החובה המוחלטת של הלקוח לשלוט בכל שלב בתיק הגירושין
בהליך גירושין בישראל, אין זה נדיר לפגוש לקוחות שמסרבים להיות מעורבים בתיקם המשפטי מתוך אמונה עיוורת בכישוריו של עורך הדין אשר נשכר לייצגם. ההנחה השגויה, כאילו עצם ייפוי הכוח מאפשר ללקוח לשחרר אחריות ולסמוך באופן מוחלט על עורך הדין, הביאה במהלך השנים להחלטות שיפוטיות הרות גורל, אשר התקבלו תוך כדי שהלקוח לא היה מודע כלל להיקפן. עורך הדין, חרף מומחיותו המשפטית וניסיונו הרב, הוא בעל מקצוע הפועל מטעם הלקוח ולא במקומו. הדין אינו מכיר בתפיסה לפיה הלקוח רשאי להתנתק מההליך. להיפך, עליו לנקוט מעורבות שוטפת, לבחון כל פעולה, להבין כל מסמך ולהנחות את בא-כוחו באשר לתוצאה המבוקשת. זוהי אחריות משפטית מובהקת, אשר אין להחליפה באמון עיוור או באדישות ניהולית.הפרקטיקה מלמדת כי עורכי דין המטפלים בתיקי גירושין, מנהלים לעיתים עשרות ואף מאות תיקים בו זמנית. מדובר בעומס כבד, המקשה על כל עורך דין לגירושין לזכור פרטים מדויקים לגבי כל לקוח בנפרד. מטבע הדברים, נבנים הליכים רבים על בסיס תבניות עבודה, דפוסי כתיבה קבועים והעתקת נוסחים מטפסים קיימים. לקוח שאינו עוקב אחר הטיוטות, שאינו בוחן את פרטי התביעות והתגובות, ושאינו מוודא שההסכמים אכן משקפים את עמדותיו, נוטל על עצמו סיכון ממשי. טעויות עובדתיות, השמטות טענות מהותיות, שימוש במונחים משפטיים שאינם מתאימים למקרה הספציפי, או הצגת מצג שגוי לבית המשפט, כל אלה הם תוצאה ישירה של חוסר פיקוח מצד הלקוח. בית המשפט אינו מניח כי עורך הדין פעל ללא הנחיה, אלא רואה בכל מסמך המוגש בשמו של אדם, מסמך שעליו נבדקה הסכמתו או היעדרה.
חשוב להבין כי הדין הישראלי אינו מכיר באחריות חד צדדית של עורך הדין. לקוח שנפגע מהתנהלות מקצועית שגויה מצד בא-כוחו, יידרש להוכיח רשלנות מובהקת, ולעיתים קרובות אף להוכיח כי לא יכול היה לזהות את הבעיה בזמן אמת. ככל שהלקוח חתם על מסמכים מבלי לקרוא, לא דרש הסברים ולא שמר לעצמו תיעוד, כך תקטן האפשרות להעלות טענה משפטית תקפה נגד התוצאה שהתקבלה. האחריות, אפוא, איננה ניתנת להפקדה מלאה בידי עורך הדין. מדובר באחריות מעורבת, על הלקוח להבין, לבדוק, ולבקר את ייצוגו בכל שלב. חובתו של עורך הדין לנהוג במקצועיות, אמינות ושקיפות, אך חובת הלקוח לדרוש, להקפיד ולסרב לכל פעולה שאינה מובנת לו או שאינה מוסכמת עליו במפורש.
לקוחות רבים אינם מודעים לכך שההליך המשפטי נעשה בשמם באופן מלא. כל פסק דין שניתן, כל הסכם שמאושר, וכל בקשה שמוגשת, מקבלת תוקף משפטי מחייב כלפיהם, בדיוק כאילו ביצעו את הפעולה בעצמם. הפער בין התחושה של “העו”ד יטפל בזה” לבין המציאות שבה פסק הדין ניתן על בסיס נתונים שגויים או חלקיים, הוא פער שעלול לגרום להרס שלם של עמדת הלקוח. לכך יש להוסיף את העובדה שעורכי דין פועלים במסגרת עסקית, תפעולית וכלכלית. הם נדרשים לנהל זמנים, להפעיל שיקולי רווחיות, ולעיתים להעדיף תיק אחד על פני אחר. אין בכך פסול, זהו טבעו של עסק. אלא שאם הלקוח אינו מציב גבולות, אינו מבהיר מהי מטרתו ואינו שומר על קשר תדיר, הוא נבלע בתוך שגרה משרדית שבה התיק שלו הופך לטכני, ולא אישי.
בהתאם לכך, ההמלצה המשפטית הנחרצת היא לנהל את התיק המשפטי כמו שמנהלים תיק בריאות אישי או תיק פיננסי: עם מעקב שוטף, שאלות תכופות, תיעוד כתוב של כל שיחה, ומעורבות מלאה בכל צעד. לקוח שאינו דורש טיוטות, שאינו דורש לדעת על כל מכתב שנשלח, ושאינו מעיין בעצמו בפסקי הדין ובפרוטוקולים, משדר לעורך הדין שמותר לו לפעול בשיקול דעת עצמאי. לא כל עורך דין ינצל זאת לרעה, אך עצם היעדר ההנחיה פותח פתח לסטיות אסטרטגיות, לויתורים לא מדויקים, ולעיתים לפעולות שאין בהן כל תיאום עם רצון הלקוח. אחריות זו, שאינה נכתבת על גבי חוזה הייצוג, נדרשת בכל מקרה ומקרה, ונבחנת לפי רמת הביקורת שהפעיל הלקוח לאורך כל שלבי ההליך, מרגע הפנייה הראשונה ועד לסגירת התיק בפסק דין או בהסכם.
עורך דין גירושין הוא גוף עסקי לפני הכל
במהותו, עורך דין בתחום הגירושין הוא ספק שירות הפועל במסגרת עסקית, בעל עסק לשירות וייצוג משפטי, אשר חייב להתנהל על פי כללי שוק, רווחיות, מגבלות זמן ואילוצים משרדיים. ההנחה הציבורית הרווחת, לפיה עורך הדין מייצג אך ורק את טובת הלקוח מתוך שליחות מוסרית טהורה, יוצרת תפיסה מעוותת של מערכת היחסים שבין הלקוח למייצגו. המערכת המשפטית עצמה אינה מקנה לעורך הדין מעמד של שליח מוסרי או אפוטרופוס משפטי, אלא רואה בו נציג חוזי אשר פועל לפי גבולות ייפוי הכוח שניתן לו ולפי הפרשנות שהוא עצמו גוזר מהתנהלות הלקוח. עורך הדין איננו נדרש, ואף אינו רשאי, לפעול על בסיס אינטואיציה לגבי רצונות הלקוח. עליו לפעול לפי מידע מפורש, הוראות מוגדרות ומטרות ברורות. בהיעדרם, הוא רשאי ואף נוטה לפעול לפי נורמות עבודה כלליות, תבניות מקצועיות והרגלים פרוצדורליים, גם אם אלה אינם משקפים את רצון הלקוח הספציפי.
משרד עורכי דין, כשלעצמו, פועל בדיוק כפי שפועל כל עסק אחר. יש לו תקורות, צוות עובדים, עומסים, אילוצים והעדפות כלכליות. ההחלטה כמה זמן להקדיש לכל תיק, באיזה עומק לטפל בטענות מסוימות, ואילו צעדים ליזום או לדחות, מתקבלות פעמים רבות לא לפי סדר חשיבות אובייקטיבי אלא לפי זמינות, שיקולי עלות-תועלת ותפיסה פנימית של דחיפות. לקוח שמניח כי עורך דינו יפעל תמיד באורח מיטבי מתוך הזדהות אישית, מתעלם מהמציאות העסקית שבה פועל המשרד. זוהי מערכת ניהולית לכל דבר, ובלעדיותו של הלקוח לקבוע כיצד תיראה הדרך שבה ינוהל עניינו האישי, תלויה אך ורק ביכולת שלו להיות נוכח, דורש, ומכתיב קווים ברורים למייצגו. עורך דין שאין בפניו דרישה ברורה, יפעל לפי שיקול דעתו, גם אם מדובר בהחלטה כבדת משקל בענייני רכוש, אפוטרופסות, או עתיד הילדים.
אחת מהסכנות המרכזיות הנובעות מתפיסה רומנטית של תפקיד עורך הדין, היא הנטייה של הלקוח לוותר על בקרה עצמית מתוך אמונה שעורך הדין “יודע מה לעשות”. גישה זו מייצרת אדישות אסטרטגית, שבפועל מאפשרת למשרד המשפטי לפעול לפי אינרציה מקצועית שאינה מותאמת לנסיבות האישיות של הלקוח. במצב כזה, מוגשות בקשות שגרתיות שאינן מדויקות, נטענות טענות שאינן תואמות את סדר העדיפויות האמיתי של הלקוח, ולעיתים אף מתבצעות הסכמות עם הצד השני שנועדו “לגמור את התיק” מהר ככל האפשר, מבלי שהלקוח עצמו הבין את ההשלכות או הסכים לתוצאה. תופעות אלו אינן משקפות בהכרח זדון מצד עורך הדין, אלא את העובדה שבחוסר הנחיה מפורשת, מקבל עורך הדין חופש פעולה רחב מדי, שלעתים קרובות מנוגד לטובתו של הלקוח.
שיקולים עסקיים אינם רק לגיטימיים אלא מהווים תנאי להישרדותו של משרד עורכי דין. עם זאת, כאשר לקוח אינו מודע לכך, והוא מצפה מעורך דינו לנהל את ההליך באופן ממצה גם כאשר אין כדאיות כלכלית ניכרת מצד המשרד להשקיע בתיק, נוצר חוסר תיאום מסוכן. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, במקרים שבהם לקוח מבקש לנהל מאבק ארוך על סעיף הסדרי שהות או מזונות חריגים, אך עורך הדין דוחף לפשרה מהירה מתוך מגמת קיצור תהליך, חיסכון במשאבים או חלוקת עבודה פנימית. רק כאשר הלקוח עומד על עמדתו, מבין את גבולות הגזרה המשפטיים, ודורש לנהל את התיק לפי סדר העדיפויות שלו, יש ביכולתו לוודא כי השיקול המשפטי אינו מוכפף לשיקול מנהלי גרידא. האחריות לכך מוטלת בראש ובראשונה על הלקוח עצמו.
על פי הדין, אין חובה על עורך הדין לנהל רישום מפורט של כל שיקול שהנחה אותו, אלא אם הלקוח ביקש זאת במפורש או אם הדבר נדרש לפי נסיבות חריגות. לכן, ככל שהלקוח אינו דורש תיעוד, אינו מבקש פרוטוקולים מסודרים, ואינו מבצע השוואה בין הנחיותיו לבין התוצרים המשפטיים בפועל, אין בנמצא כל מנגנון אשר יגביל את שיקול דעתו הבלעדי של עורך הדין. על כן, יש להפריד באופן ברור בין תפקידו של עורך הדין כמי שמעניק ייעוץ משפטי, לבין תפקידו כמי שמקבל החלטות בשמו של אדם אחר. האחריות על הגבול הזה, על האיזון בין שירות מקצועי לבין פיקוח אישי, אינה מונחת על שולחנו של עורך הדין, אלא בידיו של הלקוח שהוא היחיד שמחזיק בידיו את מכלול הידע, המטרות והערכים הפרטיים שאמורים להנחות את ההליך כולו.
הלקוח חי את התיק בעוד עורך הדין פועל לפי הבנתו
ההבדל המשמעותי ביותר בין הלקוח לבין עורך דינו טמון באופן שבו כל אחד מהם תופס את תיק הגירושין, שומר את פרטיו, ומייחס לו חשיבות. עבור הלקוח, מדובר במציאות חייו האישית, בהשתלשלות עניינים עמוקה ומורכבת אשר נמשכת לאורך חודשים ולעיתים אף שנים. הוא חי את האירועים מדי יום, שומע את ההאשמות, מתמודד עם הילדים, חווה את התקשורת מול בן הזוג לשעבר, ומרגיש את ההשלכות הנפשיות, הכלכליות והמשפחתיות של כל פעולה וכל אמירה. עורך הדין, לעומת זאת, מקבל את המידע דרך מסננים, שיחות טלפון מקוצרות, מסמכים חלקיים, סיכומים משפטיים, ולעיתים רשימות של נקודות בודדות שהועברו לו על ידי הלקוח או מזכירות המשרד. תפיסת המציאות המשפטית של עורך הדין מבוססת על הנתונים שנמסרו לו, אך אינה כוללת את הניואנסים, את הכאב, את ההתפתחות הדינמית של הסכסוך, או את תחושת הדחיפות הסובייקטיבית הקיימת אצל הלקוח.
מטבע הדברים, עורך דין המנהל מספר רב של תיקים במקביל, מחויב להפעיל מנגנוני תעדוף, סינון ותיעוד יעיל, אך לא מפורט. הוא מקצה לעצמו זמן עבודה על כל תיק לפי שיקולי דחיפות ואילוצים מערכתיים, ולעיתים עובר מתיק לתיק מבלי שהוא זוכר לעומק את פרטי כל אחד מהם. מצב זה מחייב את הלקוח להיות הגורם שמחזיק בזיכרון הפעיל של כל הנתונים. רק הלקוח יודע בדיוק מתי ניתנה התחייבות מסוימת מצד בן הזוג, מה היה נוסח ההודעה שהובילה לפיצוץ האחרון, או באילו נסיבות הופסק קשר ישיר עם הילדים. פרטים אלה לא תמיד נמצאים במסמכים הרשמיים, ולעיתים לא נרשמו כלל על ידי עורך הדין, במיוחד אם לא הודגשו כנושאים קריטיים. כאשר אין ניהול פנימי של זיכרון מצד הלקוח, ואין תזכורת שיטתית לעורך הדין לאורך הדרך, נוצרים פערים שעלולים להוביל לשגיאות, לאובדן טענות ולהחמצת הזדמנויות דיוניות.
לקוחות שאינם מבינים את אחריותם לשמש כמקור מידע עצמאי ומדויק, עשויים לגלות שההליך המשפטי מתקדם מבלי שהנתונים הקריטיים שברשותם שולבו בטענות המשפטיות. תביעות אשר אינן כוללות את ההסכמות שהופרכו, את המסמכים שמוכיחים קיום רכוש נסתר, או את הפירוט של התנהגויות הוריות מזיקות, מוגשות כשהן חסרות. בית המשפט פועל לפי כתבי הטענות שלפניו, ואינו יודע מה נאמר בשיחות פרטיות או מה זכור ללקוח ואינו מגובה במסמך. כאשר פרטים אלה אינם נמסרים במועדם, או אינם מוזכרים כלל, אין כל דרך להשיב את ההליך לאחור ולשלבם בדיעבד מבלי להיתקל בהתנגדות, בטענות שיהוי או בהכרעות סופיות שכבר התקבלו. האחריות לכך, גם אם אינה נוחה, מונחת על הלקוח, אשר לא פעל בזמן כדי להבטיח שמידע חיוני ישולב במסלול המשפטי במלואו.
מכאן נגזרת גם חובתו של הלקוח לנהל לעצמו תיעוד מקיף, מסודר ומעודכן. עליו לשמור תכתובות, לנסח סיכומי שיחות, לרשום מועד ומיקום של אירועים משמעותיים, ולרכז את כל הנתונים במקום נגיש לפי נושאים. אין די בזיכרון בעל פה, ואין מקום להנחה שעורך הדין יזכור לבד כל פרט שנאמר בעל פה, גם אם דובר בו בעבר. תיעוד פנימי מסודר מאפשר ללקוח להעיר לעורך דינו על חוסרים במסמכים, להזכיר מועד שהיה קריטי לטענת קיזוז, או להפנות את תשומת הלב לנסיבות שאינן שגרתיות. התנהלות כזו אינה נתפסת כהתערבות בעבודתו של עורך הדין, אלא כהשלמה מקצועית נדרשת. לקוח שלא פועל כך, מעניק לעורך הדין חופש פעולה מבלי לספק לו את מלוא הכלים הנדרשים למיצוי ההליך, והדבר פוגע בראש ובראשונה בו עצמו.
לבסוף, בתי המשפט אינם נוהגים לקבל טענות לקוח בדיעבד אשר מתיימרות לטעון כי “לא נאמר לי”, “שכחתי לציין”, או “חשבתי שעורך הדין יזכור”. הדוקטרינה הדיונית הישראלית מבוססת על ציפייה לאקטיביות, ומטילה חובה על כל צד לבדוק, לדרוש ולהתריע על כל סטייה מהאינטרס המוצהר שלו. לכן, כאשר מתקיים דיון משפטי, ונאמרים בו דברים בשם הלקוח, או כאשר מוגשים כתבי טענות הכוללים נוסחים מסוימים, האחריות לבקר את הנאמר היא של הלקוח. הימנעות ממעורבות תפורש לא כטעות, אלא כהסכמה שבשתיקה, ולעיתים אף כהודאה משתמעת. רק לקוח שמבין את מגבלות עורך הדין, כמי שאינו נושא את הזיכרון הרגשי והפרטי של התיק, יידע לפעול באופן שמבטיח הצגת טענותיו המלאות והמדויקות בכל שלב של ההליך המשפטי.
ההשלכות המשפטיות של חוסר מעורבות מצד הלקוח
כאשר לקוח אינו מעורב באופן שיטתי ורציף בניהול תיק הגירושין שלו, הוא אינו רק מוותר על שליטה בתהליך, אלא מסכן בפועל את עתידו המשפטי, הכלכלי והמשפחתי. חוסר מעורבות אינו נמדד רק באי-הופעה לדיונים או בהימנעות מקריאת כתבי טענות, אלא גם בשתיקה למול ניסוחים חלקיים, באי-הצגת מסמכים בזמן, ובקבלה אוטומטית של ייעוץ מבלי לבחון את השלכותיו המעשיות. הדין הישראלי, כמו גם הפסיקה הקיימת, קובעים באופן עקבי כי צד להליך אינו יכול לחזור בו מהסכמה רק בטענה שלא הבין, לא ידע או לא שם לב. היעדר התנגדות, חוסר התייעצות או הימנעות מבדיקה נתפסים כהסכמה לכל דבר ועניין. לקוח שחתם על הסכם מבלי לקרוא אותו, או שהסכים לשורה של דרישות מבלי לבדוק את תחולתן, לא יוכל לבטלן לאחר מעשה, למעט במקרים חריגים של תרמית או מצג שווא מוכח.
בתי המשפט מקפידים לבחון את פעולותיו של בעל דין בזמן אמת, ולא בדיעבד. כאשר לקוח מוותר על הזכות לעיין בטיוטת הסכם, מתעלם ממכתבים שנשלחו אליו לעיון, או נמנע מלהעיר על תוכן מסמך לפני הגשתו, כל אלה מהווים חיזוק לטענת קיום הסכמה מדעת. הטענה שלא התקיים הסבר משפטי מספק מצד עורך הדין תתקבל רק אם הוכח כשל חמור ומוכח, ותיעוד לכך כמעט שאינו קיים בתיקים בהם הלקוח שתק או הביע שביעות רצון. לקוחות שאינם מפעילים שיקול דעת עצמאי ומבקרים את פעולות עורך דינם, מעניקים לו למעשה הסכמה מכללא, אשר תיחשב קבילה מבחינת מערכת המשפט. כך מתבצעים בפועל ויתורים בנוגע למזונות, להסדרי שהות, לזכויות פנסיוניות ולחלוקת רכוש, מבלי שהלקוח היה מודע לחלוטין להיקפם, אך מבלי שתהיה לו דרך חוקית לבטלם.
פסקי דין אינם ניתנים לביטול בקלות, והסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין הם מסמכים משפטיים סופיים, אשר קשה מאוד לערער עליהם. גם כאשר מדובר על טעויות חמורות, נדרשת עמידה באמות מידה קפדניות לשם פתיחתם מחדש. לקוח שחתם על הסכם גירושין מבלי שהבין את משמעותו, או שוויתר על רכוש מבלי לבדוק את היקפו, נדרש להוכיח כי מדובר בכשל חמור של ממש, ולא רק בטעות הנובעת מהתנהלות לקויה מצדו. גם כאשר מוגשת בקשה לביטול הסכם בשל עילה חוזית כגון עושק, כפייה או הטעיה, בוחן בית המשפט האם הלקוח פעל בזהירות, ביקש הסברים, קרא את המסמך ובדק את המשמעות של האמור בו. במקרים רבים, גם כאשר עולה חשש שהלקוח לא קיבל ייעוץ מספק, דוחים בתי המשפט את הבקשה על יסוד עקרון ההסתמכות על מסמכים חתומים והעדר זכות לבטל הסכמות רק בשל חרטה מאוחרת.
יתרה מכך, גם במהלך ההליך עצמו עשוי חוסר המעורבות להוביל לכך שטענות חשובות לא תיטענה כלל, או שטענות שהיו יכולות לשמש קו הגנה משמעותי ייחסמו בטענה של שיהוי, העדר פירוט או ויתור. לקוח אשר לא סיפק לעורך דינו את מלוא הנתונים, לא הדגיש נקודות רגישות או לא דרש שהן תיטענה במפורש, עשוי לגלות בשלב מתקדם כי לא ניתן עוד להעלותן. כך, לדוגמה, לקוח שלא הבהיר כי זכויות מסוימות רשומות על שם בן הזוג אך נרכשו מכספי ירושה פרטיים, עלול להפסיד אותן מחמת חזקת השיתוף. היעדר פירוט עובדתי עלול להוביל לדחיית דרישות רכושיות, והעדר ראיה מצורפת במועד עלול להכשיל בקשות למזונות. כל אלו אינם תוצאה של חוסר צדק, אלא של חוסר מעורבות פעיל מצד מי שזכויותיו הן אלו שנמצאות תחת מתקפה.
על כן, הימנעות ממעורבות פעילה אינה רק טעות ניהולית, היא מחדל משפטי שעלול להוביל לתוצאה בלתי הפיכה. לקוח חייב להנחות את עורך דינו בצורה מדויקת, לוודא שכל מסמך מובן לו לחלוטין, ולא להסכים לכל ניסוח או דרישה מבלי שבחן אותה לעומק. המעורבות המשפטית של הלקוח נבחנת לפי התנהלותו לאורך זמן, ולא לפי הצהרות כלליות שהוא “סומך” על עורך דינו. בית המשפט רואה בכל צד להליך גורם בעל שיקול דעת עצמאי, אשר נדרש לפעול בזהירות, באחריות ובפיקוח, ואין באמון גרידא כדי להחליף את החובה לפקח, לדרוש ולפעול בהתאם להיגיון משפטי בריא. מי שאינו נוטל אחריות על ניהול ענייניו, יתקשה לטעון בעתיד שנעשה לו עוול, גם כאשר התוצאה המשפטית מרחיקת לכת.
עורך הדין פועל אך המחיר נופל על הלקוח בלבד
במערכת היחסים שבין הלקוח לעורך דינו, הגדרת מטרות ההליך המשפטי מהווה שלב קריטי, אשר בלעדיו לא ניתן לבנות אסטרטגיה משפטית מדויקת, ממוקדת ובעלת סיכוי ממשי להצלחה. כאשר הלקוח נמנע מלהבהיר את יעדיו בצורה ברורה, מפורטת וכתובה, נותר עורך הדין לפעול על בסיס הנחות עבודה כלליות, ניסיון מצטבר, ותבניות חוזרות מתיקים קודמים. מצב זה יוצר פער מהותי בין הציפיות הסובייקטיביות של הלקוח לבין מה שמבוצע בפועל בשמו. לקוח עשוי לשאוף להסכם שקט ומהיר, בעוד שעורך הדין פועל לעימות חזיתי בבית המשפט; לקוח אחר עשוי לרצות להיאבק על זכויות הוריות, אך בשל חוסר הבהרה, מוגשות בשמו דרישות כלליות בלבד. הפער בין הרצוי למצוי אינו תולדה של רשלנות, אלא של העדר הנחיה אפקטיבית ומחייבת מצד הלקוח.
במצבים שבהם לא הוגדרה מטרה מרכזית להליך, נוקט עורך הדין בפעולות המושתתות על פרשנות עצמאית של “טובת הלקוח”, אשר לעיתים קרובות אינה תואמת את ההעדפות הערכיות, הכלכליות או ההוריות של אותו לקוח. עורך הדין, ככל שיהיה מנוסה, פועל מתוך מסגרת חשיבה מקצועית, אשר שואפת להוביל לתוצאה שנראית סבירה בעיניו, במסגרת הזמן, המשאבים והתיק הספציפי שהוא מטפל בו. כאשר לא נמסר לו אחרת, הוא יניח כי התוצאה הסטנדרטית, פשרה מאוזנת או הכרעה שיפוטית שקולה, תספק את רצון מרשו. לקוח שלא הסביר את רגישותו לאחזקת דירה, לחשיבות זמני שהות עם הילדים, או לחשש מאובדן זכויות פנסיוניות, יגלה לעיתים רק לאחר חתימת ההסכם או מתן פסק הדין כי היבטים שהיו מרכזיים עבורו כלל לא טופלו או נמסרו לדיון.
ביטוי קלאסי לכך ניתן לראות בניסוחי כתבי טענות אשר נבנים על בסיס כללי מבלי לכלול תוספות רלוונטיות למקרה הקונקרטי. כך, למשל, בקשת מזונות ילדים עשויה להיות מוגשת בשמו של הורה מבלי שתיכלל בה התייחסות להוצאות מיוחדות, למחלה כרונית של ילד, או למוסד חינוכי פרטי שהילד לומד בו. עורך הדין, שלא קיבל מידע מפורש, לא יעלה את הסוגיות, ובכך יאבדו רכיבי תביעה חיוניים. באופן דומה, הסכמים המנוסחים בסטנדרט אחיד, מבלי לכלול הערות ספציפיות של הלקוח, עלולים לעגן בחוק מצב שאינו מקובל עליו, כגון הסדרי קשר שאינם ישימים, חלוקת רכוש שלא כוללת התחייבויות צד ג’, או ויתור על פיקוח בעת מעבר מגורים. אחר כך, כאשר מתבררת עוצמת הפער בין המציאות לרצון, קשה ואף בלתי אפשרי לתקן את הנעשה.
הלקוח הוא היחיד שיכול לקבוע מהם גבולות הגזרה של ההליך המשפטי בעניינו. עורך הדין, בכל כשרונו, אינו מצוי בנפשו של האדם שהוא מייצג, ואינו חשוף לשיקולים האישיים, המשפחתיים והערכיים שמנחים אותו. רק הלקוח יודע מה חשוב לו באמת, האם הוא מוכן לוותר על חלק מהזכויות הכלכליות כדי לשמור על מערכת יחסים תקינה עם ילדיו, האם הוא מעדיף מאבק עקרוני ארוך למרות העלות הכספית הכרוכה בו, או האם הוא חפץ בסיום מיידי גם במחיר ויתורים. לקוח שאינו מנסח בכתב את עמדותיו, ומעביר אותן בצורה ברורה לעורך דינו, מותיר את ניהול ההליך לידי אדם אחר, מבלי שנתן לו באמת את הכלים לדעת כיצד עליו לפעול. מערכת המשפט, כידוע, אינה סובלת עמימות, כל מה שלא נכתב, אינו קיים; כל מה שלא נאמר, לא נשקל.
לפיכך, הגדרת מטרות אינה שלב רשות אלא שלב חובה. על הלקוח להקדיש לכך זמן, לנסח לעצמו רשימה מסודרת של מה חשוב לו, מה הוא מוכן לדרוש, על מה הוא מסכים לוותר, ומהם תנאי הסף שלו. עליו למסור לעורך דינו מסמך כתוב ומעודכן, המכיל את ההנחיות הללו, ולבקש ממנו להתייחס אליהן באופן ישיר. בכל שלב בהליך, החל מהגשת התביעה, דרך דיוני הביניים, ועד לניסוח הסכמים, עליו לבדוק שהפעולות שנעשות תואמות את ההגדרות שקבע. אם יש סטייה, עליו לשאול מדוע, לבקש הסבר, ולעדכן את מטרותיו במידת הצורך. לקוח שאינו פועל כך, מפקיר את ניהול חייו המשפטיים לידי גורם חיצוני שפועל על פי שיקולים זרים, ולעיתים לא על פי רצון הלקוח, אלא על פי מה שנראה בעיני עורך הדין כ”הפתרון הסביר” בלבד.
שיקולים כלכליים סמויים בניהול תיק על ידי עורך הדין
מערכת היחסים שבין עורך הדין ללקוח אינה מתקיימת בחלל סטרילי, אלא בתוך מסגרת כלכלית מובהקת, שבה לעיתים משתקפים שיקולים זרים או סמויים אשר עלולים להוביל לקבלת החלטות אסטרטגיות שאינן עולות בקנה אחד עם טובתו הישירה של הלקוח. עורך דין, כשכיר או כבעל משרד, כפוף לאילוצי זמן, לחצים תפעוליים, ותמריצים כלכליים פנימיים וחיצוניים. המוטיבציה לנהל תיק גירושין באופן מסוים עשויה לנבוע לא רק מהערכה משפטית מקצועית של הסיכויים והסיכונים, אלא גם משיקולים של יעילות עסקית, מאזן הכנסות מול הוצאות, או הרצון לצמצם משך זמן העיסוק בתיק. כאשר אין שקיפות מלאה בין הצדדים, וכאשר הלקוח אינו בוחן כל מהלך באספקלריה של ניתוח כלכלי-משפטי, עשויות להתקבל החלטות מכריעות תוך העדפת אינטרס ניהולי של עורך הדין על פני האינטרס האישי של הלקוח.
בפועל, ישנם מצבים רבים שבהם עורך הדין יעדיף להמליץ ללקוח להגיע להסכמה מיידית, גם כאשר ניתן היה להיאבק משפטית על תנאים טובים יותר. לעיתים ההמלצה אינה נובעת מהערכת סיכוי משפטי מדויקת, אלא מהעובדה שעורך הדין אינו רואה כדאיות בהשקעת משאבים נוספים בתיק ספציפי, בין אם מדובר בזמן עבודה, בהכנת מסמכים נוספים, בזימון עדים או בגיבוש חוות דעת מקצועיות. כאשר עורך הדין יודע מראש ששכר הטרחה כבר שולם במלואו או שאינו תלוי בתוצאה, פוחת התמריץ הכלכלי להשקעה נוספת, ולעיתים נוצרת מגמה של סיום ההליך במהירות גם במחיר ויתור מהותי על זכויות. במצב זה, המלצותיו של עורך הדין מתקבלות על ידי הלקוח כלגיטימיות, אף שהן נובעות ממניעים פנימיים שאינם קשורים ליעדים שהוגדרו מראש.
שיקולים עסקיים אינם בהכרח פסולים, אך כאשר הם אינם מובאים לידיעת הלקוח, וכאשר אין לו כלים לבחון אותם, הם עלולים להוביל להחלטות בלתי שקופות. לדוגמה, לקוח שאינו יודע כי עורך הדין קובע לעצמו מכסה של שעות עבודה לכל תיק, או שהוא נעזר בעוזרים משפטיים לכתיבת כתבי טענות לפי תבנית קבועה, לא יוכל להבין מדוע עניינו נזנח או מדוע הטיעון שנוסח מטעמו לקוני או גנרי. גם כאשר מדובר במשרדים המכבדים את עצמם, המנגנונים הפנימיים שבהם פועל המשרד אינם תמיד ידועים ללקוח, ולעיתים היעדר שקיפות גורם לפער בין איכות הייצוג לבין מה שהובטח לו. לקוח שאינו דורש פירוט, שאינו מבקש הבהרה לגבי חלופות, ואינו שואל מה הבסיס להמלצה שקיבל, נותן יד לתהליך שבו כללי הנוחות של המשרד גוברים על הצרכים המהותיים שלו.
השפעה נוספת של מניעים כלכליים מוסווים היא באופן קביעת סדרי עדיפויות פנימיים בתוך המשרד. תיקים “מורכבים מדי”, אשר דורשים עבודה עומק, התעמקות במסמכים ישנים, או ניתוחים פיננסיים מורכבים, עלולים לזכות בפחות תשומת לב מתיקים “פשוטים”, אשר ניתנים לסיום מהיר עם תשואה גבוהה בזמן קצר. לקוח שאינו מציף את הצורך שלו בייצוג מקיף, שאינו מוודא שהשאלות הקריטיות נבחנות במלואן, ושאינו בודק אילו היבטים נזנחו או קיבלו עדיפות נמוכה, עלול למצוא את עצמו במצב שבו הייצוג המשפטי שהוא מקבל מותאם לצרכי המשרד, אך לא לצרכיו שלו. במקרה כזה, לא יוכל להלין על כך שהטיעון לא הוצג במלואו, או שהבקשה לבית המשפט נוסחה באופן חלקי בלבד, כל עוד לא דרש לדעת, לא העיר בזמן ולא נקט באמצעים לבדוק את מהות הפעולות שבוצעו עבורו.
החובה של הלקוח להבין את המנגנון הכלכלי שמניע את מייצגו, אינה שאלה של חשדנות אלא של אחריות אישית. על הלקוח לשאול תמיד מה הנימוק להמלצה שניתנה, מהן החלופות האפשריות, וכיצד נלקחה בחשבון העלות מול התועלת. עליו להבין האם יש שיקולים חיצוניים שמכתיבים את קצב ניהול ההליך, האם יש מגבלות זמן או תקציב בתוך המשרד שמשפיעות על אסטרטגיית הייצוג, והאם הושקעה בתיקו העבודה המשפטית הראויה. לקוח שאינו עושה זאת, מוותר על זכותו לביקורת, ומעביר לעורך הדין לא רק את ייצוגו המשפטי, אלא גם את זכות ההכרעה בנושאים שאינם משפטיים בלבד, אלא גם ערכיים, כלכליים ורגשיים. מצב זה, שאין בו איזון כוחות אמיתי, עלול להוביל להכרעות חמורות שכלל לא נבחנה שאלת התאמתן האמיתית לאינטרס של האדם שהן אמורות לשרת.
היעדר פיקוח מצד הלקוח מוביל לתוצאות בלתי הפיכות
בבתי המשפט למשפחה ובבתי הדין הרבניים בישראל נצברו לאורך השנים אינספור מקרים שבהם ניהול הליך גירושין התבצע מבלי שהלקוח היה מעורב דיו, וההשלכות היו מרחיקות לכת. לא מדובר בתיאוריה משפטית או באזהרה כללית, אלא בתופעה ממשית, מוכחת ומתועדת היטב בפסקי דין. לקוחות שבחרו להפקיד את ענייניהם האישיים בידי עורכי דין מבלי לבחון את הטענות המשפטיות, את מסמכי ההסכמה או את מפת הדרישות של ההליך, מצאו עצמם בפני שוקת שבורה, כשהם מחויבים לתוצאות משפטיות שהן בלתי הפיכות מבחינה מעשית. הבעיות שעלו לא נגעו רק לפערים טכניים או אי-הבנות נקודתיות, אלא לשאלות מהותיות של רכוש, משמורת, זכויות כלכליות עתידיות, חובות אישיים וחלוקת אחריות הורית, סוגיות שהיו עשויות להתברר אחרת לו רק נשמרה רמה סבירה של מעורבות.
כך לדוגמה, הובא בפני בית המשפט מקרה של אישה שחתמה על הסכם גירושין שכלל ויתור על מחצית מהזכויות הפנסיוניות של בן זוגה, לאחר שזו לא שמה לב לניסוח סעיף ההפרשה הפנסיונית, וסברה כי מדובר בזכויות שעדיין אינן קיימות. כאשר גילתה לימים כי המדובר בזכויות קיימות, מגובשות ובעלות ערך גבוה, ניסתה להביא לביטול ההסכם בטענה של חוסר הבנה, אך נדחתה לאחר שבית המשפט קבע כי חתמה מרצונה החופשי, לא ביקשה הבהרה, והסעיף עמד בפניה בבירור. במצב כזה, אף עורך דין לא נשא באחריות לתוצאה, מאחר והלקוחה לא ביקשה הסבר, לא דרשה מידע נוסף, ולא ציינה כי היא מתנגדת להוראה שנוסחה במסמך המשפטי. ההשלכה הייתה ברורה: אובדן רכיב כלכלי משמעותי, כתוצאה מהימנעות מווידוא.
במקרה אחר, גבר שניהל הליך ממושך בבית המשפט לענייני משפחה לא הבחין שעורך דינו לא כלל בטענותיו דרישה למנגנון אכיפה במקרה של הפרת זמני שהות. פסק הדין אמנם קבע הסדרים מדויקים, אך לא נכלל בו סעיף המאפשר פנייה מהירה לבית המשפט בעת הפרה. משניסתה האם לחבל בזמנים שנקבעו, נאלץ האב להגיש הליך חדש לגמרי, כאשר בית המשפט הבהיר כי מאחר ולא נכללה הוראה אופרטיבית מתאימה בפסק הדין המקורי, עליו להתחיל מחדש בתהליך משפטי הכולל תצהירים, ראיות ושמיעת טענות. כל זאת ניתן היה למנוע אילו עורך הדין היה מתודרך כראוי, והיה מוסיף סעיף אכיפה סטנדרטי, מהלך פשוט שכל עורך דין מוסיף כאשר הוא מקבל הנחיה מפורשת לעשות כן. גם כאן, לא נקבעה רשלנות, מאחר והאב לא דרש זאת ולא העיר על כך לאורך ההליך.
בפועל, מקרים כאלה אינם נדירים. עורכי הדין עצמם מודים לעיתים כי בהיעדר תזכורת מצד הלקוח, ובהיעדר מסמך הנחיות כתוב, הם פועלים לפי תבניות קבועות. כאשר הלקוח אינו מביע הסתייגות, אינו דורש שינויים ואינו שואל שאלות, מתבצע ייצוג “על אוטומט”, שבו כל סעיף נלקח מתיקים קודמים, מבלי התאמה קפדנית למקרה האישי. ייצוג מסוג זה, גם אם הוא מקצועי מבחינה צורנית, אינו מבטיח צדק אישי ללקוח. הוא משיג תוצאה משפטית, אך לא בהכרח את התוצאה הרצויה למי שאותו הוא מייצג. לקוחות שהבינו בדיעבד את משמעות המחדלים, ניסו להגיש ערעורים, עתירות ובקשות לתיקון, אך לרוב נתקלו בדלת סגורה, משום שלא יכלו להוכיח שהתריעו או שהתנגדו בזמן אמת.
הלקח המשפטי הוא חד וברור: לקוח שלא בודק, לא דורש ולא מתעד, לא יוכל לטעון בעתיד שנגרם לו עוול. בית המשפט מבסס את החלטותיו על המסמכים שלפניו, ולא על תחושות מאוחרות. גם כאשר מדובר בטענות כבדות משקל, כגון ויתור על דירה, חלוקה שוויונית שאינה משקפת השקעה בפועל, או הסדרי שהות שפוגעים בקשר עם הילדים, במקרים רבים התוצאה נותרת בעינה, שכן לא נמצאה ראיה לכך שהלקוח התנגד או לא ידע. אין מדובר באכזריות מצד בית המשפט, אלא ביישום עקרונות סופיות הדיון, אחריות חוזית ותום לב דיוני. רק לקוח אשר מקפיד על מעורבות, על ניסוח מטרות, על תיקון טיוטות, ועל בקרה בכל שלב, יוכל לוודא שתוצאות ההליך תואמות את האינטרס האישי שלו, ולא את הנחת העבודה הכללית של המייצג המשפטי.
חובתו של הלקוח לפקח על הנעשה מטעמו גם אם עורך הדין טועה
על פי הדין האזרחי בישראל, לקוח המיוצג על ידי עורך דין אינו פטור מאחריות לתוכן המסמכים שהוגשו בשמו, להחלטות שהתקבלו בתיקו ולהסכמות שנרשמו בפרוטוקול, גם כאשר לא היה מודע להיקפן או כאשר יטען בדיעבד כי עורך הדין פעל בלא הוראה מפורשת. הפסיקה קובעת באופן עקבי כי בעל דין המוסר ייפוי כוח לעורך דין ממשיך להיות הגורם האחראי הראשי לנעשה בשמו, ואינו רשאי להתנער מהתוצאה המשפטית רק משום שהייצוג נעשה באמצעות בעל מקצוע. עורך הדין אינו אפוטרופוס משפטי, ואף לא שליח עצמאי, הוא פועל על בסיס הנחיות לקוחו, ובמקרים שבהם ההנחיה חסרה, הוא פועל לפי שיקול דעתו. כל עוד הלקוח לא ביקש לבטל את הייצוג, לא שלל את הסמכות לפעול בעניינים מסוימים, ולא התריע בזמן אמת על חריגה מהוראותיו, מערכת המשפט תראה בו אחראי ישיר לכל פעולה שנעשתה בשמו, לרבות כשל שניתן היה למנוע באמצעים סבירים של בדיקה, בקרה והבנה.
האחריות הזו אינה מסתיימת בנקודת הפיקוח הפורמלית בלבד, אלא משתרעת גם על המישור המהותי של חובת הידיעה והבקרה. כלומר, בית המשפט מצפה מלקוח לגלות ערנות, לשאול שאלות, לדרוש טיוטות, לבקש הסברים, ולאשר כל מסמך לפני חתימה או הגשה. לקוח אשר נמנע מפעולות אלו, וחתם על מסמכים מבלי לקרוא, או אישר הסכמות מבלי להבין, אינו יכול לטעון לביטול חוזה בשל טעות, הטעיה או העדר גמירות דעת, אלא במקרים חריגים שבהם יוכח כי עורך הדין פעל באופן מובהק בניגוד להנחיות, או שנקט בהסתרה מכוונת של מידע. גם אז, לא די בטענה כללית, אלא יש צורך להציג תיעוד, ראיות, עדויות ועדיפות לכתבים המוכיחים כי הלקוח לא רק שלא הסכים, אלא גם התריע בזמן אמת על התנגדותו למהלך המסוים.
הלכה רווחת בנושא מבהירה כי אין מדובר באחריות תיאורטית בלבד. בתי המשפט דחו תביעות של לקוחות שנפגעו מתוצאה משפטית קשה, אך לא הצליחו להוכיח שהייתה להם מעורבות, בקרה או ניסיון לתקן את הנעשה במהלך ההליך עצמו. לדוגמה, תביעות בגין רשלנות מקצועית של עורך דין נדחו במקרים שבהם נמצא כי הלקוח חתם על הסכם מבלי לקרוא, אישר כתבי טענות מבלי להעיר, או נמנע מהגעה לדיונים מבלי לברר מה נרשם בפרוטוקול בשמו. במצב כזה, גם אם קיימת טעות מצד עורך הדין, לא יראו בה רשלנות משפטית אלא לכל היותר טעות מקצועית שאינה חורגת מסטנדרט סביר, ובוודאי לא כזו המצדיקה את ביטול התוצאה או את חיובו של עורך הדין בפיצוי.
הכללים הנוהגים בתחום זה מושתתים על עקרונות יסוד של סופיות הדיון, ודאות משפטית והגינות כלפי הצד שכנגד. ההנחה היא כי מי שהגיש תביעה, חתם על הסכם או הציג עמדה בדיון, עשה זאת מתוך רצון חופשי ולאחר עיון סביר במסמכים. מי שאינו פועל כך, נחשב כמי שויתר על זכותו לערער או לשנות את תוצאת ההליך. בית המשפט אינו רואה בעורך הדין גורם שיכול לשאת לבדו במשקל האחריות, שכן ההליך המשפטי נעשה בשם הלקוח, ועל גבו. בהתאם לכך, חובת הזהירות המוטלת על כל לקוח מתפשטת אל כל שלב, מהפגישה הראשונית עם עורך הדין, דרך הגדרת מטרות ההליך, ועד לחתימה על כל מסמך רשמי או לא פורמלי. העדר פיקוח, העדר הבנה או מחדל בשאילת שאלות, מהווים מחדל דיוני שיש לו השלכות מהותיות.
חובתו של הלקוח, אם כן, אינה ניתנת להפקדה אצל אף גורם אחר. לקוח שאינו קורא את ההסכם שאותו הוא חותם, אינו בודק את נוסח התביעה שהוגשה בשמו, ואינו שואל מדוע סעיף מסוים לא נכלל במסמך שהוכן על ידי בא-כוחו, יישא באחריות המלאה למחדלים שנגרמים עקב כך. מערכת המשפט אמנם מעניקה ללקוח את הזכות לייצוג, אך אינה מפשיטה ממנו את החובה לנהוג בזהירות, בסבירות ובהבנה מלאה של משמעות הפעולות המשפטיות שמבוצעות בשמו. מי שמפקיר את זכותו להוביל את תיקו מתוך הבנה, בקרה והגדרה ברורה של האינטרסים שלו, לא יוכל לבוא בטענה כאשר התוצאה הסופית לא תואמת את ציפיותיו.
לבקר את עורך הדין – לא חשדנות, אלא אחריות משפטית בסיסית
התנהלות משפטית תקינה בהליכי גירושין אינה יכולה להתבסס על זיכרון, על הסכמה בעל פה או על תחושת ביטחון סובייקטיבית ביחס לידע ולניסיון של עורך הדין. היא חייבת להישען על תיעוד שיטתי, כתוב, מאורגן, רציף וחד-משמעי. מערכת המשפט אינה פועלת לפי תחושות, רושם או אמון, אלא לפי מסמכים כתובים, תכתובות רשמיות, אישורים מתועדים ונוסחים משפטיים שיכולים לשמש כראיה. בהיעדר תיעוד, אין ללקוח כל אפשרות להוכיח מה ביקש, מתי דרש, על מה התריע, או איזה הסבר ניתן לו בכל שלב. מי שמבקש למנוע תוצאה שיפוטית שנקבעת על יסוד נתונים שגויים או על רקע הסכמות שלא אושרו במפורש, חייב לדרוש מראש שכל פעולה משפטית תתבצע מולו בכתב, ותתועד בהתאם לסטנדרט המוכר של התנהלות זהירה ומבוקרת.
הציפייה כי עורך הדין ינהל תיעוד פנימי מסודר היא סבירה, אך אינה מחליפה את אחריות הלקוח עצמו לקיום ארכיון עצמאי. כל לקוח, בין אם מדובר באדם מן השורה ובין אם מדובר בבעל השכלה משפטית, נדרש לשמור לעצמו עותקים של כל טיוטה, כל מכתב, כל מייל, כל הודעה משפטית וכל הצעה להסכם. עליו לסכם לעצמו את השיחות הטלפוניות, לתעד מתי נשלחו לו מסמכים, מה הוסבר לו בכל שלב, ומה הייתה תגובתו באותו הרגע. תיעוד זה עשוי לשמש בהמשך כראיה מכרעת לכך שהוא לא הסכים לפעולה מסוימת, שלא ידע על הסעיף שנכלל בהסכם, או שהתריע מפני צעד שננקט בניגוד לדעתו. בלא מסמכים, יתקשה כל מתדיין להוכיח את טענותיו, והנטל ייטה לרעתו גם אם בפועל צדק.
ההקפדה על דרישה כתובה אינה מעידה על חשדנות כלפי עורך הדין, אלא משקפת הבנה עמוקה של מבנה ההליך המשפטי. עורך הדין, ככל שיהיה מיומן ואמין, מתמודד עם עשרות פניות ביום, וכפוף לא רק לשיקול דעתו אלא גם לאילוצים משרדיים, משימות מקבילות ועומסי עבודה. תזכורת כתובה מצד הלקוח מבטיחה שהדבר לא ישכח, לא יתפספס, ולא יאבד בתוך שטף ההתנהלות השוטפת. כאשר הלקוח שולח לעורך דינו מייל מסכם עם הנחיות, או כאשר הוא מבקש הבהרה מנוסחת בכתב, הוא פועל באופן תקני, מקצועי ואחראי. זו אינה התנהגות המיועדת “לתפוס” את עורך הדין בשגיאה, אלא להבטיח שההליך יתנהל בהתאם למה שביקש, הבין, ורצה להשיג. מערכת יחסים שקופה היא יסוד מפתח בכל ייצוג משפטי הוגן, והיא דורשת תקשורת כתובה וברורה.
גם הביקורת המתמשכת על טיוטות, כתבי טענות ומסמכים שונים אינה מעידה על חוסר אמון, אלא על מחויבות עצמית של הלקוח להבין את המתרחש בשמו. כל לקוח מחויב לעבור על טיוטות הסכם, לבחון את ניסוחי התביעה, לוודא שהעובדות תואמות את מה שסיפר, ולוודא שהסעיפים אינם כוללים התחייבויות שלא התכוון אליהן. אם נמצא סעיף שאינו מובן, עליו לדרוש הבהרה; אם הושמט פרט מהותי, עליו לעמוד על הכללתו; אם נכתב משהו שאינו נכון, עליו לדרוש תיקון. עורך דין מקצועי יעריך לקוח מעורב, אשר מבקש להבטיח שעמדתו תובא במלואה. נהפוך הוא, דווקא לקוחות שאינם מעירים כלל, ואינם בודקים דבר, עלולים להוביל את עורך הדין לתחושת שגרה ונוחות מסוכנת, שבסופה מוגשת לבית המשפט עמדה שאינה משקפת את המציאות העובדתית או המשפטית לאשורה.
התנהלות אחראית מצד הלקוח מחייבת קיומם של חמישה יסודות בסיסיים: תיעוד רציף של כל שלב בהליך, דרישות כתובות וברורות לכל פעולה משפטית, בקרה קפדנית על כל מסמך שנכתב בשמו, שמירת כל התכתבות עם עורך הדין, והבנה של השלכות כל סעיף משפטי המועלה במסגרת ההליך. חמשת מרכיבים אלה אינם מותרות או אמצעי גיבוי למקרה חירום, הם יסודות מהותיים של ייצוג משפטי תקין. מערכת המשפט מצפה מכל לקוח לשמש כגורם מפוקח, מודע ומבוקר, אשר נוטל אחריות מלאה לנעשה בשמו, ודורש בכל שלב לדעת, להבין ולבקר את הדרך שבה מתנהל עניינו. מי שאינו עושה כן, מוותר מרצונו על ההגנה האפקטיבית היחידה שיש בידיו – היכולת למנוע את עיוות הדין קודם שיתרחש!