מתחת למעטה ההסכמים המשפטיים וחלוקת הרכוש, בתום הליך הגירושין, נותרות צלקות עמוקות, חלקן גלויות וחלקן חבויות. צלקות אלו מעצבות מחדש את נפשם של ההורים והילדים כאחד. גירושין אינם אירוע נקודתי המתרחש בין כותלי בית המשפט או ברבנות ונגמר שם, אלא רעידת אדמה ממשית, השומטת את הקרקע מתחת לרגליהם של כל המעורבים בה. בעוד שהחברה המודרנית נוטה לעיתים לנרמל את תופעת הפירוק המשפחתי ולהתייחס אליה כאל “אתחול מחדש” (ריסטרט) לגיטימי, המציאות הפסיכולוגית והרגשית מורכבת לאין שיעור.
צלקות נפשיות של הורים גרושים
עבור ההורים, הגירושין מייצגים בראש ובראשונה אובדן. זהו אבל מורכב במיוחד, משום שהוא אינו כרוך במוות פיזי של אדם, אלא במותה של “ישות” משותפת, שהיא הזוגיות, התא המשפחתי, והעתיד האוטופי שדמיינת לעצמך.
אבל על אנשים חיים וקריסת החלום המשותף
כאשר בני זוג מחליטים להיפרד, הם נאלצים לקבור את התקוות והפנטזיות שליוו אותם ביום חתונתם. ההתמודדות עם הפער שבין החלום על “באושר ועושר” לבין המציאות של פירוק המשפחה, יוצרת תחושת כישלון צורבת. ההחלטה להיפרד מלווה כמעט תמיד בתחושת אובדן. זה לא משנה מי יזם את הפרידה, ברגע שהחבילה מתפרקת, מתפרק איתה גם חלום.
- הניפוץ של הפנטזיה – “החלום ושברו”
ביום החתונה, אף אחד לא מתכנן למצוא את עצמו על מדרגות הרבנות או בבית המשפט לענייני משפחה. הגירושין מאלצים את ההורים להתעורר למציאות חדשה ולקבור את הפנטזיה של “נחיה יחד לנצח”. הצלקת הראשונה היא תחושת הכישלון. לפעמים זו בושה מול המשפחה והחברים, ולפעמים זו אכזבה אישית צורבת על כך שהשקענו שנים במערכת יחסים שבסוף הגיעה למבוי סתום. - הבדידות ומשבר הזהות
אחרי שנים שבהן התרגלתם להיות “אנחנו”, פתאום כל אחד חוזר להיות “אני”. ההסתגלות לסטטוס החדש קשה.
הצלקת הזו מורגשת במיוחד ברגעים הקטנים: לחזור לבית ריק, להעביר סוף שבוע כשהילדים אצל ההורה השני, או לשבת לבד בארוחת חג. גם מי שרצה מאוד להתגרש, מוצא את עצמו מתמודד עם שקט מצמרר ועם צורך להגדיר מחדש מי הוא עכשיו, כשהוא כבר לא חלק מזוג. - הטראומה של המאבק המשפטי
לא פעם, הליך הגירושין עצמו הופך לטראומה. כשהרגשות מציפים, הדיונים על חלוקת הפנסיה או על הסדרי הראייה עלולים להפוך לזירת קרב. אנשים שפעם אהבו אחד את השנייה מוצאים את עצמם מטיחים האשמות קשות. המאבקים האלה משאירים צלקות של חוסר אמון מוחלט, חשדנות, ולפעמים אפילו ציניות כלפי בני אדם בכלל. - רגשות האשם כלפי הילדים
זו אולי הצלקת הכואבת מכולן עבור הורים. הידיעה ש”פירקנו לילדים את הבית” יושבת כמשקולת כבדה על הלב. אבות ואימהות רבים סוחבים איתם תחושת אשמה יומיומית. האשמה הזו יכולה לגרום להם “לקנות” את הילדים במתנות, לוותר על גבולות ומשמעת מתוך רצון לפצות אותם, או להפך, לשקוע לתוך עצמם בגלל הקושי להכיל את הכאב של הילד.
צלקות נפשיות של ילדים להורים גרושים
אם עבור ההורים הגירושין הם רעידת אדמה, עבור הילדים מדובר בקריסה של כל מה שמוכר ובטוח. הורים הם העוגן של הילד, וכשהעוגן הזה נסדק, תחושת הביטחון הבסיסית מתערערת.
- הבית שהתפצל לשניים וחרדת הנטישה
ילדים מבינים את העולם בצורה פשוטה: הבית הוא המקום הבטוח. כשההורים מתגרשים, הילד פתאום צריך לארוז תיק בכל כמה ימים, לעבור ממיטה למיטה, ולהתרגל לשני חוקים שונים בשני בתים שונים.
הצלקת העמוקה כאן היא הפחד מנטישה. ילדים צעירים חושבים לעיתים קרובות שהם אשמים בפרידה (“אולי אם הייתי מסדר את החדר אבא לא היה עוזב?”). המחשבה שאם האהבה בין ההורים נגמרה, אולי גם האהבה כלפיהם יכולה להיגמר, מחלחלת פנימה ומייצרת חרדה. - קרועים באמצע: קונפליקט הנאמנויות
אחד הדברים הכי הרסניים שקורים לילדי גירושין הוא המצב שבו הם צריכים לבחור צד. כשהורים מדברים רעות אחד על השנייה, או משתמשים בילד כ”שליח” להעברת מסרים, הילד נקרע מבפנים.
הוא מרגיש שאסור לו לאהוב את אבא כשהוא עם אמא, ולהפך. כדי לשרוד את המתח הזה, הילד משתיק את הרגשות שלו, מנסה לרצות את כולם, וחי בסטרס תמידי. זו צלקת שלוקח שנים ארוכות לרפא. - “הילד ההורי” – לגדול מהר מדי
בלא מעט מקרי גירושין, במיוחד כשאחד ההורים נשבר או נכנס לדיכאון, הילד (לרוב הבכור) תופס פיקוד. במקום להיות ילד שמשחק עם חברים ודואג רק לשיעורי הבית, הוא הופך להיות המבוגר האחראי. הוא מנחם את אמא שבוכה בלילה, או דואג לאחים הקטנים במקום אבא. הצלקת הזו היא בעצם אובדן של הילדות. הילדים האלה גדלים להיות מבוגרים שקשה להם לסמוך על אחרים או לבקש עזרה. - הפחד מזוגיות בעתיד
הצלקות של הילדים לא תמיד נראות לעין כשהם קטנים. הרבה פעמים הן צפות רק כשהם גדלים ומנסים לבנות זוגיות משל עצמם. ילדים רבים להורים גרושים, מתמודדים בשנות העשרים והשלושים לחייהם עם פחד עמוק מאינטימיות, ועם קושי לתת אמון מלא בבן הזוג. הפחד הזה מלווה בפסימיות המהדהדת בראש: “למה שזה יצליח לי אם להורים שלי זה נכשל?”.
איך חיים עם הצלקות ואיך מתחילים להחלים?
כמו כל צלקת על הגוף, גם הצלקות בנפש נשארות שם לתמיד. כמו אצל לוחמים, הצלקות מזכירות לנו שהיינו בקרב ושנפצענו, אך למרות הכל שרדנו והמשכנו קדימה. צלקת היא תמיד הוכחה לכך שהפצע הגליד, ושלמרות הקושי אנחנו לא נתנו לאותו פצע לשתק אותנו.
הגירושין לא חייבים להיות סיפור של הרס וחורבן.
מתוך המשבר אפשר לייצר צמיחה אמיתית, גם להורים וגם לילדים:
- לקחת אחריות במקום להאשים: הורים שמצליחים לשים את הכעס בצד ולתקשר בצורה עניינית, מעניקים לילדים שלהם מתנה עצומה. כשהילד רואה שההורים עדיין יכולים לדבר בכבוד (למשל, בימי הולדת או אסיפות הורים), חרדת הנטישה שלו פוחתת משמעותית.
- לנקות את הילדים מהמאבק: ילדים צריכים להיות מחוץ לתחום. אסור להפוך אותם לפסיכולוגים, למרגלים או לכלי נשק. ברגע שמשחררים את הילד מקונפליקט הנאמנויות, מאפשרים לו לחזור להיות פשוט ילד.
- לבקש עזרה זה כוח: טיפול רגשי, הדרכת הורים או קבוצות תמיכה יכולים לעשות הבדל של שמיים וארץ. עיבוד נכון של רגשות האשמה והכעס מונע מהם “לדמם” אל תוך מערכות יחסים חדשות.
בסופו של דבר, החיים אחרי הגט הם חיים חדשים. המסלול משתנה, הנוף אחר, וייקח זמן להתרגל. הצלקות תמיד יהיו שם כדי להזכיר את מה שהיה, אבל עם מודעות, סבלנות ועבודה נכונה, הן יהפכו לסמל של חוסן, בגרות ויכולת לפרוח ולהצליח עם ראש מורם.
