מדוע מתגרשים? כל הסיבות לגירושין

גירושין אינם רק תוצאה של כישלון אישי או זוגי. גירושים הינם תופעה חברתית מורכבת ורבת פנים המשקפת שינויים עמוקים בתרבות, בתפיסות עולם, ובהבנה של יחסים אינטימיים בני בני זוג. ככל שחברה מתפתחת, עולות ומתפתחות גם הדרכים שבהן אנשים תופסים את מוסד הנישואין ואת האפשרות להביא לסיומו כאשר הוא חדל למלא את תכליתו המרכזית – קיומה של שותפות תומכת, יציבה, ומבוססת על אמון. גירושין, לפיכך, אינם עוד תרחיש קצה חריג, אלא חלק מהמציאות המשפטית, החברתית והפסיכולוגית המודרנית, הדורש הבנה מעמיקה של מניעי ההתפרקות ומורכבותה.

למה אנשים מתגרשים?

המערכת המשפטית בישראל, כמו גם מערכות דומות ברחבי העולם המערבי, מכירה בריבוי הנסיבות שעלולות להוביל אדם או זוג לבחירה האמיצה והכואבת לפרק את התא המשפחתי. הדין העברי כמו גם הדין האזרחי התפתחו לאורך השנים כדי להתמודד עם מגוון רחב של עילות לפירוק הנישואין, ובכלל זה לא רק עוולות קלאסיות דוגמת בגידה או אלימות, אלא גם עילות רכות יותר כמו ניכור רגשי, חוסר התאמה, או תחושת מיצוי. זיהוי נכון של הסיבה או השילוב בין סיבות מביא להכרה בכך שמדובר בתהליך אישי וייחודי, שאין לו נוסחה אחת ברורה.

המשפט הישראלי, בהיותו מושפע גם מן הדין הדתי וגם מהשיח ההומניסטי-ליברלי, מבקש לאזן בין ערך קיומו של מוסד הנישואין לבין כבודו של האדם כאינדיבידואל. עו”ד לדיני משפחה נדרש לא רק להכיר את הפסיקה והחוק, אלא להבין לעומק את הדינמיקה הנפשית, הכלכלית והחברתית של הצדדים – ואת הסיבה המרכזית שגרמה להם לבחור בפרידה. מכאן החשיבות הרבה בניתוח שיטתי, רגיש ומעמיק של כלל הגורמים אשר יכולים להוביל לפירוק הנישואין – כפי שיוצג להלן.

התפוררות הרגשות והאהבה

ביסודם של חיי הנישואין ניצבת התשתית הרגשית – אותה תחושת קרבה, הערכה, אהבה ותשוקה ההופכת את הקשר הזוגי למשמעותי ומעשיר. אולם, במרוצת השנים, ובעיקר נוכח לחצי החיים המודרניים – עבודה, ילדים, חובות, סטרס – עלול המימד הרגשי להישחק. השחיקה אינה מתרחשת ביום אחד; מדובר בהיעלמות איטית, מדורגת ושקטה של אותה אנרגיה ראשונית שהחזיקה את בני הזוג יחד. כאשר בן או בת הזוג חשים כי אינם נאהבים עוד, או שאינם אוהבים בעצמם – מתחילה לכרסם התחושה שהקשר איבד מערכו.

ישנם מקרים רבים שבהם נמשכים החיים השגרתיים גם לאחר שהאהבה דועכת – מתוך תחושת חובה, פחד מפירוק המשפחה, או אינרציה. אולם היעדר חום רגשי מותיר חלל פנימי מתסכל, שלעיתים מתורגם לדיכאון, עצב, או חיפוש חיצוני אחר ריגוש ואישור רגשי. כאשר הצורך הבסיסי של האדם לאהוב ולהיות נאהב אינו מקבל מענה, נוצר סדק יסודי בלגיטימציה הפנימית של המשך הקשר. ברגע שתחושת החיבור הרגשי מוחלפת בניכור, קור או אדישות – בני הזוג מתחילים לשאול את עצמם האם הם ראויים לאהבה מחודשת, אולי במקום אחר.

מן ההיבט המשפטי, חוסר אהבה כשלעצמו אינו תמיד מוכר כעילת גירושין קלאסית, בעיקר במערכת הדתית. אך בפועל, בתי הדין – ובמיוחד בתי המשפט לענייני משפחה – נוטים כיום להכיר בחוסר התאמה רגשית כבסיס מוצדק להתרת הנישואין, במיוחד כאשר הצדדים חדלים לתפקד כיחידה זוגית תומכת. במצבים אלה, לא רק שההמשכיות חסרת תכלית, אלא שהיא גם עלולה לפגוע בילדים – אשר חשופים לאווירה קרה, מתוחה ולעיתים צינית. לכן, כאשר מתברר כי הקרקע הרגשית נשמטה, והקשר אינו ניתן להחייאה, ההחלטה להתגרש אינה רק לגיטימית – אלא לעיתים הכרחית.

בגידה ואובדן אמון

בגידה זוגית, בין אם במובנה הפיזי ובין אם הרגשי, מהווה אחת מעילות הגירושין השכיחות והכואבות ביותר. מדובר בפעולה שמערערת את הבסיס הערכי והחוזי של קשר הנישואין – נאמנות, יושרה ואמון הדדי. ברגע שבו אחד מבני הזוג מקיים קשר אינטימי עם גורם חיצוני, בין אם מתוך חולשה, סקרנות או צורך רגשי לא מסופק, נגרם שבר עמוק. השבר אינו רק אישי אלא גם משפטי ומוסרי, שכן מערכת היחסים הזוגית נתפסת כברית המחייבת בלעדיות. הפרת ברית זו יוצרת תחושת השפלה, כעס ובמקרים רבים תחושת אובדן של שליטה וזהות מצד הנפגע.

פעמים רבות, הבגידה אינה מתחילה בגוף – אלא במילים, בהודעות, במבט או בכוונה. בגידה רגשית, שבה אדם מוצא עצמו משתף את עולמו הפנימי עם זר במקום עם בן זוגו, היא תופעה נפוצה לא פחות מהבגידה הגופנית, ולעיתים אף כואבת ממנה. התחושה כי האדם שאמור להיות הקרוב ביותר בחר לפתוח את לבו לאחר יוצרת ניכור עמוק ותחושת נטישה. פגיעה זו עלולה להתבטא בתגובות נפשיות קשות, בהידרדרות מהירה של הקשר ובתחושת אי־יכולת לתקן את האמון שנשבר. הנפגעים מבגידה מרבים להעיד כי גם ניסיונות שיקום הקשר כושלים כאשר האמון שנבנה לאורך שנים מתמוטט במחי רמז או גילוי.

בהיבט המשפטי, בגידה נחשבת לעילה מובהקת לגירושין בעיקר במסגרת הדין הדתי – בין אם מדובר בגבר ובין אם באישה, אם כי הפסיקה נוקטת לעיתים באבחנה מגדרית בהתאם למקורות ההלכה. במערכת האזרחית, בגידה עשויה להשליך על רכיבים שונים של ההליך – ובפרט על הסכמות רכושיות, מזונות ולעיתים גם על משמורת ילדים, אם היא לוותה בהתנהגות פוגענית. מעבר להשלכות המשפטיות, לא ניתן להתעלם מהמטען הרגשי הכבד שנושא עימו אירוע כזה – ולכן, עבור רבים, מדובר ברגע שבו מתהפך עולמם והם בוחרים, אולי לראשונה, לעזוב את מערכת היחסים שבמשך שנים נראו כלפי חוץ כיציבה.

פערים ערכיים או תרבותיים

כאשר בני זוג מחזיקים בערכים מנוגדים באופן עמוק, שורשי ובלתי ניתן לגישור – הנישואין עלולים להפוך לשדה קרב יומיומי. ערכים אינם רק השקפות תיאורטיות; הם מהווים את תשתית ההחלטות, העדיפויות ואורח החיים של האדם. לדוגמה, אדם המייחס חשיבות עליונה לחינוך דתי עלול להתנגש עם בן זוג חילוני קיצוני, ואילו מישהי שמייחסת ערך רב לקריירה עשויה להיאבק בבעל שתומך באורח חיים מסורתי ושמרני יותר. הפער הערכי מחלחל לכל תחום: חינוך הילדים, ניהול הכסף, יחסים עם המשפחה המורחבת, ואף הרגלים יומיומיים. השוני יוצר תחושת ניכור ואף איבה לאורך זמן.

במקרים רבים, פערים תרבותיים נחשפים רק לאחר הנישואין או לאחר שינויים מהותיים באורח החיים של אחד מבני הזוג. כך, לדוגמה, עלייה ברמה דתית של אחד הצדדים, שינוי אידיאולוגי פוליטי חד, או מעבר מגורים לאזור שונה מבחינה תרבותית, עלולים להביא להתנגשות חריפה. זוגות שהחלו את דרכם בתשוקה והתלהבות, מגלים לפתע כי הם מדברים שפה אחרת – לא רק לשונית, אלא מהותית. כאשר כל צד מנסה להשליט את עולמו הערכי על בן הזוג האחר, או לחלופין, נכנע תוך תחושת השפלה וקריעת זהות – הקרקע מתחילה לרעוד.

מהבחינה המשפטית, הדין אינו מייחס לפער ערכי כשלעצמו תוקף פורמלי כעילת גירושין, אולם בתי המשפט מכירים בו לעיתים קרובות כגורם מהותי ל”אין שלום בית”, עילה הנפוצה בתביעות פירוק נישואין. השפעתם של הפערים הללו ניכרת גם במאבקי משמורת, בפרט כאשר אחד ההורים מבקש להקנות לילדים אורח חיים מסוים הנתפס כמנוגד לרצון ההורה השני. ההכרעה בסוגיות אלה דורשת איזון מורכב בין טובת הילדים לבין הזכות של כל הורה לחיות לפי אמונתו והשקפת עולמו. כאשר הפערים מתגלים כבלתי ניתנים לגישור, והם פוגעים בתפקוד התקין של התא המשפחתי – הגירושין הופכים לעיתים לצעד ההכרחי והמתבקש.

אלימות – פיזית, מילולית או נפשית

אלימות במשפחה אינה מוגבלת לפגיעה פיזית. היא כוללת גם פגיעות מילוליות, השפלות, איומים, שליטה כפייתית, בידוד חברתי וכלכלי, ואף אלימות פסיכולוגית סמויה שמתבצעת בהדרגה וללא סימנים נראים לעין. קורבנות אלימות חיים לעיתים שנים רבות בתחושת פחד, חוסר ערך עצמי ובלבול עמוק. האלימות מערערת את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר של האדם בתוך ביתו – מקום שאמור להיות מוגן, בטוח ותומך. כשבית הופך לזירה של אימה, אין פלא שהנפגעים פונים להליך גירושין כדרך להצלת חייהם ונפשם.

נשים וגברים כאחד עשויים להימצא במעגל האלימות, אך בפועל, ברוב המקרים הנפגעות הן נשים, ולעיתים גם ילדים, החווים אלימות מצד בן הזוג. הפגיעה אינה מסתכמת ברגע של תקיפה – אלא יוצרת דפוס חיים שבמסגרתו הקורבן חי בצל האיום, לעיתים תוך חוסר יכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי. לעיתים קרובות, הסביבה אינה מודעת לאירועים, משום שהפוגע יודע לנהל תדמית נורמטיבית ומכובדת. הנפגעים מתמודדים עם רגשות אשמה, בושה, תלות כלכלית או פחד מפגיעה חמורה יותר אם יעזו לעזוב. המערכת המשפטית מתמודדת עם אתגרים עצומים באכיפה, בזיהוי ובהגנה על הקורבנות.

משפטית, די בעצם הוכחת אלימות כדי להצדיק גירושין ואף להעניק סעד משפטי נרחב – לרבות צווי הרחקה, זכויות משמורת והגנות רכושיות. בתי המשפט רואים באלימות במשפחה לא רק עילה לגירושין אלא גם פגיעה חמורה בזכויות האדם הבסיסיות, ובמקרים חמורים – עילה לפיצוי נזיקי. לצד ההליך המשפטי מתקיים הליך פלילי נגד בן הזוג האלים, אך החשיבות העיקרית טמונה בהגנה ובשיקום של הקורבן, ובאפשרותו להשתחרר מהמערכת הפוגענית. גירושין במצבים אלה אינם רק צעד לגיטימי – אלא הכרחי להגנה על הנפש, על הגוף, ולעיתים גם על חיי האדם.

בעיות כלכליות

מערכת היחסים הכלכלית בין בני זוג היא אחד מהיסודות החיוניים ביותר לקיום שותפות זוגית יציבה. כאשר קיימת שותפות כלכלית מאוזנת, שקופה ויעילה – היא יכולה לשמש כעוגן לביטחון משפחתי. אך כאשר מתעוררות בעיות כלכליות – בין אם בשל חוסר תיאום בציפיות, התנהלות רשלנית, השקעות כושלות או פערי תפיסה ביחס לניהול כספים – הקשר עלול להיסדק. המתח סביב כסף אינו רק טכני; הוא נוגע בתחושת הביטחון הקיומי, בשוויון, בכבוד ההדדי, ולעיתים אף בזהות העצמית של אחד מבני הזוג. ככל שגובר המתח הכלכלי, כך נוצרים חיכוכים שוחקים הפוגעים בכל רבדי הקשר.

בני זוג רבים מוצאים את עצמם במריבות בלתי פוסקות על הוצאות, חובות, חוסר אחריות כלכלית או התנהלות ריכוזית של אחד הצדדים. לא אחת עולה תחושת חוסר צדק, כאשר אחד מבני הזוג סוחב לבדו את העול הכלכלי, בעוד האחר מתנהל בחוסר שקיפות או חוסר אחריות. תחושות אלו, כאשר הן מצטברות לאורך שנים, יוצרות תסכול עמוק, שחיקה ואובדן אמון – לא רק בתחום הכלכלי אלא גם בכל הקשר הזוגי. האכזבה אינה נובעת רק מהמצב הכספי כשלעצמו, אלא מהתחושה כי בן הזוג אינו עומד בשותפות, כי אין ערבות הדדית אמיתית, וכי קיומו של התא המשפחתי בסכנה מתמדת.

בהיבט המשפטי, התנהלות כלכלית קלוקלת מצד אחד מבני הזוג עשויה לשמש עילה רלוונטית לפירוק השיתוף, לפרידה ולביסוס טענות משפטיות הנוגעות לחלוקת רכוש, מזונות ולעיתים אף לפסיקת סעדים נזיקיים. כאשר בן זוג לוקח על עצמו חובות חריגים ללא ידיעת הצד השני, או כאשר הוא פוגע באינטרסים הכלכליים של המשפחה, בית המשפט עשוי לראות בכך התנהגות בלתי סבירה המצדיקה פיצול משאבים או הגנה רכושית על הצד הנפגע. מעבר לכך, המציאות מוכיחה כי ניהול כלכלי לקוי, גם אם נובע מחולשה אישית ולא מחוסר יושרה, עלול למוטט את התא המשפחתי, ולפיכך הפתרון המשפטי של גירושין לעיתים בלתי נמנע.

חוסר תקשורת או תקשורת הרסנית

תקשורת זוגית איכותית אינה עניין מובן מאליו, אלא מיומנות שדורשת כבוד הדדי, הקשבה, ביטוי רגשי נכון ויכולת להכיל דעות שונות. כאשר בני זוג אינם מצליחים לתקשר בצורה בונה, או לחילופין כאשר כל שיחה ביניהם מתדרדרת לעימות, התפרצות או ניתוק – נוצרת תחושת זרות וכישלון. השיח הזוגי, שהיה אמור להוות מרחב של הבנה, שיתוף והתייעצות, הופך לזירה מתוחה ולעיתים מאיימת. במצבים כאלה, גם נושאים פעוטים הופכים לפצעים פתוחים, והקשר הופך לרעיל. התחושה היא של חוסר יכולת להיות באמת מובן – מצב שבו כל אחד נמצא לבד גם כשהוא בתוך מערכת זוגית.

במקרים רבים, אחד הצדדים מפסיק לדבר – מתוך פחד, ייאוש או תחושת חוסר תוחלת. שתיקה מתמשכת ביחסים זוגיים אינה מעידה על שקט, אלא על הדחקה, התרחקות ולעיתים דיכאון זוגי עמוק. השתיקה הזו, כאשר היא נמשכת לאורך שנים, יוצרת פערים שאינם ניתנים לגישור, ולמעשה מביאה לדה־פקטו של פרידה רגשית. מאידך, ישנם זוגות שמרבים לדבר – אך רק כדי להאשים, לבקר, ולחדד מחלוקות. התקשורת הופכת לכלי של שליטה או תוקפנות, ולא לכלי של חיבור. שני הקצוות – השתיקה והעימותים – יוצרים מרחב בלתי בטוח שמכרסם באמון ובתחושת השותפות.

מערכת המשפט מכירה בכך ש”שלום בית” לא יכול להתקיים כאשר בני הזוג אינם מסוגלים לנהל תקשורת ראויה, ומכאן שהעדר תקשורת אפקטיבית עשוי להוות אינדיקציה לחוסר התאמה קשה. אמנם אין מדובר בעילה מובהקת לגירושין על פי הדין הדתי, אך בהליך אזרחי – ובפרט במישור הסכמי ובתי המשפט לענייני משפחה – העדר תקשורת מתפקדת מתקבל כטענה משמעותית. מעבר לכך, הקושי בתקשורת משליך על כל היבטי החיים – גידול הילדים, ניהול משק הבית, קבלת החלטות כספיות – ולכן כאשר הפערים בתקשורת אינם ניתנים לגישור, ומתבטאים בשגרה יומיומית, הפירוד עשוי להיות הפתרון הבריא ביותר לכל הצדדים.

התפתחות אישית נפרדת

הזוגיות המודרנית מתבססת על הרעיון שכל אחד מבני הזוג הוא אדם נפרד, עצמאי ומתפתח, אולם עם זאת, ההתפתחות האישית אינה תמיד מתואמת או מקבילה. לעיתים, אחד מבני הזוג עובר שינוי אישי עמוק – קריירה חדשה, השקפת עולם מתחדשת, שינוי בזהות המינית, חזרה בתשובה או יציאה בשאלה – בעוד שהשני נותר כשהיה. השונות הזו, כאשר היא אינה מלווה בהכלה הדדית, יוצרת פערים זהותיים שאינם ניתנים לאיחוי. בן הזוג המתפתח חש לעיתים כי הוא נבלם, כי עליו לוותר על התקדמותו כדי לשמר את המסגרת. מנגד, הצד השני חש כאילו ננטש לטובת ערכים, תחומי עניין או עולמות חדשים שאינם כוללים אותו.

במצבים כאלה, לעיתים מתפתחת תחושת קנאה, חוסר שייכות או נחיתות. בן זוג אחד מרגיש כאילו הוא רץ קדימה בעוד השני דורך במקום, ולעיתים אף חש שעליו להצטמצם או להתנצל על הצלחתו. תחושת החנק הזו, משני הצדדים, מובילה לריחוק רגשי ולפירוק שותפות החיים שהתקיימה בעבר. זוגות שהחלו את דרכם כאנשים צעירים ומלאי חלומות, מגלים לפתע שבעשור החמישי לחייהם הם אנשים שונים בתכלית, עם ערכים שונים, מטרות שונות, ולעיתים אף רצון לעבור למסלול חיים שונה לחלוטין. השונות הזו, כאשר אינה זוכה לדיאלוג פתוח ומתחשב, עלולה להפוך לבלתי נסבלת.

המשפט אינו מעניק “עילת גירושין” רשמית בגין התפתחות אישית, אך הוא כן מכיר ברצון הלגיטימי של אדם לחיות חיי משמעות לפי ערכיו. כאשר ברור כי הצדדים אינם מסוגלים עוד לתפקד יחד, וכי הפערים ביניהם אינם נובעים מעוולה אלא מהתפתחות טבעית של החיים – מערכת המשפט עשויה להעדיף פירוד מוסכם על פני המשך כפוי של נישואין שחדלו להתקיים בפועל. הסכמי גירושין שנכרתים במצבים כאלה לרוב יהיו פחות קונפליקטואליים, אך עדיין טעונים רגשית. הפירוד אינו תוצאה של כישלון – אלא לעיתים של הצלחה אישית של כל אחד מהצדדים, שלא הצליחה להשתלב במסגרת משותפת אחת.

אי־שוויון בנטל או בתרומה

במערכת זוגית תקינה קיימת הנחה מובלעת של שותפות הדדית – כל אחד מבני הזוג תורם את חלקו, בין אם בתחום הכלכלי, הרגשי, ההורי או הביתי. כאשר האיזון מופר באופן קבוע, ואחד מבני הזוג נושא בנטל באופן חד־צדדי, מתחילה להתעורר תחושת תסכול הולכת וגוברת. התחושה כי אדם עובד, תומך, מתחזק את הבית ומטפל בילדים, בעוד שבן הזוג נותר פסיבי או אדיש – היא אחת הפגיעות הקשות ביותר בשותפות. היא גורמת להרגשת ניצול, ולעיתים אף לדה־הומניזציה של הקשר. במקרים רבים, בן הזוג שנושא בעול מגיע לנקודת שבירה, שבה הוא חש שהיחסים חד־צדדיים ואינם שוויוניים בעליל.

לעיתים מדובר בחוסר שוויון עקבי לאורך שנים – דפוס שבו צד אחד מבטל את עצמו שוב ושוב, לעיתים מתוך נאמנות או הקרבה, אך לבסוף מבין כי הוא ויתר על עצמו לחלוטין. במקרים אחרים, מדובר בשינוי חד שהתרחש בעקבות מחלה, אבטלה או לידה – אך כאשר חוסר האיזון נמשך, ולא נעשה מאמץ כן להשיב את השוויון, האמון נשחק. התחושה הקשה ביותר במקרים כאלה היא שבן הזוג “מתרגל” לכך שנטל החיים נופל על האחר, מבלי להביע תודה, תמיכה או רצון לשנות. מצב זה יוצר קרע רגשי עמוק, שבו הצד הנפגע חש כי נישואיו הפכו לעול שאיש אינו משתתף בו עמו.

מהבחינה המשפטית, העדר שוויון בנטל אינו בהכרח עילת גירושין פורמלית, אך הוא מהווה שיקול משמעותי בניתוח הדינמיקה הזוגית במסגרת סכסוך משפחתי. בתי המשפט לענייני משפחה בוחנים את התרומה של כל אחד מבני הזוג לאורך השנים, גם בהיבט הרכושי וגם בהיבט ההורי. כאשר מתברר כי צד אחד תרם תרומה עודפת משמעותית מבלי שבן הזוג השני היה שותף ראוי, קיימת אפשרות להכרעות משפטיות המתחשבות באי־השוויון, לרבות בפסיקת מזונות, קביעת משמורת ואף חלוקת רכוש שאינה בהכרח שוויונית. לפיכך, ההכרה בקושי זה נוכחת גם משפטית – והבנה של חוסר איזון מתמשך עשויה להצדיק את פירוק הקשר.

השפעות חיצוניות – משפחה, חברים, עבודה

מערכת זוגית אינה מתקיימת בחלל ריק. לעיתים רבות, השפעות חיצוניות – מצד הורים, חמות וחם, חברים, עמיתים לעבודה, או אפילו השפעות תרבותיות וחברתיות – עלולות לערער את היציבות הזוגית. כאשר אחד מבני הזוג נכנע ללחצים חיצוניים או מעניק חשיבות יתר לדעות חיצוניות על פני טובת הקשר, נוצר קרע פנימי. התחושה היא של בגידה עדינה, אך עקבית, בערכי השותפות והנאמנות. לעיתים מדובר בהתערבות גלויה של הורים ש”מנהלים את בני הזוג”, ולעיתים מדובר במבנה סמוי שבו הדומיננטיות החברתית או המשפחתית משפיעה על קבלת ההחלטות בתוך הבית.

ישנם מקרים בהם בן זוג אחד נגרר אחר חברים שמובילים אותו לאורח חיים שאינו עולה בקנה אחד עם צורכי התא המשפחתי – למשל בילויים מופרזים, חוסר יציבות כלכלית, השקפות עולם מנוגדות, או התעלמות מהשגרה המשפחתית. כך גם קריירה תובענית עלולה ליצור מרחק רגשי, תחושת הזנחה ולעיתים אף חשד לבגידה. בן הזוג שנשאר מאחור, לעיתים נושא בנטל הבית והילדים לבדו, חש תסכול ומרירות – תחושות ההופכות בהדרגה לניכור ולריחוק בלתי הפיכים. ההרגשה היא כי “הבית כבר לא המקום הראשון בסדר העדיפויות”, ובמצב כזה קשה לשמר אינטימיות וקשר בר־קיימא.

במובן המשפטי, השפעות חיצוניות אינן מהוות עילה רשמית לגירושין, אך הן עשויות להוות רכיב ראייתי מרכזי בהבנת הדינמיקה הקלוקלת של הקשר. במיוחד כאשר ההשפעות הובילו להחלטות משמעותיות שפגעו באחד מבני הזוג – כמו העברת נכסים למשפחת המוצא, קבלת החלטות כלכליות בניגוד לעמדת בן הזוג, או התרחקות קיצונית בעקבות עיסוקים מקצועיים – בית המשפט יבחן את הנסיבות לעומקן. המערכת המשפטית שואפת להגן על ערך השותפות, והפניית משאבים נפשיים, רגשיים או כספיים כלפי חוץ על חשבון בן הזוג, עשויה לשמש בסיס משפטי וחוזי להתרת הנישואין.

תחושת מיצוי או שעמום

לא כל קשר מסתיים בשל סכסוך, בגידה או משבר. לעיתים מדובר בתהליך איטי ושקט של דעיכה, שבו שני בני הזוג (או אחד מהם) חשים כי הקשר מוצה. תחושת השעמום, שהיא אחת התחושות הקשות ביותר לחיות איתה בקשר אינטימי, מתפתחת לרוב כאשר אין עניין משותף, כאשר חיי היומיום חוזרים על עצמם ללא כל חידוש, וכאשר הדינמיקה הפכה ל”טכנית”. ברבים מהמקרים אין מריבות דרמטיות, אלא דווקא שגרה מעיקה, שבה התחושות קהות, והשיח הפנימי מלא ב”האם זה כל מה שיש?”. בני זוג שחווים מיצוי כזה לעיתים ממשיכים לתפקד יחד – אך חיים בתחושת חנק, שעמום או דיכוי רגשי.

המיצוי ניכר גם בהעדר תשוקה מינית, בהפסקת שיח עמוק ובתחושה שהקשר אינו מזין עוד. ישנם זוגות שמזהים את התחושה הזו – אך מדחיקים אותה בשל הפחד מהפרידה, הילדים או אי־הוודאות. אחרים בוחרים לנסות ולהחיות את הקשר באמצעות טיפול זוגי, טיולים, או פרויקטים משותפים – אך לא תמיד המאמץ מצליח. התחושה המעמיקה היא שאין עוד מה לגלות, שאין עניין הדדי, ושככל שימשיכו לחיות יחד – כן תעמיק תחושת הריקנות. פעמים רבות, דווקא התחושה הזו, שאינה כרוכה בכעס אלא בעצב, היא שמביאה את ההחלטה להיפרד מתוך כבוד והבנה הדדית.

למרות שאין מדובר בעילה רשמית לגירושין לפי ההלכה, תחושת מיצוי ושעמום מוכרת היטב בבתי המשפט לענייני משפחה, והיא מתורגמת לטענת “חוסר התאמה מהותית” או “אין סיכוי לשלום בית”. בפועל, שופטים רבים מבינים את הדינמיקה הזו ומתייחסים אליה כבסיס לגירושין מכבדים, בייחוד כאשר שני הצדדים מביעים הסכמה על הפרידה. משפטית, מצבים כאלה נוטים להוביל לגירושין בהסכמה, ללא מאבק ארוך, ולעיתים אף בליווי של הסכם שמכבד את העבר המשותף. ההבנה היא כי גם קשר שלא הסתיים בסכסוך זכאי להסתיים בכבוד – כאשר הצדדים מזהים שהמיצוי אינו זמני, אלא תוצאה של התפתחות אישית טבעית.

חוסר הכרה, הערכה או תמיכה

אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של אדם במסגרת זוגית הוא הצורך להרגיש מוערך, מובן ומוכל. כאשר בן זוג פועל מתוך מסירות, משקיע בעבודה, בילדים או בבית, אך אינו זוכה להכרה על כך, נוצרת אט־אט תחושת ריקנות. חוסר הערכה, בפרט כאשר הוא מתמשך לאורך זמן, נתפס כפגיעה בכבודו של האדם, בהישגיו ואף בזהותו. התחושה היא של ביטול, של חוסר נראות, ולעיתים אף של השפלה שקטה. במקום להיות מרחב שבו האדם מרגיש את ערכו, הזוגיות הופכת לזירה שבה הוא מתאכזב שוב ושוב מהעדר התייחסות והוקרה.

ישנם מקרים בהם בן הזוג אינו מבטא את הערכתו לא מתוך זדון, אלא כתוצאה מדפוסי תקשורת לקויים, חינוך נוקשה, או קושי רגשי לבטא רגשות חיוביים. אך גם במקרים אלה, ההשפעה המצטברת היא הרסנית. בן זוג שאינו מרגיש מוערך, מפסיק להשקיע, נחלש רגשית ולעיתים מחפש תמיכה מחוץ לבית. הדבר בולט במיוחד כאשר אחד הצדדים מתמודד עם אתגרים – בריאותיים, מקצועיים או רגשיים – אך נותר לבד. התחושה שאין לו “גיבוי” מבן הזוג, שאין מי שיראה את הקושי, את העייפות או את ההתמודדות, מובילה לניתוק רגשי הולך וגובר. השיח הפנימי הופך להיות: “אם אפילו בן הזוג שלי לא רואה אותי – מי כן?”

ההשלכות המשפטיות של מצב כזה אינן תמיד ישירות, אך הן באות לידי ביטוי בעיקר במישור של טענות לאי־תפקוד זוגי, ניכור, או חוסר שותפות. בתי המשפט לענייני משפחה בוחנים את דפוסי ההתנהגות ההדדיים לאורך תקופה, ולעיתים מייחסים משקל לא מבוטל לאווירה רגשית שלילית שנוצרה עקב היעדר תמיכה הדדית. הפסיקה הישראלית אף הכירה במצבים בהם אדם חש כי שותפותו אינה זוכה להכרה כעילה לגירושין מוסכמים או אפילו לסעד נזיקי, במיוחד אם מצב זה הוביל להתמוטטות נפשית או בריאותית. לפיכך, גם אם אין מדובר באלימות גלויה – מדובר בפגיעה רגשית בעלת משמעות ממשית, שיכולה להצדיק פרידה.

קנאה אובססיבית או שליטה קנאית

הזוגיות הבריאה מושתתת על אמון, אך כאשר אחד מבני הזוג מפתח קנאה שאינה רציונלית – הופך הקשר למלכודת. קנאה מוגזמת גורמת לריגול, חקירות, בדיקות טלפוניות, מניעת קשרים חברתיים ולעיתים אף לפגיעה בפרטיות בסיסית. תחושת “החנק” שנובעת מההתנהלות הזו אינה רק חוסר נוחות – אלא פגיעה חמורה בתחושת האוטונומיה והחופש של הפרט. במקרים רבים, בן הזוג הקנאי מנסה להציג את מעשיו כאהבה או דאגה, אך למעשה מדובר בדפוס של שליטה, שמחלחל לכל תחומי החיים.

לעיתים, הקנאה אינה נובעת מאירוע ממשי אלא מהפרעה רגשית או מחוסר ביטחון קיצוני. בן הזוג הקנאי רואה בכל מבט, מילה או קשר אפשרי איום על הקשר, ומגיב בתוקפנות או בהתפרצות. ההתנהלות הזו גורמת לצד השני לחיות תחת חשד מתמיד, למתוח קווים לא טבעיים בין עצמו לבין העולם, ולוותר בהדרגה על זהותו. התוצאה היא בידוד רגשי, חברתי ולעיתים אף תעסוקתי. בני זוג שחווים קנאה קיצונית מדווחים לא אחת על חרדה, תחושת ערך עצמי מתפוררת ועל תחושת כליאה רגשית. ברבות הזמן, גם אם לא מתקיימת אלימות פיזית, מדובר בזוגיות פוגענית שמחייבת יציאה ממנה.

משפטית, קנאה קיצונית נבחנת לעיתים תחת הקטגוריה של “התעללות נפשית”, במיוחד כאשר היא מלווה בשליטה אובססיבית, מניעת חופש תנועה, או פיקוח כפייתי. בתי המשפט מכירים בכך ששליטה קנאית עשויה להוות עילה לגירושין ואף להשליך על סוגיות רכושיות, מזונות ומשמורת. כאשר ההשפעה על הילדים ניכרת – למשל, אם בן הזוג הקנאי משפיע עליהם או חוקר אותם – העניין מקבל משנה תוקף. לכן, מעבר לפגיעה הרגשית, מדובר בהתנהגות שעלולה לשבש את מרקם החיים כולו, ולא פעם מהווה סיבה משפטית ומוסרית מוצדקת לסיום הקשר.

בעיות נפשיות לא מטופלות

כאשר אחד מבני הזוג סובל ממצב נפשי שאינו מאובחן או שאינו זוכה לטיפול, נוצרת מערכת זוגית רוויית מתחים, חוסר איזון ותחושת חוסר אונים. בעיות נפשיות כמו דיכאון קליני, הפרעה דו־קוטבית, חרדות קשות, התמכרויות, או הפרעות אישיות – משפיעות לא רק על הסובל מהן, אלא גם על בן הזוג. כאשר אין שיתוף פעולה עם טיפול או הכרה במצב, בן הזוג הבריא נאלץ לשאת בעול עצום – לעיתים תוך כדי התמודדות עם מצבי קיצון, תנודות רגשיות, או ניתוק. המציאות הזו יוצרת עומס רגשי כבד ותחושת בדידות עמוקה, גם בתוך התא המשפחתי.

לא אחת, בן הזוג הבריא מרגיש כי הוא הפך למטפל ולא לשותף. הוא נדרש להרגיע, לספוג, להסתיר מהילדים, ולתפקד לבד במצבי משבר. הקשר מאבד את הסימטריה הבסיסית – שכן אדם החווה משבר נפשי עמוק ואינו מטופל, עלול להתכנס בעצמו, לאבד שליטה או לנהוג באגרסיביות פסיכולוגית. כאשר אין שיתוף פעולה לטיפול – או כאשר קיימת הכחשה עיקשת – הקשר הזוגי נהפך לקרקע לא יציבה, לעיתים מסוכנת. יש מקרים שבהם הפירוד נעשה בלב כבד, מתוך אהבה ותחושת מחויבות, אך במקביל מתוך הבנה כי המשך החיים המשותפים פוגע בכל הצדדים – כולל הילדים.

בהיבט המשפטי, מצבים של אי־תפקוד נפשי חמור שאינו מטופל עשויים להצדיק לא רק את פירוק הנישואין, אלא גם צעדים להגנה משפטית – כמו בקשות למינוי אפוטרופוס, דרישה למשמורת בלעדית, או פסיקה לטובת מזונות מוגדלים. ההלכה אינה רואה במחלה נפשית עילה אוטומטית לגירושין, אך בתי הדין הרבניים והאזרחיים כאחד שוקלים את רמת הפגיעה התפקודית ואת הנכונות לשיתוף פעולה עם טיפול. כאשר ברור שהמצב הנפשי הבלתי מטופל מהווה סיכון לרווחת המשפחה, מערכת המשפט מכירה בזכותו של הצד השני להינתק, לנהל חיים עצמאיים ולשקם את עצמו ואת ילדיו מהמציאות הבלתי נסבלת שנכפתה עליו.

נישואין בגיל צעיר מדי

נישואין בגיל צעיר מתקיימים לרוב מתוך אהבה תמימה, אידיאליזציה של מוסד הזוגיות או לחצים חיצוניים – משפחתיים, דתיים או חברתיים. כאשר צעירים בגילאי 18–22 בוחרים להינשא, הם עושים זאת לעיתים טרם גיבשו זהות אישית, ערכים יציבים או תכנית חיים עצמאית. בשלב זה של החיים, הזהות העצמית נמצאת עדיין בהתפתחות, וההבנה של צרכים רגשיים, מיניים וחברתיים עדיין נבנית. כתוצאה מכך, הבחירה בבן או בת זוג נעשית על בסיס רגשי בלבד, ללא ראייה מערכתית של שותפות ארוכת טווח. לעיתים קרובות, הקשר מתחיל באינטנסיביות – אך אינו שורד את מבחן השנים והשינויים.

השינויים שמתרחשים בעשור הראשון שלאחר גיל 20 הם משמעותיים מאוד: לימודים אקדמיים, שינוי קריירה, מעבר מגורים, גיבוש השקפות עולם ובניית זהות מקצועית וחברתית. בני זוג שנישאו בגיל צעיר עשויים לגלות, לאחר מספר שנים, כי הם השתנו באופן מהותי – ואינם עוד מתאימים זה לזה כפי שהיו בראשית הקשר. לעיתים, אחד הצדדים מרגיש “שהפסיד את החיים” או “שהתבגר מוקדם מדי”, במיוחד כאשר נטל ההורות והמחויבות עוצר את ההתפתחות האישית. הפערים הללו, כאשר אינם מתמלאים בגמישות זוגית ובליווי רגשי, הופכים למדרון מתמשך של ריחוק, תסכול ולעיתים גם בגידה או עזיבה פתאומית.

מהבחינה המשפטית, נישואין בגיל צעיר אינם פסולים כשלעצמם, אך בתי המשפט מכירים בהשפעה האפשרית של חוסר בשלות על יציבות הקשר. במקרים של גירושין מוקדמים לאחר נישואין צעירים, ישנה התחשבות מיוחדת בתנאים האישיים של הצדדים – לרבות שאלת חלוקת הרכוש, מזונות ומעמד ההורי. כאשר אחד הצדדים טוען כי נכפה עליו נישואין בשל נסיבות חברתיות או משפחתיות – הטענה נשקלת, במיוחד אם הנישואין התקיימו בהיעדר בחירה חופשית אמיתית. נישואין שנכרתו בגיל צעיר מדי עלולים, אפוא, להיות בסיס שברירי שמוביל בעתיד לגירושין, גם כאשר לא מתקיים עוול מובהק מצד אחד מהצדדים.

החלטות חיים שונות – ילדים, מקום מגורים, קריירה

בני זוג נדרשים לאורך חייהם לקבל שורה של החלטות קיומיות: האם להביא ילדים, מתי וכמה; האם להעתיק מגורים לעיר או מדינה אחרת; איזו קריירה לפתח; ומהי החלוקה הנכונה של התפקידים בתוך המשפחה. כאשר קיימת הסכמה רחבה – החיים מתנהלים בהרמוניה יחסית. אך כאשר מדובר בפערים עקרוניים – כמו רצון של צד אחד בילדים ושל האחר בהימנעות מהורות, או רצון לעבור לארץ אחרת בניגוד לדעתו של בן הזוג – נוצרת סתירה פנימית שאין לה פתרון פשוט. כל צד מרגיש כי וויתור משמעו ויתור על זהותו או על חלומו.

מצבים כאלה גורמים לעיתים לקונפליקט מתמשך, שנעשה טעון ורגשי יותר ככל שהשנים חולפות. הצד המבקש שינוי חש כי הוא נעצר על ידי בן זוגו, ואילו הצד המתנגד חש כי רצונותיו אינם נשמעים או נרמסים. זוגות רבים חווים תסכול עמוק נוכח חוסר האפשרות לגשר על פערים כה מהותיים, ולעיתים אף מאשימים זה את זה בחוסר גמישות או באנוכיות. קונפליקטים אלו, כאשר אינם נפתרים, גורמים להצטברות של כעס, טינה ולעיתים גם ניכור רגשי. כאשר מדובר בנושאים קיומיים – כמו הרצון לילד נוסף או הימנעות מהורות לחלוטין – מדובר בנקודת שבר שאין עליה פשרה.

מערכת המשפט בישראל אינה יכולה לכפות על אדם להפוך להורה או לשנות מקום מגוריו, ולכן כאשר קונפליקט כזה מתעורר – הפתרון המשפטי היחיד לעיתים הוא פרידה. הפסיקה מכירה בכך כי אין לכפות על אדם שינוי חיים כה מהותי, ולכן במקרה של פער בלתי ניתן לגישור – התרת הנישואין מתבצעת גם מתוך כבוד לזכותו של כל צד לממש את חייו. בהסכמי גירושין ובסכסוכים משפטיים הקשורים לנושאים אלו, המערכת מבקשת לשמור ככל האפשר על זכויות הצדדים ועל טובת הילדים – אך כאשר ניכר כי הפער האידיאולוגי אינו ניתן לגישור, ההתערבות המשפטית נועדה לאפשר לכל אחד מהצדדים את מימוש חייו לפי דרכו.

השפעת משבר אישי על אחד הצדדים

חיים זוגיים, מטבעם, כוללים רגעים של שגרה לצד תקופות של משבר. מחלה קשה, פיטורין, מות אדם קרוב, או משבר גיל משמעותי – כל אלה עשויים להוליד שינויים רגשיים, נפשיים ולעיתים גם אישיותיים. כאשר אדם מצוי במשבר, לעיתים הוא משנה את יחסו לחיים, לסובבים אותו ואף לבן זוגו. יש אשר מתכנסים פנימה, נסגרים, חווים דיכאון עמוק או בוחרים לנתק קשרים חברתיים. אחרים מפתחים רעיונות חדשים, רצון להתחדש או להשתחרר מן הקיים – גם אם הקיים הוא בן הזוג התומך שנמצא לצדם שנים רבות. השינוי אינו תמיד רציונלי – אך הוא עמוק, ומוביל לעיתים לטרנספורמציה של ממש בתפיסת הזהות והזוגיות.

הצד השני, שנותר כצופה מהצד, חווה לעיתים תחושת ניתוק עמוקה. הוא מנסה לעזור, לתמוך, להבין – אך נתקל בדחייה, אדישות או התעלמות. ככל שהמשבר האישי נמשך, בן הזוג הבריא מתחיל לחוש בדידות ואף כעס: “אני נמצא כאן, אבל כבר לא רואים אותי”. יש שמנסים להיאבק על המשך הקשר – אך כאשר אין פתיחות רגשית או שיתוף פעולה מצד הצד המצוי במשבר, הנתק גדל. ברבות מהמקרים, המשבר הופך לצומת דרכים, שבה אחד הצדדים מחליט שהוא זקוק לדרך חדשה, אחרת – גם אם המשבר היה זמני. ההחלטה לעזוב אינה תמיד נגד בן הזוג – אלא בעד התחלה מחדש, מתוך צורך אישי פנימי.

מהבחינה המשפטית, משברים אישיים אינם עילה מובהקת לגירושין, אך הם מהווים רקע חשוב להבנת תהליך ההידרדרות של הקשר. כאשר צד אחד טוען כי המשבר שינה את מערכת היחסים לבלי הכר, ובפרט כאשר קיימת השפעה שלילית על הילדים, התפקוד הכללי או הבריאות הנפשית של הצדדים – בית המשפט יבחן את הדברים בכובד ראש. מערכת המשפט שואפת לאזן בין כבוד האדם המצוי במשבר, לבין זכותו של בן הזוג השני לחיים שלווים ומתפקדים. במצבים מסוימים, ההכרה במשבר כבסיס לגירושין מתבצעת גם מתוך חמלה, וגם מתוך הבנה כי הקשר הזוגי, כשלעצמו, כבר אינו יכול לרפא את מה שנשבר.

השלמה עם העובדה שהקשר לא בריא – למרות שאין מריבות

ישנם קשרים זוגיים שבהם לא מתקיימות מריבות סוערות, בגידות או התפרצויות אלימות – ובכל זאת, שני הצדדים חשים שהזוגיות איבדה את חיותה. מדובר לרוב בזוגות שמתפקדים לכאורה היטב כלפי חוץ: הם מנהלים יחד בית, מגדלים ילדים, עובדים – אך הקשר ביניהם הפך למעין שותפות אדמיניסטרטיבית חסרת עומק רגשי. השיחות בנאליות, המגע נדיר, החיבור הרגשי כמעט ואינו קיים. במצבים כאלה, אין נקודת משבר דרמטית שניתן להצביע עליה, אלא תהליך איטי של התפוררות רגשית שקטה. לא פעם, דווקא היעדר המריבות נתפס כ”בעיה”, משום שהוא מעיד על אדישות עמוקה יותר מאשר סכסוך פעיל.

ההשלמה עם כך שהקשר אינו בריא, למרות שאין בו אלימות או פגיעות קשות, מגיעה לאחר שנים של תחושת ריקנות. בני הזוג מרגישים שהם “חיים זה ליד זה”, ולא “זה עם זה”. התחושה היא של קיום זוגיות מתוך הרגל, פחד משינויים או שמירה על מסגרת למען הילדים או הסביבה. לעיתים קרובות מתפתחת תחושת דכדוך, תסכול פנימי ותחושת אובדן עצמי. המחשבה “האם זה כל מה שיש לי בחיים?” חוזרת שוב ושוב. ברבות מהמקרים, אחד הצדדים מתחיל לחפש משמעות או חיבור במקום אחר – לא מתוך בגידה אלא מתוך כמיהה לחיים רגשיים בעלי משמעות. זהו הרגע שבו מתקבלת ההבנה כי יש להיפרד – גם ללא עימות.

מערכת המשפט אינה מתערבת ברגשותיהם של בני הזוג, אך מכירה בכך שקשר זוגי שאינו מספק את צרכיהם הבסיסיים של הצדדים אינו יכול להמשיך להתקיים בכפייה. אף שבהלכה הדתית קיימת דרישה להוכחת עילה לגירושין, בפועל, בתי הדין הרבניים נוטים לאשר גירושין כאשר ברור כי אין סיכוי לשלום בית. בתי המשפט לענייני משפחה פועלים בגישה שונה, המדגישה את זכויות הפרט והחירות האישית – ולכן הכרה באי־תפקוד רגשי כשלעצמו עשויה להצדיק גירושין. כאשר בני הזוג שלמים עם ההחלטה וחותרים לפרידה מוסכמת, המערכת המשפטית תומכת בכך – תוך שמירה על טובת הילדים ויציבות רכושית.

השפעה של טיפול זוגי שנכשל או שחשף אמת

טיפול זוגי נחשב לאמצעי יעיל לנסות ולשקם קשרים שהשתבשו, והוא לעיתים קרובות מהווה תחנת ביניים לפני קבלת ההחלטה האם להיפרד או להילחם על הקשר. אך יש מקרים שבהם דווקא הטיפול הזוגי – ולא המשבר עצמו – מוביל לפירוק. במהלך מפגשים טיפוליים עולים לעיתים רגשות מודחקים, אמיתות לא נעימות או הבנות חדשות, אשר מאירות את הקשר באור שונה. צד אחד עשוי להבין כי הוא עייף מהמאמץ המתמשך, והשני עשוי לחשוף תחושות של ניכור, חוסר אהבה או אובדן זהות. לעיתים, הטיפול מחדד את הפערים במקום לצמצם אותם, ומוביל להבנה הדדית כי אין עוד טעם להיאחז בזוגיות.

הכישלון בטיפול הזוגי אינו מעיד בהכרח על כישלון אישי של הצדדים, אלא לעיתים דווקא על אומץ וכנות. בני זוג שהולכים לטיפול עושים מאמץ מודע להתמודד עם הקשיים – אך כאשר לאחר ניסיונות כנים מתברר שאין בסיס אמיתי לקשר, ההחלטה להיפרד מתקבלת מתוך בגרות ולא מתוך משבר רגעי. מנגד, יש מקרים שבהם צד אחד מגיע לטיפול מתוך ציפייה לשינוי, בעוד הצד השני מגיע רק “כדי לסמן וי”, ללא כוונה אמיתית להשתנות. התחושה של חוסר הדדיות או של ניצול התהליך לצורכי תדמית בלבד, יוצרת אכזבה עמוקה, ולעיתים תסכול שהופך להחלטה נחושה לפרידה.

המערכת המשפטית מתייחסת לטיפול זוגי כניסיון כנה לשקם את מערכת היחסים, ולעיתים אף ממליצה עליו במסגרת תהליך יישוב סכסוך או בטרם פתיחת תיק גירושין. כישלון טיפול זוגי מהווה אינדיקציה ממשית לכך שאין תוחלת לקשר, בייחוד כאשר הדבר מגובה בדיווח מקצועי. בתי המשפט רואים בכך הבעת רצון כנה למצות את האפשרות לשיקום, וכאשר מתברר כי הטיפול לא נשא פרי – מתאפשרת התרת נישואין בתנאים מקלים יותר, ולעיתים תוך הקלה בסכסוך המשפטי הנלווה. במובן זה, טיפול זוגי כושל אינו בהכרח כישלון – אלא לעיתים שער להבנה מפוכחת שדרכי הצדדים נפרדות.

לחץ מהסביבה – חברים, הורים, אנשי מקצוע

בני זוג חיים בתוך מארג חברתי, ולעיתים קרובות החלטותיהם מושפעות לא רק ממה שקורה ביניהם – אלא גם ממה שנאמר להם מבחוץ. לחץ מצד הורים, חברים, אחים, או אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים או עורכי דין, עשוי להשפיע על אופן קבלת ההחלטות בנוגע להמשך הקשר הזוגי. לעיתים, בן זוג אחד נחשף שוב ושוב לאמירות שלפיהן “מגיע לך יותר”, “זה לא קשר בריא”, או “למה את/ה סובל/ת ככה?”. כאשר הסביבה הקרובה משדרת מסר עקבי של חוסר תמיכה בהמשך הקשר – הדבר מחלחל ומשפיע גם אם לא במודע.

ישנם מקרים שבהם הלחץ החיצוני מתפרש כהתערבות חיובית – למשל כאשר מדובר בזוגיות פוגענית או כזו שבה צד אחד לא מבין שהוא במערכת הרסנית. אך במקרים אחרים, ההתערבות נובעת ממניעים בעייתיים – קנאה, אינטרסים כלכליים או ערכים שמרניים מדי. השפעה כזו עלולה להוביל לפירוד שאינו באמת רצון פנימי של הצדדים, אלא תוצאה של מניפולציה רגשית, חברתית או משפחתית. בן זוג שנמצא בין רצונו האישי לבין ציפיות הסביבה חש לעיתים מבולבל, לחוץ ואף אשם – במיוחד כאשר עליו לבחור בין נאמנות לזוגיות לבין נאמנות למשפחת המוצא.

מהבחינה המשפטית, לא ניתן לבסס עילת גירושין ישירה על לחץ חיצוני, אך קיימת הכרה בהשפעתו על הדינמיקה הפנימית של הקשר. במקרים מסוימים, כאשר צד אחד טוען כי ההחלטה להיפרד נובעת מהסתה, לחץ מתמשך או התערבות מוגזמת של צד שלישי – הדבר נבחן בכובד ראש, בפרט כאשר קיימים ילדים בתמונה. בתי המשפט שואפים לשמור על אוטונומיה של הרצון – ולהבטיח כי ההחלטה להיפרד נעשית מרצון חופשי ולא כתוצאה מלחץ בלתי סביר. כאשר מתברר כי הפרידה נכפתה, למשל בשל איום משפחתי, עשויה המערכת לשקול מנגנוני גישור, יישוב סכסוך או עיכוב זמני בהליכים – על מנת להבטיח שההחלטה מבוססת על רצון אותנטי של הצדדים.

הזנחת המראה החיצוני או הבריאות

אחד המרכיבים המשמעותיים בזוגיות ארוכת טווח הוא המשיכה ההדדית – לא רק הפיזית, אלא גם התחושה שבן הזוג משקיע בעצמו, בגופו ובבריאותו מתוך כבוד לעצמו ולשותפות. כאשר אחד מבני הזוג מזניח את מראהו החיצוני לאורך זמן – בין אם דרך עלייה קיצונית במשקל, הזנחת היגיינה אישית, לבוש מרושל או הימנעות מטיפוח בסיסי – מתפתחת תחושת אכזבה, ולעיתים אף רתיעה מצד בן הזוג השני. השחיקה במראה אינה בעיה כשלעצמה, אלא כאשר היא מצטרפת לחוסר מודעות או אדישות כלפי תחושת הצד השני, נוצרת תחושה של זלזול – לא רק בעצמו, אלא גם בקשר הזוגי.

מקרים רבים מצביעים על כך שההזנחה החיצונית נובעת מקשיים נפשיים, תחושת דכדוך או שקיעה לתוך שגרה שוחקת – אך כאשר הצד השני מתריע, מביע צער או מבקש שינוי, והבקשה נדחית או מתפרשת כביקורת לא לגיטימית, נוצרת בעיה רגשית של ממש. בן הזוג שנשאר נאמן ומושקע בתחזוק הקשר, מרגיש כי אין הדדיות – וכי הצד השני מוותר על מאמץ או נוטש את עצמו ואת שותפות החיים. מצב כזה עלול להוביל לפערים מיניים, להיעדר אינטימיות, ולתחושת בדידות, אשר בתורן יובילו לריחוק רגשי ואף לשאיפה לפרידה.

המערכת המשפטית אינה רואה בהזנחה גופנית עילה רשמית לגירושין, אך בהליכים הקשורים לשלום בית או טענות בדבר חוסר התאמה – היא בהחלט נשקלת כחלק מתמונה רחבה של העדר שותפות ותפקוד זוגי תקין. כאשר מזניחים את המראה החיצוני ברמה קיצונית וללא כל מוכנות לשינוי, ובעיקר כאשר לכך נלוות בעיות בתפקוד המיני או החברתי של התא הזוגי, עשויים הדברים להוות עילה מובנית לפירוק הקשר בהסכמה. בפסיקה ניכרת מגמה של הכרה בזכותו של כל צד לחיות עם בן זוג שמכבד את עצמו ואת הקשר – גם אם אין מדובר באידיאל יופי, אלא ברצון הדדי לטיפוח עצמי כבסיס לשותפות רגשית, מינית וחברתית.

פערים ביכולת ההורית

כאשר זוג הופך להורים, מופיעות לעיתים קרובות מחלוקות על אופן גידול הילדים, סגנון ההורות, חלוקת האחריות, גבולות ומשמעת. במקרים בהם הפערים הם סבירים ומנוהלים בדיאלוג פתוח – ניתן להתגבר עליהם. אך כאשר אחד מבני הזוג נושא כמעט לבדו בנטל ההורי, או כאשר גישת ההורות של הצד השני נתפסת כמנוגדת לערכים, למסגרת או לרווחת הילד – מתפתחת תחושת תסכול עמוקה. ההורה הפעיל עלול להרגיש שהוא לא רק נלחם על עקרונותיו, אלא שהוא גם סופג את הקשיים, הדמעות והעומס ללא כל שותף. מנגד, ההורה הפחות מעורב לא אחת חווה רגשי נחיתות, אך מתקשה או מסרב לשנות את גישתו.

ישנם מקרים בהם צד אחד נוקט בהורות סמכותית מדי – תוך ענישה, השפלות או קשיחות יתרה, ומולו עומד הורה רגיש, מכיל ומודע. הפער הזה מוביל לעימותים יומיומיים, למריבות סביב כל החלטה הנוגעת לילד – ובסופו של דבר גם לערעור הביטחון של הילדים עצמם. לעיתים, דווקא הילדים הם שמשקפים את הקונפליקט – בבעיות התנהגות, ירידה בלימודים או מצוקה נפשית – והדבר מעמיק עוד יותר את הקרע בין ההורים. תחושת חוסר ההלימה בגישת ההורות עלולה להפוך למרכז הקונפליקט הזוגי, בעיקר כאשר אחד מהצדדים אינו מכיר בחשיבות השותפות או מסרב להתגמש.

המשפט בישראל רואה בטובת הילד עקרון על, ולכן כאשר מתגלעים פערים מהותיים בגישת ההורות – הדבר משליך גם על ההכרעה בענייני משמורת וזמני שהות. בתי המשפט בוחנים את תפקוד ההורים לאורך זמן, את השקעתם, את רגישותם ואת יכולתם לשתף פעולה. כאשר מתברר כי צד אחד מהווה עוגן יציב והאחר מתנער מאחריות או מזיק בפועל לרווחת הילד – קיימת נטייה להעדיף את ההורה הפעיל. מעבר לכך, פערים קשים בגישות ההוריות עשויים לשמש גם עילה לגירושין, בייחוד כאשר לא ניתן להגיע להסכמות או לגשר בין תפיסות עולם חינוכיות, נפשיות וערכיות שונות בתכלית.

רצון לפתוח דף חדש

לעיתים, ההחלטה להיפרד אינה תוצאה של סבל או עוול – אלא של תהליך פנימי עמוק שבו אחד מבני הזוג מבין שהוא רוצה לחיות חיים חדשים, שונים בתכלית מאלה שחי עד כה. מדובר ברגע של הארה אישית, אשר נובעת לא תמיד ממשבר – אלא דווקא מהתעוררות פנימית. התחושה היא של מיצוי, של רצון לביטוי עצמי שלא התממש, של תחושת החמצה – ובעיקר של צורך להגדיר מחדש את הזהות. האדם חש שהוא אינו רוצה להמשיך לחיות בזהות שהוקצתה לו בעבר, גם אם זו נבנתה מתוך בחירה: הוא רוצה לגלות צדדים חדשים בעצמו, לחקור עולמות שלא העז, ולחיות מתוך שלמות ולא מתוך תפקוד בלבד.

במצבים אלה, בן הזוג השני לעיתים קרובות מופתע. מבחינתו, החיים מתנהלים כסדרם, ואין כל משבר ברור. אך ככל שהשיח נפתח, מתברר שהצד השני חי שנים בתחושת זרות לעצמו – והוא משתוקק לשינוי כולל: לעזוב מקום עבודה, לשנות אורח חיים, ללמוד משהו חדש, ואולי גם להכיר בן או בת זוג שידברו אליו בשפה חדשה. הרצון הזה אינו בהכרח ביטוי לבגידה, אלא לעיתים צורך קיומי, כזה שאינו ניתן לדיכוי. האדם חש כי אם יישאר – הוא יאבד את עצמו, את ייחודו ואת חירותו. לכן, ההחלטה להיפרד נובעת לא משנאה – אלא מהצורך העמוק להיות נאמן לעצמו.

מבחינת הדין, אין מניעה לפרק את מסגרת הנישואין בשל רצון אישי להתחדשות. בתי המשפט מכירים בזכותו של אדם להגדרה עצמית, ולחיים של משמעות. כאשר הפירוד נעשה בכבוד, ותוך שמירה על זכויות הצד השני והילדים – אין מניעה משפטית לתמוך בו, אף אם אין עילה קלאסית כמו בגידה או עוולה. בפועל, ההחלטות החשובות ביותר מתקבלות מתוך תחושת חופש, ולא מתוך כפייה. כאשר אדם חש שהוא אינו יכול עוד להיות עצמו בתוך המסגרת – הגירושין הופכים לכלי של שיקום אישי, ולא של הרס. המשפט המודרני מכיר גם בזכות הזו, כל עוד היא ממומשת מתוך תום לב ואחריות.

השלכות טיפוליות או משפטיות של שעמום מתמשך

שעמום מתמשך בזוגיות, אף שאינו נתפס תמיד כבעיה חמורה, עלול להיות סימפטום עמוק לחוסר חיבור רגשי, העדר עניין הדדי ולפעמים אף מוות רגשי של הקשר. בשונה ממשברים דרמטיים שניתן להתייחס אליהם באמצעות פתרונות קונקרטיים, השעמום אינו מרעיש – אך הוא חודר לאט לתוך כל רובדי הקשר. תחושת שעמום יכולה לבוא לידי ביטוי בהעדר שיחות משמעותיות, בריחוק פיזי, בעדר יוזמה לחוויות משותפות או ברפיון מתמשך בתחום המיני. זוגות שמדווחים על שעמום כרוני לרוב חיים חיים מקבילים – שותפים לאותו בית, אך לא לאותו עולם רגשי.

במקרים רבים, בני הזוג מנסים “להחיות” את הקשר באמצעות טיפול זוגי, חופשות או ניסיונות לחדש את ההתרגשות – אך אם הבעיה עמוקה ונמשכת על פני שנים, ההחייאה היא זמנית בלבד. לעיתים, השעמום נובע מהעדר התאמה אינטלקטואלית, מפערי אנרגיה או מקצב חיים שונה. התחושה היא שכל שיחה הפכה צפויה, שכל מפגש נעשה מכוח ההרגל, וכל מגע גופני איבד את הייחוד שלו. מצב כזה, כאשר נמשך לאורך זמן, עלול להוביל לפיתויים חיצוניים, לריחוק רגשי בלתי הפיך או להחלטה מודעת לפרק את הקשר – לא בשל כעס, אלא מתוך הבנה שמה שחיבר – איננו עוד.

מבחינה משפטית, השעמום כשלעצמו אינו מהווה עילת גירושין פורמלית, במיוחד במערכת הדתית. ואולם, בבית המשפט לענייני משפחה, עולות טענות מסוג זה כחלק מהקשר רחב של ניתוק רגשי, חוסר התאמה וקשר שמיצה את עצמו. כאשר בני הזוג מביעים נכונות לפרידה מוסכמת, והמוטיבציה העיקרית היא שיקום אישי ושחרור מכבלים רגשיים – המערכת תומכת בהחלטה מתוך תפיסה כי לא ניתן לכפות קשר ריק על אדם שאינו מסוגל עוד למצוא בו חיים. במקרים אלו, אף שהשעמום נשמע “רך”, הוא מבטא תהליך קיומי עמוק של ניתוק, ולכן זוכה להכרה גם בהליך המשפטי.

קושי לסלוח על טעויות עבר

בני אדם טועים – ולעיתים קרובות מאוד, בתוך מסגרת זוגית ארוכת שנים. אך לא כל טעות ניתנת לסליחה, ולא כל פצע ניתן לריפוי. כאשר אחד מבני הזוג פוגע ברגשות האחר – באמצעות דברי השפלה, מעשה בגידה, שקר גדול או נטישה רגשית ברגעי משבר – עשויות להיווצר טראומות פנימיות שממשיכות ללוות את הקשר שנים לאחר מכן. גם כאשר הפוגע מתנצל ומבקש סליחה, הצד הנפגע אינו תמיד מצליח למחול בלב שלם. התחושות ממשיכות להציף: כעס, עלבון, חוסר אמון, ולעיתים אף נקמה פסיבית.

קושי לסלוח אינו תמיד תוצאה של עקשנות או קושי רגשי – אלא לעיתים של עומק הפגיעה. אדם שמרגיש שנבגד ברגע הפגיע ביותר שלו – למשל לאחר לידה, מחלה או פיטורין – נושא עמו משקע רגשי של חוסר הגנה. הסליחה דורשת לא רק קבלת התנצלות – אלא גם שיקום האמון, ולשם כך נדרש תהליך ממושך. אך אם הפצע נותר פתוח, הוא מתחיל להשפיע על כל דינמיקת הקשר: חוסר אמון, בדיקת גבולות, מריבות חוזרות, וחוסר יכולת לבנות מחדש שותפות שווה. בשלב מסוים, הצד שנפגע עשוי להחליט כי הוא איננו מסוגל עוד לחיות בקשר שמעלה בו תחושת בגידה מתמשכת.

בהליך משפטי, קושי לסלוח כשלעצמו אינו עילה פורמלית לגירושין – אך בתי הדין והמשפט מבינים כי מערכת זוגית אינה יכולה להתקיים כאשר אחד הצדדים נושא תחושת עלבון עמוקה שאינה מרפה. במקרים מסוימים, פגיעה חמורה מהעבר (כגון בגידה, אלימות או נטישה רגשית) יכולה להצדיק פירוק נישואין, גם אם האירוע התרחש לפני שנים. כאשר ברור כי הפצע לא הגליד – והקשר הפך לשדה רגשי מדמם – המערכת המשפטית מכירה בכך שאין תוחלת להמשך חיי נישואין תקינים. לעיתים, אף נעשית הבחנה בין פרידה מתוך סליחה לבין פרידה מתוך צורך בסיסי לרפא את מה שלא ניתן לריפוי בתוך הזוגיות.

התפכחות מערכים משותפים שנשחקו

בני זוג בונים את הקשר שלהם לא רק על בסיס משיכה ואהבה – אלא גם על ערכים משותפים: תפיסות עולם, מטרות חיים, גישה לחינוך ילדים, השקפות פוליטיות או דתיות, וחזון זוגי. אך החיים אינם סטטיים – ולפעמים, עם השנים, צד אחד משנה את השקפותיו. ההתפכחות יכולה להיות הדרגתית או פתאומית: אדם שהתחזק באמונתו או להפך, מי שעבר שינוי אידיאולוגי עמוק, או מי שהחליט לפעול לפי ערכים שפעם היו זרים לו. כשהשינוי מתקיים רק אצל אחד מהצדדים, מתחיל תהליך של התרחקות רעיונית, שיכול להפוך לקרע בלתי ניתן לאיחוי.

במקרים כאלה, לא אחת עולה תחושת בגידה בערכים שהיוו את בסיס הקשר. לדוגמה, אם זוג התחייב מראש לגידול חילוני של הילדים, ואחד מהם מתחזק דתית ודורש חינוך דתי – נוצרת תחושת חוסר נאמנות להסכם הזוגי הלא כתוב. ההתנגשות אינה רק פרקטית – אלא זהותית, ולעיתים קיומית. הערכים שחיברו הופכים לערכים שמפרידים. כל ויכוח הופך לקרב על עקרונות, וכל שיחה על ניהול הבית או חינוך הילדים – למאבק על עולם הערכים. כאשר לא ניתן לנהל דיאלוג מכבד ונמצא שאין קרקע משותפת עוד, גובר הרצון להיפרד.

המשפט הישראלי מכיר בזכות האדם לשנות את עמדותיו, אך גם בזכות בן זוגו להיפרד ממנו אם השינוי פוגע בשלמות התא הזוגי. פערים ערכיים קשים שנוצרו במהלך השנים עשויים לשמש בסיס חוקי לפרידה, במיוחד כאשר הם יוצרים עימותים קבועים שפוגעים ברווחת הילדים ובתפקוד המשפחה. בהסכמי גירושין, ערכים אלה עומדים לעיתים במרכז הוויכוח – למשל בסוגיות של חינוך דתי, מקום מגורים או סגנון חיים. כאשר ברור שאין עוד אפשרות להידברות אמיתית על הערכים הבסיסיים ביותר – ההכרה בפירוד אינה נובעת מזלזול בקשר, אלא מהבנה עמוקה שהוא מיצה את תכליתו ההסכמית והערכית.