקט רק כמוצא אחרון לאחר שכל האמצעים האחרים מוצו. חשוב לציין כי גם אישה המסרבת לקבל גט ללא סיבה מוצדקת עלולה להיות חשופה לסנקציות. ההתמודדות עם סרבנות גט היא מורכבת ודורשת פעולה משפטית נחושה ונמרצת בבית הדין, ולעיתים גם מעורבות של גורמים ציבוריים וארגוני סיוע המתמחים בתחום.

הליך הגירושין אינו מסתיים עם קבלת הגט או פסק הדין; המציאות שלאחר הגירושין דורשת מהצדדים ליישם ולהקפיד על קיום כל ההתחייבויות שנקבעו בהסכם הגירושין או בפסק הדין. מדובר במערכת מורכבת של חובות וזכויות הדדיות, בעיקר בנושאים של תשלום מזונות וקיום הסדרי השהות עם הילדים. למרבה הצער, לא פעם קורה שאחד הצדדים אינו מקיים את חלקו בהסכם, ומפר את פסק הדין. במצב כזה, עומדות בפני הצד הנפגע דרכים משפטיות לאכוף את קיום ההתחייבויות. הדרך המרכזית לאכיפת חיובים כספיים, כגון חוב מזונות, היא פנייה למערכת ההוצאה לפועל. ניתן לפתוח תיק הוצאה לפועל נגד החייב, ובמסגרתו ניתן להטיל עליו עיקולים שונים, כגון עיקול על משכורתו, על חשבונות הבנק שלו, על רכבו או על נכסים אחרים. במקרים של חוב מזונות, החוק מאפשר נקיטת סנקציות חריפות יותר, לרבות עיכוב יציאה מהארץ, הגבלת רישיון נהיגה, ובמקרים מסוימים אף מאסר. כאשר ההפרה נוגעת להסדרי השהות, והורה אחד מונע מההורה השני לראות את הילדים, ניתן לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. במסגרת הליך זה, בית המשפט יכול להטיל על ההורה המפר קנס כספי על כל הפרה, ובמקרים חמורים אף להורות על מאסרו. כמו כן, ניתן להגיש תביעה נזיקית נגד ההורה המפר בגין הנזקים שנגרמו לילדים וلهורה השני. חשוב להקפיד על תיעוד מסודר של כל הפרה, ולפעול במהירות ובנחישות כדי להבטיח את קיום פסק הדין ואת טובת הילדים. חיים לאחר הגירושין דורשים מההורים יכולת לתקשר ולשתף פעולה, גם כאשר ישנם קשיים, ולזכור תמיד כי הם נשארים שותפים לתפקיד החשוב ביותר – גידול ילדיהם. ניהול נכון של התקופה שלאחר הגירושין הוא המפתח להבטחת עתיד יציב ושליו לכל בני המשפחה.