שוויון בזמני שהות כבסיס לביטול מזונות

בתי המשפט לענייני משפחה בישראל מצויים כיום בלב שינוי משפטי מעמיק בכל הנוגע לקביעת חיובי מזונות ילדים, בפרט כאשר מתקיים שוויון בזמני השהות בין ההורים. בעבר, הנטייה השיפוטית הייתה להטיל את מרבית נטל המזונות על האב, גם כאשר חלק ניכר מהזמן שהו הילדים עם האם, וזאת מתוך גישה מסורתית שמקורה בדין הדתי. גישה זו, אשר ראתה באב את הגורם הכלכלי הבלעדי למימון צורכי ילדיו הקטינים, לא התחשבה באופן מספק בחלוקת התפקידים בפועל ובשינויים החברתיים של העשורים האחרונים. אולם בעשור האחרון, ובמיוחד מאז פסיקת בית המשפט העליון בבע”מ 919/15, החלה להסתמן הכרה משפטית בעקרון של שוויון הורי, לא רק במובן התפקודי אלא גם בחלוקת החיובים הכלכליים. שוויון זה קיבל ביטוי במקרים רבים שבהם נקבעה חלוקת זמני שהות זהה בין שני ההורים, לצד ניתוח הכנסותיהם, מתוך מטרה להבטיח הסדר הוגן ולא מגדרי. בעקבות כך, יותר ויותר אבות פונים לערכאות שיפוטיות בבקשה לבטל את חיוב המזונות כליל או לקבוע מזונות אפס, גם כאשר מתקיים פער כלכלי בין הצדדים. התופעה משקפת לא רק שינוי תודעתי בציבור, אלא גם נכונות שיפוטית לבחון את המקרה לפי נסיבותיו הממשיות ולא לפי תבניות ישנות. מנגד, עולות שאלות משפטיות כבדות משקל בדבר איזון ראוי בין זכות הילד לרמת חיים שווה בשני בתים, לבין אחריות הורית משותפת שאינה מבוססת עוד על מגדר. בתי המשפט נדרשים לאזן בין זכויות הילד לבין עקרונות של צדק חלוקתי, במיוחד כאשר הפער הכלכלי בין ההורים אינו זניח. בנוסף לכך, נדרשת בחינה מדוקדקת של השאלה האם ההורות השווה מתקיימת לא רק בתיאוריה אלא בפועל, הן מבחינת שעות שהות והן מבחינת היקף התפקוד היומיומי. פסיקות אחרונות מצביעות על מגמה מתפתחת אך בלתי אחידה, אשר מתמודדת עם ריבוי נסיבות, שיקולי מדיניות שיפוטית, והיעדר הסדרה חקיקתית ברורה. בחלק מהמקרים מאשרים בתי המשפט קביעת מזונות אפס כאשר מתמלאים תנאים מצטברים מסוימים, ובמקרים אחרים מחייבים תשלום חלקי גם כאשר מתקיים שוויון זמני. האיזון בין ההיבט הכלכלי לבין ההיבט ההורי הופך למרכיב המרכזי במכלול השיקולים. התוצאה היא מערכת פסיקה גמישה, אשר לעיתים מותירה חוסר ודאות לצדדים, אך במקביל מבטאת גמישות שיפוטית הנחוצה למציאות המשתנה. הפער בין יכולת להשתכרות לבין אחריות הורית ממשיך להעסיק את הערכאות ומוביל להתפתחויות מרחיקות לכת. הסוגיה אינה נבחנת עוד רק דרך זכוכית המזונות, אלא במסגרת רחבה יותר של עקרונות יסוד בדיני משפחה. בהיעדר חקיקה מחייבת, הפסיקה היא המובילה את השיח הציבורי והמשפטי בנושא.

שוויון הורי כבסיס לבחינת החיוב במזונות

פסקי הדין שניתנו מאז שנת 2017 מראים בבירור כי עיקרון השוויון ההורי חדר לעומק שיקול הדעת השיפוטי, גם בשאלות הנוגעות לחיוב במזונות ילדים. השינוי שחל מתמקד לא רק באפשרות לחלוקת זמני שהות שווים, אלא גם בשאלת חלוקת העלויות הכרוכות בגידול הקטינים, לרבות הוצאות שוטפות, עלויות חינוך, בריאות, מדור וביגוד. כאשר שני ההורים מקיימים זמני שהות זהים, בית המשפט בודק האם מתקיים גם איזון תפקודי, כלומר, האם כל אחד מההורים נושא במידה שווה באחריות לגידול היומיומי של הילדים, החל מהשכמתם בבוקר, דרך ארוחות, הכנת שיעורים, ועד הובלה לחוגים ולרופאים. בחינה זו נועדה לוודא שהשוויון בזמנים אינו פורמלי בלבד, אלא שיקוף של שותפות הורית אמיתית. ככל שמתקיים שוויון תפקודי מהותי, כך גוברת הנטייה השיפוטית לקבוע שאין מקום להעברת כספים בין ההורים, אלא שכל אחד מהם יישא בהוצאות הילדים בזמנם אצלו בלבד. במקרים אלה, חיוב במזונות עלול ליצור עיוות כלכלי ולא שוויון. כך למשל נקבע בבית המשפט לענייני משפחה בנתניה, בתיק שבו שני ההורים משתכרים שכר זהה פחות או יותר, ושניהם מעורבים באופן שווה, כי יש להורות על מזונות אפס. עם זאת, במקרים שבהם מתקיים שוויון בזמנים אך האם משתכרת שכר נמוך באופן ניכר, עדיין לא קיימת הלכה מחייבת אשר תומכת אוטומטית במזונות אפס. במקרים אלו בתי המשפט שוקלים את מכלול הנתונים, לרבות האם הפער נובע מהחלטה מודעת של ההורה להמעיט בהכנסותיו, או שמא ישנם חסמים אובייקטיביים כמו מצב רפואי, השכלה או זמינות תעסוקתית. ככל שמתברר שהפער הוא תוצאת בחירה, ניכרת נטייה להימנע מהטלת חיוב חד־צדדי על ההורה השני. במצב הפוך, שבו האב משתכר פחות מהאם, אך שוהה עם הילדים בשיעור זהה, ניתן למצוא מקרים בולטים שבהם נקבע שאין הצדקה לקבוע מזונות לחובת האם, והחיוב הכלכלי חולק בפועל לפי ימי השהות בלבד. גישה זו מבטאת הלכה למעשה יישום של עיקרון השוויון, ומעידה על מגמה מובהקת של צמצום ההבחנה המגדרית אשר הייתה מקובלת בעבר. יחד עם זאת, חשוב לציין כי אין עדיין כלל מחייב המורה לקבוע מזונות אפס בכל מקרה של שוויון בזמנים, והדבר נותר לשיקול דעתו של השופט בהתאם לנסיבות. בתי המשפט מדגישים כי ההכרעה נובעת לא רק מנתונים כלכליים, אלא ממערכת שלמה של איזונים, לרבות צורכי הילדים, היכולת הכלכלית, מידת הנכונות לשיתוף פעולה הורִי וההשפעה הכוללת על יציבותם של הקטינים.

מתי יוחלט על מזונות למרות שוויון בזמני השהות?

במקרים רבים שבהם ההורים חולקים את זמני השהות עם הילדים בצורה שווה או כמעט שווה, נותרת השאלה המרכזית בדבר משמעותם של הפערים הכלכליים ביניהם בכל הקשור לחיוב במזונות. הפסיקה אינה חד־משמעית, אך עולה ממנה קו פרשני שמתמקד בעיקר בבחינת הסיבה לפערים, מידת השפעתם המעשית על רווחת הקטינים, והיכולת של כל אחד מההורים לשאת בהוצאות הקבועות הנוגעות לחיי היומיום של הילדים. ככל שמדובר בפערים הנובעים מסיבות אובייקטיביות כמו נכות, קשיים תעסוקתיים מוכחים, ריבוי חובות שאינם מרצון, או הורות יחידנית ממושכת לאחר הפרידה, קיימת נטייה לראות באותו הורה כזקוק לסיוע כלכלי מסוים, גם אם הוא שוהה עם הילדים מחצית מהזמן. מנגד, כאשר מדובר בפערים הנובעים מאורח חיים שונה, סדרי עדיפויות כלכליים אישיים או החלטה שלא לעבוד בהיקף מלא, יש לבחון האם מדובר בפערים שמצדיקים את התערבותו של בית המשפט לטובת האיזון באמצעות חיוב במזונות.

בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, נדונה בקשת אב לביטול חיוב מזונות, בטענה לשוויון בזמנים ולפער הכנסה מזערי של פחות מ־15% בינו לבין האם. בית המשפט בחן את כלל נסיבות המקרה, לרבות אופן ההוצאות בפועל של שני ההורים, והגיע למסקנה כי ההפרש אינו מצדיק התערבות באופן שיפגע ביציבות הכלכלית של האם. לעומת זאת, בפסק דין אחר מבית המשפט באשקלון, נקבע כי גם כאשר האם משתכרת שכר גבוה ב־30% מהאב, אך שניהם חולקים זמני שהות שווים ומשתתפים באופן דומה בהוצאות החינוך, הבריאות והמדור, אין מקום לקבוע חיוב חד צדדי, מאחר והפער אינו מביא לפגיעה ממשית ברווחת הילדים. ניתוח זה נשען על תפיסה משפטית חדשה שלפיה אין די בהבדל יבש בין הכנסות הצדדים כדי להצדיק חיוב כספי, אלא יש להראות השפעה של ממש על טובת הקטינים.

גישה זו מבטאת מעבר מתפיסת צדקה לתפיסת אחריות הורית שווה. בתי המשפט בוחנים גם את השפעת ההחלטה על הדינמיקה בין ההורים, האם קביעת חיוב במזונות תעודד סכסוך, תקטין את שיתוף הפעולה ההורי, או תגרום לרגשות ניכור של אחד הצדדים. שיקולים אלה, אשר בעבר נחשבו משניים, הפכו כיום להיות חלק מהותי במערכת האיזונים שבה נבחנת השאלה אם להטיל חיוב או לקבוע מזונות אפס. הפסיקה הדגישה לא אחת כי המטרה אינה ליצור שוויון מלאכותי אלא לשמור על טובת הילדים, ולשם כך יש ליישם עקרונות של צדק מהותי לפי הנסיבות. חשוב להבין כי פערים כלכליים עצמם אינם מהווים עילה אוטומטית לחיוב במזונות כאשר יש חלוקה שווה בזמנים. רק אם הפערים משפיעים על יכולת הקיום של אחד ההורים באופן שמסכן את שלומם או תנאי חייהם של הקטינים, ייטה בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו לקביעת השתתפות נוספת מצד ההורה המבוסס יותר כלכלית.

בפסקי דין מהשנים האחרונות, כמו גם בתסקירים שניתנים על ידי פקידי סעד לסדרי דין, חוזרת שוב ושוב המגמה לפיה אין עוד מקום לגישה מגדרית, ועל בתי המשפט לבחון כל מקרה לגופו מתוך אחריות ליצירת איזון רגיש, נכון, ומבוסס עובדות. גישה זו איננה פשוטה ליישום ודורשת מכל שופט בחינה פרטנית, מקצועית ומעמיקה של מכלול הנתונים, לרבות אלו הכלכליים, ההוריים והרגשיים. מגמה זו עודנה בתהליך התגבשות, אך היא מובילה ליצירת תשתית הלכתית חדשה, אשר צפויה לעצב את פני דיני המזונות בשנים הבאות.

שוויון מהותי בזמני השהות לצורך ביטול מזונות ילדים

המונח “שוויון מהותי בזמני שהות” מקבל משמעות חדשה בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה בישראל, במיוחד כאשר מדובר בהורים המבקשים לקבוע מזונות ילדים בשיעור אפס על יסוד חלוקה שווה של הזמן בין ההורים. בית המשפט אינו מסתפק עוד בבחינת מספר הלילות או ימי השהות של כל הורה, אלא נדרש לבדוק אם קיים שוויון תפקודי אמיתי, רציף ומתמשך בכל תחומי ההורות. שוויון מהותי אינו מתבטא רק בזמנים פורמליים, אלא בהשתתפות מלאה, פעילה ומוכחת של כל אחד מההורים באחריות לגידול הילדים בפועל. היבטים אלו כוללים בין היתר מעורבות בשגרת היום יום, הכנת שיעורי בית, קביעת תורים רפואיים, טיפול יומיומי, נוכחות בישיבות הורים, מענה למצבים חירומיים, הובלות לחוגים וניהול שיח שוטף עם מוסדות חינוך. רק כאשר הורה מצליח להוכיח כי הוא נושא בנטל ההורי באופן דומה להורה האחר, ניתן לשקול ביטול מלא של חיוב המזונות. בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים נדון מקרה של זוג הורים שהצהירו על חלוקת זמני שהות שוויונית, אך האם טענה כי האב נעדר ממעורבות אמיתית ודוחה כל אחריות למטלות הטיפול היומיומי. לאחר בחינה ראייתית מקיפה שכללה עדויות, הודעות ותסקיר מפורט מטעם פקידת הסעד, קבע בית המשפט כי חרף השוויון הטכני בזמנים, אין מתקיים איזון תפקודי בפועל, ולכן לא ניתן לקבוע מזונות אפס. לעומת זאת, במקרה שנדון באותו המחוז, נבחן הסדר שבו האב מילא בפועל את כל החובות ההוריות באופן שווה ואף טיפל בילדים במצבים רפואיים מורכבים, כולל תקופות מחלה והיעדרויות מבית הספר. בית המשפט קיבל את הטענה לקיום שוויון מהותי, והורה כי לא יתקיים חיוב במזונות בין ההורים, שכן כל צד יישא בהוצאות כאשר הילדים שוהים אצלו. מגמה זו, אשר נשענת על פסקי דין עקביים מהשנים האחרונות, מחייבת את ההורים להביא ראיות מפורטות ומשכנעות לא רק לגבי ההכנסות והזמנים, אלא גם לגבי דפוסי ההורות בפועל. השופטים מדגישים כי כאשר מתקיים שוויון מהותי לאורך זמן, והוא מוכח בתשתית עובדתית מספקת, אין הצדקה משפטית או מוסרית לחייב את אחד ההורים לשאת לבדו בנטל הכלכלי. עם זאת, בתי המשפט נזהרים מקביעת מזונות אפס כאשר מדובר בהסדר חדש שטרם התייצב או כאשר עולה חשש כי צד אחד מנסה לייצר מצג שווא של שוויון כדי להימנע מחיוב. לפיכך, הפסיקה קובעת אמות מידה ברורות, לפיהן רק שוויון מוכח, יציב ופעיל, בכל תחומי חיי הילד, מצדיק ביטול של חיוב במזונות ילדים בין ההורים.

השלכות פסק הדין המהפכני בע”מ 919/15

פסק הדין בע”מ 919/15 אשר ניתן בבית המשפט העליון, מסמן נקודת מפנה קריטית בהתפתחות דיני המזונות בישראל ומכתיב שינוי עמוק בגישה המהותית כלפי אחריות כלכלית הורית לאחר גירושין, בפרט כאשר קיימת חלוקת זמני שהות שוויונית בין ההורים. במשך עשרות שנים התבססה ההלכה על עקרונות הדין האישי, אשר קבעו כי חובת המזונות מוטלת על האב בלבד, גם כאשר מדובר בילדים שמלאו להם שש שנים, גם כאשר האם משתכרת היטב, וגם כאשר מתקיימת חלוקה שוויונית של זמני השהות. פסק הדין בעניין זה, שניתן בהרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון, הכיר לראשונה בכך שמזונות ילדים מעל גיל שש ייקבעו לפי עקרונות צדק, אחריות הורית שווה, ויכולת כלכלית יחסית בין ההורים. השופטים קבעו כי אין זה צודק להמשיך ולחייב הורה אחד לבדו בכל צרכי הילד כאשר מתקיים בפועל הסדר של זמני שהות שווים, ויכולת ההשתכרות של ההורים אינה רחוקה מהותית. בית המשפט הדגיש בפסיקתו כי מודל חדש זה אינו מבטל את הצורך במזונות אלא מגדיר מחדש את האופן שבו הם מחושבים, תוך מתן דגש על שוויון מהותי, שותפות הורית, והוגנות כלפי שני ההורים. בפועל, החלה בעקבות פסק הדין מגמה גוברת של תביעות מצד אבות המבקשים לבטל את חיוב המזונות כליל או לקבוע מזונות בשיעור אפס, בטענה לקיומו של שוויון בזמני השהות. עם זאת, יישום ההלכה בפסיקה אינו אוטומטי ומותנה בבחינה פרטנית של כל מקרה לגופו, לרבות שאלת קיומו של שוויון תפקודי ולא רק פורמלי. כך לדוגמה, בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הוגשה בקשה לביטול מזונות על ידי אב שטען לשוויון מלא בזמנים, אך לאחר בחינת ראיות עלה כי האם היא זו הנושאת בנטל הרפואי, הלימודי והרגשי. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי קיים שוויון טכני בלבד, אשר אינו מצדיק מזונות אפס. לעומת זאת, במקרים שבהם הוכח כי ההורים נושאים בנטל באופן שווה לאורך זמן, כי כל אחד מהם מממן את ההוצאות הישירות בעת שהות הילדים עמו, וכי קיים איזון כלכלי סביר, הורה בית המשפט על ביטול חיוב המזונות בין הצדדים. פסק הדין בע”מ 919/15 הפך לכלי מרכזי בטענות של הורים לשוויון כלכלי בגידול ילדיהם, אולם עם זאת נותרו תחומים רבים שבהם קביעת המזונות עדיין מושפעת משיקולים מסורתיים, ובפרט כאשר מדובר בילדים מתחת לגיל שש או כאשר אחד הצדדים מצוי בפער כלכלי מהותי מול האחר. מכאן, שלמרות שההלכה יוצרת מסגרת חדשה של איזון בין אחריות הורית לחלוקה כלכלית, היא אינה פועלת כפטור גורף אלא כהזמנה להוכיח שוויון עמוק, מתמשך ואחראי בהורות.

פערי הכנסה במשמורת משותפת מלאה לאחר פסק הדין בע”מ 919/15

פסק הדין בע”מ 919/15 אשר ניתן בבית המשפט העליון חולל שינוי יסודי בדיני המזונות בישראל, כאשר קבע כי במצבים שבהם קיימת משמורת משותפת מלאה, כלומר חלוקת זמני שהות שוויונית בין הורים שילדיהם מעל גיל שש, אין להחיל עוד את הדין האישי באופן אוטומטי המטיל את עול המזונות הבלעדי על האב, אלא יש לערוך בחינה אינדיבידואלית המתחשבת ביכולות הכלכליות היחסיות של ההורים, במידת השותפות המעשית שלהם בגידול הילדים, ובחלוקת ההוצאות בפועל בין הבתים. מאז פסק הדין, הוגשו לבתי המשפט לענייני משפחה מאות תביעות על ידי אבות החולקים זמני שהות מלאים עם ילדיהם, ובהן בקשות לקבוע מזונות ילדים בשיעור אפס, אף כאשר מתקיים פער כלכלי בינם לבין האם. השאלה המשפטית המרכזית היא האם עצם קיומו של פער בהכנסה מהווה עילה לחיוב במזונות, גם כאשר ניכר כי שני ההורים נושאים בפועל בכל ההוצאות הישירות בעת שהות הילדים אצלם, וכל אחד מהם מתפקד כהורה עצמאי ושוויוני באופן מהותי. בתי המשפט בוחנים את השאלה לפי פרמטרים עובדתיים מובהקים, בהם רמת ההשתכרות בפועל, פוטנציאל ההשתכרות של כל הורה לפי גיל, השכלה, ניסיון תעסוקתי ובריאות, מידת המימון הישיר של צרכים כגון ביגוד, מזון, פעילויות חוץ־ביתיות ודיור, וכן תרומת כל הורה לתחזוקת הילד בזמן השהות עמו. במקרים שבהם נמצא כי אחד ההורים אמנם משתכר פחות, אך עושה כן מבחירה חופשית ומתוך ויתור יזום על עבודה בהיקף מלא, או כאשר אין תימוכין לכך שהוא מנצל את כישוריו על מנת להתפרנס, בתי המשפט אינם רואים בפערים אלו עילה להטיל חיוב מזונות חד־צדדי, אלא מביאים בחשבון את האפשרות להכנסה רעיונית גבוהה יותר. לעומת זאת, כאשר מדובר בפער מהותי שאינו ניתן לצמצום, ננקטת גישה זהירה אשר בוחנת את טובת הקטינים כעיקרון על, וקובעת לעיתים חיוב מזונות חלקי שמטרתו לאזן בין רמת החיים בשני הבתים. כך למשל, בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, נדונה תביעה של אב אשר שהה עם ילדיו ארבעה ימים בשבוע, בעוד האם שהתה עימם שלושה ימים בלבד. האב טען לשוויון מהותי, אך נמצא כי האם היא שנושאת במרבית ההוצאות החינוכיות, בטיפול הרפואי, ובסיוע בלימודים, ואף משתכרת פחות משמעותית. בית המשפט קבע כי למרות השוויון הזמני, אי השוויון הכלכלי והטיפולי מחייב השתתפות חלקית של האב, ונפסק סכום מזונות מינימלי לטובת הילדים. מנגד, בפסק דין אחר בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, שבו ההורים חלקו את הזמנים במדויק ושניהם השתכרו בטווח דומה, בוטלו לחלוטין חיובי המזונות, ונקבע שכל הורה יישא ישירות בהוצאות הילדים בעת שהותם עמו. פסיקות אלו ממחישות כי ההלכה בבע”מ 919/15 לא יצרה חובת מזונות או פטור אוטומטי, אלא דרשה מבית המשפט לבחון במדויק את מכלול הנתונים, ולהכריע על בסיס הצדק האישי של המקרה ולא לפי תבניות כלליות או מגדריות שהיו מקובלות בעבר.

השלכות פסק הדין בע”מ 919/15 על מזונות ילדים שטרם מלאו להם 6

על אף שפסק הדין בע”מ 919/15 סימן את תחילתו של עידן חדש בדיני המזונות בישראל, הרי שתחולתו הוגבלה מפורשות על ידי בית המשפט העליון לילדים שמלאו להם שש שנים. נקבע בפסק הדין כי החיוב במזונותיהם של ילדים בגיל הרך יוסיף להתבסס על הדין האישי החל על האב, כלומר דין תורה כאשר מדובר ביהודים, ולפיכך האב יישא באחריות הבלעדית לכל צורכי הקיום ההכרחיים של ילדיו עד גיל שש, גם אם מתקיימת חלוקת זמני שהות שוויונית. בכך הותיר פסק הדין על כנה את ההבחנה הקיימת בין ילדים בגיל הרך לבין ילדים בוגרים יותר, ואִפשר קיומו של משטר כפול במערכת דיני המשפחה, האחד, המבוסס על אחריות הורית שוויונית ועל שיקול דעת אזרחי, והשני, ממשיך לשאוב מתפיסות דתיות ומסורתיות המעניקות לאב אחריות מוחלטת בכל הנוגע למזונות הבסיסיים של ילדיו הקטנים. משמעות הדבר היא שגם אם האב נושא במחצית מלאה של זמני השהות בפועל, ומממן את כל צרכי הילד כאשר הוא אצלו, הרי שבעיני הדין, הוא עדיין חייב באופן בלעדי בתשלום מזונות ההכרחיים עד שהילד יגיע לגיל שש.

פסיקות רבות לאחר בע”מ 919/15 איששו מגמה זו. כך למשל, בית המשפט לענייני משפחה בנצרת פסק כי גם כאשר האב שוהה מחצית מהשבוע עם ילדיו בני הארבע והחמש, ונושא בהוצאות ישירות של מזון, ביגוד, ודיור בעת שהותם עמו, הוא עדיין מחויב בתשלום מזונות חודשי בסך אלפיים ומאתיים שקלים לילד, וזאת אף על פי שהאם משתכרת שכר זהה לשלו. השופט ציין במפורש כי כל עוד לא שונתה ההלכה בעניין ילדים מתחת לגיל שש, הוא כבול אליה, ואין בידיו סמכות להתעלם מן הדין האישי המגביל. גם בתי הדין הרבניים אוכפים חובה זו במלוא החומרה, לעיתים אף בסכומים גבוהים יותר, כאשר הם רואים בחיוב המזונות חובת אב שאין עליה עוררין. עם זאת, במקרים חריגים שבהם הוכח כי ההורה השני משתכר סכומים גבוהים במיוחד, או שהאב מצוי בקשיים כלכליים קיצוניים, ייתכן שבית המשפט יקבע מזונות מופחתים, אולם לא תבוטל עצם החובה. הפסיקה במקרים אלו נדרשת לאיזון בין הוראות הדין האישי לבין טובת הילד והיכולת הכלכלית של ההורה, ולעיתים נוקטת בגישה פרשנית מצמצמת כלפי המושג “צורכי קיום הכרחיים”. במילים אחרות, ההגדרה של מהי הוצאה הכרחית בגיל הרך הופכת לקריטית לקביעת גובה החיוב, ובמקרים נדירים קובעים השופטים תשלום חודשי נמוך מתוך הנחה שהצורך בפועל ממומן על ידי שני ההורים.

השיח המשפטי סביב תחולת פסק הדין על ילדים צעירים טרם הסתיים. בכמה פסקי דין נטען כי יש להחיל את הרוח העקרונית של בע”מ 919/15 גם על גילאי אפס עד שש, במיוחד כאשר מדובר בזוגות חילוניים לחלוטין, שהקשר שלהם לדין הדתי הוא רופף. טענה זו נדחית בדרך כלל, אך בחלק מהמקרים מועלית שוב ושוב בטענות ההגנה של אבות בתביעות למזונות, בניסיון להרחיב את תחולת המהפכה השוויונית גם לגיל הרך. עד למועד שבו יקבע בית המשפט העליון הלכה נוספת אשר תרחיב או תצמצם את תחולת בע”מ 919/15, ההבחנה הקיימת עומדת על תילה, ומשמורת משותפת מלאה אינה מבטיחה הפחתה או ביטול מזונות לילדים קטנים, אף אם מתקיים שוויון מלא בזמני השהות וביכולת הכלכלית בין ההורים. בתי המשפט מדגישים כי עקרון טובת הילד גובר על כל שיקול אחר, וכי יציבות כלכלית בגיל הרך היא יעד עקרוני ומשפטי שאינו נסוג מפני טענות לשוויון עקרוני בלבד.