סיום קשר הנישואין מהווה אירוע מטלטל בחיי המשפחה, אך המערכת המשפטית בישראל עברה בשנים האחרונות תהפוכות משמעותיות שמטרתן אחת: להסיט את המוקד מ”מלחמה בין בני זוג” להבטחת רווחתם העתידית של הקטינים. להלן הכלים המשפטיים, הפסיקה העדכנית והאסטרטגיות הנכונות לניהול הליך גירושין הממזער פגיעה בילדים.
עקרון העל המנחה את בתי המשפט לענייני משפחה ואת בתי הדין הרבניים בישראל הוא “טובת הילד“. מושג זה אינו סיסמה ריקה, אלא כלי משפטי אופרטיבי דרכו נבחנות כלל הסוגיות בתיק הגירושין: חלוקת זמני השהות, גובה המזונות, אופן החינוך ומקום המגורים. ההבנה כיצד המערכת המשפטית מיישמת עקרון זה היא המפתח לסיום הנישואין בצורה המיטבית עבור הדור הבא.
- שינוי הפרדיגמה: מ”משמורת” ל”אחריות הורית משותפת”
אחת התמורות המשמעותיות ביותר בדיני המשפחה בישראל בשנים האחרונות היא שינוי השיח סביב הגדרת ההורות לאחר הגירושין. בעוד שבעבר המערכת המשפטית עסקה בהגדרה דיכוטומית של “הורה משמורן” מול “הורה המקיים הסדרי ראייה”, כיום המגמה, בהשראת המלצות ועדת שניט, היא מעבר למונח “אחריות הורית”.
מבחינה משפטית, משמעות הדבר היא כי שני ההורים נותרים האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם במידה שווה. סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, וגירושין אינם מפקיעים מעמד זה. בתי המשפט מעודדים כיום הסדרים של אחריות הורית משותפת, בהם שני ההורים מעורבים באופן פעיל ושוויוני בקבלת ההחלטות המהותיות בחיי הילד (חינוך, בריאות, הנפקת דרכון וכיוצא באלה), ללא קשר לשאלה היכן לן הילד ברוב ימות השבוע. הסדר כזה מונע תחושת ניתוק אצל הילד ומעביר מסר של יציבות.
- זמני שהות וחלוקתם: מעבר לחזקת הגיל הרך
סוגיית זמני השהות (לשעבר “הסדרי ראייה”) היא לעיתים קרובות מוקד הסכסוך. החוק הישראלי אמנם עדיין כולל את סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית (“חזקת הגיל הרך”), הקובע כי ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת, אך הפרשנות המשפטית לסעיף זה השתנתה דרמטית.
הפסיקה העדכנית נוטה לצמצם את תחולת החזקה ולבחון כל מקרה לגופו. בתי המשפט, בסיוע תסקירים של עובדים סוציאליים (יחידות הסיוע), בוחנים את המסוגלות ההורית של שני הצדדים. כאשר נמצא כי שני ההורים מיטיבים ודמויות משמעותיות בחיי הקטין, הנטייה תהיה לקבוע זמני שהות נרחבים לאב גם בגילאים צעירים, ולעיתים אף זמני שהות שווים, מתוך הבנה כי נתק או צמצום זמנים פוגע בהתפתחות הרגשית של הקטין.
יצירת ודאות עבור הילדים מחייבת בניית מנגנון זמני שהות ברור, אך כזה המגלה גמישות לשינויים עתידיים (כגון מעבר דירה או שינוי בצרכי הילד המתבגר).
- ההיבט הכלכלי: הלכת בע”מ 919/15 והשפעתה על רמת הסכסוך
הקשר בין כסף לבין טובת הילד הוא ישיר. סכסוך כלכלי מתמשך בין ההורים מחלחל בהכרח לילדים. ביולי 2017, נפל דבר בישראל עם פסיקת בית המשפט העליון בבע”מ 919/15. פסיקה זו שינתה את אופן חישוב המזונות עבור ילדים בגילאי 6 עד 15 (ובהשלכה גם לגילאים אחרים).
הפסיקה קבעה כי נטל המזונות אינו מוטל עוד באופן אבסולוטי על האב בלבד, אלא נקבע על פי שני פרמטרים עיקריים:
- יחס ההכנסות של שני ההורים (מכל המקורות).
- יחס זמני השהות בפועל.
משמעות הדבר היא יצירת שוויון בנטל הכלכלי. מבחינת טובת הילד, פסיקה זו מנטרלת (חלקית) את התמריץ השלילי להילחם על “משמורת” כאמצעי להפחתה או הגדלה של דמי המזונות. הורים שמגיעים להסדר כלכלי הוגן המבוסס על יכולותיהם האמיתיות וצרכי הילד, מבטיחים לילד רווחה כלכלית בשני הבתים ומונעים עוני של אחד הצדדים – מצב שפוגע ישירות בילד.
- החשיבות הקריטית של “תוכנית הורות”
הדרך המשפטית הנכונה ביותר לסיים נישואים כיום היא באמצעות עריכת “תוכנית הורות” מפורטת כחלק מהסכם הגירושין. מסמך זה, המקבל תוקף של פסק דין, יורד לרזולוציות המעשיות של חיי הקטינים. תוכנית הורות טובה תכלול לא רק את “מי לוקח מתי”, אלא גם מנגנונים לפתרון מחלוקות. למשל:
קביעת “מתאם הורות” (גורם טיפולי/מקצועי) כמגשר מוסכם במקרה של אי הסכמה עתידית, במקום פנייה חוזרת ונשנית לבית המשפט.
הגדרת אופן התקשורת בין ההורים (למשל, שימוש באפליקציות ייעודיות לניהול הורות משותפת) למניעת חיכוכים בנוכחות הילדים.
- הסכנה המשפטית: ניכור הורי
אחת התופעות החמורות ביותר, אותה מערכת המשפט הגדירה כ”התעללות רגשית”, היא תופעת הניכור ההורי. מצב בו הורה אחד מסית את הילד כנגד ההורה האחר, עד כדי יצירת נתק. בתי המשפט נוקטים כיום ביד קשה כנגד הורים מנכרים. הסנקציות עשויות לכלול קנסות כספיים כבדים בגין כל הפרה של זמני שהות, ובמקרים קיצוניים אף העברת המשמורת להורה המנוכר והוצאת הילד מחזקת ההורה המסית (“הכרזה על נזקקות”). הורה המבקש את טובת ילדו חייב להבין כי זכותו של הילד לקשר עם ההורה השני היא זכות יסוד של הקטין, ולא פריבילגיה של ההורה.
סיום נישואין הוא הליך משפטי, אך השלכותיו הן בראש ובראשונה אנושיות. הניסיון המשפטי מלמד כי ילדים להורים שהשכילו לסיים את הסכסוך בהסכם כולל והוגן (בגישור או במו”מ משפטי), תוך הימנעות מליטיגציה אגרסיבית בערכאות, משתקמים בצורה טובה ומהירה יותר. הדרך המיטבית היא ניתוק הקשר הזוגי, תוך שימור וחיזוק הקשר ההורי המשותף, הנשען על הסדרים משפטיים ברורים, הוגנים ובני-קיימא.
